הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
13 דירוגים
3.4
ממוצע
1
2
2
1
3
2
4
6
5
2
17
44 

דרג ספר זה מתוך 5
13 דירוגים
3.4
ממוצע
1
2
2
1
3
2
4
6
5
2
17
44 
44 
מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • ISBN: 978-0307743664
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/01/2013
  • שם המחבר: סטיבן קינג
  • תורגם ע"י: אינגה מיכאלי
  • זמין להשאלה: כן

תקציר

קארי וייט חיה בעיירה קטנה עם אמה הדתית הקנאית שממררת את חייה. בבית־הספר היא הנערה המוזרה והדחויה. היא לעולם אינה לובשת את הבגדים המעודכנים, או אומרת את הדברים הנכונים, או מבינה את הבדיחות - שהן בעיקר על חשבונה. ואז, ברגע של חסד לא צפוי, מקבלת קארי הזדמנות להיות נערה רגילה וללכת כמו כולם לנשף הסיום של התיכון.
אלא שבין השמלות הנוצצות וקישוטי הנשף אורב לה מעשה של אכזריות בלתי צפויה. ואולם, איש אינו יודע שלקארי וייט יש כישרון מיוחד. היא יכולה לגרום לדברים לנוע באוויר בכוח מחשבתה בלבד. היא יכולה לגרום לדלת להיסגר, למאפרה ליפול, לספר לרחף באוויר. היא יכולה גם להפוך את הנשף למאורע שאיש מבני כיתתה לא ישכחו לעולם.
זהו הרומן הראשון של סטיבן קינג, שמרגע צאתו לאור ב-1974 ועד ימינו מפחיד, מבעית ומעביר צמרמורת בגופו של הקורא עד העמוד האחרון. קארי סלל את דרכו של קינג להכרה כאחד הכותבים המשובחים של ספרי אימה בימינו, ועל פיו הופק גם סרט קולנוע. מספריו: ‘זה‘, סדרת “המגדל האפל“, ‘הניצוץ‘, ‘מיזרי‘ ו‘מתחת לכיפה השקופה‘, שיצאו לאור בעברית בהוצאת ‘מודן‘. "ספר שיקפיא אתכם - באחריות.“ הניו־יורק טיימס “האיש האיום והנפלא ביותר על פני כדור הארץ.“ יו.אס.איי. טודיי
המשך קריאה
  • ISBN: 978-0307743664
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/01/2013
  • שם המחבר: סטיבן קינג
  • תורגם ע"י: אינגה מיכאלי
  • זמין להשאלה: כן
חלק ראשון ספורט דמים ידיעה חדשותית מה'אנטרפרייז', השבועון של וֶסטוֹבֶר (מיין), 19 באוגוסט 1966: גשם של אבנים מספר דיווחים ממקורות אמינים מספרים על גשם של אבנים שניתך ב-17 באוגוסט משמיים בהירים וצלולים ברחוב קרלין שבעיירה צ'מברליין. האבנים נפלו בעיקר על ביתה של גברת מרגרט וייט, הסבו נזקים כבדים לגג והרסו שני מרזבים. הנזק נאמד ב-25 דולר. גברת וייט האלמנה מתגוררת בבית עם בתה בת השלוש, קארייֵטָה. לא התקבלה תגובה מטעמה של גברת וייט. איש לא הופתע באמת כשזה קרה, לא ממש, לא עמוק בתת־ההכרה, שם צומחות המחשבות הפראיות. על פני השטח, כל הבנות בחדר ההלבשה היו המומות, נרגשות, מבוישות או סתם מאושרות, כשווייט הכלבה קיבלה שוב את מה שמגיע לה. היו שטענו שהופתעו, אבל זה לא היה נכון. קארי למדה עם כמה מהן עוד מכיתה א', ומאז זה הלך ונבנה, הלך