הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
3
גם ב - Kindle
ציפור כחולה, ציפור כחולה
39 

ציפור כחולה, ציפור כחולה


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
3
39 
39 
גודל (עמ'): 272
מו"ל: קוראים הוצאת ספרים

תקציר

להיות טקסס ריינג'ר שחור זו משימה קשה. את מספר השחורים המתקבלים ליחידת העילית של שומרי החוק אפשר לספור על אצבעות יד אחת. להיות טקסס ריינג'ר שחור שחוקר רצח כפול, של עורך דין שחור וילדה לבנה, זו משימה בלתי אפשרית. וכשהחקירה מתנהלת בעיירה גזענית למהדרין בדרום ארה"ב, מדובר במשימת התאבדות. במיוחד כשבעיירה פועלת האחווה הארית של טקסס, ארגון פלילי שמתפרנס מייצור סמים וממכירת כלי נשק בלתי חוקיים; כנופיה שטקס החניכה היחיד שלה הוא להרוג אדם שחור.
אבל אלה הקלפים שחולקו לדארן מתיוס ובחקירה הזו תלויים עתידו המקצועי וגם נישואיו. אסור למעוד, אסור לעשות שום טעות, גם הקטנה ביותר. כל צעד שגוי עלול להצית חבית חומרי נפץ שרק ממתינה להתפוצץ, להביא לקיצה את הקריירה שלו ואף את חייו.
*
אטיקה לוק, התסריטאית והמפיקה של סדרת הטלוויזיה עטורת הפרסים "אימפריית הפשע" כתבה ספר, שהגארדיאן הבריטי הכתיר "מהפנט" "מקורי" ו"עוצר נשימה", מלווה בפס קול מהמם של סול, בלוז וגאז' וגיטרה "לס פול" אחת, המנגנת תפקיד מפתח.
הספר זכה בפרס אדגר לשנת 2018 - המותחן הטוב ביותר של השנה.

  • ISBN: 456-3110
  • גודל (עמ'): 272
  • מו"ל: קוראים הוצאת ספרים
  • יצא לאור ב-: 27/01/2019
  • שם המחבר: אטיקה לוֹק
  • תורגם ע"י: שרית פרקול
  • זמין להשאלה: כן

1

דארֶן מתיוס הניח את כובע הסטֶטְסון שלו על קצה דוכן העדים עם התיתורת כלפי למטה, כמו שלימדו אותו הדודים שלו. להופעה היום בבית המשפט הרשו לו הממונים עליו ללבוש את מדי השרד של הטקסס ריינג’רס – חולצת כפתורים מעומלנת עד זוב דם ומכנסיים כהים מגוהצים. התג הכסוף היה נעוץ מעל כיס החזה השמאלי. עברו שבועות מאז ענד את התג, מאז החקירה של רוני מאלבו, שהובילה להשעייתו. גם את טבעת הנישואים הוא לא ענד כבר שבועות. גם היא הייתה חלק מהתלבושת היום. הוא התאפק לא להתעסק איתה, לסובב את חישוק המתכת סביב הקמיצה בידו, שהתנפחה מסיבה בלתי ברורה.

הוא חג שוב ושוב סביב הזיכרון היחיד שהיה לו מאז השעה שמונה בערב אתמול: צלחת חד-פעמית עם עוף מעושן, ארוחה מוכנה לחימום במיקרו, בקבוק ג’ים בים ובלוז במערכת הסטריאו העתיקה של הדודים שלו. נקישת קוביות הקרח, המזיגה הראשונה, אלה היו הדברים האחרונים שהצליח לזכור. וההקלה, כמובן, שמגיעה עם הכניעה. כן, הוא הרגיש חסר אונים בעניין הנישואים שלו, זה היה שלב ראשון. שלב שני, מזוג מנה של שלוש אצבעות וחזור על הפעולה. שלב שלישי, תן לקולו החשוף של ג’וני טיילור להשתלט עליך – הגבריות הפשוטה שלו, האופן שבו הוא תובע לעצמו את הדברים שגבר צריך בחיים האלה, כולל אהבתה של אישה טובה, נאמנותה ונכונותה ללכת איתו באש ובמים, אם זה מה שצריך כדי להגיע בשלום. צלילי הבלוז, חמימותו הענברית של הבורבון, אלה ריחפו בשולי הזיכרון. אחר כך לא היה דבר פרט לקשיות של רצפת העץ במרפסת האחורית בבית המשפחה, שם התעורר דארן עם שחר.

