הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
4.3 ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
6
2
קדחת 3: קדחת פיות

קדחת 3: קדחת פיות


דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
4.3 ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
6
2
37 
37 
סדרה:‎ קדחת - 3
גודל (עמ'): 326
מו"ל: יניב הוצאה לאור

תקציר

הוא קורא לי מלכת הלילה שלו.

הייתי מתה בשבילו. הייתי הורגת בשבילו.

כאשר מקיילה ליין מקבלת דף שנתלש מהיומן של אחותה, היא המומה ממילותיה הנואשות של אלינה. כעת מקיילה יודעת כי הרוצח של אחותה נמצא קרוב. אבל הרוע קרוב יותר. והיא יוצאת למצוד: אחר תשובות. אחר נקמה. אחר ספר עתיק של כישוף אפל כה מרושע עד שהוא משחית את כל מי שנוגע בו.

 

החיפוש של מק אחר השיסא-דו מוביל אותה לרחובות המסוכנים משני הצורה של דבלין, כששוטר חשדני נמצא בעקבותיה. היא נדחקת לברית משולשת ומסוכנת עם ו'ליין, נסיך פיות קטלני וג'ריקו בארונס, אדם עם סודות קטלניים. עד מהרה מק תהיה לכודה במאבק על גופה, רוחה ונפשה.

קארן מארי מוֹנינג היא בוגרת תואר ראשון במשפט וחברה. שנים-עשר מספריה הופיעו ברשימות רבי המכר של ה"ניו-יורק טיימס", ובהם ספרי סדרת "קדחת".

הקריירה של מונינג החלה בכתיבת רומנים פנטסטיים המתרחשים בסקוטלנד, אבל כשהמיתולוגיה הקלטית החלה להקסים אותה, היא החלה לכתוב פנטזיה אורבנית והעבירה את אתר העלילה לדבלין, אירלנד, כך שהיא תוכל להתמקד בגזע הפיות האלמותי שחי ביננו בסתר מאות שנים.

זהו הספר השלישי בסדרת "קדחת".

המשך קריאה
  • ISBN: 1088-37
  • גודל (עמ'): 326
  • מו"ל: יניב הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 07/06/2016
  • שם המחבר: קארן מארי מונינג
  • תורגם ע"י: ורד טוכטרמן

אחת

הכאב, אלוהים, הכאב! הוא יפוצץ לי את הגולגולת!

אני לופתת את ראשי בידיים רטובות, מסריחות, נחושה בדעתי להחזיק מעמד עד שיקרה הבלתי נמנע - ואתעלף.

שום דבר לא משתווה לייסורים שגורם לי השיסא־דוּ. בכל פעם שאני מתקרבת אליו, קורה אותו דבר. אני משותקת מכאב הולך וגובר עד שאני מאבדת הכרה.

בארונס אומר שזה מפני שהספר האפל ואני הם דבר והיפוכו. שהוא מרושע כל־כך ואני טובה כל־כך עד שהוא דוחה אותי באלימות. התיאוריה שלו היא שעליו "לדלל" אותי איכשהו, להוסיף לי מעט רשע כדי שאוכל להתקרב אליו. לא ברור לי למה הרעיון להפוך אותי למרושעת כדי שאוכל להתקרב אל ספר אפל מספיק כדי לקחת אותו הוא רעיון טוב. אני חושבת שסביר להניח שאעשה איתו דברים רעים.

"לא," אני מייבבת בברכיים טבולות בשלולית. "בבקשה... לא!" לא כאן, לא עכשיו! בעבר, בכל פעם שהתקרבתי לספר, בארונס היה לצדי והתנחמתי בידיעה שהוא לא יניח לשום דבר נורא מדי לקרות לגופי חסר ההכרה. הוא אולי סוחב אותי איתו כגלאי מתכות חי, אבל אני יכולה לחיות עם זה. אבל הערב הייתי לבד. המחשבה שאהיה פגיעה לכל אחד ולכל דבר ברחובות דבלין, אפילו לרגעים ספורים, הבעיתה אותי. מה אם אתעלף לשעה שלמה? מה אם אפול על פניי אל תוך השלולית המבחילה שאני נמצאת בה ואטבע בסנטימטרים ספורים של... איכס.

הייתי חייבת לצאת מהשלולית. בשום אופן לא הסכמתי למות מוות כל־כך עלוב.

רוח חורפית נשבה לאורך הרחוב, מכה בין הבניינים, מקפיאה אותי עד לשד העצמות. עיתונים ישנים התגלגלו כגלגלי קוצים מלוכלכים ורטובים על פני בקבוקים שבורים, כוסות ועטיפות מושלכות. פרכסתי בידיי בביוב, גירדתי את המדרכה בציפורניי והשארתי את קצותיהן השבורים בחריצים שבין אבני הריצוף.

סנטימטר אחר סנטימטר גררתי את עצמי בציפורניים אל קרקע יבשה יותר.

הוא שם - ממש לפניי: הספר האפל. הרגשתי בו, חמישים מטרים מהמקום שבו נאבקתי לגרור את עצמי. אולי פחות. והוא לא היה סתם ספר. לא, ממש לא. זה לא היה דבר פשוט עד כדי כך. הוא הפיץ סביבו פעימות אפלות ופייח את שולי תודעתי.

למה אני לא מתעלפת?

למה הכאב הזה לא נגמר?

הרגשתי שאני עומדת למות. רוק הציף את פי והקציף על שפתיי. רציתי נואשות להקיא אבל לא הצלחתי. אפילו הקיבה שלי ננעלה מרוב כאב.

גנחתי וניסיתי להרים את ראשי. הייתי חייבת לראות אותו. הייתי קרובה אליו בעבר, אבל מעולם לא ראיתי אותו. תמיד התעלפתי קודם לכן. אם כבר איני מאבדת את ההכרה, יש לי שאלות שאני רוצה מענה עליהן. אפילו לא ידעתי איך הוא נראה. ברשות מי הוא? מה הוא עושה בו? למה אני נתקלת בו כל הזמן?

הרמתי את עצמי על ברכיי ברעד, הרחקתי מפניי גוש של שיער מסריח והסתכלתי.

הרחוב שרק לפני כמה רגעים שקק תיירים הנעים בעליצות בין דלתו של פאב פתוח אחד לבאה אחריה, התרוקן כעת כליל בגלל הרוח האפלה והקפואה. הדלתות נטרקו, המוזיקה דממה.

רק אני נותרתי.

והם.

החיזיון לנגד עיניי לא דמה כלל לציפיותיי.

אקדוחן החזיק בקבוצת אנשים בגבם אל קיר בניין, משפחת תיירים שמצלמות מתנדנדות על צווארם. קנה כלי הנשק החצי־אוטומטי הבהיק באור הירח. האב צעק, האם צרחה במאמץ לאסוף שלושה ילדים קטנים אל חיקה.

"לא!" צעקתי. לפחות כך נדמה לי. אני לא בטוחה שממש השמעתי קול. הריאות שלי היו מחוצות בכאב.

האקדוחן פלט רסס של קליעים שהשתיקו את צעקותיהם. הוא הרג את הקטנה ביותר אחרונה - ילדה בלונדינית עדינה בת ארבע או חמש, שעיניה הפעורות והמתחננות ירדפו אותי עד יום מותי. ילדה שלא יכולתי להציל כי לא יכולתי להזיז אצבע מזורגגת. בגפיים משותקים מרוב כאב, לא יכולתי לעשות דבר אלא לכרוע במקומי ולצרוח בתוך ראשי.

מדוע זה קורה? היכן השיסא־דוּ? למה אני לא רואה אותו?