והתעצם, בהדרגה אבל באופן בלתי נמנע, בהתאם לכל חוקי הטבע האנושי, באותה שיטתיות של תגובת שרשרת שמתקרבת למסה קריטית. אלא שאף אחת מהן לא ידעה, כמובן, שקארי וייט היא טלקינטית. גרפיטי שנחרט על אחד השולחנות בבית־הספר היסודי ברחוב בּרקֶר בצ'מברליין: קארי וייט אוכלת חרא. חדר ההלבשה נמלא צעקות, הדים וצלילים תת־קרקעיים של קילוחי מים שפוגעים באריחים. הבנות שיחקו כדורעף בשיעור הראשון, וזיעת הבוקר כיסתה את גופן קלילה ולהוטה. בנות נמתחו והתפתלו מתחת לזרם המים החמים, צווחו והתיזו מים זו על זו, החליקו סבונים לבנים מיד ליד. קארי עמדה קפואה ביניהן, צפרדע בין להקת ברבורים. היא היתה בחורה עבת בשר, עם פצעונים על צווארה, על גבה ועל ישבנה, ושערה הרטוב נראה חסר צבע לחלוטין. הוא צנח על פניה, רטוב ומדוכדך, והיא פשוט עמדה ללא ניע, בראש מורכן קלות, והניחה למים לצנוח על גופה ולנזול מטה. היא נראתה כמו השֶׂה לעולה, הנלעגת הנצחית, המאמינה הגדולה בבדיחות על חשבונה, המפשלת הקבועה, והיא אכן היתה כל אלה. בייאושה, ייחלה תמיד שיותקנו מקלחונים – ותתאפשר מידה של פרטיות – בחדר ההלבשה של תיכון יואין, כמו בבתי־הספר התיכוניים בוֶוסטוֹבֶר או בלוּאיסטוֹן. הן בהו בה. הן תמיד בהו בה. ברזים נסגרו בזה אחר זה, בנות יצאו מהמקלחות, הסירו כובעי רחצה בצבעי פסטל, התנגבו, התיזו דאודורנט, הציצו בשעון שמעל הדלת. חזיות נרכסו, תחתונים נלבשו. אדים נתלו באוויר. המקום היה נראה כמו בית־מרחץ מצרי אלמלא ההמיה המתמדת של הג'קוזי שבפינה. קריאות ותגובות ניתזו בין הקירות כמו כדורי ביליארד. "—אז טומי אמר לי שהוא שונא לראות אותי בדבר הזה, ואני—" "—אני הולכת עם אחותי ובעלה. הוא מחטט באף, אבל גם היא עושה את זה, אז כנראה הם—" "—מקלחת אחרי הלימודים ו—" "—יותר מדי קמצן בשביל להשקיע אפילו סנט, כך שסינדי ואני—" המורה להתעמלות, מיס דֶז'רדאן הצנומה ושטוחת החזה, נכנסה פנימה, מתחה את צווארה וסרקה את החדר קצרות, ואז מחאה כפיים פעם אחת, בקוצר רוח. "למה את מחכה, קארי? לקץ הימים? הפעמון יצלצל בעוד חמש דקות." המכנסונים שלגופה בהקו בלובנם, ורגליה לא בלטו בקימוריהן אלא הרשימו בשריריות הלא־מתפרצת שלהן. על צווארה היתה תלויה משרוקית כסופה, פרס שקיבלה בתחרות חץ וקשת בעת לימודיה בקולג'. הבנות ציחקקו, וקארי נשאה את מבטה, עיניה קהות ומעורפלות מהחום ומשאגת המים. "אה?" הצליל היה מוזר וצפרדעי, גרוטסקי והולם להפליא, והבנות שבו וציחקקו. סוּ סְנֶל הסירה את המגבת משערה בזריזות ידיים של קוסם ומיהרה להסתרק. מיס דֶז'רדאן נופפה באצבעה אל קארי ויצאה מהחדר. קארי סגרה את הברז. המים השמיעו גרגור וגוועו. רק כשיצאה מהמקלחת ראו כולן את הדם שזרם במורד רגלה. מתוך 'הצל שהתפוצץ: עובדות מתועדות ומסקנות הנגזרות מהמקרה