הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
ציוני דרך

במקום 37 

25.9 

ציוני דרך


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
0

במקום 37 

25.9 

במקום 37 

25.9 

גודל (עמ'): 675
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

"יש סיפורים שקרו באמת אבל אינם אמיתיים, ויש סיפורים אמיתיים שלא קרו באמת. יש סיפורים שקרו באמת אבל אינם אמיתיים, כי לא היתה להם משמעות, כי הם לא טבעו בנו שום חותם, וכך התכסו בחולות הזמן והיו כלא היו. ויש סיפורים שאולי לא קרו בדיוק כמסופר, אם מפני שהמספר החליף שמות אנשים ומקומות כדי לא לחשוף פרטים לא נעימים, ואם מפני שהמספר זוכר שהם התרחשו כך אך באמת הם התרחשו קצת אחרת. אלא שהוא, וגם אחרים, הושפעו עמוקות מהסיפור דווקא כפי שהוא זכר אותו וסיפר אותו. 

הזיכרון, ככלות הכול, יוצר לפעמים חיים וסיפורים משלו. הסיפורים בספר הזה הם, אם כן, אמיתיים; הם קרו, לאו דווקא בדיוק כמסופר, אבל הם אמיתיים באופן שהמספר זוכר אותם"


זכרונותיו של הרב ד"ר שלמה ריסקין הופכים בספר זה לסיפורים מעוררי השראה, המתובלים בהומור וספוגים בחוכמה יהודית. מסעותיו ברחבי העולם היהודי, מנהיגים גדולי שם, מורים נערצים וסבתא חכמה ואהובה הם רק מקצת מציוני הדרך אשר הוא משתף אותנו בהם בסגנונו המיוחד והקולח.

שלמה ריסקין הוא הרב המייסד של בית הכנסת לינקולן סקוור בניו יורק, רב היישוב העירוני אפרת ואחד ממקימיו, ונשיא מוסדות "אור תורה סטון" – רשת של ישיבות, אולפנות, תיכונים, מכללות ומכונים, ובהם מכון להכשרת רבנים ומחנכים ומרכז להכשרת טוענות רבניות ומנהיגות תורניות. הוא זוכה להערכה רבה ברחבי העולם כאחד הדוברים המסורים והרהוטים שקמו למדינת ישראל ולאורתודוקסיה המודרנית.


סדרת ספריו אור תורה על פרשות השבוע ראתה אור בהוצאת ידיעות ספרים.

המשך קריאה
  • ISBN: 3624558
  • גודל (עמ'): 675
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 13/09/2012
  • שם המחבר: שלמה ריסקין
  • זמין להשאלה: כן
id="Untitled-1-9" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">
פרק ראשון

סבתי - המלאך הראשון בחיי

היו לי סבים וסבתות מופלאים, משני הצדדים, והם טבעו חותם עמוק בילדותי.

סבתי מצד אמי היתה חיה-ביילה בת ר' שלמה הכהן ומינדל, אבל כולם קראו לה בַּלצ'ה, צורת-הקטנה לשם ביילה. ואכן, היא היתה אישה קטנת קומה ועדינה - אך גם החלטית מאוד. בעלה וכל צאצאיה כיבדו אותה מעומק לבם. היו להם שבעה ילדים, אך באופן טיפוסי לדור ההוא אף לא אחד מהם שמר מצוות.

זו היתה אמריקה של המחצית הראשונה של המאה העשרים. בתי ספר יהודיים כמעט לא היו, ולכן, למרות אדיקותה של סבתי, לא היתה לילדיה הזדמנות ללמוד תורה כראוי. הם זיהו את התורה עם העולם הישן, אותו עולם שהם השליכו מאחורי גוום בהגיעם לאמריקה. סבתי עצמה התפללה שלוש פעמים ביום, והיתה בעלת ידע נרחב במקורות. בילדותי חשבתי שכל הנשים באירופה מלומדות כמוה, וכמוה יודעות אפילו גמרא. קִרבתי אליה היתה מסוג מיוחד.

גרנו בשכונת בֶּדְפורד-סְטַייווֶסַנט בברוקלין, בדירת חדר קטנה. כיום נראה האזור הזה כאזור מוכה מלחמה. השכונה הידרדרה ונעשתה קן צרעות של כנופיות רחוב וקטטות בין-גזעיות. הורַי היו עניים למדי, אך הם שלחו אותי לבית ספר יהודי דתי, מפני שהוא היה טוב לאין שיעור מבתי הספר הציבוריים בסביבה. הייתי בנה הבכור של הצעירה מבין שבעת ילדיה של סבתא.

סבתא גרה במרחק שני גושי בניינים מאיתנו, בבית שקנה בשבילה דוֹדי דֵייב, היחיד בין דודַי שעשה חיל רב בעסקיו. סבתא גרה בבית ההוא מיום שהגיעה לאמריקה בעקבות סבי עד כעשר שנים לפני מותה. כשנפטרה היתה בת תשעים.

