הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ צלילת במה

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
1
10
צלילת במה: המשחק של מל

במקום 35 

22.8 

צלילת במה: המשחק של מל


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
1
10

במקום 35 

22.8 

במקום 35 

22.8 

סדרה:‎ צלילת במה
גודל (עמ'): 370
מו"ל: אדל

תקציר

עם זה כל הזמן. את פה. אני פה. אנחנו יכולים לעזור זה לזה וגם ליהנות על הדרך. זה כל מה שחשוב.”

הוא סב על עקביו ופנה אליי, פושט את זרועותיו לצדדים. “החיים הם כמו משחק, אן. בואי נשחק.”

מל אריקסון, המתופף של להקת הרוק המפורסמת בעולם, ‘צלילת במה’, חייב לאמץ לעצמו תדמית נקייה ובהקדם – לפחות לזמן מה. כשהוא פוגש את אן במסיבה, הוא מבין שהיא המועמדת המושלמת למשימה. הסידור ביניהם זמני ואין לו שום כוונה להפוך אותו למשהו קבוע, אבל מצד שני, אן כל כך מפתה.

אן רולינס מעולם לא חשבה שתכיר במציאות את כוכב הרוק שעיטר את קירות חדר נעוריה, בייחוד לא בצורה שבה הכירו. לאן יש בעיות כלכליות, רציניות מאוד, לכן הסידור שמציע לה מל, הרוקיסט המשתולל והרוח החיה בכל מסיבה, מפתה מאוד. הוא יפתור את בעיותיה, ובתמורה עליה לגלם לפרק זמן קצוב את תפקיד חברתו לחיים. אן חושבת שהיא יכולה לעשות את זה, למה לא בעצם? בלי בעיה בכלל. האומנם?

המשחק של מל הוא ספר מתוך סדרת הספרים על להקת הרוק צלילת במה. כל ספר בסדרה הוא על חבר אחר בלהקה.

מאת קיילי סקוט, סופרת רבי המכר של עיתון The New York Times, של USA Today ושל אתר AMAZON.

  • ISBN: 1107-2018-25
  • גודל (עמ'): 370
  • מו"ל: אדל
  • יצא לאור ב-: 07/08/2017
  • שם המחבר: קיילי סקוט
  • זמין להשאלה: כן

-1-

משהו היה לגמרי לא בסדר. ידעתי את זה ברגע שנכנסתי דרך הדלת. לחצתי על מתג האור ביד אחת ובשנייה השלכתי את התיק על הספה. אחרי שעיניי התרגלו לתאורה המעומעמת שבמסדרון, הסנוור הפתאומי היה מסחרר. אורות קטנים רקדו מול עיניי. כשהם התאדו וראייתי התבהרה ראיתי חללים פנויים... חללים שבהם, רק הבוקר, היו חפצים.

כמו הספה.

התיק שלי נפל בחבטה על הרצפה והתוכן שלו נשפך ממנו והתגלגל עליה - טמפונים, מטבעות, עטים ומוצרי איפור. הדיאודורנט התגלגל לפינת החדר, הפינה הריקה כעת, מכיוון שהטלוויזיה והשידה שעליה היא עמדה כבר לא נמצאות שם. השולחן שקניתי בחנות יד-שנייה והכיסאות נותרו על מקומם, וגם ארונית הספרים הגדושה שלי, אבל מרבית החדר צעק בריקנותו, חשוף ומכאיב.

“סקאי?”

אין תשובה.

“מה לכל הרוחות קורה פה?”

שאלה טיפשית. מה שקרה פה היה ברור לגמרי. מצידו השני של הסלון, הדלת של השותפה שלי לדירה עמדה פתוחה לרווחה. מעבר לה, לא היה דבר מלבד אפלה ותלתלי אבק עזובים. לא היה טעם להכחיש את זה.

סקאי הבריזה לי.

כתפיי השתוחחו כשהרגשתי את מלוא כובדם של החובות שלי, מתרסקים על ראשי כמו גלים. אלה היו תשלומי שכר הדירה שהיא לא שילמה בחודשיים האחרונים, הקניות בסופר-מרקט וחשבונות החשמל. הגרון שלי התכווץ עד כי לא הצלחתי לנשום כראוי. ככה מרגישים כשחברה שלך דופקת אותך כמו שצריך.

“אן, אני יכולה לשאול את מעיל הקטיפה שלך? אני מבטיחה ש...”

לורן, השכנה מהדירה ליד, בדיוק נכנסה (נקישה על הדלת מעולם לא הייתה הסגנון שלה). בדיוק כמוני, היא נעצרה על מקומה וקפאה. “היכן הספה שלך?”