שבב של עץ היה נעוץ בלחיו, ולא היה לו מושג מה קרה ליד שלו. לא היה דם, רק חבורות מעל מפרקי האצבעות וכאב מציק שסירב להיעלם בלי ארבעה כדורי מוטרין נגד כאבים, אבל היה ברור שהוא בא במגע עם משהו שם בשטח, משהו שהחזיר לו חזק. ערפל הבושה המוכר של הבוקר שאחרי – רגש שליווה אותו מאז הפרידה מליזה – עמעם את סקרנותו, והוא לא ניסה לפענח מה קרה. העובדות כפי שהיו ידועות לו: הוא שתה לבדו והתעורר לבדו. מפתחות מכוניתו היו עדיין במקפיא, שם השאיר אותם ברגע מרהיב של ראיית הנולד. נראה שהוא פגע רק בעצמו, ועם זה הוא יכול היה לחיות בשקט. אבל הוא היה עייף כל כך, לעזאזל, עייף מלישון לבד, לאכול לבד, לא לעשות כלום, רק לחכות. לחכות למוצא פיו של חבר המושבעים הגדול ושל אשתו, כדי לדעת אם הוא רשאי לבוא הביתה.

“ומאיפה אתה מכיר את הנאשם?” פרנק ווהן, התובע המחוזי של סן ג’קינטו, שאל אותו ממקומו ליד הדוכן.

“מאק עבד עם—”

“סליחה?”

“ראד’רפורד מקמילן... מאק,” הסביר דארן. “הוא עבד עם המשפחה שלי יותר מעשרים שנה.”

ובגלל זה, בלילה שבו מאק כיוון אקדח על רוני מאלבו, דארן עשה את הדרך מיוסטון אל ביתו של מאק בסן ג’קינטו תוך פחות משעה. ליזה התחננה בפניו לא לנסוע. ציינה בפניו שהוא לא בתפקיד. אבל שניהם ידעו שאין דבר כזה. הוא בדיוק חזר מחודש בדרכים, והיא כעסה שהוא עוזב אותה שוב בקלות כזאת. “דארן, אל תיסע,” הפצירה בו. אבל הוא עזב אותה בכל זאת, טס לעזרתו של מאק, ועכשיו הוא עֵד בחקירת רצח. מאז הוא משלם על ה”אמרתי לך” של ליזה.

ווהן הנהן והציץ לעבר חבר המושבעים, גברים ונשים מקומיים שלוקטו מחוות ומסניפי דואר וממספרות, אנשים שמבחינתם יום בבית המשפט היה ריגוש אמיתי – בידור אפילו – גם אם חייו של אדם מוטלים על הכף. לתובע המחוזי היה חוש של מְספֵּר סיפורים לקצב ולנפתולי עלילה, לאריזה נינוחה של פיסות מידע חשובות. לא היה שופט באולם, היו רק פקיד, תובע, כתב פלילים ותריסר מושבעים, שעליהם הוטלה המשימה כבדת המשקל להכריע אם להגיש כתב אישום ברצח נגד ראד’רפורד מקמילן. מאחר שכל הליכי חבר המושבעים הגדול מתקיימים בדלתיים סגורות, ספסלי העץ בצבע דבש ביציע היו ריקים. כל הקלפים היו לטובת המדינה. הנאשם ועורך דינו לא הורשו לחלוק על העובדות שהציגה המדינה. דארן היה כאן כביכול בשם התביעה. אבל התכוון לעשות כל מה שביכולתו כדי לזרוע ספק במוחותיהם של המושבעים. החוכמה הייתה לעשות את זה בלי לאבד את מקום עבודתו, סיכון שהיה מוכן ליטול על עצמו. הוא לא רצה להאמין שמאק הרג מישהו בדם קר.

“מה הוא עושה עבור המשפחה שלך?” שאל ווהן.

“הוא משגיח על הנכס שלנו בכפר, שישים דונם בקמילה. זה הבית שבו גדלתי, אבל אף אחד לא גר שם באופן קבוע כבר שנים,” אמר. “טוב, אני מניח שטכנית אני גר שם עכשיו. אשתי ואני עוברים משהו, והיא ביקשה קצת מרחב נשימה—”

התנגדות: הרחבת היריעה.

