הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
13
גם ב - Kindle
צדק ונקמה

במקום 29 

24.1 

צדק ונקמה


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
13

במקום 29 

24.1 

במקום 29 

24.1 

גודל (עמ'): 210
מו"ל: שלגי

תקציר

אלנה ריצ'י לא ציפתה שחופשתה הקצרה תסתיים בסחיטה, נישואים כפויים וחובה להעמיד יורש. אבל זה בדיוק מה שקרה כשהיא פגשה בגבריאל מנטנייה.
מאחר וגבריאל מחזיק במסמכים שמאיימים על המוניטין של משפחתה, אין דבר שאלנה חמת המזג לא תעשה כדי למנוע את פירסומם.
אבל כשגופה מתעורר מכל מגע של גבריאל, מה יקרה כשהכימיה העזה שמתלקחת ביניהם, לוהטת לא פחות משנאתם, תגיע לנקודת רתיחה...

  • ISBN: 50-1902
  • גודל (עמ'): 210
  • מו"ל: שלגי
  • יצא לאור ב-: 02/05/2016
  • שם המחבר: מישל סמארט
  • תורגם ע"י: עמוס זלינגר
  • זמין להשאלה: כן
פרק 1

1

זעקה פילחה את הדממה בבית התפילה של האי מוסקט.

גבריאל מנטנייה, שעלה זה עתה במדרגות מהמרתף, נעצר בבת אחת.

מאין לעזאזל זה הגיע בדיוק?

הוא כיבה את הפנס שלו, מה שהטיל אפלה מוחלטת על כל בית התפילה, והקשיב בריכוז רב.

האם היתה זאת זעקת אישה? לא ייתכן. הלא הערב אמורים להימצא על האי רק אנשי האבטחה החמושים.

אחרי שסגר בזהירות את דלת המרתף, הוא ניגש אל החלון הקטן, היחידי בבית התפילה שלא היה חלון ויטראז'. בחוץ היה חשוך מדי בשביל להבחין במשהו, אך כעבור זמן מה אור קלוש הופיע מרחוק. האור הגיע מכיוון בית ריצ'י, שם, בדיוק באותו הזמן, כנופיה חמושה הרשתה לעצמה לחמוס את כל יצירות האמנות יקרות הערך ואת הרהיטים העתיקים.

אנשי צוות האבטחה של האי היו עיוורים כליל לנוכחות הכנופיה, מסכי האבטחה שלהם נוטרלו מרחוק והוזנו במידע מטעה.

גבריאל בדק את שעונו והעווה פנים. הוא התעכב על האי כבר עשר דקות מעל למתוכנן. כל רגע חולף הגדיל את הסכנה שהוא יתגלה וייתפס. כדי להגיע אל החוף שבצדו הדרומי של האי, ממנו הוא יוכל לשחות אל מקום מבטחים, יידרשו לו עשר דקות נוספות.

אבל הוא לא הביא בחשבון את הזעקה הזאת. והוא לא היה מסוגל לברוח משם במצפון נקי, בלי לבדוק קודם מה מקורה.

בסננו קללה חרישית, גבריאל פתח את הדלת הכבדה של בית התפילה ויצא אל אוויר הערב הקאריבי החמים. בפעם הבאה שאיגנציו ריצ'י יהיה מעוניין בקצת שלווה ודברי הגות, הוא יגלה שמישהו שינה לו את קוד האבטחה בבית התפילה.

יחסית למבנה שתוכנן בשביל הגות, שלווה ועבודת האל, בית התפילה של משפחת ריצ'י ממש חולל על ידי מטרתו האמיתית של איגנציו.

זה היה שם, ממש מתחת למזבח בבית התפילה, בין כל תיקי המסמכים שנאספו במשך עשרות שנים. עדות סודית לכספי הדמים, הסוד המלוכלך של אימפריית ריצ'י שהוסתר מעיני כל העולם. בפרק הזמן הקצר שגבריאל בילה במרתף הזה, הוא חשף די עדויות לעסקים לא חוקיים בשביל לשלוח את איגנציו לכלא למשך שארית חייו. הוא, גבריאל מנטנייה, יגיש באופן אישי את המסמכים הללו לידי האף-בי-איי. הוא יהיה נוכח שם, בכל יום של המשפט שייערך, יישב במקום כזה שאיגנציו, האיש שהרג את אביו, לא יוכל שלא לראות אותו.

וכשהשופט יחרוץ את דינו, איגנציו יֵדע כי הוא זה שאחראי לנפילתו.

אלא שלא הכול מובטח עדיין. החלק החשוב ביותר בראיות שבידו של גבריאל, המסמכים שיוכלו לנקות את השם שלו עצמו ולהסיר את האשמה מעל אביו, אחת ולתמיד, לא נמצאו עדיין.

הראיות הללו קיימות. והוא ימצא אותן, אפילו אם ייאלץ להקדיש לכך את שארית חייו.

בהסיחו את דעתו מהראיות החסרות, גבריאל נכנס אל תוך הצמחייה העבותה, ותוך שהוא משתוחח כדי לא להיראות, החל להתקדם לעבר בית משפחת ריצ'י, וילה ענקית בת שלוש קומות.

אורות בהקו בחלונות קומת הקרקע. חברי הכנופיה זנחו כל מידה של חשאיות וזהירות.

משהו השתבש בתכניות.