של קארייטה וייט', מאת דיוויד ר' קונגרס (הוצאת אוניברסיטת טוּלֵיין: 1981), עמ' 34: אין עוררין על כך שאת הכישלון באבחון אירועים ספציפיים של טלקינזיס בשנים המוקדמות בחייה של הילדה וייט יש לייחס למסקנה שמגיעים אליה וייט וסטֶרנז במאמרם, 'טלקינזיס: ניתוח הכישרון הפראי' – שהיכולת להזיז חפצים בכוח הרצון בלבד מתפרצת אך ורק ברגעים של מצוקה קיצונית. הכישרון אכן חבוי היטב, שאם לא כן, לא היה נותר שקוע מאות רבות של שנים, כשרק קצה קצהו של הקרחון מבצבץ מעל לים של נוכלים. לרשותנו עומדים רק רסיסים של עדויות שמיעה, שעליהן ניאלץ לבסס את טיעוננו במקרה זה, אבל די בכך כדי להבין את הפוטנציאל האדיר לט"ק שהיה גלום במוחה של קארי וייט. הטרגדיה הגדולה היא שכולנו חכמים רק בדיעבד... "מח־זור!" היללה הראשונה בקעה מפיה של כריס הארגֶנסֶן. היא פגעה בקיר האריחים, ניתזה לאחור ופגעה בקיר הנגדי. סו סנל פלטה נחרת צחוק וחשה תערובת מוזרה ומטרידה של שנאה, בחילה, כעס וחמלה. היא פשוט נראתה מטומטמת כל כך, כשעמדה מולן ולא הבינה מה קורה. אלוהים אדירים, אפשר לחשוב שמעולם לא קיבלה— "מח־זור!" המילה הפכה למזמור, לניגון. מישהי צעקה ברקע (אולי זו שוב היתה הארגֶנסֶן, סו התקשתה להבחין בתוך ג'ונגל הקולות), "תסתמי כבר את החור שלך!" במין צרידות מופקרת וחסרת עכבות. "מח־זור! מח־זור! מח־זור!" קארי עמדה פעורת פה במרכז המעגל שנוצר סביבה, ואגלי מים התגלגלו מעורה כמו חרוזים. היא עמדה מולן כמו פר סבלני, מודעת לכך שהבדיחה היא על חשבונה (כמו תמיד), נבוכה וקהת חושים אך ודאי לא מופתעת. סו חשה בבחילה הגואה בה, כשטיפות ראשונות וכהות של דם וסת צנחו על המרצפות, גדולות כמו מטבע. "אלוהים אדירים, קארי, קיבלת מחזור," קראה הנערה. "לכי תנקי את עצמך!" "אה?" היא הביטה סביבה בעיני עגל. שערה דבק ללחייה בצורת קסדה. את כתפה כיסה מקבץ של פצעוני אקנה. כבר בגיל שש־עשרה היתה טבועה בבירור בעיניה חותמת חמקמקה של עלבון צורב. "היא חושבת שמנקים בהם את השפתון!" קראה לפתע רות גוגאן במין חדווה מסתורית, ומייד פרצה בצחוק צווחני. רק מאוחר יותר נזכרה סו באותה קריאה ושילבה גם אותה לתמונה כללית, אבל לעת עתה היא נשמעה כמו עוד קול חסר פשר בתוך המהומה. היא בת שש־עשרה! חשבה לעצמה. היא חייבת לדעת מה זה, היא כבר— עוד טיפות של דם. קארי המשיכה למצמץ בעיניה ולהביט במבוכה בחברותיה לכיתה. הלן שַיירז הסתובבה, והעמידה פנים שהיא מקיאה. "את מדממת!" צווחה סו בזעם פתאומי. "את מדממת, חתיכת מפגרת!" קארי השפילה את מבטה. היא צווחה. הקול הידהד חזק וברור בחדר ההלבשה המהביל. לפתע פתאום פגע בה טמפון בחזה, וצנח לרגליה. פרח אדום הכתים את ספוג הכותנה והתפשט. הצחוק המזועזע של בוז וגועל ליבלב ונעשה מכוער ואכזרי הרבה יותר, והבנות