זה מה שהוא עצמו היה אומר במקום ווהן אילו זה היה משפט אמיתי.

אבל לא היה כאן שופט. ודארן, שלמד משפטים בעברו, ידע שהוא יכול להשתמש בעובדה זו לטובתו. הוא רצה שהמושבעים יכירו אותו, כדי שבהמשך תהיה להם נכונות להאמין שהוא דובר אמת. הוא לא סמך על התג, לא חשב שזה מספיק. לא כשהוא נראה כמו שהוא נראה עכשיו. בתי השחי של חולצת המדים שלו היו לחים מזיעה, וצחנה מעופשת חִלחלה מנקבוביות עורו. הוא חש בגל ראשון של הנגאובר, שהסתתר מאחורי הכאב בידו. בטנו התהפכה, והוא גיהק רטיבות חמוצה.

הוא הפר את אחד מחוקי הברזל של דודיו: לעולם אל תלך העירה כשאתה נראה עלוב או סוג ב’ או כמו אדם שמרגיש שהוא צריך להסביר את עצמו חמש עשרה פעמים ביום. אפילו דוד קלייטון, בעבר סנגור ומרצה למשפט חוקתי, היה אומר שבשביל אנשים כמונו, מכנסיים מרושלים או חולצה המשתרבבת החוצה הם “עילה סבירה מהלכת.” וויליאם, תאומו הזהה והיפוכו האידיאולוגי, בעצמו משפטן וריינג’ר, הסכים איתו מכל הלב. אל תיתן להם סיבה לעצור אותך, בן. רק לעיתים רחוקות היה בין השניים האלה מכנה משותף – בניגוד למיתוס הרווח שעל פיו תאומים חושבים במוח אחד – למעט העובדה שהם היו גברים ממשפחת מתיוס, שבט שמתקיים כבר דורות רבים באזור הכפרי של מזרח טקסס, גברים שחורים, שעבורם כבוד עצמי היה חלק טבעי מהווייתם, אבל גם טכניקת הישרדות. הדודים שלו דבקו בכללים הנושנים של התנהגות דרומית, הואיל והבינו באיזו קלות התנהגותו הכללית של גבר שחור עלולה להפוך לעניין של חיים ומוות. דארן תמיד רצה להאמין שהם נמנים עם הדור האחרון שנאלץ לחיות כך, להאמין שהשינוי מחלחל מהבית הלבן למטה.

בעוד שלמעשה התברר, שבדיוק ההפך הוא הנכון.

בעקבות אובמה, אמריקה הראתה את פרצופה האמיתי.

למרות זאת, הם היו ענקים בעיניו, הדודים שלו, גברים משכמם ומעלה, חדורי מטרה, שכל אחד מהם האמין שמצא במשלח ידו דרך להפוך את המחוז למקום מסביר פנים לאוכלוסייה השחורה. עבור וויליאם, הריינג’ר, החוק יציל אותנו בכך שהוא מגן עלינו – בכך שיטפל בפשעים המתבצעים נגדנו באותה דבקות שבה מטופלים פשעים נגד לבנים. לא, אמר קלייטון, הסנגור: החוק הוא שקר, שאנשים שחורים זקוקים להגנה מפניו – מערכת חוקים שנכתבו נגדנו עוד בתקופה שבה דיו נגע בפעם הראשונה בנייר קלף. זה היה פולמוס מקודש, שהתייחס לחיי השחורים כאל קדושים, כאל ראויים להימשך, להינצר לעד, פולמוס שדארן התחקה אחריו מאז שהתרוצץ כפעוט בין רגליהם הארוכות מתחת לשולחן המטבח, בתקופה שבה האחים עדיין גרו יחד, לפני שרבו בגלל אישה. הם גידלו את דארן מאז שהיה בן ימים ספורים בלבד, והוא העביר את כל חייו משני עברי השסע האידיאולוגי המשפחתי הזה.

ווהן קטע את דבריו ועבר לשאלה הבאה. “אז כשמר מקמילן התקשר אליך באותו לילה הוא התקשר לידיד, או לאיש הטקסס ריינג’רס?”