האיש הסתובב, ואני התנשמתי בחדות.

ספר היה תחוב תחת זרועו.

ספר תמים לחלוטין בכריכה קשה, בעובי כשלוש מאות וחמישים עמודים, בלי עטיפת נייר, אפור בהיר עם גב אדום. מאותם ספרים בכריכה קשה שנקראו כבר עשרות פעמים ונמצאים בכל חנות ספרים משומשים, בכל עיר.

בהיתי בפה פעור. האם אני אמורה להאמין שזה הספר בן מיליון השנים של הקסם האפל ביותר שאפשר להעלות על הדעת, שנכתב בידי מלך האנסילי? זאת אמורה להיות בדיחה? איזה אנטי־קליימקס. כמה מגוחך.

האקדוחן העיף מבט בנשקו בהבעה מבולבלת. לאחר מכן ראשו פנה בחזרה אל הגופות שנפלו, אל הדם וקרעי הבשר והעצם שניתזו על קיר הלבנים.

הספר צנח מתחת לזרועו. דומה שהוא נופל בתנועה מואטת, משתנה ומחליף צורה בעודו מתגלגל שוב ושוב אל הלבנים הלחות והמבריקות. כשפגע במדרכה בחבטה כבדה הוא כבר לא היה ספר פשוט בכריכה קשה אלא כרך שחור גדל מידות שעוביו כמעט שלושים סנטימטרים, חקוק רונות, כרוך ברצועות פלדה ובמנעולים מורכבים. בדיוק מהסוג שציפיתי לו: ספר עתיק ומרושע למראה.

התנשמתי שוב.

כעת הכרך הכהה והעבה שינה שוב צורה והפך למשהו חדש. הוא הסתובב והסתחרר, קורם עור וגידים מהרוח ומהחשכה.

במקומו התנשא... יצור... בעל מהות ומראה מחרידים כל־כך. משהו... שוב, אני יכולה רק להגדיר את זה כיצור... ספוג בחיות אפלה, המתקיים מעבר לצורה או לשם: יצור מעוות שבקע מתוך ארץ שוממה של שפיות מרוסקת ושל מלמולים שבורים.

והוא היה חי.

אין לי מילים לתאר אותו, כי לא קיים בעולמנו דבר שישווה אליו. אני שמחה שלא קיים בעולמנו דבר שישווה אליו, כי אילו היה קיים בעולמנו דבר שישווה אליו אני לא בטוחה שעולמנו היה מתקיים.

אני יכולה רק לקרוא לו החיה, ודי בכך.

נשמתי נרעדה כאילו הרגישה בחוש בסיסי כלשהו שגופי ממש לא מספק לה די הגנה. לא מפני הדבר הזה.

האקדוחן הסתכל ביצור, היצור הסתכל באקדוחן וזה הפנה את הנשק שלו אל עצמו. נרעדתי לשמע יריות נוספות. היורה התקפל על המדרכה וכלי הנשק שלו נשמט ברעש.

עוד משב רוח קפוא לאורך הרחוב, ומשהו נע בשולי שדה הראייה שלי.

אישה צצה מעבר לפינה כנענית לקריאה, הסתכלה בתמונה במבט ריק לכמה רגעים ולאחר מכן הלכה כמסוממת ישר אל הספר שנפל (חיה כורעת עם גפיים שלא ייתכן שהתקיימו וחרטום מגואל בדם!) שפתאום לא הפגין לא מנעולים עתיקים ולא דמות חיה אלא שוב התחזה לספר תמים בכריכה קשה.

"אל תגעי בו!" קראתי וכל עורי סמר למחשבה.

היא רכנה, הרימה אותו, תחבה אותו תחת זרועה והסתובבה לדרכה.

הייתי רוצה לומר שהיא הסתלקה בלי להעיף מבט לאחור, אבל לא כך היה. היא העיפה מבט מעבר לכתפה, היישר לעברי, והבעת פניה חילצה מריאותיי את מעט האוויר שעוד מילא אותן.

רוע טהור ניבט מתוך עיניה, זדון ערמומי ובלתי נדלה שהכיר אותי, שהבין עליי דברים שאני עצמי לא הבנתי ולא רציתי לדעת. רוע שחגג את קיומו בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו בתוהו, הרס וחמה פסיכוטית.

היא חייכה, חיוך נורא החושף מאות שיניים קטנות ומחודדות.

ופתאום זכיתי לאחת מאותן התגלויות פתאומיות.

נזכרתי בפעם הקודמת שהתקרבתי לשיסא־דוּ ואיבדתי את הכרתי. למחרת קראתי על האיש שהרג את כל משפחתו ואז נסע והתנגש ביסודות של גשר, רק כמה בניינים מהמקום שבו איבדתי את ההכרה. כל המרואיינים אמרו אותו הדבר - לא ייתכן שהאיש עשה זאת, זה לא היה הוא, הוא התנהג כמי שכפאו שד כבר כמה ימים. נזכרתי בפרץ הידיעות המחרידות בזמן האחרון שחזרו על אותו רעיון בכל פשע אכזרי - זה לא היה הוא/היא; הוא/היא בחיים לא היו עושים את זה. נעצתי מבט באישה שכבר לא הייתה מי או מה שהייתה כשפנתה מעבר לפינה ונכנסה לרחוב הזה. אישה אחוזת דיבוק. והבנתי.

לא האנשים הם שביצעו את הפשעים הנוראים האלה.

החיה הייתה כעת בתוכה, שולטת בה. והיא תמשיך לשלוט בה עד שתגמור להשתמש בה, ולאחר מכן תיפטר ממנה ותעבור לקורבן הבא.

טעינו כל־כך, בארונס ואני!

האמנו שהשיסא־דוּ נמצא ברשותו של מישהו שיש לו תוכנית ברורה ומעביר אותו ממקום למקום במטרה כלשהי, מישהו שמשתמש בו כדי להשיג מטרות מסוימות או מגן עליו, מנסה למנוע ממנו ליפול לידיים הלא נכונות..

אבל הוא לא היה בידיו של איש בעל תוכנית, ברורה או אחרת, והוא לא הועבר ממקום למקום.

הוא עבר בכוחות עצמו.

עובר מיד ליד, הופך כל אחד מקורבנותיו לכלי נשק לתקיפה ולהשמדה. בארונס אמר לי שלחפצי הכוח של הפיות יש נטייה לקרום חיים וכוונה משלהם עם הזמן. הספר האפל היה בן מיליון שנה. זה הרבה מאוד זמן. הוא בהחלט קרם סוג כלשהו של חיים.

האישה נעלמה מעבר לפינה ואני צנחתי על המדרכה כאבן. עיניי היו עצומות והתנשמתי בנשימות רדודות. ככל שהיא/הוא התרחקו עוד ונעלמו אל הלילה שבו רק האל יודע מה היא/הוא התכוונו לעשות הלאה, כאבי החל לשכוך.

היה זה ההקדש המסוכן ביותר שנוצר אי־פעם - והוא היה חופשי בעולמנו.

החלק המצמרר היה שעד הערב, הוא לא היה מודע אליי.

עכשיו כן.

הוא הסתכל בי, ראה אותי. אני לא יכולה להסביר את זה, אבל הרגשתי שהוא סימן אותי איכשהו, תייג אותי כאילו הייתי יונה. השקפתי אל התהום והתהום החזירה מבט, בדיוק כמו שאבא תמיד אמר שיקרה: את רוצה לדעת על החיים, מק? פשוט מאוד. תמשיכי לצפות בקשת בענן, חמודה. תמשיכי להסתכל בשמים. את מוצאת את מה שאת מחפשת. אם תצאי לצוד את הטוב בעולם, תמצאי אותו. אם תצאי לצוד את הרוע... טוב, אל תעשי את זה.

