הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
3.6
ממוצע
1
1
2
1
3
1
4
1
5
3
35
צלילים מלטפים

במקום 44 

33 

צלילים מלטפים


דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
3.6
ממוצע
1
1
2
1
3
1
4
1
5
3
35

במקום 44 

33 

במקום 44 

33 

מו"ל: אדל

תקציר

הם חושבים שאני קלה להשגה. אני מתחילה להאמין שאני באמת כזאת.

לפעמים אני עושה דברים פזיזים.

לפעמים גברים לוקחים בלי לבקש.

למזלי, קיבלתי את מתנת המוזיקה.

נותרה לי עוד שנה אחת לתום הלימודים ויש לי תוכנית מסודרת.

אבל קיים מכשול אחד.

אמריק מרסו.

הוא אוחז בכוח הרצון שלי ומנגן עליו כמו על תו אפל.

כשהוא מורה לי לנגן, אני רוצה לתת לו הכול.

אני כורעת ברך כדי לקבל את העונשים שלו, רועדת למגע ידיו, ומסכנת הכול בשביל הרגעים הגנובים שלנו.

הוא האובססיה שלי, הוא המאסטר שלי, הוא המוזיקה שלי.

והוא המורה שלי.

 

צלילים מלטפים מאת סופרת רבי המכר פאם גודווין הוא רומן עכשווי עם נגיעות אופל. הסופר לוקח את הקורא למסע בין הצלילים, ומלמד אותו על ריפוי הכאב דרך המוזיקה, איך להכיל ולהשתחרר.

הספר כיכב ברשימות רבי המכר בעולם וזכה להצלחה רבה.

 

 

 

  • ISBN: 60519-1525
  • מו"ל: אדל
  • יצא לאור ב-: 01/06/2019
  • שם המחבר: פאם גודווין
  • תורגם ע"י: דורית שטיינר שריג
  • זמין להשאלה: כן

2

אמריק

ישיבת הבוקר של הסגל מגיעה לסיומה, ועמיתיי החדשים והמכובדים יוצאים מהספרייה בחליפות מעומלנות ומשעממות ובתקתוקי עקבים. אני נשאר ישוב אל השולחן, מחכה שהעדר יתפזר, ובינתיים מביט בבברלי ריווארד מזווית עיני.

היא לא זזה ממקומה הסמכותי בראש השולחן ולא זיכתה אותי אפילו במבט אחד מאז שהציגה אותי בתחילת הישיבה. אבל זה יקרה ברגע שהחדר יתרוקן. אין לי ספק שיש לה עוד פריט אחד על סדר היום לדון בו. בפרטיות.

"מר מרסו." מבטה נוקב והיא נעה לעברי על פני רצפת השיש בקלילות ובשקט מפתיעים נוכח נעליה היומרניות. היא סוגרת את הדלת מאחורי איש הסגל האחרון. "רק משהו קטן לפני שתלך."

זה לא יהיה משהו קטן אבל אני לא אכנס לזה, כדי לא להפר את מאזן הכוחות שהיא נוטה לחשוב שפועל לטובתה. יש דרכים יצירתיות יותר להוריד אותה על הברכיים.

אני משלב את ידיי בחיקי ורוכן קדימה בכיסא העור, מרפק אחד נשען על השולחן וקרסולי מונח על ברך. אני מעניק לה את המבט הכי עז שלי, כי היא מהנשים האלה שרוצות לקבל משהו מכל אחד, אחת שרוצה לסחוט ממך כוח כלשהו שהיא תוכל לנצל בהתאם לרצון ולחזון שלה. לעת עתה, כל מה שהיא מקבלת ממני זה את תשומת ליבי.

בברלי פוסעת מסביב לשולחן הארוך, חצאית החליפה המחויטת והצנועה שלה חובקת את גזרתה הדקיקה. היא מבוגרת ממני בעשרים שנה, אבל נושאת את גילה באלגנטיות ראויה לשמה. עצמות לחיים גבוהות ומסותתות. תווי פנים צרים ואציליים. בקושי אפשר למצוא קמט בפניה החיוורים.