התנגדות: העד מתבקש לעסוק בניחושים, אמר בליבו דארן.

“גם וגם, אני מניח,” ענה.

“ואתה יודע למה מר מקמילן התקשר אליך במקום להתקשר 911, למוקד החירום?”

ליזה שאלה אותה שאלה. היא ישבה על המיטה שלהם, לבושה טישירט דהויה של SMU,2 ושאלה למה מאק לא התקשר למשטרה המקומית, למה דארן התערב בזה בכלל. דארן הבטיח לה שמאק כבר התקשר לשריף המקומי. הוא טעה, אבל זה התברר לו מאוחר מדי. את זה הוא לא יוכל לומר למושבעים. “אני חושב שהוא הרגיש נוח יותר לעשות את זה עם מישהו שהוא מכיר,” ענה.

ווהן כיווץ את גבותיו הבהירות. הוא היה גבר לבן כבן ארבעים וחמש, מבוגר בכמה שנים מדארן, בעל שיער ערמוני, שהיה כהה מהגבות בשני גוונים. דארן הניח שהוא צובע, ופתאום עלתה במוחו תמונת זוועה של ווהן משוטט בין המדפים בחנות ברוקשייר בראד’רס בעיירה, בחיפוש אחר צבע שיער של מיס קליירול. ווהן היה נציג השלטון בכל רמ”ח אבריו, לבוש בפשטות בחליפה כחולה ונעול נעלי רופר חומות מצוחצחות. נאמר לו שדארן לא רוצה שיוגש כתב אישום, שהוא מאמין שהריינג’רס ומדינת טקסס עושים טעות. לכן ניסה לרחרח ולמצוא משהו חשוד אצל דארן מאז המפגש הראשון שלהם, כהכנה לקראת מתן העדות.

“מישהו שהוא מכיר, כן,” אמר ווהן והעיף מבט לעבר המושבעים. “נציג החוק. אבל עדיין חבר, לא?”

דארן נזהר הפעם. “ידיד, כן.”

“טוב, אז נסעת כל הדרך מיוסטון כדי לעזור לו. לא נראה לי שהיית עושה את זה בשביל כל אחד.”

“היה אצלו בשטח פושע ידוע.”

“זבל לבן, ככה קרא לו מאק, לא?”

“אחרי שמאלבו קרא לו כושי,” ענה דארן.

המילה הזאת, שנאמרה כך בפשטות בבית המשפט, העבירה זרם חשמלי של דריכות באולם. כמה מהמושבעים הלבנים קפאו במקומם, כאילו חשבו שעצם אמירת המילה הזאת בקול רם בחברה מעורבת עלולה לעורר אלימות, או לזמן את אל שרפטון.3

אבל דארן רצה שיהיה ברור: רוני “רֶדראם” מאלבו היה זבל לבן מכוסה קעקועים עם קשרים לאחווה הארית של טקסס (ABT), ארגון פלילי שהתפרנס מייצור מת’ וממכירת כלי נשק בלתי חוקיים – כנופיה שטקס החניכה היחיד שלה היה להרוג כושי. רוני הטריד את נכדתו של מאק, בריאנה, סטודנטית באוניברסיטת סם יוסטון, במשך שבועות הוא נהג לעקוב אחריה במכוניתו, כשהלכה ברגל העירה וממנה, ולקרוא אחריה מילים שהיא לא הייתה מוכנה לחזור עליהן. הוא עבר במכוניתו הלוך ושוב מול הבית שלה, בשעות שידע שהיא בבית וקילל את הצבע שלה, את הגוף שלה, את השיער המקורזל שלה. הנערה הייתה מבוהלת, ובצדק. היה ידוע שרוני מסוגל לירות בכלב שמחרבן אצלו בחצר ולאיים שיעשה זאת, וגרוע מכך, לכל אדם שחור שיתקרב למרחק חמישה מטרים מהבקתה המטה לנפול שבה התגורר. הוא היה מכה ילדים בתיכון, זורע הרס בחוות שבבעלות שחורים, עוקר יבולים ותולש גדרות, ופעם עצרו אותו לאחר שהצית כנסייה של שחורים בקאמילה הסמוכה, עיר הולדתו של דארן. רוני היה בנוי כמו ברז כיבוי, נמוך עם חזה דמוי חבית, עם ראש מחודד ועם שיער מקליש, שאותו הסתיר מתחת לבנדנה. מאק היה גבר שחור בן שבעים שזכר את הקו-קלוקס-קלאן, זכר את עצמו מתחבא מאחורי אבא שלו ורובה ציד, זכר חרדות מפני פשיטות ליליות וסיפורים על אנשי הקו-קלוקס-קלאן יוצאים למתקפה מעיירות כמו גודריץ’ ושפרד. אבל זו הייתה שנת 2016, וראד’רפורד מקמילן לא היה מוכן להסכים לחרא הזה.