נשמתי עמוק ושחררתי את האוויר לאט. זה לא עזר. “אני מניחה שסקאי לקחה אותה.”

“סקאי עזבה?”

פי נפער, אבל באמת, מה כבר יכולתי לומר?

“היא עזבה, ולא ידעת שהיא עוזבת?” לורן הטתה את ראשה לצד, גורמת לשיערה להיטלטל מצד אל צד. תמיד קינאתי בה בשל שיערה. שיערי שלי היה דק ובצבע בלונד-אדמוני, שברגע שעבר את אורך הכתפיים נהג להיתלות כמו סחבה ונדבק לראשי כאילו שפכו עליו דלי מלא שומן. מהסיבה הזאת דאגתי לא לתת לו לצמוח מעבר לקו הלסת.

לא שלשיער שלי הייתה כל משמעות כרגע.

לתשלום שכר הדירה כן הייתה משמעות.

טיפוח השיער - לא ממש.

עיניי צרבו. הבגידה שלה שרפה לי משהו בן-זונה. סקאי ואני חברות כבר שנים. בטחתי בה. נהגנו ללכלך על בנים ולחלוק סודות, בכינו זו על כתפה של זו. שום דבר מזה לא היה הגיוני.

אולי משהו מזה כן היה הגיוני, בסופו של דבר. הגיוני עד שזה ממש הכאיב לי.

“לא.” קולי נשמע מוזר. בלעתי את הרוק בכבדות וכחכחתי בגרון. “לא, לא ידעתי שהיא עוזבת.”

“מוזר. נראה היה לי ששתיכן מסתדרות יחד מעולה.”

“כן.”

“אז למה שהיא תסתלק ככה?”

“היא הייתה חייבת לי כסף,” הודיתי, רוכנת על ברכיי כדי לאסוף את תוכנו של התיק שלי. לא כדי להתפלל לאלוהים. ויתרתי עליו כבר לפני זמן רב. לורן השתנקה.

“את צוחקת. הבת-זונה הזאת!”

“בייבי, אנחנו מאחרים.” נייט, השכן הנוסף שלי, מילא את הכניסה, חסר סבלנות. הוא היה בחור גבוה ובנוי היטב, ונראה תמיד עצבני מעט. בימים רגילים, קינאתי בלורן על החבר שלה אבל ברגעים האלה, כמעט לא שמתי לב אליו בכלל. כל-כך נדפקתי.

“מה קורה פה?” הוא שאל, מביט סביב, “היי, אן.”

“היי, נייט.”

“איפה כל הדברים שלך?”

לורן השליכה את ידיה באוויר. “סקאי לקחה את הדברים שלה!”

“לא,” תיקנתי, “סקאי לקחה את הדברים שלה, אבל לקחה איתה גם את הכסף שלי.”

“כמה כסף?” נייט שאל, קולו יורד באוקטבה בחוסר שביעות רצון.

“מספיק,” השבתי, “שילמתי עבורה את שכר הדירה ואת החשבונות מאז היא פוטרה מהעבודה.”

“לעזאזל,” סינן נייט.

“כן.” ברצינות, לגמרי לעזאזל.

הרמתי את התיק ופתחתי אותו. בארנק היו לי שישים וחמישה דולרים ומטבע אחד נוצץ של רבע דולר. איך נתתי למצב להידרדר כל-כך? הכסף שהרווחתי בחנות הספרים נגמר מזמן וניצלתי עד למקסימום את האשראי בכרטיס שלי. ליזי נזקקה לעזרה אתמול בתשלום עבור ספרי לימוד ולא יכולתי בשום אופן לאכזב אותה. לימודיה של אחותי בקולג’ היו בעדיפות ראשונה.

הבוקר אמרתי לסקאי שאנחנו צריכות לשוחח. הרגשתי חרא בגלל זה כל היום והבטן שלי התהפכה שוב ושוב, מפני שהאמת הייתה, שתכננתי לומר לה שהיא צריכה לדבר עם ההורים או עם החבר המלוקק שלה, שיתנו לה הלוואה כך שתוכל להחזיר לי את החוב. לא יכולתי להמשיך לשלם עבור שתינו את שכר הדירה ואת חשבונות המזון בזמן שהיא חיפשה עבודה חדשה, ועמדתי לומר לה שעליה לשאול אותם אם היא יכולה לעבור לגור אצלם. כן, תכננתי לזרוק אותה מהבית, ומשום כך האשמה כרסמה בי במשך כל היום.