סבתא ראתה את תחילת לימודַי בבית הספר כהזדמנות בלתי חוזרת. היא הציעה לאמי לספק למשפחתנו באופן קבוע בשר אם תכשיר את המטבח. כך הפכה אמי ליחידה בין שבעת האחים ששמרה כשרות בביתה. סבתא לקחה אותי לבית הספר בעצמה מדי בוקר, ואספה אותי משם בסופו של כל יום לימודים.

כשהייתי בן שמונה לקה סבי בשבץ חמור, והועבר לבית הבראה. סבתא היתה מדוכדכת וכמעט לא אכלה. משפחתי הבינה שאני, הנכד הדתי, אני עכשיו האור שבחייה של סבתא, ושאם אשהה בחברתה בסעודות ליל שבת אולי אצליח לשפר את מצב רוחה.

וכך, מגיל שמונה עד גיל שש-עשרה ארחתי לה לחברה בכל ליל שבת וחג. הייתי הנכד היחיד שלמד בישיבה, ולמען האמת הצאצא היחיד שלה שהיתה לו זיקה לדת היהודית - ומשום כך הייתי גם מקור הנחת שלה. לילות השבת היו זמן האיכות שלנו. הייתי מגיע חצי שעה לפני הדלקת הנרות, עוזר לה לסלק את עיתוני היידיש מרצפת הלינוליאום המקורצפת, ומתבונן בה מרוכז בְּבָרְכה על הנרות; היא היתה עושה זאת במשך עשרים דקות לפחות. פניה הוארו בשלהבות הקטנות, עיניה היו עצומות בחוזקה, והיא דיברה אל אלוהים. היא סיפרה לו על המוצאות את בני המשפחה. את הצלחותיו של כל אחד פירטה בשמחה, ואילו את צרותיו תיבלה בדמעות. חשבתי פעם לכתוב עליה ספר, ולקרוא לו "אלוהים היה הפסיכולוג שלי". היא דיברה אליו, היא התריסה כלפיו, היא בכתה לו, היא התווכחה איתו, היא הודתה לו. היא נראתה כמי שמדברת אל חבֵרה אהובה מאוד ומוערכת מאוד. כך מדי יום שישי, עשרים דקות, עד לשקיעת החמה.

אז היינו מתיישבים משני עברי הפמוטים ומתפללים יחד. אמרנו את תפילות קבלת שבת ומעריב. לאחר מכן היינו סועדים יחד, ושרים בצוותא זמירות בין מנה למנה. את המנות היא היתה מגישה אל השולחן ברוב טקס, ומכריזה "לכבוד שבת קודש". במהלך הארוחה הטעימה ("שלוימ'לה טייערע, שלוימ'לה יקירי, קח את הקנייד'לה שלי. אני לא צריכה להשמין, אבל אתה צריך כוח ללמוד תורה", היתה אומרת לי ביידיש האישה הצמוקה). היא היתה מספרת זיכרונות מהחיים בעיירה לוביין, ועד מהרה היו שביליה ותושביה נהירים לי יותר משבילי בדפורד-סטייווסנט. אביה, שלמה הכהן, היה דיין בעיירה הקטנה. על פי סיפורי המשפחה הוא חי 115 שנה.

אחרי הסעודה היינו לומדים את פרשת השבוע עם "עברי טייטש" - תרגום-פירוש מקסים ליידיש, גדוש בסיפורי נפלאות ומשלי מוסר מספרות המדרש. הוקרתי את לילות השבת האישיים הללו יותר משהוקרתי את ההתכנסויות המשפחתיות הגדולות, שבהן הייתי אחד מרבים, כמעט כולם מבוגרים ממני.

הגעתי ללוביין שנים אחר כך, ב-1994. מצאתי שם אישה באה בימים, הלן מיכלק, שהכירה את המשפחה כולה מפני שאביה היה ראש העיר. היא לא סיפרה לי שסב-אמי הגיע לגיל 115, אך אמרה "הו, רבינא קובלסקי! רבינא קובלסקי היה איש זקן מאוד מאוד. אפילו הגויים מהסביבה באו אליו שיברך אותם בחיים ארוכים." הוא היה נשוי לשלוש נשים, בזו אחר זו, שכן התאלמן פעמיים. סבתא היתה הבת הבכורה מהאישה הראשונה, ואחריה ילדה אישה זו עוד שלוש בנות. באין לו בנים, סבא-רבא לימד את בלצ'ה. תחילה חומש, אחר כך פירושים על החומש, ואז מִשְׁנָה. כשראה שיש לה ראש על הכתפיים החל ללמד אותה גם גמרא. כשהיתה מספרת לי את הסוד הזה, על הזכות הנדירה שנפלה בחלקה ללמוד איתו, היתה תמיד מחייכת. היא סיפרה זאת בהתלהבות - הִסְלַייבֶס, בהגייתה - שכן למדה מה שרק בנים למדו בימים ההם. מתוך כך, המורה הראשון שלי לגמרא היה מורָה: סבתא בלצ'ה.

