הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
צעקה הפוכה

צעקה הפוכה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 37 

25.9 

במקום 37 

25.9 

גודל (עמ'): 178
מו"ל: ידיעות ספרים אחוזת בית

תקציר

צעקה הפוכה מאת סלין אסייג הוא רומן ביכורים נועז שמאיר משפחה אחת, בית אחד ועיר אחת – בת ים של שנות השבעים והשמונים – באופן מפוכח ואכזרי. הוא מסופר בנשימות קצרות, בעברית מחוספסת ועדינה, בעלת אמינות ועוצמה חריגה, ובסגנון שהוא דיווחי לפרקים. העלילה בנויה טלאים-טלאים ונעה ברחובות ילדותה של המספרת ובמרחבי הזיכרון והתודעה שלה. הילדה-אישה מבחינה בניכור בין ההורים, בגעגועים של האם למצרים של שנות ילדותה ובכל משוגעי השכונה המסתובבים ברחובות מזינים את פחדיה ואת סקרנותה. היא מדמיינת כיצד תברח מן הבית עם אחיה האהוב ובכך תגאל את עצמה מן העתיד הצפוי לה. ההפלגות מן המציאות המיידית אל עבר אופקים מדומינים של אפשרויות עתידיות, מסייעות לה להדוף מעליה את חוקי העולם ולפעור בתוכו מרחב יצירתי של חיפוש עצמי ושל חופש.

"אמא אומרת לי שאסור לבכות במקלחת. גם במיטה אסור והכי גרוע לפני שנרדמים. מי שבוכה במיטה לפני שהוא נרדם יקום בבוקר והפנים שלו יהיו עקומות. כשלא הצלחתי לא לבכות ניסיתי לא לישון, אבל נרדמתי והייתי מתעוררת ורצה למראה לבדוק שאני לא עקומה בפנים.
חיפשתי אנשים עם פנים עקומות. כשאמרתי לאמא שלא ראיתי אף אחד כזה היא אמרה שהאנשים האלה מתביישים ולא יוצאים מהבתים שלהם. בעיקר חיפשתי בבתים חדשים, כאלה שהייתי בהם בפעם הראשונה. אני בטוחה שבבית של מרינה היה מישהו כזה בחדר הסגור שהיא לא נתנה לי לפתוח."

"ספר הביכורים המרשים של סלין אסייג הנו יצירה בשלה ומקורית, עשויה פרגמנטים היוצרים מקשה אחידה של עולם מפתיע. כתוצאה משוטטות בין הבית לחוץ, בין העבר לבין ההווה, בין האספלט לבין עור הגוף, בין עברית מסודרת לבין עברית 'מתעקמת' – מצליחה סלין אסייג לברוא מצבים בלתי רגילים של תודעה ושל קונקרטיוּת, שמעל ומעבר לכול חודרים עמוק ללב".
- סמי ברדוגו

  • ISBN: 6740170
  • גודל (עמ'): 178
  • מו"ל: ידיעות ספרים אחוזת בית
  • יצא לאור ב-: 25/03/2014
  • שם המחבר: סלין אסייג
  • זמין להשאלה: כן

אח שלי אומר שיום אחד נברח מכאן. הוא תמיד מתחיל לדבר על זה כשאנחנו במיטות שלנו אחרי שאמא באה לבדוק שאנחנו מכוסים.

אמא אומרת לנו שהיא לא רוצה לשמוע רעש וצחוקים, ויוצאת. אנחנו מחכים קצת ואז אח שלי אומר, בואי לידי, ואני אומרת, לא, היום תורך, ואנחנו מתווכחים בעיקר בגלל העניין עם השמיכה שאי-אפשר לעבור איתה ואף אחד מאיתנו לא מוכן לוותר על הריח שלו. לפעמים, כשאנחנו מתווכחים בקול, אמא שומעת אותנו וקוראת מהמיטה שלה, שקט, תישנו כבר. ברגע הזה אחד מאיתנו משתכנע ועובר.

המיטות שלנו לא יציבות. הן בנויות משני חלקים. בתחתית יש ארגז מצעים שהוא טרפז גדול באורך המיטה ועליו יש לוח עץ שמרופד בספוג ובבד חום עם צורות של עלים צהובים, זה המזרן של המיטה. בלוח למטה יש ציר מברזל באמצע והוא מתקפל לשניים. כשמקפלים אותו, חצי מכסה על הארגז וחצי נשען על הקיר והמיטה הופכת לספה ארוכה.