“זה נכון,” אמר ווהן. “פושע ידוע, וגם, כפי שאמרת, ידוע שהוא מאמין בעליונות הגזע הלבן, והוא איים על הנאשם—”

“אני לא יודע כעובדה שרוני אכן איים עליו.” הוא הביט בשורה הראשונה של המושבעים, ארבעה גברים ושתי נשים, לבנים כולם. “אבל למארק הייתה זכות מלאה להגן על רכושו,” אמר דארן. שניים מהמושבעים הלבנים הנהנו.

תלמידי בית ספר יסודי בטקסס מסוגלים לדקלם את חוק קאסל, חוק “הגן על רכושך” הנהוג במדינה, כמו הצהרת האמונים לדגל.

המקרה של מאק היה קלאסי.

רוני מאלבו הסיג את גבולו של מאק בחסות החשכה, נוהג בדודג’ צ’רג’ר חדישה, מוגבהת על גלגלי חמישים ס”מ, שנקנתה מן הסתם בכספי סמים. הוא השאיר את המנוע דולק וכיבה את האורות, האוויר החם מצמד צינורות הפליטה נבלע כמו עשן בין עצי האורן המחודדים, שגידרו את חלקת האדמה הקטנה של מאק בפאתי מחוז סן ג’קינטו. הבית השכן נמצא במרחק כחצי קילומטר במורד הכביש החד-נתיבי שעובר מול ביתו של מאק.

בריאנה, שהייתה בבית לבדה, יצאה למרפסת הבית המחופה לוחות עץ, שבו התגוררה עם מאק. היא ניסתה לראות מי יושב שם בחושך ומסתכל על הבית. כשראתה את הדודג’ ואת צלליתו של רוני מאלבו במושב הקדמי היא צרחה והפילה מידה את הטלפון הסלולרי, שנסדק בשני מקומות. היא רצה פנימה ונעלה את הדלת, ואז התקשרה לסבא שלה מהטלפון במטבח. מאק, שישב באותה עת מאחורי ההגה בטנדר פורד העתיק שלו, התקשר לדארן ומיהר הביתה מהעבודה שלו בוולף קריק הסמוכה. לאחר שמאק נכנס לשביל הגישה לבית, הטנדר שלו חסם את המוצא היחיד של רוני מאלבו.

מאק שאג לעבר בריאנה להביא את האקדח שלו, שנמצא בבית. היא יצאה מהבית כעבור כמה שניות עם אקדח תופי 38, קצר-קנה. מאק לא ידע אם רוני חמוש, אבל הדרך המהירה ביותר לוודא את זה הייתה לכוון עליו נשק.

כשדארן הגיע לשם הוא מצא את שני הגברים זה מול זה.

דארן התקרב במכוניתו לבית של מאק בלי אורות והחנה את הטנדר שלו מתחת לענפי עץ אלון זקן. הוא פסע על קצות אצבעותיו על שביל העפר והחצץ ונתקל בתמונה הבאה: מאק, עומד בתוך הגרוטאות בחצר ביתו, מכוון את השלושים ושמונה לראשו של רוני, ורוני נשבע שרק ניסה לדבר עם הילדה ואומר, “אבל אני לא מוכן לעמוד פה ולתת לכושי הזה לירות בי.” הוא כיוון אקדח 357 לחזהו של מאק, נשק עם עוצמת אש גדולה יותר מהקולט 45 שדארן שלף מנרתיקו. רוני נראה מיואש מהטמטום של המצב. הוא דרש ש”הכושי הזקן עם שיער הליפה” יסלק את הטנדר המחורבן שלו אם הוא כל כך רוצה שרוני יצא משטחו. מאק אמר לרוני להכניס את “תחת הזבל הלבן שלו” לתוך הדודג’ לפני כן. קצף יצא מפיותיהם ומצחיהם הבהיקו מזעם.