זה די אירוני, האמת. מה הסיכויים שהיא חשה איזה סוג של חרטה על שהיא דפקה אותי? הסיכויים קלושים עד בלתי קיימים.

סיימתי לאסוף את תוכן התיק שלי ורכסתי את הרוכסן עד הסוף. “אה, כן. לורן - המעיל נמצא בארון שלי. לפחות כך אני מקווה. תרגישי חופשיה לקחת אותו בעצמך.”

יהיה עליי לשלם את שכר הדירה בעוד שמונה ימים. אולי אוכל לחולל נס. בטוח מסתובבים שם בחוץ בחורים בני עשרים ושלוש עם כיסים מרופדים בכסף וחשבונות בנק מנופחים. אולי לפחות אחד מהם מחפש מקום לגור בו? הסתדרתי לא רע לפני כל הבלגן הזה, אבל תמיד היה משהו נוסף שאחותי או אני היינו צריכות, מעבר ליציבות כלכלית עתידית - ספרים, בגדים, לילה של בילוי בעיר - כל הדברים הקטנים האלה שהופכים את החיים למשהו ששווה לחיות אותו. כבר הקרבנו מספיק, ועדיין, מצאתי את עצמי בסלון שלי, על הברכיים, מרוששת. בראייה לאחור, נראה שהייתי צריכה לסדר את העדיפויות שלי בצורה טובה יותר. אני שונאת להבין דברים בראייה לאחור.

במקרה הכי גרוע, אם ממש לא תהיה לי ברירה, הנחתי שאוכל לישון על הרצפה במגורי הסטודנטים של ליזי. אלוהים יודע שלאימא שלנו אין את הכסף לעזור לנו, ולכן לבקש ממנה עזרה לא הייתה אפשרות. אם אמכור את הפנינים שקיבלתי בירושה מדודתה של אימי, זה יעזור אולי לשלם מקדמה עבור דירה קטנה יותר, שאותה אוכל אולי להחזיק בעצמי. אתקן את זה, איכשהו. מובן שאעשה את זה. תיקון מצבים מחורבנים הוא המומחיות שלי.

אם אראה את סקיי שוב מתישהו, אני פאקינג אהרוג אותה.

“מה תעשי?” נייט שאל, נשען על משקוף הדלת.

קמתי על רגליי ואיבקתי את מכנסיי השחורים. “אני אמצא כבר משהו.”

נייט הביט בי בספקנות והחזרתי לו את המבט הכי רגוע שאני יכולה. כדאי לו מאוד שהדבר הבא שייצא לו מהפה לא יהיה משפט של רחמים, כי היום שלי היה מחורבן מספיק גם בלי זה. בנחישות רבה, חייכתי אליו. “אז, לאן אתם הולכים הערב?”

“למסיבה בבית של דיוויד ושל אוו,” לורן ענתה מכיוון החדר שלי, “אולי תבואי איתנו?”

אוו, אחותו של נייט והשותפה לשעבר של לורן, התחתנה לפני כמה חודשים עם דיוויד פאריס, אליל רוק אגדי והגיטריסט המוביל של להקת ‘צלילת במה’. סיפור ארוך. עוד לא הצלחתי להבין אותו לגמרי בעצמי, למען האמת. ברגע אחד היא הייתה השכנה הבלונדינית הנחמדה מהדלת ליד שלמדה בקולג’ עם ליזי והכינה קפה קטלני בבית הקפה של רובי, וברגע שאחרי זה, גוש הבניינים שבו נמצאת הדירה שלנו היה מוקף בפפראצי וסקאי העניקה ראיונות ממרומי המדרגה הראשונה בכניסה לבניין - לא שהיה לה איזשהו ידע מיוחד בנושא. אני חמקתי אל הבניין מהכניסה האחורית.

לרוב, מערכת היחסים שלי עם אוו הסתכמה ב’שלום-שלום’ מחויך כשחלפנו זו על פני זו במדרגות כשהיא עדיין התגוררה פה, או כשאני עוצרת לכוס קפה ענקית בבית הקפה של רובי מדי בוקר, בדרכי לעבודה. תמיד התנהגנו בידידותיות זו אל זו אך אי אפשר ממש לומר שאנחנו חברות. בהתחשב בנטייתה של לורן לשאול בגדים מהארון שלי, בטוח יהיה להגיד שאותה אני מכירה הרבה יותר טוב.

“היא צריכה לבוא איתנו, נכון, נייט?”