אבי-סבתי, שלמה, סחר בשיבולת שועל ובמספוא - הוּבּעֶר והֵעי ביידיש. על עבודתו הקהילתית כדיין לא קיבל שכר. בימים ההם התגוררו בעיירה 300 משפחות, מחציתן יהודיות. היה שם רב, הרב פטרובסקי, ו"הרבינר שמעל הרבינר", כלשונה של הלן מיכלק, שלדבריה היה אבי-סבתי, הדיין.

ככל הנראה, הוא היה תלמיד חכם גדול. תמיד נמצאו ארבעה בחורים מהעיירות הסמוכות שעבדו ולמדו איתו. סבתא סיפרה שהם היו קמים בחצות הלילה ל"תיקון חצות", ואחריו לומדים עד עלות השחר. לפני הזריחה היו הולכים לטבול במקווה, ואז מתפללים שחרית כמנהג ותיקים, כך שתפילת "עמידה" כוּונה בדיוק לרגע הנץ החמה. אחרי התפילה היו פונים למלאכת שיבולת השועל והמספוא, עד הצהריים. הלימוד היה להם בוודאי מעין פיצוי על עמלם. בין הבחורים היה אחד ושמו חיים ואלטר, מהעיר ולוצלאבק, הגדולה בהרבה מלוביין. הוא היה בן למשפחה עשירה ומיוחסת, צאצא ישיר של חתנו של בעל השפת אמת, וחסיד גור נלהב. אחר הצהריים למדו הדיין ותלמידיו שוב, ואז גם סבתא היתה לומדת איתם; אך היא רצתה הרבה יותר. אחרי "תיקון חצות" היתה שוכבת ערה, לא הרחק ממקום שִׁבתם של סבי והבחורים הלומדים, ומאזינה לדברי התורה, מעמידה פני ישנה לבל תתגלה.

בעת הלימוד הלילי נהגו הבחורים לשים את התפילין שלהם על סדין שנפרשׂ על הרצפה. סבתא, שראתה זאת, חשה שיש בכך פחיתות כבוד כלפי תשמיש הקדושה, ולכן מתחה חבלים לאורך הקיר והניחה עליהם את התפילין מדי לילה. חיים ואלטר הבחין כנראה במעשיה, והתאהב. הוא היה מאורס לעלמה עשירה שגרה בעירו, שאותה פגש רק פעם אחת. סבתא, שזה מכבר מלאו לה שמונים, הסמיקה כנערה כשסיפרה לי שמה שגרם לו להתאהב בה היו רגישותה לכבודן של התפילין והעניין שגילתה בלימוד התורה. היא גם היתה, צריך לומר, נערה יפה מאוד. חיים סיפר לאביו שהוא רוצה לשאת לאישה את בתו הבכורה של הרב שלמה קובלסקי, ולמרות ההפסד הכספי שהיה כרוך בכך בוטלו אירוסיו הקודמים. סבתא אמרה לי תכופות שהיא מאמינה מעומק לבה שכל הטוב שזכתה לו בחייה הגיע בשל רגישותה כלפי התפילין ואהבת התורה שלה. ואכן, אהבה עמוקה שררה בינה לבין סבי, והיא לא קהתה כל עשרות שנות חייהם המשותפים.

כשסבי היה בבית ההבראה לאחר השבץ, שמעתי את סבתא אומרת לאמי שהיא רוצה לקנות שמלה. אמי היתה מופתעת מעט; אמה בקושי אוכלת, ופתאום היא רוצה שמלה חדשה? זאת לא היתה האֵם שהיא הכירה. התלוויתי אליהן. סבתא בחרה שמלה באדום לוהט. אמי אמרה לה, "מאמא, עס פאסט נישט" - אמא, זה לא לעניין. איך את יכולה ללבוש דבר כזה? בדמעות על לחייה השיבה סבתא, "מַיין חם" - חם שלי; היא נהגה לקרוא לחיים, בעלה, חם - "מיין חם תמיד אהב אותי באדום. אולי כשהוא יראה אותי בשמלה הזאת הוא יקום מהשינה שנפלה עליו."

מעולם לא שמעתי את סבי או את סבתי מטיחים מילים קשות, לא זה בזה ולא בשום אדם אחר. ועד שסבי נפל למשכב, מעולם לא ראיתי אחד מהם בלי השני. מסבתי למדתי כמה חשוב ללמד נשים תורה. ממנה שאבתי את ההשראה לעסוק בקידום הנושא הזה במוסדות 'אור תורה סטון' - באולפנות, במדרשת לינדנבאום ובמכון להכשרת טוענות בית דין. מסבתי גם למדתי כמה חשוב לאהוב ולכבד את האדם שאתה נשוי לו. עוד דברים רבים למדתי ממנה. אין לי ספק שהיא היתה מקור ההשפעה העיקרי שלי בראשית חיי.