אבא שלנו נגר והוא בנה את המיטות שלנו. בבוקר כשאנחנו קמים אנחנו מורידים את הסדין, מקפלים אותו ואת השמיכה יפה ופותחים את ארגז המצעים כדי להכניס לתוכו את הכול. כשהארגז פתוח ריח חזק של עץ יוצא ממנו לחדר.

הארגז הוא גם מקום מחבוא. אמא לא מרשה לנו להיכנס אליו, אז אנחנו נכנסים בלי שהיא תדע. אנחנו מחביאים בארגז אחד את השמיכה והכרית ונכנסים ביחד לארגז הריק. אח שלי כבר יודע לסגור ולפתוח לבד בלי לבקש עזרה מאחותנו הגדולה. אנחנו לוקחים איתנו פנס וגרעינים שחורים שקילפנו ביום שישי בערב ושמרנו בקופסה מפח שהיו בה סוכריות שקופות צבעוניות טעימות משולשות עם פסים לבנים. את הקופסה של הסוכריות סבתא הביאה בפעם האחרונה שהיא באה לארץ. הטעם של הסוכריות נדבק לגרעינים ומזכיר לי אותה. אנחנו אוכלים ומתכננים דברים, כמו מה נעשה מחר אחרי בית הספר, וגם מתווכחים מי החבר הכי טוב שלנו עכשיו.

כשפותחים את המיטה לישון צריך לשים את המזרן בדיוק במרכז, אחרת אין שיווי משקל כי ארגז המצעים צר מדי. בגלל זה קורה שבבוקר אנחנו מתעוררים כשהמיטות שלנו נפולות על הצד ואנחנו על השטיח ביניהן.

אח שלי שוכב על הגב ומסתכל על התקרה. אני שוכבת על הצד ומסתכלת איך הפה שלו זז וכמה העיניים שלו מבריקות בחושך. הוא אוהב לספר מההתחלה, וזה כולל את כל התכנון של הבריחה. יש סכנה שאירדם ולא אגיע איתו למקום שלנו. אז אני מבקשת שיספר קודם על המקום שלנו. אבל הוא לא מוותר על כל התכנון. הוא אומר שזה הכי חשוב.

אני מתחיל, הוא אומר, ושואל אותי אם אני מוכנה. הקול שלו מזכיר לי שכשאנחנו רבים הוא תופס אותי חזק ושואל, נכנעת? נכנעת?

אני אומרת, מוכנה, והוא מתחיל לדבר.

