הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ
37 

קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
37 
37 
גודל (עמ'): 310
מו"ל: עם עובד
  • ISBN: 978-965-13-2353-9
  • גודל (עמ'): 310
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 05/08/2013
  • שם המחבר: אדם קומן
  • זמין להשאלה: כן

תקציר

"אם זה ההומור היהודי שבא מישראל, אז יש עוד סיבה לפולנים להצטער על עזיבת יהודי פולין" (גזטה ורשווסקיה)
"אל תטעו: קומן הוא לא וודי אלן אפל ועוד פחות מזה מין בוקובסקי מתבכיין. לטובתו ולטובתנו, כדאי שיחליט מה הוא רוצה להיות — ומהר!" - (האיסט וילג' סַיידְ ווֹק)
"בעלי פאב 'המסגד' ויצרני וודקה 'סטוליצ'ניה' שוקלים תביעת דיבה משותפת נגד אדם קומן בגין ספרו בעל השם התמוה קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ" (שירותי הידיעות)
נדודים חסרי תכלית בין תל אביב, קראקוב וברלין לא עוזרים לגיבור–המספר להתמודד עם הבעיה הקיומית של ההתנהלות בעולם סתמי ומאכזב, ועוד פחות מזה להצליח עם בנות. אחת התוצאות היא מאמר נרגן מאת “אדם קומן" על האוטופיה הברלינאית כפי שהיא מצטיירת בעיניים תל–אביביות משוחדות.
אלא שהמאמר גורר אחריו את “ביקורת השנאה הטהורה", תגובתו הנזעמת של הפולני מבת ים פייסק גלודנה. וזאת רק תחנה אחת בסיפור הגרוטסקי רצוף העימותים והשערוריות הכרוך איכשהו לבלי התר בשאלה עם מי תיאות דפנה תאבת הדעת לשכב ועם מי לא, ולמה.
יצירה צעירה, אפלה ונושכת, הבנויה כשעטנז פרוע של טקסטים כביכול מלומדים ולמעשה אישיים מאין כמותם, מאת קול חדש ומרתק, לשעבר סולן להקת הנויז המיתולוגית “המיותרים".
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-13-2353-9
  • גודל (עמ'): 310
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 05/08/2013
  • שם המחבר: אדם קומן
  • זמין להשאלה: כן
KolotShelAsrot_AmOved-4

1

לא... בכלל! נראה שעדיף לוותר על כל זה. ההימור שלי, זאת אומרת... שזה הכול בזבוז זמן. אני לא יכול להסביר את זה - להצדיק את זה. לא, תשכחו מזה! תעזבו את כל הסיפור. הוא לא בשבילכם! אני מכיר אתכם... אתם... זה לא הסגנון שלכם. עזבו - תסמכו עלי: תלכו למצוא משהו אחר שיעסיק את המוחות הגמישים האלה שמתחת לגולגולות הקשות שלכם שמכוסות בעור המקריח הזה. משהו שקשור למחלות ולבריאות ולפוליטיקה ולנדל"ן ולכסף... אולי, מי יודע? לא! שוב התבלבלתי.

מהתחלה!

הימים ההם... בעיר הזאת... ובעיר האחרת. קשה לי להתרכז עכשיו! זה מעייף אותי, אני מתבלבל, משקר בלי הפסקה, הכול מיטשטש מול העיניים, כמעט נופל. אני כבר לא יכול לחשוב יותר. היו שתי ערים - אפילו יותר! - שגרתי בהן. אבל רק על שתיים מהן רציתי לדבר. אני כבר לא זוכר מה עשיתי בראשונה ומה בשנייה. וסדר האירועים בכלל: מי יודע מה קרה קודם ומה אחר כך. בכל זאת, איכשהו, אולי, יש למשהו פה איזושהי משמעות. אני לא יודע.

כן! אני נזכר! הכול התחיל מזה שהתבלבלתי, שהתלבטתי.

היה את הספר הזה לכתוב. שני, שלישי, רביעי, שביעי, תשיעי... אני כבר לא זוכר איזה הוא היה. ניסיתי לכתוב אותו, זקן ערירי וגלמוד שכמוני... מעביר את הלילות מול הטלוויזיה, מרייר מול המילים, מתכסה מול הבדידות... אבל זה היה כישלון. מהרגע הראשון. האות הראשונה שהקלדתי - כבר ממנה ידעתי ששום דבר טוב לא הולך לצאת מזה. ועדיין לא עמדתי בפיתוי. משהו דחף אותי להוסיף לאות הזאת עוד ועוד אותיות, עד שמצאתי את עצמי עם כמה עשרות עמודים שלא אומרים כלום על שום דבר. ובלי קשר לכלום - נתקעתי. אם לא הייתי נתקע, בטח הייתי יכול להמשיך. עוד הרבה זמן, זאת אומרת. על מה הספר היה? זה לא באמת משנה. הוא נגמר, בשיפט דליט. זה הספיק לו. לו ולי.