איזה מטומטם החליט לתת לי כוחות? הרהרתי בקדרות כשגררתי את עצמי אל המדרכה. איזה שוטה חשב שאני יכולה להשפיע במשהו על בעיות עצומות כל־כך? איך אוכל לא לצוד את הרוע כשאני אחת מהאנשים המעטים שרואים אותו?

תיירים זרמו שוב אל הרחוב. דלתות פאבים נפתחו. החשכה נסוגה. מוזיקה החלה להתנגן והעולם שוב התעורר לחיים. הצחוק חזר מקירות הלבנים. תהיתי באיזה עולם הם חיים. בהחלט לא בשלי.

התעלמתי מכולם והקאתי עד שלא נותר בי עוד מה להקיא. לאחר מכן המשכתי לנסות להקיא עד שלא נותרו אפילו מיצי קיבה.

קמתי על רגליי במאמץ, העברתי את גב ידי על פי ונעצתי מבט בהשתקפותי בחלון של פאב. הייתי מוכתמת, הייתי רטובה לחלוטין, והסרחתי. שערי היה תערובת מחליאה של בירה ו...לא! לא יכולתי לסבול את המחשבה על מה עוד. אין לדעת מה אפשר למצוא בביב ברובע הבילויים של דבלין. שלפתי את הסיכה משערי, משכתי אותו לאחור והידקתי אותו בעורפי שם לא יוכל לגעת בפניי יותר מדי.

שמלתי הייתה קרועה, שני כפתורים מחזיתה נעלמו, שברתי את עקב נעלי הימנית וברכיי היו שרוטות ודיממו.

"הנה בחורה שממש מדגימה מה זה לשתות עד שנופלים, אה?" צחק גבר בלעג כשחלף על פניי. חבריו צחקו. הם היו תריסר, חגורים באבנטים אדומים וענובים עניבות פרפר אדומות מעל מכנסי ג'ינס וסוודרים. מסיבת רווקים, חוגגים את חדוות הטסטוסטרון. הם עקפו אותי ממרחק.

הם היו כל־כך חסרי מושג.

הייתכן שרק לפני עשרים דקות חייכתי אל העוברים והשבים? עברתי בטמפל בר והרגשתי מלאת חיים ומושכת, ומוכנה לכל דבר שהעולם עשוי להחליט לזרוק עליי עכשיו? לפני עשרים דקות הם היו חגים סביבי, מפלרטטים איתי.

פסעתי כמה פסיעות נטויות על הצד, והתאמצתי ללכת כאילו לא חסרים לי תשעה סנטימטרים של עקב מתחת לרגל ימין. זה לא היה קל. הכול כאב לי. אם כי הכאב שנבע מקרבתו של הספר המשיך לשכוך, הרגשתי חבולה מכף רגל ועד ראש כתוצאה מכך שהייתי נתונה במחץ מלתעותיו. אם הערב ידמה במשהו לפעם הקודמת שבה נתקלתי בו, ראשי היה צפוי להמשיך להלום עוד שעות ויכאב כאב עמום עוד ימים. הביקור שלי אצל כריסטיאן מק'קלטאר, הסקוטי הצעיר שהכיר את אחותי, יצטרך לחכות. חיפשתי סביבי את העקב החסר שלי. לא ראיתי אותו בשום מקום. אהבתי את הנעליים האלה, לכל הרוחות! חסכתי חודשים כדי לקנות אותן.

נאנחתי בתוכי ואמרתי לעצמי לצאת מזה. ברגע זה העסיקו אותי בעיות גדולות יותר.

לא התעלפתי.

נמצאתי במרחק חמישים מטרים מהשיסא־דוּ, ונשארתי בהכרה כל העת.

בארונס ישמח. יתלהב אפילו, אם כי התלהבות הייתה הבעה קשה לקריאה על אותם פנים כהים ומהפנטים. בארונס, שגולף מגוש של פראות בידיו של פסל אומן, מהווה חזרה לאחור אל תקופה חסרת חוקים, ונראה מלא פרימיטיביות רגועה ממש כפי שהוא מתנהג.

נראה שהאירועים מהתקופה האחרונה "דיללו" אותי, וכעת הייתי דומה יותר לספר.

מרושעת.

בדרכי חזרה אל חנות הספרים החל לרדת גשם. צלעתי באומללות בגשם. שנאתי את הגשם. מסיבות רבות.

ראשית, הוא רטוב, קר ומגעיל, ולי כבר היה מספיק קר ורטוב. שנית, השמש לא זורחת כשיורד גשם ואני סוגדת שמש חסרת בושה. שלישית, הוא הופך את דבלין הלילית לחשוכה עוד יותר מהרגיל, וזה אומר שהמפלצות חשות יותר תעוזה. רביעית, הוא גורם לי להזדקק למטרייה וכשאנשים נושאים מטריות יש להם נטייה למשוך אותן ממש נמוך ולהתגבנן מאחוריהן, בפרט אם הגשם נושב אל תוך פניהם. אני לא שונה. וזה אומר שאי אפשר לראות מה מגיע לעברכם, דבר שברחוב הומה בדרך כלל מביא לאנשים שסוטים זה מדרכו של זה במלמולי התנצלות או בקללות מובלעות, ובדבלין פירושו שאני עלולה להתנגש ישירות בבן פיות (המקסם שלהם לא דוחה אותי גופנית כפי שהוא דוחה אנשים רגילים) ולהסגיר את עצמי, וכל זה מסתכם לכלל: כשיורד פה גשם, אני לא מעזה לשאת מטרייה.

וזה לא היה נורא כל־כך נורא אילולא היה יורד פה גשם כל הזמן.

וזה אומר שאני נרטבת לגמרי ומוביל אותי לדבר החמישי שאני שונאת בגשם: האיפור שלי נוזל והשיער שלי הופך לבלגן חסר צורה.

אבל מאחורי כל ענן באמת מסתתרת השמש ואחרי שנרטבתי בצורה יסודית, לפחות הריח שלי כבר לא היה נורא כל־כך.

פניתי אל הרחוב שלי. זה לא באמת הרחוב שלי. הרחוב שלי נמצא ששת אלפים חמש מאות קילומטרים משם בעומק הדרום הכפרי. הוא רחוב שטוף שמש ושופע צמחייה, ממוסגר במגנוליות אפרפרות עלים, באזליאות עזות צבע ובאלונים מיתמרים. ברחוב שלי לא יורד גשם כל הזמן.

אבל אני לא יכולה לחזור הביתה עכשיו, מחשש שאמשוך אחריי מפלצות לאשפורד, ומכיוון שאני צריכה מקום שאוכל לכנות "שלי", הרחוב הגשום, הקודר, העגום הזה יצטרך להספיק.

כשהתקרבתי אל חנות הספרים, סרקתי בקפידה את חזיתו של הבניין בעל ארבע הקומות בסגנון העולם הישן. זרקורי חוץ שהורכבו בחזית, מאחור ובצדדים שטפו באור את בניין הלבנים הגבוה. השלט הצבוע בעליזות המכריז "בארונס ספרים ואביזרים", שהיה תלוי בניצב לבניין, תלוי מעל המדרכה על עמוד פליז מעוטר, חרק כשהתנדנד ברוח הלילית ההולכת ומתקררת. השלט בחלונות הירקרקים והמיושנים זרח בניאון רך: סגור. לפידים ענבריים בכני פליז האירו את קשת אבן הגיר העמוקה של גומחת הכניסה המפוארת של חנות הספרים. דלתות עץ דובדבן מפוארות עם שמשות מעוינים חובקו בידי עמודי אבן גיר ונצצו באור.