נייט נהם את הסכמתו. או שהוא בעצם הביע את חוסר התעניינותו - לא ממש הצלחתי להחליט.

“זה בסדר,” מחיתי. שברים כיסו את הרצפה במקום שבו עמדו קודם הספה וארונית הטלוויזיה. זה היה האוסף הטיפשי שסקאי השאירה מאחור. “יש ספר חדש שאני רוצה לקרוא, אבל כדאי שאתחיל לעשות פה ניקיון רציני. נראה שלא טיאטנו את האבק פה כבר זמן די רב. לפחות לא יהיו לי חפצים רבים לארוז כשיגיע הזמן לעבור דירה.”

“בואי איתנו.”

“לורן, לא הוזמנתי.” אמרתי.

“גם אנחנו לא מוזמנים, בחצי מהמקרים.” נייט אמר.

“הם אוהבים אותנו! מובן שהם רוצים שנהיה שם איתם.” לורן הגיחה מחדר השינה שלי והביטה בחבר שלה בטינה. הז’קט השחור שקניתי בחנות יד שנייה נראה טוב יותר עליה ממה שהוא אי פעם נראה עליי, ולמרות העובדה הזאת בחרתי לא לשנוא אותה. אם זה לא יעזור לי לצבור לזכותי נקודות שיעזרו לי להיכנס לגן עדן, אז שום דבר כבר לא יעזור. אולי אתן לה אותו כמתנת פרידה כשאעזוב.

“נו, קדימה, אן,” היא אמרה, “אוו לא תתנגד.”

“מוכנה ללכת?” נייט ניער את צרור המפתחות בחוסר סבלנות. בילוי בחברת כוכבי רוק לא נראה לי התגובה הראויה לכך שהתבשרתי שבקרוב אגור ברחוב. אולי ביום אחר, כשאהיה במיטבי, נוצצת ומטופחת, אוכל להצטרף אליהם, לעבור להגיד שלום. היום הזה לא יהיה היום. היום הרגשתי בעיקר עייפה ומובסת. בהתחשב בעובדה שאני מרגישה ככה מאז הייתי בת שש עשרה, זה לא היה התירוץ הכי טוב, אבל לורן ממש לא הייתה צריכה לדעת את זה.

“תודה, חבר’ה,” אמרתי, “אבל רק עכשיו נכנסתי הביתה.”

“מותק,” לורן הביטה בתלתלי האבק שהתגלגלו על הרצפה ובקירות העירומים, “נראה שהבית שלך הוא מקום די מסריח להיות בו כרגע, וחוץ מזה, ערב שישי. מי יושב בבית בערב שישי? את לובשת את בגדי העבודה שלך או שאת רוצה להחליף לג’ינס? אני חושבת שכדאי ללכת על ג’ינס.”

“לורן...”

“אל תגידי לי לא.”

“אבל - “

“לא.” לורן תפסה בכתפיי והביטה לתוך עיניי. “נדפקת על ידי חברה טובה שלך. אין לי מספיק מילים כדי להגיד לך עד כמה זה מרתיח אותי. את באה איתנו. תתחבאי בפינה כל הלילה אם תרצי, אבל את לא תשבי פה עכשיו שעות ותטביעי את עצמך בדמעות בגלל הזונה הגנבת הזאת. את יודעת שאף פעם לא באמת חיבבתי אותה.”

באופן טיפשי ביותר, אני דווקא כן מחבבת אותה. או שחיבבתי אותה, בלשון עבר, בעצם.

“לא אמרתי לך שאני לא מחבבת אותה, נייט?”

נייט משך בכתפיו ונענע שוב את צרור המפתחות האחוז בין אצבעותיו.

“לכי להתכונן.” לורן דחפה אותי בכיוון הכללי של חדר השינה שלי. במצבי הנוכחי, זו תהיה אולי ההזדמנות היחידה שלי לפגוש פנים אל פנים את דיוויד פאריס. אוו עדיין הגיעה לבקר פה מדי פעם, אך מעולם לא ראיתי אותו, למרות שמדי פעם התמהמהתי במדרגות, סתם ככה במקרה, כדי לנסות לראות אותו. הוא דווקא לא היה החביב עליי ביותר מבין ארבעת חברי הלהקה. הכבוד הזה היה שמור למתופף, מל אריקסון. לפני כמה שנים, היה לי קראש מטורף עליו, אבל בכל זאת... דיוויד פאריס האגדי. הייתי חייבת ללכת, ולו בשל הסיכוי שאפגוש מישהו מהם. לפני כמה שנים, הייתי מטורפת על הלהקה. זה לא היה מפני שהם אלילי רוק ענקיים וסקסיים, ממש לא. המשיכה שלי ללהקה הייתה רק על טהרת המוזיקה.