בכל זאת, אם כבר התאספנו כאן כולנו, אולי עדיף שאני אספר קצת על הספר הזה שלי. מי יודע, אולי סתם אין לי סבלנות. אני לא מסוגל לארוג עשרות דמויות ועלילות בראש שלי, ושכל מעשה ותכונה ומבט ושגיאה יעידו על משהו בעולם הזה. גם ככה אני לא מבין שום דבר בקשר לעולם הזה. אז לנסות להיות פואטי ומתוחכם בקשר למשהו שאני לא מבין בו בכלל, ברור שזה לא יכול להוביל לשום דבר טוב. תראו, השותפים מפטפטים עכשיו בפולנית. מפטפטים עם ה"קוּרבָה" שלהם - כל מילה שנייה, שלישית הם מפרידים עם אלף זונות שנשפכות להם מהשפתיים, מרחפות בחדר כמו מלאכים ומתפקעות, מתפוגגות לאוויר דק. נראה שלאנשים אף פעם לא נגמרים נושאי השיחה. לפעמים יכולים לקחת לי שבועות שלמים עד שאני חושב על משפט אחד ראוי לומר למישהו, או למישהי, ואחר כך מספיקים רק יומיים קצרים כדי שאני אחשוב שהמשפט הזה אידיוטי לגמרי. אבל אנשים אחרים? הם אין להם בעיה לדבר ולדבר ולדבר. לא משנה, שידברו.

הספר האחרון הזה הוא בערך השביעי שכתבתי. את הראשון מחקתי בוקר אחד אחרי שינה של שכרות, ואת השני גיליתי במקרה לפני כמה ימים על המחשב של ההורים שלי. קראתי - מחקתי. והשלישי, והרביעי, והאחרים - אף אחד מהם לא היה שווה כלום. להג סתמי, הבל הבלים, פתפותי ביצים, מדבר של קשקושים. גם בפתח הספר האחרון שמחקתי אני מזכיר את הרומנים הכושלים האחרים שלי. תמיד טוב להתחיל משהו חדש כשאתה נזכר, מתמלא נוסטלגיה לכישלון ישן. כל דבר שעשיתי אי־פעם עשיתי ככה.

הספר החדש אמור היה לספר את קורות הטיול הקצר שערכתי באירופה עם הכלב שלי דוּזָה לפני שהתמקמנו בקראקוב. ובבקשה, אל תשאלו למה קראקוב, ואל תשאלו "מה איבדת בקראקוב?" ואל תגידו "קראקוב? מה יש בקראקוב?" וגם לא "תגיד, לא נורא קר שם?" בין אם אסביר בהמשך, בין אם זה יובן בעקיפין ממשהו שאומַר כאן, ובין אם זו תישאר תעלומה מטרידה עד בוא המשיח - אם רק תשמרו על הפה שלכם עוד כמה רגעים יֵחסכו מכולנו מבוכות ואי־נעימויות. בסדר, אז הטיול הקצר. הכוונה היתה לספר על השבועות שהלכנו ברגל בצרפת מעיירה לעיירה וישנו באוהל, על הגיחות הקצרות לפראג ולברלין, ועל החודשים בערים ובעיירות בפולניה. כמובן שהייתי מזכיר את הדברים הרגילים שמטרידים אותי, ומתפלסף מדי פעם על מהות הקיום ועל הסבל שבלהיות בן אדם ועל הדחפים המשונים שיש לנו והפער בין שכל לטיפשות שהממוצע שלו הוא השורש הריבועי של כמות הסבל היומית שלנו. כל זה היה מתואר ומחושב שם, מלווה בנופים הנהדרים של אירופה, בציטוטים משפות זרות ומוזרות, בהערות על מזגי האוויר המשתנים, ואולי אפילו במפות מדויקות שהיו מראות בדיוק לאן הלכתי ודרך איפה. אם כבר צרפת, חשבתי לי, אז אנסה להיות נאמן ולו באופן חלקי לפרויקט הספרותי האחרון של רוסו:

דפים אלה לא יהיו אלא יומן לא מגובש של הזיותי. ידובר בהם הרבה עלי, שכן אדם בודד, שראשו מלא מחשבות, אינו יכול שלא להתעסק בעצמו. מלבד זאת, כל הרעיונות האחרים החולפים בראשי בעת טיולי ימצאו אף הם את מקומם כאן. אבטא את מחשבותי בדיוק כמו שבאו אלי, והקשר ביניהן יהיה מזערי כמו הקשר בין הרעיונות של יום אתמול לבין הרעיונות של יום המחרת.