הכול היה כשורה ב"ביתי". האורות דלקו, הבניין היה מוגן משכניי הקטלניים. עצרתי והסתכלתי לרגע לאורך הרחוב אל תוך השכונה הנטושה כדי לוודא שאין צללים המתחילים לפלוש אל תוך השטח שלי.

האזור האפל בשולי "בארונס ספרים ואביזרים" הוא הגדול ביותר שראיתי עד כה (והגדול ביותר שאני מקווה שאראה אי־פעם!), חובק יותר מעשרים גושי בתים ועולה על גדותיו צללים אפלים קטלניים. שני דברים מאפיינים אזור אפל: חשכה ומוות. הצללים, יצורי הלילה, טורפים כל דבר חי מבני אדם, דרך עשב ועלים ועד לתולעים שבקרקע, ומותירים מאחוריהם שממה.

ברגע זה הם נעו בחוסר מנוחה, מתפתלים כזבובים הדבוקים לסרט הדבקה, משתוקקים נואשות להמיר את צלליהם חסרי החיים בשכונות הפוריות והמוארות שמעבר להם.

לעת עתה לא נשקפה לי סכנה. הצללים לא סובלים אור, וליד חנות הספרים האור שטף אותי. אבל אילו הייתי נעה רק עשרה מטרים בהמשך הרחוב, אל האפלולית באזור שכל פנסי הרחוב בו היו כבויים, הייתי מתה.

אני אחוזת דיבוק בכל הנוגע לשכנים שלי. הם ערפדים במובן האמיתי ביותר של המילה. ראיתי מה הם עושים לבני אדם. הם מאכלים אותם ומותירים מאחור רק ערמות בגדים, תכשיטים וחפצים חסרי חיים אחרים ועליהם קליפה קטנה, דמוית נייר יבש, של החומר האנושי שאינו לטעמם. כמו להשאיר את זנב החסילון, כנראה; חלק מאיתנו פריך מדי לטעמם. אפילו אני לא יכולה להרוג אותם. אין להם חומר של ממש, ומשמעות הדבר היא שכלי הנשק חסרי תועלת מולם. הדבר היחיד שפועל נגדם הוא אור, והוא לא הורג אותם, רק בולם אותם. האזור האפל הזה, המגודר מכל עבריו באורות מהשכונות השכנות, נותר בערך באותו גודל כבר כמה חודשים. אני יודעת; אני מסיירת בשוליו באופן קבוע.

אם אתם לא רואי־שִי אתם אפילו לא יכולים לראות אותם. האנשים שמתים באזור אפל לא זוכים להכיר את פניו של זה שמוציא אותם להורג. לא שלצללים יש פנים. הם חסרי תווים. גם אם אתם רואי־שִי, קשה להבדיל בינם לבין הלילה גם כשאתם יודעים מה אתם מחפשים. הם חשוכים יותר מהחשכה, כמו ערפל שחור כפחם, מזדחלים ומחליקים, מתפשטים על בניינים, זולגים במרזבים, מתפתלים סביב פנסי רחוב שבורים. אם כי מעולם לא התקרבתי מספיק כדי לבדוק את האינטואיציה שלי ואני מקווה שזה לעולם לא יקרה, אני חושבת שהם קרים.

הם מגיעים בכל צורה וגודל, החל בקטנים כחתול ועד גדולים כ -

מצמצתי.

זה לא יכול להיות זה שדחק אותי לפינה בסלון האחורי בלילה שבו פיונה, האישה שניהלה את חנות הספרים, ניסתה להרוג אותי והכניסה נחיל שלהם פנימה כשישנתי! בפעם האחרונה שראיתי אותו, לפני כחמישה שבועות אם סופרים את החודש שאיבדתי בעולם פיות, אורכו היה כשישה מטרים וגובהו היה כשלושה. כעת הוא היה גדול כפליים, ענן דחוס של חשכה שמנונית שנמתח כמעט למלוא אורכו של הבניין הנטוש השכן לבארונס.

הם גדלים כשהם אוכלים אותנו? האם אחד מהם יכול להגיע לגודלה של עיירה? אולי לרכון עליה ולבלוע אותה בשלמותה?

בהיתי. יחסית ליצור חסר פנים, בהחלט נראה שהוא מסתכל בי בחזרה. עשיתי ליצור הזה תנועה מגונה פעם או פעמיים. בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא עיצב את עצמו לדמות כמעט אנושית והחזיר לי.

לא הייתה לי שום כוונה ללמד אותו תכסיסים חדשים.

התנערתי במהירות, ומיד התחרטתי על כך. ראשי כאב כל־כך עד שהרגשתי כאילו מוחי חבול, וניערתי אותו עכשיו מצד לצד מול דופנותיה הפנימיות של גולגולתי.

אף כי הגשם הפסיק סוף־סוף - או שמא יצא לאחת מההפוגות הדבלינאיות הקצרות מדי - הייתי רטובה וקפואה והיו לי דברים טובים יותר לעשות מאשר לעמוד כאן בחוץ ולהתבונן בקדרות באחד מאויביי המרובים. דברים כמו לבלוע חצי בקבוקון אספירין ולעמוד מתחת למקלחת לוהטת. דברים כמו להצליל את ראשי כדי שאוכל להרהר בהשלכות של מה שראיתי הערב, למצוא את בארונס ולספר לו הכול. לא היה לי ספק שהוא יהיה נדהם ממש כמוני מאמצעי התנועה של הספר. מה מטרתו האפלה? האם תוהו ואלימות אקראיים מספיקים כמטרה?

כשנכנסתי אל הגומחה והתחלתי לחפור בארנקי בחיפוש אחר המפתחות שלי, שמעתי צעדים מאחוריי. העפתי מבט מעבר לכתפי והזדעפתי.

המפקח ג'יין הצטרף אליי בכניסה המקומרת וניער גשם ממעילו ביד עטויה כפפה. עברתי על פניו ברחוב קודם לכן, בדרכי להיפגש עם כריסטיאן, לפני שנתקלתי בשיסא־דוּ. הוא העיף בי מבט שהבטיח להציק לי, אבל חשבתי שיעברו יום או יומיים לפני שיהיה לו זמן לקיים את ההבטחה.

בחלום.

ג'יין, גבוה ורחב, שערו החום מסורק למשעי עם שביל בצד, פניו הסלעיים מקובעים בקווים מחוספסים, הוא גיסו של המפקח המנוח פאטי אודאפי - המפקח שטיפל במקור בתיק הרצח של אחותי, ושחתכו לו את הגרון כשהוא מחזיק בידו פתק ועליו שמי - ולא מזמן גרר אותי לתחנת הגארדה והחזיק אותי שם יום שלם בחשד רצח. הוא חקר אותי והרעיב אותי, האשים אותי שניהלתי רומן עם אודאפי ולאחר מכן זרק אותי החוצה אל לבה האפל של דבלין, בלי הפנסים דוחי הצללים שלי, כדי שאלך הביתה לבדי. לא התכוונתי לסלוח לו על היחס הנוקשה.

אני אדבק לך לתחת, הוא אמר לי.

התברר שהוא נאמן למילתו - הוא עקב אחריי, הוא ארב לי, הוא השגיח על כל צעדיי.

"באת לעצור אותי?" אמרתי בצינה. הפסקתי לנסות להעמיד פנים שיש לי עקב ונשענתי במעוקם על הדלת. שוקיי וכפות רגליי כאבו.

"אולי."

"זו הייתה שאלה של כן או לא, ג'יין. נסה שוב." הוא לא אמר דבר ושנינו ידענו מה פירוש הדבר. "אז לך מפה. החנות סגורה. זה אומר שברגע זה היא שטח פרטי. אתה מסיג גבול."