ביום לפני שנברח נצטרך להתנהג רגיל, הוא אומר. הוא עוצר, מסתובב אלי ומסתכל לי לתוך העיניים ואומר, זוכרת שאסור לך לדבר על זה עם אף אחד. הוא חוזר לשכב על הגב וממשיך. אז ביום שלפני לא נאכל הרבה מהלחם, וככה יישאר לנו יותר למחרת לדרך. נכין בקבוק עם מים ונרוקן את התיק שלי של בית הספר כדי שיהיה מוכן למחרת. נקום רגיל ונתלבש. כשהוא מגיע לזה שננעל את נעלי הספורט שלנו, הוא מזכיר לי שעד אז אני צריכה לשמור שהם שלא ייקרעו, ואני רואה בראש את הקרע הקטן בין שני חורים של אוויר בנעל הימנית מקָדימה וזה מדאיג אותי. אין לי סבלנות ואני לא רוצה להירדם לפני שהוא מגיע למקום שלנו, אז מדי פעם אני אומרת לו, נו נו. הוא מספר לי על הדרך שלנו ומה נעשה. אני מרגישה שהעיניים שלי רוצות להיעצם אז אני מזיזה את הרגליים וזה שומר אותי ערה. הוא אומר שנלך רגיל בדרך של בית הספר. ואז במקום להמשיך ישר ברחוב שלנו נפנה ימינה ברחוב גבעתי ונלך ישר-ישר בין הבניינים עד שנגיע לים. כשנגיע לים נלך כל הזמן עד שיהיה ערב. וככה נמשיך כל הימים עד שנגיע לחיפה. נדע שאנחנו בחיפה לפי הנמל, שהיינו בו פעם כשסבתא שלנו באה באונייה מצרפת. אחרי חיפה נמשיך ללכת עוד עד שבסוף נגיע לעכו. בעכו זה המקום שלנו. בדרך כלל כאן אני נרדמת, אבל אני לא כועסת עלי. לפעמים בכל זאת אני מצליחה להישאר ערה ולשמוע שהבית שלנו יהיה ארוך וצר, בצד אחד יהיו שתים עשרה מדרגות, אולי אפילו שש-עשרה, ויהיה להן מעקה ארוך שאפשר להחליק עליו. מסביב לכל הבית יהיה מסדרון פתוח כמו מרפסת. תהיה לנו חצר גדולה עם תרנגולות, כלבים והרבה חתולים, אני מזכירה לו. באמצע החצר יהיה שובך יונים, הוא מוסיף. המילה שובך מפחידה אותי. יש מילים שנשמעות מפחיד. שובך. ברגע הזה אני קצת מצטערת שלא נרדמתי כבר ואני חושבת שבפעם הבאה אני צריכה לומר לו לא להגיד את המילה הזאת. זה לא רק הצליל שלה שמפחיד אותי, בקופת חולים שלנו יש צילום בשחור ולבן של שובך יונים. כשאנחנו שם אני מנסה לא להסתכל על התמונה, אבל לא מצליחה. במיוחד אם זו אני שחולה, כי אני רוצה להסתכל על משהו שישכיח לי את מה שאני מרגישה. אז אני כל הזמן מסתכלת על התמונה עם השובך ולא מסתכלת, שוב מסתכלת ושוב לא מסתכלת. בתמונה רואים את השובך, מסביבו יש רק חולות ובמרחק צריף ישן. השובך נמצא על עמוד עגול וגבוה. רואים את היונים מגיעות וכמו מתנפלות עליו, הכנפיים שלהן פתוחות והן נראות גדולות. כשאנחנו יושבים בחדר ההמתנה אמא תמיד מדברת עם אימהות אחרות. היא מספרת איך שלא ישנתי בלילה וכמה חום היה לי. יש לי הרגשה מוזרה ולא טובה כשהיא מדברת עלי, וזה גם לא נוח לי שמסתכלים עלי ויודעים עלי דברים. אני מנסה לספור את היונים בתמונה ולא לשמוע את הדיבורים שלה. קשה להפריד בין היונים, כי כולן שחורות. אני לא כל כך רוצה שנגדֵל יונים אבל אח שלי אומר שכולם בעכו מגדלים יונים ושיש שם גם שוק שאנשים באים אליו מכל מיני ארצות לקנות אותן. אני חושבת על האנשים מהארצות שבטח לבושים בבגדים ארוכים וצבעוניים ויש להם כובעים אדומים עגולים כמו שיש בתמונות בכרך "אפריקה", שבאנציקלופדיה "תרבות" שלנו.

אח שלי מתאמן בלתפוס יונים. בינתיים הוא הצליח לתפוס רק ציפור קטנה והביא אותה הביתה. זה קרה כשסבתא היתה אצלנו. כשהוא נכנס הביתה הוא רץ ישר לסבתא שישבה במקום הקבוע שלה בקצה של הספה. זה היה ברור שהיא תדע מה לעשות עם הציפור. סבתא תפסה אותה בידיים ורק הראש שלה הציץ. היא עשתה קולות עם השפתיים וציוצים, והציפור ענתה לה. היא ביקשה שנביא לה מים, שָׂמה בפה שלה וקירבה אליו את המקור של הציפור וככה היא השקתה אותה. את כל זה היא עשתה בלי לראות כי סבתא שלנו עיוורת. כשהיא סיימה להשקות אותה היא נתנה לנו ללטף לה את הראש ואמרה כל הזמן, דוּסְמוֹ, דוּסְמוֹ. אחר כך היא ביקשה מאיתנו להוביל אותה למרפסת. תפסנו אותה במרפק, אני בצד אחד ואח שלי בצד שני. ואז מול החלון הגדול סבתא פתחה את כפות הידיים. הציפור לא עפה מיד, רק צעדה על כפות הידיים של סבתא ונגעה בהן עם המקור כאילו היא מבקשת מהאצבעות שלה שימשיכו לחבק אותה. ואז סבתא פתחה יותר את האצבעות והרימה קצת את הידיים למעלה והציפור עפה.

בדרך כלל אני נרדמת לפני אח שלי. כשאנחנו נרדמים באותה המיטה אנחנו בטוח נופלים. אם הוא נרדם לפנַי אני יורדת בזהירות מהמיטה וחוזרת למיטה שלי.