הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
35 

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
35 
35 
גודל (עמ'): 93
מו"ל: ספרי ניב

תקציר

"צלקת" הוא סיפור על אומץ, גבורה ואמונה, סיפורו של יגל מזרחי שחלה במחלת הסרטן במהלך לימודיו בתיכון. הכתיבה ליוותה את יגל במהלך כל התקופה הקשה, בזמנים שבהם המחלה, לצד הסבל, העניקה לו תובנות רבות ערך, אותן הוא בחר להפיץ בספר זה.בכתיבה ישרה, נאמנה ושקופה, מצליח המחבר לגעת בדמעות של כולנו.

  • ISBN: 1272-233
  • גודל (עמ'): 93
  • מו"ל: ספרי ניב
  • יצא לאור ב-: 02/08/2018
  • שם המחבר: יגל מזרחי
  • זמין להשאלה: כן

הבשורה

נכנסנו למשרד של דוקטור אטלס.

"קודם כל בוא נבדוק אותך קצת," אמרה והתחילה לבדוק את גופי.

לאחר מכן ביקשה שאשב.

"אני רוצה להראות לך כמה דברים. אתה מבין קצת בגוף האדם?" שאלה.

"לא חושב שאני יודע מספיק," עניתי לה בזמן שהיא פתחה ספר רפואה כלשהו, והתחילה להראות לאמא ולי תמונות על גוף האדם, ולהסביר על הדם שלנו ועל איך הכול פועל נכון בתוך הגוף.

"כדוריות הדם הלבנות שלך חלשות," אמרה דוקטור אטלס לבסוף.

לי לא היה מושג מה זה אומר.

אמא, בשלב זה, כבר התחילה לבכות לאט.

"עלו על משהו בבדיקות הדם..." המשיכה דוקטור אטלס בזהירות.

ואני עוד לא הבנתי מה קורה סביבי.

אמא בוכה מולי, ואני לא מבין למה. מה קרה?

שאלתי את דוקטור אטלס, "מה יש לי? מה יש לי?!"

לא הבנתי מה מצאו אצלי בדם, רק ידעתי שכאבים חזקים לא באים ככה סתם.

"יש לך משהו, שאתה יכול להתמודד איתו," אמרה דוקטור אטלס בזהירות.

"מה יש לי?" שאלתי שוב.

"יש לך לוקמיה."

"לוקמיה?"

אמא בכתה עוד ועוד. היא פרצה בבכי רב, לא הבינה מאיפה זה נופל עלינו עכשיו.

ואני, עדיין לא מבין... מה זה לוקמיה? מה זאת המילה הזאת? לא שמעתי אותה בעבר.

"דוקטור, מה זה לוקמיה?"

"זה... סרטן הדם," ענתה דוקטור אטלס בעצב.

באותו רגע אמא פרצה בבכי כאוב. בכי כזה שמעולם לא ראיתי קודם לכן בעיניים שלה, עיניים שתמיד מלאות בכל כך הרבה תקווה.

אני זוכר שרציתי באותה שנייה לבכות ככה בעצמי, ולא להאמין למה ששמעתי כרגע, אבל לא בכיתי. הייתי חייב להישאר חזק בשביל אמא. שרק לא תראה אותי נשבר ותבכה יותר.

אמרתי לדוקטור אטלס שזה לא יכול להיות. שאין דבר כזה, שלא קיימת כזאת מציאות, כי לי לא יכול לקרות כזה דבר.

לא קיבלתי את הבשורה המרה וביקשתי שנעשה בדיקות חוזרות.

דוקטור אטלס אמרה לי בפנים נפולות, "יגל, אין מה להכחיש, יש לך סרטן ואתה תעבור אותו."

אמא ואני נותרנו ללא מילים.

תוך כדי שאמא ממלמלת לעצמה, "מאיפה נפלה עלינו הקללה הזאת?" אני חושב לעצמי, הקללה הזאת היא עכשיו בי, בתוך הגוף שלי. מה עושים?

"לא ציפינו למכה הזאת," אמרה אמא בקול חנוק.

דוקטור אטלס הרגיעה והבטיחה שהיא תהיה איתנו לאורך כל הדרך, ושהיא תלווה אותנו בכל התהליך.

היא סיפרה שקיים ריפוי למחלה, סיכוי של שמונים אחוזים שנצליח לרפא את סוג הסרטן שלי.

היא אמרה שהמזל הוא שגילינו את הסרטן ממש בהתחלה.

***

אחרי ייעוץ ושאר דיבורים, הוחלט להעביר את הטיפול לבית חולים רמב"ם.

דוקטור אטלס מיד דאגה שבבית חולים רמב"ם יתכוננו לעובדה שאני מגיע.

אמא ואני יצאנו מהמשרד ועלינו לחדר.

אני זוכר היטב את אמא עם דמעות גדולות בעיניים, תוך כדי שהיא מסדרת את כל הדברים שלי ואורזת את התיק.

בינתיים, אני קיבלתי נוזלים דרך הווריד, בזמן שניסיתי לעכל את המצב.

חיכיתי בחדר עוד כשעתיים, עד ששקית האינפוזיה שלי תסיים לטפטף.

אמא יצאה החוצה, והתקשרה לסבתא כדי לבשר לה את הבשורה המרה.

סבתא בכתה ואמא איתה.

סבתא אמרה, "ידעתי, הייתה לי הרגשה שמשהו אינו כשורה..."

ככה, ישבנו בהלם בחדר, מחכים ששקית האינפוזיה תסתיים, ונקבל מכתב שחרור והעברה לרמב"ם.

אני זוכר שכל הערב אמא לא הפסיקה לרגע לבכות.

היא התקשרה גם לאבא של האחים שלי, ששמר על אחיי בבית.

הוא גם הגיב בצער רב ובעצב גדול כששמע את הבשורה, וציין שהוא כאן לכל דבר. שנהיה חזקים.

בית החולים הזמין לנו מונית שתיקח אותנו לרמב"ם.

יש להם מין חוק מוזר, שאסור לעבור מבית חולים אחד לאחר בכוחות עצמך.

המונית הגיעה לפתח בית החולים, עלינו בשקט ונסענו.

***

השבת יצאה, ואמא התקשרה לספר לאבא שלי.

"שבוע טוב," היא אמרה לו, "היינו כל השבת בבית חולים. הילד סבל מכאבים. אני מצטערת שאני צריכה לבשר לך בשורה כזאת במוצאי שבת, אבל גילו לילד לוקמיה. יש לו סרטן הדם."

אבא צעק, "מההה? מה?! איך? לא יכול להיות! למה? מתי?" וכמו אמא ממש, הוא פשוט לא ידע איך לעכל את זה.

אמא אמרה לו שיגיע לרמב"ם, שם היא תסביר לו הכול.