"או שנדבר הערב, או שאני אחזור בבוקר כשיהיו לך לקוחות. את רוצה שבלש של מחלק הרצח יסתובב פה ויחקור את הלקוחות שלך?"

"אין לך שום זכות לחקור את הלקוחות שלי."

"אני בגארדה, גברת. זה נותן לי את כל הזכויות שאני צריך. אני יכול למרר לך את החיים ואני גם אעשה את זה. רק תנסי."

"מה אתה רוצה?" נהמתי.

"קר ורטוב פה בחוץ." הוא חפן את ידיו ונשף עליהן. "אולי אפשר כוס תה?"

"אולי תלך להזדיין?" חייכתי אליו חיוך סכריני.

"מה, גיסי השמן והמזדקן היה מספיק טוב בשבילך, אבל אני לא?"

"לא שכבתי עם הגיס שלך," אמרתי בחריפות.

"אז מה לעזאזל הוא כן עשה איתך?" הוא החזיר בחריפות דומה.

"כבר דיברנו על זה. אמרתי לך. אם אתה רוצה לחקור אותי שוב תצטרך לעצור אותי, והפעם אני לא אומר מילה בלי עורך דין." העפתי מבט מעבר לכתפו. הצללים נעו בחוסר מנוחה, במרץ, כאילו העימות שלנו עורר אותם. נראה שהוויכוח שלנו... מסעיר אותם. תהיתי אם כעס או להט עושים אותנו טעימים עוד יותר עבורם. דחקתי את הרעיון המקאברי הזה ממחשבותיי.

"התשובות שלך לא באמת היו תשובות, ואת יודעת את זה."

"אתה לא רוצה את התשובות האמיתיות." אני לא רציתי את התשובות האמיתיות. לרוע המזל, הייתי תקועה איתן.

"אולי דווקא כן. ולא משנה כמה... לא ייאמנו... הן נראות."

הבטתי בו במבט חד. אם כי עטה את הבעתו הנחושה הרגילה של כלב שתפס עצם, היה בה מרכיב חדש ודק שהחמצתי קודם לכן. היה זה אותו מרכיב שהבחנתי בו בעיניו של אודאפי בבוקר שבא לראות אותי, בבוקר שבו מת, הבעה חוששת, הבעה שאומרת, אולי העולם שלי הוא לא בדיוק מה שחשבתי. סימן ודאי לכך שכמו אודאפי, גם ג'יין עמד להתחיל לחטט בדברים שסביר להניח שיהרגו אותו. אף־על־פי שנדמה כי אופן המוות של אודאפי רמז על רוצח אנושי, לא היה לי ספק שהוא נרצח בגלל מה שגילה על החבר'ה החדשים בעיר - בני הפיות.

נאנחתי. רציתי לפשוט את בגדיי הרטובים והמטונפים. רציתי לחפוף את שערי המגעיל. "עזוב את זה, בסדר? פשוט תעזוב את זה. לא היה לי שום קשר לרצח של אודאפי, ואין לי יותר שום דבר לספר לך."

"כן יש לך. את יודעת מה הולך בעיר הזאת, גברת ליין. אני לא יודע איפה או איך את משתבצת בזה, אבל אני יודע שאת יודעת. זו הסיבה שפאטי בא לפגוש אותך. הוא לא קפץ לכאן בבוקר ההוא כדי לספר לך משהו על התיק של אחותך. הוא בא לשאול אותך משהו. מה זה היה? מה קדח לו במוח כל הלילה עד שהוא לא היה מסוגל לחכות עד יום שני כדי לדבר איתך, עד שהוא שלח את המשפחה שלו לכנסייה בלעדיו והפסיד את המיסה? מה שאל אותך פאטי בבוקר שהוא מת?"

הוא היה טוב. הייתי מוכנה לזקוף את זה לזכותו. אבל זה הכול.

"האם גם אני אמות, גברת ליין, אחרי שבאתי להיפגש איתך?" הוא אמר במחוספס. "ככה זה פועל? הייתי צריך להעיר את הילדים שלי ולהיפרד מהם בנשיקה לפני שיצאתי הבוקר? לומר לאשתי כמה שאני אוהב אותה?"

ברוגז עניתי, "זאת לא אשמתי שהוא מת!"

"אולי לא הרגת אותו, אבל אולי גם לא הצלת אותו. ענית לו על השאלות? זאת הסיבה שהוא מת? או שאם היית עונה לו הוא עוד היה בחיים?"

נעצתי בו מבט זועם. "לך מפה."

הוא תחב את ידו לתוך מעילו ושלף חופן מפות מקופלות מכיס פנימי.

הסבתי את מבטי בחדות ושנאתי הכול באותו רגע. זה היה דז'ה־וו שלא רציתי לחזור אליו לעולם.

גם פאטי אודאפי הביא אליי את המפות. באותו בוקר יום ראשון שבו בא לבקר אותי בחנות הספרים, הוא התווה על המפות בפירוט דקדקני מתווה בלתי אפשרי, תגלית שגיליתי כמעט שבועיים לפניו: חלקים מדבלין לא הודפסו עוד במפות. הם הלכו ונעלמו, נמוגו מהמפה ומהזיכרון האנושי, כאילו לא התקיימו מעולם. הוא גילה את האזורים האפלים. הוא חקר אותם, נכנס אליהם כשרק הדמדומים מפרידים בינו לבין מותו.

ג'יין רכן אליי עד שאפו היה רק סנטימטרים ספורים משלי. "הסתכלת באחת מהמפות האלה בזמן האחרון?"

לא אמרתי דבר.

"מצאתי יותר מעשר מפות על השולחן של פאטי. הוא סימן אזורים מסוימים. לקח לי כמה זמן להבין למה. לגארדה יש מחסן ברחוב לייל, במרחק שבעה רחובות מכאן. אי אפשר למצוא אותו בשום מפה שהודפסה בשנתיים האחרונות."

"אז? מה אתה מנסה להגיד? שנוסף על רצח, אני שותפה לקנוניית מיפוי אדירה? במה עוד תאשים אותי, קשירת קשר לגרום לתיירים ללכת לאיבוד?"

"מצחיק, גברת ליין. לקחתי אתמול הפסקת צהריים ארוכה והלכתי לרחוב לייל. ניסיתי להגיע לשם במונית, אבל הנהג התעקש שאין כתובת כזאת וסירב לנסוע לשם. בסוף הלכתי. רוצה לשמוע מה ראיתי?"

"לא. אבל אני בטוחה שתספר לי בכל זאת," מלמלתי ועיסיתי את רקותיי.

"המחסן עוד שם, אבל נראה שהעיר סביבו... נשכחה. כלומר, נשכחה לגמרי. לא מנקים את הרחובות. לא אוספים את הזבל. הפנסים כבויים. הביוב עלה בתעלות. לא הייתה לי קליטה בטלפון הסלולארי. ממש באמצע העיר, לא הייתה לי קליטה!"

"אין לי מושג איך זה קשור אליי," אמרתי בקולי המשועמם ביותר.

הוא לא שמע אותי, וידעתי שהוא הולך שוב במחשבתו ברחובות השוממים, המלאים בפסולת. אזור אפל לא סתם נראה נטוש; הוא מבעבע מוות וניוון, גורם לכם להרגיש שהתלכלכתם ממנו. הוא משאיר עליכם חותם בל יימחה. זה יעיר אתכם באמצע הלילה כשהלב עולה עד לגרון מרוב פחד מהחושך. אני ישנה באורות דלוקים. אני מחזיקה עליי פנס, 24 שעות ביממה.