“בסדר. תני לי עשר דקות.”

זה היה המינימום ההכרחי עבורי כדי שאוכל להכין את עצמי נפשית למפגש פנים אל פנים עם העשירים והמפורסמים, אם לא פיזית. לרוע מזלי, מדד העד-כמה-אכפת-לי כרגע עמד על רמה מסוכנת של שילכו-להזדיין-כולם, ולכן חשבתי שהלילה יהיה הזמן המתאים מכל לפגוש את אדון דיוויד פאריס. דווקא הלילה, מכל הלילות, יש מצב שבאמת אצליח לשמור על קרירות מסוימת ולא אעשה מעצמי צחוק, כמו אחרונת המעריצות הנלהבות.

“יש לך חמש דקות,” נייט אמר, “המשחק אמור להתחיל עוד מעט.”

“אתה מוכן להירגע?” אמרה לורן.

“לא.” נייט נשמע מעוצבן ולורן צחקקה. לא הבטתי לאחור. לא רציתי לדעת. הקירות פה היו די דקים כך שהרגלי ההזדווגות הליליים של נייט ולורן לא היו זרים לאוזניי. שמחתי שבשעות היום לפחות הייתי בעבודה, וכך מעשיהם בשעות האלה נעלמו מעיניי, אך גם לא ממש רציתי לדעת.

נו טוב, בסדר. אולי לפעמים כן רציתי לדעת, מכיוון שלי לא יצא לחוות שום פעילות מעניינת כבר די הרבה זמן, מלבד כזו שיזמתי עם עצמי, ונוסף על כך, נראה לי שיש לי גם יצר מציצנות מודחק שכדאי שאטפל בו. זה גרם לי לשאול את עצמי האם באמת הייתי מסוגלת להתמודד עם ערב שלם מלא בזוגות מתמזמזים מול העיניים שלי? הייתי יכולה להתקשר לריס, למרות שהוא אמר לי שיש לו דייט הלילה. מובן שבכל לילה יש לו דייט. ריס היה מושלם בכל מובן, לבד מהעובדה המצערת שהוא היה זונה ממין זכר. אם הייתי צריכה להגדיר את זה בצורה עדינה, הייתי אומרת שהחבר הכי טוב שלי אהב לפזר את האהבה שלו באופן חופשי. הוא הכיר באופן אינטימי ועל בסיס שמות פרטיים חלק נכבד ביותר מאוכלוסיית הנשים הרווקות של פורטלנד, בין הגילאים שמונה עשרה לארבעים ושמונה. כולן מלבדי, בעיקרון.

וזה היה בסדר מבחינתי.

לא היה שום דבר לא בסדר בכך שהיינו רק חברים, למרות שהיו ימים שבהם חשבתי שנהיה זוג מדהים. פשוט כל-כך קל להיות איתו, לבלות איתו. חשבתי שעם כל הדברים המשותפים שיש לנו, היינו יכולים להחזיק מעמד יחד, היינו יכולים להצליח. בינתיים, הייתי מרוצה בהחלט עם ההמתנה לרגע הנכון שיגיע, והמשכתי בעניינים שלי. לא שלאחרונה עשיתי דברים עם מישהו.

ריס יקשיב לי כשאתבכיין לגבי סקיי. קרוב לוודאי שהוא אפילו יבטל את הדייט שלו, יבוא לפה ויארח לי לחברה בזמן שאבכה על כתפו. הוא יגיד, ללא כל ספק, ‘אמרתי לך שזה מה שיהיה’. כשהוא גילה שאני משלמת את החשבונות גם עבורה, הוא לא שמח. הוא האשים אותה בפניה שהיא מנצלת אותי. מתברר שהוא צדק במאה ועשרה אחוזים במקרה הזה.

עם זאת, הפצע היה טרי מדי מכדי שאאפשר לריס לחטט בו ולהכאיב לי קצת יותר ולכן... בלי ריס הערב. היה סיכוי יותר מסביר שגם ליזי תרד עליי, בדיוק כפי שריס היה יורד עליי אם הייתי מתקשרת אליו. אף אחד מהם לא הצביע בעד ה’תוכנית להצלת סקאי’ שהגיתי. ההחלטה התקבלה. אלך למסיבה ואעשה חיים, לפני שעולמי יתפורר לרגליי. מצוין. אני יכולה לעשות את זה.