וכמובן שדוזה היה אמור לככב שם בתפקיד הקומי המרכזי. רק מסתכלים עליו והלב מתחמם וזוכה לעדנה קצרה ומתמלאים הומור ורוח טובה.

אז הנה תקציר הפרק הראשון: מיואש מהכישלונות של הרומנים הראשונים שלי, אני כותב ספר שירה. אני שולח אותו לכמה הוצאות לאור, וביניהן גם הוצאות אירופאיות. להפתעתי, אני מקבל יום אחד בדואר הזמנה לכנס בשם "פרוורסיות פסיכולוגיות של אויבים לאומיים" שעומד להיערך בפריז. את הכנס מארגן "רדיו מאריה" הפולני, שזה הרדיו האנטישמי של פולניה. מתברר שהרדיו מקריא את השירים שלי בימי שישי בערב תחת הכותרת "שירים של כלב יהודי", ועכשיו אני מוזמן לכנס כאורח של כבוד. העניין הוא שבשלב הזה אני עוד לא יודע על המניע הגזעני מאחורי כל הסיפור, אז כולי נרגש ונלהב, אני קונה כרטיס גם לדוזה, והנה אנחנו עולים על מטוס.

זהו. אחרי זה לא הצלחתי להמשיך אפילו מילה. הכוונה היתה לתאר מעט מההתרחשויות בכנס: אני פוגש "אורחי כבוד" נוספים, ביניהם אלג'ירי בשם עַבֶּד, שמנסה לשכנע אותי שעושים מאתנו צחוק, אבל אני מזלזל בו, מתעלם מהשטויות שהוא אומר לי ומנפנף אותו קיבינימט. עם תחילת הכנס אני נושא נאום על המשמעות העליונה של להיות "איש־כלב", או בגרסה החדשה שאני מציע, Wurmmentsch, זאת אומרת "איש־תולעת". זה נאום חוצב להבות שמגביר את עוצמת השקט של הקהל, אבל בסיומו הקהל המזועזע מתנפל עלי, מכה אותי וזורק אותי מהאולם. אני מאבד את ההכרה וכשאני מתעורר אני מוצא את עצמי במכונית, למרבה המזל גם דוזה אתי, ועבד מסיע אותנו במהירות גבוהה מדי בשביל הבטן הרגישה שלי. הוא מסביר לי שנאלץ להציל את האידיוט הזה, אני, ושהוא מבריח אותי לבְּרֶטַן, שלשם לא יכולים (משום מה) מארגני הכנס להגיע. אני אומר לו שלא יקרא לי אידיוט, ובתמורה הוא מכה אותי על הראש עם הג'ק, ושוב אני מאבד את ההכרה. כשאני פוקח את העיניים הפעם מתברר שאנחנו בעיר לוֹריאן שבדרום ברטן, ומשם אמור להתחיל המסע שלי ושל דוזה פחות או יותר כמו שהוא התרחש במציאות.

אלף פעמים, אלף פעמים - לא פחות! אבל לא, הרי אי אפשר ככה! תקשיבו לי, ריבונו של עולם, במה אתם מתעסקים עכשיו? איך אתם מזיינים לעצמכם את השכל? פַּסְקאל - הוא דיבר על זה לא מעט. כל הסחות הדעת האלה, עד הקבר. העיקר לא לחשוב על שום דבר! ואם כבר לחשוב, אז לקשקש מזה כאלה קשקושים שאף אחד לא יבין כלום. מי יודע, אולי בכל זאת קצת פחות גרוע - למרות שלא הייתי חותם על זה. בכל מקרה, אני צריך לגנוב את התשומת לב שלכם שוב ממה שזה לא יהיה. אולי להכניס פה איזה ציור מצחיק? ואז תדפדפו ותתגאו שיש לכם ביד עוד איזה מין ספר פוסט־מודרני כזה, שלא מקבל על עצמו את הכבלים של הרומן המסורתי? אבל לא, אין לי מושג בציור. וחוץ מזה, גם לא מתחשק לי! תתחננו עד מחר - אני לא מוסיף פה שום ציור וזהו, זה סופי! טוב, על מה דיברתי? כבר שכחתי...