“תוריד את האקדח, מאלבו,” אמר דארן. “בואו נצא מזה כולנו בחתיכה אחת.”

“תגיד את זה לכושי,” ענה רוני וסימן בראשו על מאק.

“לאיזה כושי אתה מתכוון, רוני?” שאל דארן. “ולפני שתענה, תזכור שאחד הכושים האלה שייך לטקסס ריינג’רס ויצא מהמיטה במיוחד בשביל זה. אני לא במצב רוח סבלני במיוחד.” תאורת המרפסת הקדמית נלכדה במתכת של אקדח הקולט. לרגע רוני נראה מוטרד ומפוחד, אבל דארן ידע שזה לא בהכרח משהו טוב. רוני התחיל לזוז בעצבנות. עם שני אקדחים מכוונים לראשו הוא בטח שקשק במגפי האופנוענים שלו, מכיר באיחור מה בכך שמשך את התעלול הזה קצת יותר מדי, ועכשיו הוא יצא מטומטם. גאווה היא דבר עוצמתי מאוד, ודארן ידע שאנשים נורו בגלל פחות מזה.

הוא קיבל החלטה טקטית זריזה.

“מאק, תוריד את הנשק,” אמר דארן. מבין שניהם, מאק היה זה שדארן חשב שיצליח לשכנע בהיגיון. אבל הוא טעה.

“זין, אין מצב,” אמר האיש המבוגר.

“אני מטפל בזה, מאק.”

“אני לא רוצה בעיות,” אמר רוני.

דארן שמע את בריאנה מתייפחת על המרפסת הקדמית.

“אני רוצה שהבן זונה הזה יסתלק מהשטח שלי,” אמר מאק.

“תניח את האקדח, מאק. זה לא שווה את זה.”

“זכותי המלאה להגן על השטח שלי.”

“כן, אבל כל דקה שאתה מחזיק באקדח הזה מקרבת אותנו יותר למצב שממנו אני לא אצליח לחלץ אותך. תקשיב לי, מאק. אל תיתן לו לגרור אותך לכלא. אני אעצור אותו על הסגת גבול, טוב? רק תוריד את האקדח.”

“זה לא מעניין אותי,” אמר מאק, עיניו הלחות בורקות. “אני רוצה שהוא ימות או יסתלק מכאן, שום דבר באמצע לא מזיז לי.”

“פשוט תזיז את הטנדר שלך ואני אסתלק,” אמר רוני. “אני סתם התעסקתי עם הילדה. אתה צריך להגיד תודה שמישהו מוכן להסתכל על הקוֹפה הזאת.”

“תזרוק אל בְּרי את המפתחות שלך, מאק,” אמר דארן. הזקן עשה כדבריו אבל לא הנמיך את האקדח שלו, שנראה כמו אקדח צעצוע בכף ידו הגדולה. דארן אמר לבריאנה להיכנס לפורד של מאק ולהזיז אותו, כדי שרוני מאלבו יוכל לצאת משביל הגישה ומהשטח.

מאק עצמו כבר היה על סף דמעות. הוא מלמל וחוטי רוק נקוו בזוויות פיו. “אין לו שום זכות להיכנס לשטח שלי, לרחרח סביב הילדה שלי. אני לא חייב לסבול את החרא הזה מזבל לבן כמוהו.”

דארן הרגיש שינוי בנשימות של מאק, שכעת הפכו תוקפניות. הוא חשב שנשארו להם רק כמה שניות לפני שהזקן יתמסר לזעם שמתח כל שריר בגופו הכחוש. “תזיז כבר ת’טנדר שלך!”

בזמן שבריאנה רצה מהמרפסת הקדמית לעבר הפורד של מאק, דארן השתמש בהסחת הדעת הזאת כדי לתפוס את מאק. הוא תפס את זרועו הימנית של מאק בשורש כף היד ומשך אותה למטה בבת אחת תוך שהוא ממשיך לכוון את הקולט לעבר רוני. מאק קילל אבל שחרר, קרס על הדשא הדליל. רוני הוריד מיד את נשקו. הוא השליך אותו מבעד לחלון הצדדי הפתוח של הדודג’ בצד הנהג וקפץ פנימה כאילו התחת שלו בוער.