קשה לקבוע אם שערה אפור או בלונדיני כשהוא אסוף על עורפה. אני בטוח שהיא לעולם לא הולכת כשהוא פזור על כתפיה. אין לה כוונות למשוך תשומת לב מגברים. לא. את הגאווה האכזרית שלה היא שואבת מתחושת העליונות, שבה היא מחלקת הוראות ומתבוננת בכפופים לה מתאמצים לנשק את ישבנה.

המפגש הראשון שהיה לנו פנים אל פנים בקיץ חשף בפניי משהו מאופיה. את השאר הסקתי בעצמי. היא לא מונתה לדיקנית האקדמיה לה מוין בזכות טוב ליבה או הפחד שלה מתחרות.

אני יודע ממקור ראשון מה נדרש כדי לנהל מוסד כזה.

אני גם יודע כמה קל לאבד את המשרה הזו.

בזמן שהיא פוסעת לעברי, עיניה החדות בוחנות את המעברים שבין מדפי הספרים העשויים עץ מהגוני, את שולחנה הריק של הספרנית ואת הכורסאות הריקות בצידו השני של החדר. כן, בברלי. אנחנו לבד.

היא מתיישבת בכיסא לידי, משלבת רגליים ומביטה בי בחיוך מחושב. "הסתדרת בבית החדש?"

"בואי לא נעמיד פנים שזה מעניין אותך."

"בסדר גמור." היא מעבירה ציפורניים מטופחות על חצאיתה. "עורך הדין של ברברה מק'קרקן יצר איתי קשר. מתברר שהיא החליטה לא לעזוב בשקט."

זו לא הבעיה שלי. אני מושך בכתפיי. "אמרת שאת תטפלי בזה."

אולי בברלי לא כה מלאת תושיה כמו שחשבתי?

היא מהמהמת וממשיכה לחייך, אבל החיוך נראה מתוח עכשיו. "טיפלתי בזה."

"זרקת על זה עוד כסף?"

החיוך שלה נמחק. "יותר ממה שהגיוני. היא חמדנית הבת –"

שפתיה מתהדקות לקו דקיק והיא נשענת לאחור בכיסא ובוהה בחדר. "בכל מקרה, זה נגמר."

אני מעלה על פניי חצי חיוך שיבהיר לה שאני משועשע.

"את כבר מפקפקת בהסכם שלנו?"

היא ממהרת להפנות את מבטה אליי. "אתה סיכון, מר מרסו." עיניה הופכות צרות וקרות כשהיא מסובבת את הכיסא לכיווני.

"כמה הצעות עבודה היו לך מאז התקרית בשריבפורט? אה?"

ההתגרות שלה מעוררת בי גל של כעס ותחושת בגידה שמאיצים לי את הדופק. הגרון שלי צורב ואני מת להתפרץ, אבל מסתפק בהרמת גבה.

"כן, ובכן..." היא מצליפה בהתרסה. או אולי זה חוסר ודאות. או תערובת של השניים.

"בית הספר לה מוין נהנה ממוניטין ללא רבב, ואני אחראית להשאיר את זה ככה. העזיבה של גברת מק'קרקן והנכונות שלי להעסיק אותך כמחליף עוררו חשדות בלתי רצויים."

התקרית בשריבפורט אמנם פגעה במוניטין המקצועי שלי, אבל הסיבה לעזיבתי לא פורסמה לציבור. ובכל זאת, אנשים מדברים. אני מתאר לעצמי שרוב אנשי הסגל ומשפחות התלמידים בלה מוין שמעו את הלחשושים. אני הייתי מעדיף לשדר את האמת בראש חוצות ולא לחשוף את עצמי לביקורת ולשיפוטיות המתבססות על שמועות מעוותות. אבל תנאי ההעסקה שבברלי הציעה לי כללו גם את השתיקה שלי.

"אל תשכח את ההסכם שלנו." מרפקיה צמודים לגופה, עיניה בורקות מדי, כמעט מזוגגות. "תקפיד על שתיקה ותיתן לי לרעות את העדר ולשלוט בפטפטת קלת הדעת שלהם."