אה! על ברטן! היתה הסצנה הזאת שתכננתי להוסיף, לתאר מהחיים האמתיים. בסן מאלו, במגרש אוהלים, פגשתי - פגשתי שם מכונית. לא! מהמכונית יצאו שלוש צרפתיות. כאלה, נו, אתם יודעים על מה אני מדבר - כמו כל הקלישאות! רזות, עם אפים חמודים, וציצים לא גדולים אבל מוצקים שמבצבצים להן מהסוודרים... העור החלק שלהן... הידיים הרכות שלהן, ההתהלכות שלהן על פני האדמה. יצורות מאיפשהו - בטח שלא מהגזע האנושי שאנחנו שייכים אליו - משהו אחר לגמרי! לא. אז בכל מקרה, אני בונה את האוהל, דוזה מתרוצץ לו שם, מתחנן לאוכל מכל מיני משועממים, כל הנופשים המאושרים האלה - הורים, ילדים, משפחות, זוגות, זקנים, חבורות של צעירים - צרפתים שמבזבזים את החסכונות שלהם על חופשות בארץ המופלאה שלהם לפני שיחזרו לעוד מדבר יומיומי של שגרה רצחנית. ומהאוטו הן יוצאות השלוש האלה, ואני מסתכל עליהן ומתמלא... מתמלא בהרגשה המוכרת של ייאוש ותבוסה. אבל, זאת אומרת אבל דווקא! פתאום כאילו משום מקום, אחת מהן ניגשת אלי, ועוד מזמינה אותי לאכול אתן צהריים! לא, לזה כבר אף אחד לא יאמין... איך מתפתח לו הסיפור הזה, או לה לה! או לה לה, איך שהסיפור הזה מתפתח לו! נו, אז אנחנו מתיישבים אתן, הן שותות יין לבן, מסבירות לטיפש שזה אני שבצרפת שותים יין. כי אני שתיתי בירה. ואז אני שותה מהיין שלהן. הן כולן צרפתיות - רגע, את זה כבר אמרתי! אני חוזר על עצמי! אבל הן מנורמנדי. נורמנדי, כמו ברטן, זה ליד הים, קצת יותר צפונה. ונקודת מפתח, זאת אומרת. מה? כן, אני מתכוון לדבר הזה, המלחמה, לפלישה, לטוראי ריאן וכל זה. נקודת מפנה באותן השנים. מתו שם - נקצרו באלפים! ואחר כך עשו מזה סרטים, ומיליונים. מיליונים, כן? כן, אני בטוח!

"למה בעצם אתה מסתובב עם הכלב שלך?" הן שואלות.

"כדי שלא תהיה לי סיבה לחזור."

"או לה לה! באמת?" הן משתוממות.

"נו נו נו..."

"ולמה בעצם עזבת?" הן מסתקרנות.

"הוראות הרופא."

"או לה לה! באמת?" הן תוהות.

"נו נו נו..."

"ממה סבלת?" הן דוחקות.

"מבחילה קיומית."

"או לה לה! באמת?" הן מתעקשות.

"נו נו נו..."

"בחילה קיומית אה לה סארטר, אתה מתכוון?" הן מתלהבות.

"אפשר לומר... אם רק סארטר בעצמו לא היה עושה לי בחילה!"

"או לה לה! מֶה סֶה פָּה פּוֹסיבְּל! קוֹמַן טי פֶּה דיר דֶה שוֹז פַּארֵיי?!" הן בהלם. שמישהו ידבר ככה על גיבור - אינטלקטואל! - צרפתי לאומי.

"נו נו נו..."

הן אוכלות סלט. שלושה וחצי עלי חסה, חמישה אגוזים ועוד תשעה נבטים, אם ספרתי נכון. קערת סלט אחת, לשלושתן ביחד! הן בטיול של עשרה ימים, ולפני שהן יצאו הן כרתו ברית שכל אחת תשיל קילוגרם אחד בכל יום של הטיול. לא, אני לא יכול עם זה יותר. ככה? לא יותר ולא פחות! מה אתה אומר? אני לא מאמין. באמת, מי היה מאמין? ובדיוק כשאני חושב על זה, ומתאפק לא לומר שום דבר, הבטנים החמודות שלהן מתחילות לקרקר ולדבר ולהתחנן למשהו, לעוד משהו לעכל. והן עושות את זה בקולי קולות! כל המגרש שומע את שלוש הבטנים המסכנות. אני לא יכול יותר - מתפוצץ מצחוק... קילו אחד? לאבד כל יום! חה חה חה! איזה טמטום.