החלו להפציץ אותה בטמפונים ובתחבושות היגייניות, שכמה מהן שלפו מתוך תיקים, ואחרות מהמתקן השבור שעל הקיר. טמפונים התעופפו כמו פתיתי שלג, והמזמור השתנה: "תסתמי את החור, תסתמי את החור, תסתמי את החור, תסתמי את החור—" גם סו יידתה טמפונים, יידתה וזימרה עם כל השאר, ולא ממש הבינה מה היא עושה – במוחה עלתה מין מנטרה שהיבהבה כמו שלט ניאון: אין בזה שום רע אין בזה שום רע אין בזה שום רע – היא המשיכה להבהב ולהאיר באורה המרגיע, גם כשקארי פרצה ביבבות ונסוגה לאחור, כשהיא מנופפת בזרועותיה, מייללת ובוכה. הנערות עצרו משהבינו שהתקרית הגיעה לסף רתיחה ולפיצוץ. בשלב זה, ובמבט לאחור, יטענו כמה מהן שהופתעו. אבל קדמו לזה שנים כה רבות, שנים כה רבות של בואו נצבע לקארי את הפרצוף כשהיא ישנה בקייטנה לנוער נוצרי או מצאתי מכתב אהבה מקארי לזמר בובי פיקט אז בואו נעתיק אותו ונעביר אותו לכל הבנים ונסתיר את התחתונים שלה ונשים את הנחש הזה בנעל שלה ובואו נזמבר אותה שוב נזמבר אותה שוב. קארי הצטרפה בעקשנות לכל טיולי האופניים, אף על פי שפעם קראו לה בטטה וכעבור שנה פרצוף־תחת, והיא תמיד הסריחה מזיעה ואף פעם לא הצליחה להדביק את הפער, וקיבלה פריחה מאוג ארסי אחרי שהשתינה בשיחים וכולם שמעו על זה (היי, גָּרֶדֶת, מגרד לך בתחת?) ובילי פרסטון מרח חמאת בוטנים בשערה כשנרדמה בשעת הלימוד העצמי, ומה עם כל הצביטות, והרגליים המושטות במעברים כדי שתמעד או הספרים שנפלו פתאום מהשולחן שלה או הגלויה המגונה שדחפו לתיק שלה, והפיקניק שאירגנה הכנסייה, כשכרעה ברך בגמלוניות כדי להתפלל והחצאית שלבשה נקרעה לאורך הרוכסן בצליל אדיר של נפיחה. קארי תמיד פיספסה את הכדור, גם במשחק כדורגל, ונפלה כמו שק תפוחי אדמה בשיעור מחול מודרני בכיתה י' והסתבכה ברשת במשחק כדורעף. ואיך אפשר לשכוח את הרכבות שהיו לה תמיד בגרבונים או את כתמי הזיעה מתחת לבתי השחי שלה, ואת הפעם שכריס הארגֶנסֶן התקשרה אליה אחרי הלימודים מקֶלי פרוּט קומפּני שבמרכז העיירה, ושאלה אם היא יודעת איך מאייתים "חרא של חזירים". ק־א־ר־י. פתאום כל זה הגיע למסה קריטית. פתאום התגלה הביזיון המוחלט, העלבון הנורא שכולם חיפשו במשך שנים. ויש לנו ביקוע. היא נסוגה לאחור, המשיכה ליילל בדממה שהשתררה בחדר וסוככה על פניה בזרועותיה השמנמנות, שעה שטמפון נדבק לשיער הערווה הרטוב שלה. הבנות עקבו אחריה בעיניים נוצצות. קארי נסוגה אל הקיר של אחד מארבעת תאי המקלחות המשותפות, וקרסה באיטיות לתנוחת ישיבה. מגרונה עלו גניחות איטיות וחסרות אונים. עיניה התגלגלו בחוריהן ובהקו בלובנן הרטוב, כעיניו של חזיר שמובל לשחיטה. סו אמרה לאט, בהיסוס: "נראה לי שזו הפעם הראשונה שהיא קיבלה—" ופתאום נפתחה הדלת בחבטה עמומה וחפוזה, ומיס דֶז'רדאן התפרצה לחדר כדי לבדוק על מה המהומה.