היא אומרת את זה כאילו אני אמור להתרשם מההתנהלות העסקית הלא מוסרית שלה. אבל מה שהיא עשתה זה בעצם לחשוף מבלי דעת את הקלפים שלה. אני יכול להרגיש את הפחד שלה. היא עשתה טעות כשהיא פיטרה את המורה הוותיקה ושילמה לה דמי שתיקה, וכל זאת כדי להביא אותי הנה לטובתה האישית. לו באמת הייתה לה שליטה במצב, היא לא הייתה מרגישה צורך ליזום את השיחה הזו. היא בעלת דם קר מספיק כדי להרוס את חייהם של אנשים, אבל זה לא אומר שיש לה הכלים לשחק את המשחק הזה. המשחק שלי.

אני מעביר אגודל על השפה התחתונה שלי, נהנה לראות איך עיניה עוקבות אחרי התנועה בניגוד לרצונה.

העור מעל הצווארון המכופתר שלה מאדים. "חשוב מאוד שנתמקד בהישגים שלך כמחנך." היא מרימה את סנטרה. "אני מצפה ממך להיות דוגמה ומופת בכיתה –"

"אל תגידי לי איך לעשות את העבודה שלי." קניתי לי שם של מורה ומנטור מצוין לפני שטיפסתי בסולם הדרגות האדמיניסטרטיבי. שתלך להזדיין עם החוצפה הצדקנית שלה.

"כמו רוב המורים, יש לך בעיה ללמוד. אז תנסה להקשיב." היא רוכנת קדימה ומדברת בקול נמוך ופסקני. "אני לא אניח לסטיות שלך להשחיר את השם של בית ספרי. אם ההתנהגות הלא ראויה שלך בשריבפורט תחזור על עצמה כאן, העסקה שלנו מבוטלת."

התזכורת של מה שאיבדתי מציתה אש בחזי. "זו הפעם השנייה שאת מזכירה את שריבפורט. למה? את סקרנית?" אני מרים אליה מבט קורא תיגר. "קדימה, בברלי. תשאלי את מה שאת רוצה לשאול."

היא קוטעת את קשר העין בינינו, צווארה מתקשח. "אדם לא הולך לזונה כדי לשמוע על הבעיות שלו."

"אה, אז אני זונה עכשיו? את משנה את תנאי ההסכם שלנו?"

"לא, מר מרסו. אני יודעת למה העסקתי אותך." קולה עולה באוקטבה. "אבל זה התבסס גם על הנחה מפורשת שלא יהיו מעשים לא ראויים." היא מנמיכה את טון הדיבור שלה. "ואני לא רוצה לשמוע עוד מילה נוספת על העניין."

מהרגע שהיא יצרה איתי קשר בפעם הראשונה נתתי לה להרגיש שידה על העליונה. עכשיו הגיע הזמן לראות איך היא מתמודדת עם קצת השפלה.

אני רוכן קדימה, אוחז במסעדי הכיסא שלה וכולא אותה בין זרועותיי. "את משקרת, בברלי. אני חושב שאת רוצה לשמוע את כל הפרטים הקטנים והמלוכלכים של המעשים הלא ראויים שלי. את רוצה שאתאר לך את התנוחות? את הקולות שהיא השמיעה? את הגודל של הזין שלי –"

"תפסיק!" היא עוצרת את נשימתה, ידה רועדת על החזה שלה לפני שהיא מאגרפת אותה ועוטה על פניה את ההבעה המכובדת שכל העולם מכיר. "אתה מגעיל."

אני מגחך ונשען לאחור בכסאי.

היא מזנקת על רגליה ומשפילה אליי מבט. "תשמור מרחק מסגל העובדים שלי, ובמיוחד מהנשים."

"בחנתי את ההיצע בישיבה הבוקר. באמת כדאי שתרענני קצת את הנוף."