דארן סיים את עדותו בכך שציטט מילה במילה את חוק קאסל.

ווהן הסתמר. “תשאיר לי את ענייני החוק, מר מתיוס.”

ריינג’ר מתיוס בשבילך.”

“העובדה היא, ריינג’ר מתיוס, שבמקום להתקשר למוקד החירום, הנאשם הקפיד להתקשר לריינג’ר שהכיר, אפרו-אמריקני כמוהו, שללא ספק יבין את הזעם שעוררה התקרית הזאת—”

“התנגדות.” הפעם דארן אמר את זה בקול רם.

ווהן נעץ בו מבט מהדוכן, יד ימינו לופתת בחוזקה את קצה השולחן עד שמפרקי האצבעות הלבינו. “מר מתיוס—”

“אני ריינג’ר של מדינת טקסס, אדוני הפרקליט.”

“אז תתנהג בהתאם.”

ווהן ידע שהגזים ברגע שהמילים יצאו מפיו. הנשים בשורה הראשונה בתא המושבעים נענעו בראשיהן לנוכח צורת הדיבור שלו אל חבר ברשות אכיפת החוק המכובדת ביותר במדינה. אחד משני הגברים השחורים בשורה השנייה שילב את זרועותיו בחומרה והניע מצד לצד קיסם שיניים שהחזיק בפיו, כאילו היה מעין פגיון קטן המכוון ישירות נגד התובע המחוזי.

“תשאל עוד שאלה,” אמר דארן, מנצל את היתרון שהשיג.

“מר מאלבו עזב את המקום בכוחות עצמו באותו לילה, נכון?”

“כן. מאלבו השליך את נשקו לתוך הרכב וטס משם.”

כעבור יומיים, כשגופתו של רוני נמצאה מוטלת בתעלה בפאתי הנכס שלו, עם שני קליעים מאקדח שלושים ושמונה בחזהו, דוח האירוע, שאותו חיבר דארן, הכניס את מאק לרשימת החשודים. דארן חש אחראי לכל הסיפור הזה. מאה פעמים ביום הוא התחרט שבכלל הגיע לשם באותו לילה והתחרט על הגשת הדוח ההוא. למעשה, הוא עצר לרגע לאחר שסיים להדפיס את הדוח ובהה בדאגה בדפים ששלף מהמדפסת, יודע שעצם שרבוב שמו של מאק לדוח האירוע, קורבן או לא קורבן, מהווה פתיחת דלת, שממנה מאק עלול לא לחזור לעולם. התנהגות פלילית, מרגע שנגעה בחייו של אדם שחור, היא כתם שקשה למחוק. אבל דארן היה שוטר, והוא עשה את העבודה שלו. הוא פעל על פי הכללים, וזה הביא את כולם לכאן – לפני חבר מושבעים שצריך להחליט אם להאשים אדם זקן ברצח. אם יוגש נגדו כתב אישום הוא יועמד לדין, גבר בשנות השבעים לחייו, שלא עשה כל חייו דבר חוץ מלעבוד ולאהוב את משפחתו. אם יורשע הוא יגיע לאגף הנידונים למוות.

האמת הייתה, שרוני מאלבו היה קשור לאחת הכנופיות האלימות ביותר בתולדות ארצות הברית, גברים שאוכלים את צאצאיהם, בעיקר את אלה שהם חושדים שבגדו בהם. דארן ידע על בכיר באחווה הארית בטקסס, שהורה פעם על ביצוע חיסול אכזרי במיוחד נגד אחד הכפופים לו, שנחשד בדיבור עם שוטרים. הם מצאו את החשוד בהלשנה בן התשע עשרה תלוי במעט הבשר שנותר על עצמותיו על גדר בשדה חיטה במחוז ליברטי. כל אחד יכול היה לחסל את רוני מאלבו, שבאמת היה מודיע של הממשל הפדרלי. דארן היה האדם היחיד מבין כל הנוכחים באולם בית המשפט – כולל התובע המחוזי – שידע זאת. הבסיס של דארן היה במשרדי הריינג’רס ביוסטון, וכמה חודשים לפני רצח מאלבו הוא הצליח להשתחל לכוח משולב של גורמי אכיפה שחקרו את האחווה הארית של טקסס, בשיתוף עם הרשויות הפדרליות. כמובן, אסור היה לו לומר דבר בקשר לזה, אבל הוא ידע, שלאחווה הארית הייתה סיבה לחסל את רוני – אם מישהו גילה שהוא משתף פעולה עם השלטונות.