"מצאתי מכוניות נטושות באמצע הרחוב כשהדלתות שלהן פתוחות לרווחה. מכוניות יקרות. מהסוג שמפרקים מהן את החלקים לפני שהבעלים מספיק בכלל לחזור עם דלק. תסבירי את זה," נבח.

"אולי שיעור הפשע בדבלין נמצא בירידה," הצעתי, וידעתי שזהו שקר.

"הוא מזנק לשמים. כבר חודשים. התקשורת צולבת אותנו על זה."

זה היה נכון. ואחרי מה שראיתי הערב, העלייה המקומית בפשיעה אלימה הייתה עובדה שעניינה אותי במיוחד. רעיון החל לנבוט בי.

"ליד המכוניות היו ערמות בגדים כשהארנקים עוד בכיסים. חלקם היו מלאים מזומנים שרק חיכו שיגנבו אותם. בשם אלוהים, מצאתי שני רולקסים על המדרכה!"

"לקחת אותם?" שאלתי בעניין. תמיד רציתי רולקס.

"אבל את יודעת מה היה החלק הכי מוזר, גברת ליין? לא היו אנשים. אפילו לא אחד. כאילו שכולם הסכימו בדיוק באותה שנייה לפנות עשרים ומשהו רחובות, ממש באמצע מה שהם עשו באותו רגע, בלי לקחת שום דבר, כולל המכוניות, כולל הבגדים. כולם פשוט יצאו עירומים?"

"מנין לי לדעת?"

"זה קורה ממש כאן, גברת ליין. יש אזור חסר במפות האלה ממש ליד חנות הספרים שלך. אל תספרי לי שאת אף פעם לא מסתכלת לכיוון ההוא כשאת יוצאת."

משכתי בכתפיי. "אני לא יוצאת הרבה."

"אני עוקב אחרייך. את יוצאת כל הזמן."

"אני ממש שקועה בעצמי, מפקח. אני כמעט לא מסתכלת מסביב." העפתי מבט מאחוריו, בפעם העשירית. הצללים עדיין התנהגו באפלוליות, לכודים בחשכה שלהם, מלקקים שפתי צל דקות, אפלות, מרושעות.

"בולשיט. חקרתי אותך. את חכמה וחריפה, ואת משקרת."

"בסדר, תסביר את זה אתה. מה אתה חושב שקרה?"

"אני לא יודע."

"אתה יכול לחשוב על משהו שיכול להסביר את הממצאים שלך?"שריר נע בלסתו. "לא."

"אז מה אתה מצפה שאני אומר לך? שיצורי לילה אפלים השתלטו על דבלין? שהם ממש שם" - הנפתי יד ימינה - "והם אוכלים אנשים ומשאירים את החלקים שלא מוצאים חן בעיניהם? שהם השתלטו על אזורים מסוימים, ואם אתה טיפש מספיק להיכנס לתוכם ברגל או במכונית אחרי שמחשיך, תמות?" הנה, לא יכולתי להתקרב לאזהרה יותר מזה.

"אל תהיי טיפשה, גברת ליין."

"כנ"ל, המפקח," אמרתי בחריפות. "אתה רוצה ממני עצה? אל תיכנס למקומות שאתה לא יכול למצוא על המפה. עכשיו לך." הפניתי אליו את גבי.

"זה לא נגמר," הוא סינן אליי.

נראה שכולם אומרים לי את זה בזמן האחרון. לא, זה בהחלט לא נגמר, אבל הייתה לי תחושה לא נוחה שאני יודעת איך זה ייגמר: עוד מוות על מצפוני. עוד מוות שיפריע ללילותיי חסרי המנוח ממילא. "עזוב אותי בשקט, או לך להשיג צו." הכנסתי את המפתח לדלת ופתחתי את המנעול. כשפתחתי את הדלת, העפתי מבט מעבר לכתפי.

ג'יין עמד על המדרכה, כמעט בדיוק באותו מקום שבו עמדתי חמש דקות קודם, ונעץ מבט אל השכונה הנטושה בגבות קפוצות, במצח מקומט. הוא לא ידע, אבל הצללים החזירו לו מבט בדרכם חסרת הפנים וחסרת העיניים. מה הייתי עושה לו החל להתקדם לשם?

ידעתי את התשובה ושנאתי אותה: הייתי מוציאה את הפנסים ונכנסת אחריו. הייתי עושה מעצמי צחוק לגמרי ולחלוטין כשהייתי מצילה אותו ממשהו שהוא לא יכול לראות ולעולם גם לא יוכל לראות. וכנראה היו מאשפזים אותי במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים המקומי כאות תודה על מאמציי.

כאב הראש שלי נעשה אלים. אם לא אקח אספירין בקרוב, הוא עתיד לעלות שוב לדרגת הקאות מרוב כאב.

הוא הסתכל בי. אף־על־פי שג'יין שכלל עד שלמות את מה שאני מכנה פרצוף שוטר - מין סקירה שלווה משולבת בוודאות סבלנית שראשו של האדם שהוא מדבר איתו יתפוגג בסופו של דבר בעננת אבק והוא יהפוך לאידיוט מושלם - השתפרתי בקריאת אנשים.

הוא פחד.

"לך הביתה, מפקח," אמרתי חרש. "נשק את אשתך, ותשכיב את הילדים לישון. הודה למזלך הטוב. אל תצא לחפש קללות."

הוא הסתכל בי רגע ממושך, כשוקל מה אמות המידה לפחדנות, ולאחר מכן הסתובב והסתלק בסערה לכיוון טמפל בר.

פלטתי אנחת רווחה אדירה וצלעתי אל תוך החנות.

גם אילולא הייתה נחוצה לי מאוד כמקום מקלט, הייתי אוהבת את החנות. מצאתי את ייעודי, והוא לא היה להיות רואת־שִי. הוא היה לנהל חנות ספרים, ובפרט כזו שמחזיקה את מגזיני האופנה הטובים ביותר, עטים יפים, כלי כתיבה וכתבי עת, ויש בה כזו אווירת מותרות אלגנטית. היא מגלמת את כל הדברים שתמיד רציתי לעצמי: מהודרת, אופנתית, ממורקת, בטעם.

הדבר הראשון שמכה בכם כשאתם נכנסים לבארונס ספרים ואביזרים, חוץ משפעת המהגוני העשיר והממורק וחלונות הזכוכית המחותכת, הוא תחושה מבלבלת במקצת של עיוות מרחבי, כאילו פתחתם קופסת גפרורים ומצאתם מגרש כדורגל תחוב יפה בתוכה.

אורכו של החדר המרכזי הוא כעשרים מטרים ורוחבו כחמישה־עשר. המחצית הקדמית מתקמרת ישירות אל הגג, בגובה ארבע קומות. ספריות מהודרות ממהגוני ניצבות לאורך כל קומה, מהרצפה ועד הכרכוב. מאחורי מעקות אלגנטיים, גשרי מעבר מאפשרים גישה לקומה השנייה, השלישית והרביעית. סולמות מחליקים על מסבים משומנים מאגף אחד לבא אחריו.

בקומה הראשונה ניצבות ארוניות ספרים במעברים רחבים מצד שמאל, שתי ספות, קדמית ואחורית,

אח גז מעוטרת באמייל (שמולה אני מבלה זמן רב במאמץ להפשיר ממזג האוויר הצונן של דבלין) ומימין יש עמדת קופה ומאחוריה מקרר, טלוויזיה קטנה ומערכת המוזיקה שלי. מאחורי הגזוזטרות האחוריות שבקומות העליונות יש עוד ספרים, ובכללם הנדירים מאוד, ומשהו מאותם אביזרים שהשלט מציין, נעולים בבטחה בארונות תצוגה.