היו שם כמה מורות מטופחות, והרבה מאוד מבטים מתעניינים נשלחו לכיווני, אבל לא בשביל זה אני כאן. יש לי עשרות נשים שמוכנות לבוא אם אקרא להן, והטעות שלי בשריבפורט... הלסת שלי מתהדקת... זה לא משהו שיחזור על עצמו.

"את, לעומת זאת..." אני מניח למבט שלי לשוטט על גופה הנוקשה. "את נראית כאילו לא היה מזיק לך איזה זיון טוב וחזק."

"אתה מגזים לגמרי." הטון המתרה שלה מאבד את ההשפעה שלו עם נקישת עקביה המתרחקים.

היא פונה וממהרת לעבר ראש השולחן. ככל שהיא מתרחקת ממני כך הצעדים שלה חזקים יותר. כמה צעדים נוספים והיא מביטה מעבר לכתפה, כאילו ציפתה לתפוס אותי מביט בישבנה. אני מצטמרר. הכלבה היהירה באמת חושבת שאני מעוניין בה.

אני קם, מחליק יד לכיס מכנסיי ופוסע לעברה. "יכול להיות שמר ריווארד לא עונה על הדרישות שלך בחדר המיטות?"

היא מגיעה לראש השולחן ואוספת את הניירות שלה, מסרבת לפגוש במבטי. "תמשיך עם ההתנהגות הזו ואני אוודא שלא תראה עוד כיתה אחת מבפנים לעולם."

אשליית השליטה שלה מקשה עליי מאוד לשמור על איפוק.

אני פולש לתוך המרחב שלה, נצמד אליה. "תמשיכי לאיים עליי ותצטערי מאוד על התוצאות."

"זוז ממני."

אני גוהר מעליה ומניח לנשימותיי לרפרף על אוזנה. "לכל אחד יש סודות."

"לי לא –"

"מר ריווארד מחמם מיטה אחרת?"

זה רק ניחוש, אבל הרעד הקל בידיה מגלה לי שאני בכיוון הנכון.

נחיריה מתרחבים. "אתה מגזים לגמרי."

"ומה עם הבן המושלם שלך? מה הוא עשה כדי להציב אותך במצב המסוכן הזה?"

"הוא לא עשה שום דבר רע!"

אם זה היה נכון אני לא הייתי כאן. "את רועדת, בברלי."

"השיחה הזו נגמרה." היא עוקפת אותי, עיניה נעוצות בדלת, ואז היא מועדת.

היא מאבדת שיווי משקל, הניירות מתעופפים מידיה, והיא נופלת על ברכיה, לרגליי. מושלם.

היא מרימה אליי מבט מבוהל, וכשהיא מבינה שלא עשיתי שום מאמץ לתפוס אותה פניה עוטים גוון מביך של אדום.

היא מפנה את עיניה אל הרצפה ואוספת את חפציה בתנועות נרגזות. "זו הייתה טעות להעסיק אותך."

אני דורך על הדף שאליו היא מושיטה יד ומביט עליה מלמעלה. "אז תפטרי אותי."

"אני..." היא בוהה בעור בדוגמת נחש של נעלי דוקטור מרטינס שלי, קולה מהוסס ומדוכדך. "פשוט תשתמש בקשרים שלך."

כדי להכניס את הבן הלא ראוי שלה לליאופולד, בית הספר למוזיקה היוקרתי ביותר במדינה. זו הייתה העִסקה.

היא נתנה לי את משרת ההוראה הזו כשאף אחד לא היה מוכן לעשות זאת, ואני אקיים את חלקי בעסקה. אבל אני לא אתכופף ולא אתכווץ כמו שאר הכפופים לה. אין לה מושג עם מי היא מתעסקת. אבל היא עוד תגלה.

אני דוחף את הנייר לעבר אצבעותיה בחרטום נעלי ומחזיק אותו שם. "אני חושב שתנאי העסקה ברורים לנו" - אני מרים את הרגל ומאפשר לה לחטוף את הדף - "וגם העמדות שלנו לגביה."

גופה מתקשח והיא מרכינה את ראשה.

ההשפלה הושגה.

אני פונה לאחור ויוצא מהספרייה.