“מר מקמילן היה די כועס באותו לילה, נכון?”

דארן ענה, “לא נראה שהוא מחפש נקמה, אם לכך התכוונת.”

“אנחנו לא רוצים שתנסה לנחש.”

“אני יכול לומר רק מה שראיתי, ומאק לא ירה באף אחד.”

ווהן קפץ את שפתיו. זה לא היה לפי התסריט, ודארן ידע זאת.

“רוני מאלבו נורה באמצעות אקדח תופי שלושים ושמונה, נכון?”

“לא הייתי חלק מהחקירה.”

“למה לא?”

“לא הוצבתי לתפקיד,” ענה כלאחר יד.

“מפקח פרד ווילסון אמר שאתה קרוב מדי למקרה, נכון?”

“כן, רוני מאלבו נורה באמצעות שלושים ושמונה.” דארן הסכים להודות בנקודה הזאת.

“ובלילה שהיית בשטח שלו, אתה ראית את מר מקמילן מכוון אקדח תופי שלושים ושמונה על המנוח, נכון?”

“והוא לא ירה בו.” דארן זע בכיסאו. “הוא רק רצה שיעזבו אותו בשקט, רצה להרגיש מוגן בביתו. בגלל זה הוא ביקש ממני להישאר.”

ברגע שרוני נמלט מהשטח של מאק בנהמת מנוע ובהעלאת ענן של אבק וחצץ, דארן כרע לצידו של מאק, גבר שבמשך עשרים שנות היכרות הוא לא ראה אותו אפילו מושך באפו, שלא לדבר על לבכות בגלוי כפי שעשה באותו לילה, הרוס מכך שהיה קרוב כל כך להרוג אדם. דארן אמר לו שהוא יכול לנסוע בעקבות רוני, או להישאר איתו ועם נכדתו.

מאק ביקש ממנו בקול שקט להישאר.

בסופו של דבר דארן העביר את הלילה על המרפסת הקדמית של מאק, עם אקדח ביד, משגיח מפני כל צמד פנסי מכונית שעלולים להתגנב לקרבת הבית. הוא עמד על המשמר עד שהתגלגלו מעליהם ענני בוקר, נמוכים ומעוטרים אדום חלודה, האדמה של מזרח טקסס משתקפת בשמיים. הוא המשיך לשמור על הפינה הזעירה הזאת של המדינה, כדי שראד’רפורד מקמילן יוכל להעביר את הלילה בשלווה, שאמורה הייתה להיות מנת חלקו כל חייו.

כעבור יומיים רוני מאלבו נמצא מת מאחורי ביתו.

“מה שמוביל לשאלתי האחרונה,” אמר ווהן ושילב את כפות ידיו זו בזו מאחורי גבו. דארן ראה התרוממות זעירה ביותר של זוויות פיו. “אתה לא היית בחברת הנאשם במשך ארבעים ושמונה השעות שלאחר מכן, נכון?”

“חזרתי הביתה. חזרתי לעבודה.”

ולליזה, שאמרה לו לחזור ללמוד משפטים. רק תחשוב על זה, דארן, אמרה.

זה יכול היה להיות עד כדי כך פשוט, והוא ידע זאת.

לבחור בחיים המוכרים ולחזור הביתה.

“אז התשובה היא לא?”

“לא, לא הייתי בחברתו.”

“אז אין לך דרך לדעת אם בחלון הזמן של אותן ארבעים ושמונה שעות מר מקמילן יצא מביתו עם אותו אקדח וירה למוות במר מאלבו, נכון?”

“לא,” ענה דארן. פס של זיעה החליק כעת במורד צד ימין של גופו. הוא חשש שייראו את הזיעה מבעד לחולצה ממש כשם שחשש מכך שסיבך את מאק.


2 SMU: האוניברסיטה המתודיסטית הדרומית.

3 כומר אפרו-אמריקאי, פעיל למען זכויות השחורים.