שטיחים יקרים מכסים את רצפות העץ. הרהיטים הם בסגנון העולם הישן, עשירים ויקרים, כמו ספת הצ'סטרפילד המעוטרת בכפתורים שעליה אני אוהבת להתכרבל ולקרוא. האורות הם כני לפידים עתיקים ונורות שקועות בגוון ענברי מיוחד שמטיל על הכול אור חמים ודמוי חמאה.

כשאני חוצה את הסף מהרחובות הקרים, הרטובים והמטורפים שבחוץ ונכנסת לחנות הספרים אני מרגישה שאני יכולה לנשום. כשאני פותחת את החנות לעסקים ומתחילה לרשום רכישות בקופה הרושמת המיושנת שמצלצלת בפעמון כסף זעיר בכל פעם שהמגרה נפתחת, אני מרגישה שחיי פשוטים וטובים, ואני יכולה לשכוח את כל בעיותיי לזמן־מה.

הצצתי בשעון והעפתי מעליי את נעליי ההרוסות. השעה הייתה כמעט חצות. רק לפני כמה שעות ישבתי באזור השיחה האחורי עם בעליה המסתורי של חנות הספרים ודרשתי לדעת מה הוא.

כרגיל, הוא לא ענה לי.

אני באמת לא יודעת למה אני טורחת. בארונס יודע עליי בערך הכול. לא יפתיע אותי אם הוא מחזיק אי־שם תיק קטן שמכיל את כל חיי עד כה, עם תמונות מסודרות בקפידה ומתויגות בציניות - כאן מק משתזפת, כאן מק מורחת לק, כאן מק כמעט מתה.

אבל בכל פעם שאני שואלת אותו שאלה אישית, כל מה שאני מקבלת זה "קבלי אותי ככה או בכלל לא" צופן סוד, עם תזכורת קודרת לכך שהוא כל הזמן מציל את חיי. כאילו שזה אמור להספיק כדי להשתיק אותי ולגרום לי לציית.

למרבה הצער, לרוב זה מספיק.

יש הטיה בלתי נסבלת במאזן הכוחות בינינו. הוא זה שמחזיק בכל הקלפים הגבוהים ואני בקושי מצליחה להחזיק בקומץ השתיים והשָלוש שהחיים נתנו לי.

אף־על־פי שחיפשנו ביחד אופ"סים, או אוצרות פיות סמויים - חפצי כוח מקודשים של בני הפיות, כמו ההקדשים - נלחמנו והרגנו את אויבינו זה לצד זה, ובזמן האחרון גם ניסינו לקרוע זה מעל זה את הבגדים בהתפרצות תאווה פתאומית ויוקדת כמו השירוקו הלא צפוי שהבחנתי בו מדי פעם במחשבותיו כשנישקתי אותו - אבל בהחלט לא חלקנו זה עם זה פרטים אישיים על חיינו או על לוח הזמנים שלנו. לא היה לי מושג איפה הוא גר, לאן הוא הולך כשהוא לא בסביבה או מתי יחזור בפעם הבאה. זה עצבן אותי. מאוד. בפרט עכשיו, כשידעתי שהוא יוכל למצוא אותי ברגע שירצה, באמצעות החותם שקעקע בעורפי - האות האמצעית המזורגגת שלו, Z. כן, זה הציל את חיי. לא, זה לא אומר שזה מוצא חן בעיניי.

קילפתי מעליי את המעיל הספוג במים ותליתי אותו. שני פנסים נפלו בקול נפץ על הרצפה והתגלגלו הלאה. אני חייבת למצוא דרך טובה יותר לשאת אותם. הם הכבידו על הכיסים וכל הזמן נפלו. חששתי שבקרוב יכירו אותי באזורים שהסתובבתי בהם בדבלין כ"בחורה הפסיכית עם הפנסים".

מיהרתי לאמבטיה שבירכתי החנות, ניגבתי בזהירות את שערי ומחיתי בעדינות את האיפור המרוח שלי. למעלה היה בקבוק של אספירין שקרא בשמי. לפני חודש הייתי מטפלת קודם כול בפנים שלי. כרגע, פשוט שמחתי שיש לי עור טוב ושאני לא בגשם.

יצאתי מהאמבטיה ועברתי בדלתות כפולות שמקשרות בין החנות לשטח המגורים הפרטי של הבניין, וקראתי לבארונס, בתהייה אם הוא עוד במקום. פתחתי את הדלתות ובדקתי את כל החדרים שבקומה הראשונה, אבל הוא לא היה שם. לא היה טעם לחפש בקומות השנייה והשלישית. הוא תמיד נעל את כל הדלתות. החדרים הפתוחים היחידים היו בקומה הרביעית, שם ישנתי, והוא מעולם לא עלה לשם, מלבד פעם אחת, לא מזמן, כדי להחריב את חדר השינה שלי כשנעלמתי לחודש.

שקלתי להתקשר אליו בנייד שלי, אבל הראש שלי כאב כל־כך עד שהטלתי וטו על הרעיון. אם אספר לו מחר את מה שגיליתי על השיסא־דוּ זה יהיה מוקדם מספיק. בהסתמך על היכרותי עמו, אם אתקשר אליו הערב ואספר לו הוא ינסה לאלץ אותי לצאת שוב ולחפש אותו, ובשום אופן לא הייתי מוכנה ללכת לשום מקום מלבד ישר למקלחת לוהטת ולמיטה חמה.

הייתי בדרכי אל המדרגות האחוריות, כשמשהו זז בשולי שדה הראייה שלי. הסתובבתי, בניסיון לאתר את המקור. זה לא יכול להיות צל; כל האורות דלקו. נסוגותי צעד וסרקתי את החדרים שבטווח הראייה שלי. דבר לא נע. משכתי בכתפיי והתחלתי לעלות שוב.

זה קרה שוב.

הפעם קיבלתי תחושה מוזרה, לא בדיוק דגדוג בחושי רואת־השי שלי, יותר הקדמה לדגדוג. העפתי מבט לכיוון שהטריד אותי: חדר העבודה של בארונס. אחרי שהצצתי פנימה, השארתי את הדלת פתוחה. מעבר לה ראיתי מכתבה מהודרת מהמאה החמש־עשרה וחלק ממראה גבוהה שמילאה את הקיר מאחוריה, בין ארוניות ספרים.

זה קרה שוב ואני בהיתי בפה פעור. הבבואה הכסופה שבמראה רטטה.

נסוגותי במורד המדרגות בלי להסיר ממנה את עיניי. התבוננתי בה כמה דקות מנקודת תצפית בטוחה במסדרון שמחוץ לחדר, אבל המקרה לא חזר על עצמו.

פתחתי את הדלת עד הסוף ונכנסתי לחדר. הוא הדיף את ריחו של בארונס. שאפתי עמוק. שמץ של אפטרשייב אפלולי, אקזוטי נותר באוויר, ולרגע הייתי שוב במערות שמתחת לבּארֶן, שם כמעט מתּי בשבוע שעבר כשהערפד מאלוּס חטף אותי ולקח אותי עמוק אל מבוך המנהרות כדי לענות אותי עד מוות כנקמה על פציעה איומה שגרמתי לו זמן לא רב אחרי שהגעתי לדבלין. שכבתי על הארץ מתחת לגופו הפראי, המחשמל של בארונס, קרעתי את חולצתו ופרשתי את כפות ידיי על הבטן השרירית, הנוקשה, המקועקעת בדוגמאות זרות ומורכבות בשחור ובארגמן. ריחו אפף אותי. הרגשתי כאילו הוא בתוכי, או שאני בתוכו. תהיתי כמה אוכל להעמיק עוד לתוכו אם אניח לו להיכנס לתוכי.