את הסצנה הזאת כבר כתבתי חמישים פעם, אבל אף פעם היא לא יצאה כמו שרציתי - כמו שצריך היה לכתוב אותה. אחר כך הן הלכו, נסעו לאיזה מועדון ריקודים, דיסקוטק או משהו, ואני ודוזה הלכנו לישון באוהל. גמרתי את הבירות והיין, ובבוקר התעוררתי עם בחילה נוראית. האוהל שלהן והמכונית שלהן כבר לא היו שם. את זה כבר לא יכולתי לכתוב. אני מאמין שהן נהנו בדיסקוטק. בדרך כלל אנשים נהנים במקומות כאלה.

ואז לא הצלחתי לומר יותר כלום.

השתתקתי.

אז התחלתי ספר חדש, שמנסה לפצח את הבעיה הקשה הזאת של הזמן. עבר, הווה ומה שביניהם - תודו שזה בכלל לא פשוט כל העניין הזה. והנה דווקא מישהו כמוני הצליח סוף־סוף להבין את זה, ולכן החלטתי לשתף את העולם בתובנות שלי. כתבתי לספר הקדמה, ואחרי שכתבתי אותה הרגשתי שמיציתי את הנושא. להלן ההקדמה!

תראו, אני לוקח על עצמי את המשימה הזו של לומר ולכתוב את הדברים השונים שאני חושב על הזמן, ועל מה שחושבים אנשים אחרים על הזמן. יש סיכוי לא רע בכלל שאומר כאן כל מיני דברים, כמו שאני אומר בדרך כלל, שאנשים עלולים למצוא פוגעניים, מגוחכים, אידיוטיים, בנליים, ילדותיים, שטחיים, מלאי פתוס, חסרי כל בסיס, מוגזמים, שגויים בצורה מובהקת ומביכה, ומטופשים או בעלי תכונות שליליות אחרות. בגלל זה אני מקפיד כבר כאן בהקדמה להזהיר, להצהיר ולהבטיח, שכל מה שיהיה כתוב במאמר הזה (אם אצליח בכלל להמשיך ולכתוב אותו), יהיה שטחי, פשטני, חסר כל עומק ונעדר רבדים פילוסופיים או אינטלקטואליים נוספים. לדוגמה, אם יהיה כתוב איפשהו בהמשך שאני לא אוהב ברזילאים (מה שיכול בהחלט לקרות, גם אם אני לא יכול לומר עדיין באילו נסיבות ובאיזה הקשר), סתם ניקח ברזילאים בתור דוגמה, אז אין לי חלילה שום כוונה לגרום לזה שהברזילאים יאיימו פתאום לאסור על כניסתם של המוני המטיילים יוצאי הצבא לגבולות ארצם המיוערת רחבת הידיים ואדירת הממדים, או ששמעון פרס ייאלץ למסור את התנצלותו הכנה לנשיאת ברזיל ולהבהיר לה מעל לכל צל של ספק שממשלת ישראל והעם היהודי לדורותיו ולתפוצותיו אינם אחראים בשום צורה ואופן על דברי הבלע הבזויים והמזיקים האלה שכתב פלוני אלמוני שמחזיק במקרה באזרחות ישראלית, ובטח שאין לי כוונה ליצור איזה פלונטר דיפלומטי שאף אחד כבר לא ידע איך לצאת ממנו, או לעודד איזה מבקר ספרות נודע לכתוב פתאום - כמה מפתיע - על גסות הרוח של הדור הצעיר ולהרחיב על הנרקיסיזם החולני שלו ועל הבורות התרבותית המצערת והמבישה שלו, זאת אומרת, אם במקרה אזכיר בכל זאת בהמשך את העובדה שאני לא אוהב ברזילאים מסיבה זו או אחרת, אני ממליץ לכם פשוט לקרוא ולעבור הלאה, ואם אתם מתעקשים אתם יכולים להתעכב רגע קצר ולנסות להבין למה דווקא ברזילאים, אבל האמת היא, שלא צריך לקחת את זה כל כך ברצינות או לעשות מזה כזה עניין גדול. זאת אומרת, תקראו, תפנימו ותמשיכו לקרוא. נראה לי שזה בסדר.

ובכן, ללא עיכובים מיותרים נוספים, אני חושב שאנחנו יכולים להתחיל בהתקלפות המשונה הזו, ולקוות שלמישהו מאתנו היא תנעם אולי מתישהו בכל זאת בצורה זו או אחרת.

לא. גם מזה לא יצא שום דבר.