איש מאיתנו לא הזכיר את הלילה ההוא. לא חשבתי שנזכיר אותו אי־פעם. אני בהחלט לא התכוונתי להעלות את הנושא. הוא הטריד אותי במובנים שלא העמדתי פנים שאני מבינה.

התמקדתי בחדר. כבר ערכתי פעם חיפוש בחדר העבודה שלו. הצצתי לכל מגרה, הסתכלתי בארון, אפילו חיטטתי מאחורי הספרים שעל המדפים במצוד אחר משהו, אין לי מושג מה, כל סוד שאוכל לחפור על האיש. לא מצאתי דבר. הקיום שלו סטרילי לחלוטין. קשה לי להאמין שהוא מניח אפילו לשערה תועה לנוח כך סתם כדי שלא ישתמשו בה לניתוח דנ"א.

ניגשתי אל המראה והעברתי את קצות אצבעותיי על הזגוגית. המראה, במסגרתה המהודרת, כיסתה את הקיר מרצפה עד תקרה, והייתה קשה וחלקה. היא לא הייתה עשויה ממשהו שיכול לרטוט.

היא רטטה תחת קצות אצבעותיי. הפעם חושי רואת־השי שלי הקימו קול אזעקה. משכתי את ידי בכוח לאחור ומעדתי והתנגשתי בשולחן בזעקה חנוקה.

פני המראה רטטו כעת ברצינות.

האם בארונס יודע על זה? חשבתי בפראות. ברור שהוא יודע. בארונס יודע הכול. המראה הייתה בחנות הספרים שלו. אבל מה אם הוא לא יודע? מה אם בארונס אינו כל־יודע כפי שנדמה לי? מה אם כן אפשר לעבוד עליו, ומישהו - לא יודעת, נגיד, השליט העליון - שתל בדרכו מראה מכושפת מפני שהכיר את משיכתו לעתיקות מסוימות... ובארונס קנה אותה, ומנהיג האנסילי עוטה הארגמן ריגל אחריו דרכה, או משהו כזה? איך ייתכן שלא חשתי בה? האם היא פריט פיות או לא?

רונות עשן הופיעו על פני המראה, ושולי הזכוכית התכהו פתאום לכחול עמוק ומסגרו את המראה במסגרת ברוחב שמונה סנטימטרים של שחור טהור.

זה בהחלט היה פריט פיות! השוליים השחורים הסגירו זאת בוודאות. אם הם היו נראים לעין קודם לכן, הייתי יודעת מיד מהי המראה, אבל טבעה האמיתי של הזכוכית הוסווה מאחורי אשליה כלשהי שאפילו חושי רואת־השי שלי לא היו מסוגלים לפלח. הייתי בחדר הזה כמה וכמה פעמים, ומעולם לא קלטתי ולו דגדוג קלוש. מי יכול ליצור אשליה מושלמת שכזאת?

זו לא הייתה סתם מראה. זו הייתה אחת מהזגוגיות שעיצב מלך האנסילי עצמו כאמצעי לתנועה בין עולמות האדם והפיות. היא הייתה חלק מהקדש האנסילי הידוע בשם כסופי ההתקה, והיא נמצאה בחנות הספרים שלי! מה היא עושה כאן? מה עוד יכול להסתתר ממני בחנות, ממש מתחת לאף?

ראיתי חלק מההקדש הזה בעבר. יותר מעשרה מהמפתחים הכסופים המוזרים ולהם שוליים שחורים עיטרו את קיר ביתו של השליט העליון בלה־רוהה 1247, באזור האפל. היו בהם דברים נוראים. דברים שעדיין חלמתי עליהם חלומות זוועה. דברים כמו... טוב, כמו הדבר המעוות והמחריד שקרם עכשיו צורה ממש לנגד עיניי.

כשסיפרתי לבארונס על המראות שראיתי בביתו של השליט העליון, הוא שאל אם הן היו "פתוחות". אם לכך התכוון, התשובה הייתה כן. כשהן פתוחות, האם המפלצות שבתוכן יכולות להגיח מהן? אם כן, איך "סוגרים" כסוף התקה? האם יספיק פשוט לשבור אותו? האם אפשר לשבור אותם? לפני שהספקתי לחפש סביבי משהו כדי לנסות לשבור אותה, היצור בעל הגפיים המצומקים והשיניים הענקיות נעלם.

נשפתי נשיפה רועדת. כעת הבנתי מדוע יש בבארונס כזו תחושה מוזרה של עיוות מרחבי. הרגשתי דבר דומה בביתו של השליט העליון ביום שבו נכנסתי אל האזור האפל וגיליתי שהחבר לשעבר של אחותי היה הרע הראשי של דבלין, אבל לא חיברתי אחת ועוד אחת. המראות הללו, השערים הללו המחברים בין ממדים, השפיעו איכשהו על המרחב סביבם.

כעת משהו אחר התקרב, נע בעמקי הזכוכית, מסחרר משבי כסף בצעדיו הבטוחים. נסוגותי למרחק בטוח יותר.

צורות כהות צפו על פני המראה הרוטטת. צללים חסרי צורה ברורה שבכל זאת עוררו פחדים קמאיים. זו הייתה אחת הפעמים שבהן בריחה הייתה כנראה רעיון ממש טוב, אבל הבעיה הייתה שלא היה לי לאן לברוח. זה היה המפלט שלי, נמל המבטחים שלי. אם לא אוכל לשהות כאן, לא אוכל להיות בשום מקום.

הוא כבר היה קרוב יותר, היצור המתקרב.

נעצתי מבט אל תוך המראה, לאורך השביל הצר והכסוף הנמוג לשחור בשוליים, שלאורכו עצים שלדיים, עוטים אניצים של ערפל צהבהב, מנומר ביצורים מפלצתיים הלובשים ופושטים צורה בערפל. המקום הדיף צחנת שממה גרועה עוד יותר מהאזור האפל, וידעתי איכשהו שהאוויר בתוך המראה הוא קור מקפיא, קטלני מבחינה גופנית ונפשית. רק חיי־מחצה אל־אנושיים משאול תחתיות יוכלו לשרוד במקום כזה.

כשהצורה האפלה החליקה לאורך שביל הסיוטים, שדי הצל נרתעו בצרחות אילמות.

עוד רונות עשן התגשמו על הזכוכית הרוטטת. לא יכולתי להבחין אם היצור המתקרב הולך זקוף או על ארבע. אולי הוא הזדחל על עשרות טפרים. אימצתי את עיניי במאמץ לזהות את צורתו, אבל הערפל המחליא הסתיר את תוויו.

ידעתי רק שהוא ענקי, אפל, מסוכן... וכמעט הגיע.

יצאתי מהחדר על קצות האצבעות וסגרתי את הדלת מאחוריי, כשאני משאירה חריץ זעיר להציץ דרכו, מוכנה בכל רגע לסגור את הדלת בכוח ולהימלט בכל כוחי.

המראה פלטה משב אוויר קפוא.

היצור הגיע!

כשמעילו השחור הארוך מרפרף סביבו, ג'ריקו בארונס יצא מהמראה.

הוא היה מכוסה בדם שקפא לכפור ארגמני על ידיו, פניו ובגדיו. עורו היה חיוור מהקור העז ועיני החצות שלו בערו באור פרא אל־אנושי.

בזרועותיו נשא גוף מגואל בדם, מרוטש באלימות של אישה צעירה.

לא הייתי צריכה למשש את הדופק שלה כדי לדעת שהיא מתה.