האנשים בתוך הבית פעלו תחת הנהגתו של ארכי פושע שבחר לכנות את עצמו בשם קרטר. המומחיות של קרטר היתה גניבת חפצים יקרי ערך על פי הזמנה. אגרטלים מימי שושלת מינג. ציורים של פיקאסו. קרווג'יו. יהלומים כחולים. לא היתה מערכת אבטחה בעולם, כך סיפרו האגדות, שקרטר לא היה מסוגל לפרוץ. היה לו גם כישרון טבעי למצוא את המקומות שבהם החברים המפוקפקים יותר של החברה הגבוהה נהגו להסתיר את חפצי הערך היותר מפוקפקים שלהם. חפצי ערך שברור לגמרי שהבעלים לא ימהר לדווח לרשויות החוק על היעלמם. קרטר נהנה לקחת את חפצי הערך הללו לעצמו.

הדלת הקדמית היתה פתוחה.

הוא קרב אליה. קולות עלו מתוך הבית, עמומים, אבל ניתן היה לשמוע בקלות עד כמה הם היו כעוסים.

בידעו שהוא לוקח סיכון ענק, אך מאחר שהוא לא היה מסוגל להשתחרר מקול הזעקה שהדהד עדיין באוזניו, גבריאל הצמיד את גופו אל הקיר החיצוני, ליד החלון הקרוב ביותר אל דלת הבית, לקח נשימה, ופנה להביט פנימה.

ההול הקדמי היה ריק מאדם.

הוא פתח את הדלת בכמה סנטימטרים נוספים.

הוויכוח המהוסה הוסיף להישמע. הוא חצה את הסף. ברגע שסוליית הגומי הסינטטי של מגף הצלילה שלו נגעה ברצפת העץ הממורקת של החדר, קול חריקה הרעיד את האוויר.

בסננו קללה נוספת, גבריאל עשה עוד צעד, מניח את כל כף רגלו בבת אחת. הפעם כבר לא נשמעה שום חריקה.

הוא בחן את סביבותיו. להול הראשי היו שלוש דלתות. רק אחת מהן, זאת שהיתה בדיוק מולו, היתה פתוחה.

הוא חצה את החדר בזהירות רבה כשהוא חושב לעצמו, הלוואי שהיה שם לפחות איזה פסל גדול שניתן להסתתר מאחוריו בעת הצורך. כשהגיע אל הדלת, הוא הציץ דרכה, אל גרם המדרגות הרחב שבצד ימין, תוך שהוא מטה את אוזנו לצד שמאל בניסיון להבין על מה מתווכחים האנשים שבפנים. אילו היה זה סתם מקרה רגיל של גניבה שהשתבשה, הוא היה שב אל תכניתו המקורית ומסתלק מהאי בשיא המהירות.

אבל הזעקה ההיא...

זה בפירוש נשמע כמו קול נשי.

קולותיהם של המתווכחים בפנים היו קולות גבריים. הוא עדיין לא הצליח לפענח על מה הם רבים. הוא היה חייב להתקרב.

לפני שהוא הספיק לעשות עוד צעד, נשמע קול צעדים כבדים יורדים במדרגות. דמות גדולת גוף, לבושה בגדים שחורים מכף רגל ועד ראש, חלפה בדלת שמאחוריה הסתתר גבריאל, והצטרפה אל שאר האנשים. נראה שהוא השאיר את הדלת פתוחה לרווחה כי כל מילה שלהם הדהדה כעת מהקירות הגדולים.

"הכלבה הקטנה נשכה אותי," הוא אמר במבטא אנגלי ונשמע מלא תדהמה.

"אתה לא הכאבת לה?" אמר קול אחר, הפעם במבטא אמריקאי.

"לא כמו שאני עומד להכאיב לה אחרי שנסתלק מכאן."

"היא לא הולכת לשום מקום. אנחנו משאירים אותה כאן," אמר קול אחר בפסקנות כעוסה.

"היא ראתה את הפנים שלי."

קללות רבות נזרקו לאוויר, ואז הקול הראשון השתיק את כולם. "הייתי לוקח אותה בכל מקרה, אפילו אם היא לא היתה יכולה לזהות אותי – מי שהיא לא תהיה, היא בוודאי שווה משהו, ואני רוצה את החלק שלי בעוגה הזאת."

כל הגברים החלו לדבר בבת אחת, מה שהקשה להבין מה הם אומרים, אבל הרעיון היה מספיק ברור. בקומה העליונה נמצאת אישה, קשורה כפי הנראה, והגברים האלה מתווכחים מה לעשות איתה.

פתאום שב הגבר הראשון ויצא בסערה מהחדר, כשהוא צועק מעבר לכתפו, "אתם יכולים להתווכח כמה שתרצו, חבורת מתרוממים שכמותם. אבל הכלבה הזאת שייכת לי, והיא באה איתנו."

הדלת נטרקה מאחורי גבו, והאיש נחפז לעלות בחזרה במדרגות, וכשהגיע לראשן, פנה לצד ימין.

זאת היתה ההזדמנות של גבריאל.

בלי לעצור כדי לשקול את האפשרויות העומדות בפניו, הוא ניגש אל תחתית גרם המדרגות והחל לעלות בהן, שלוש-שלוש.

חצי תריסר דלתות קידמו את פניו לאורך המסדרון שבו הוא מצא את עצמו, אבל רק אחת מהן עמדה פתוחה.

הוא הציץ פנימה בזהירות רבה.

האיש עמד במרכזו של חדר בעל קירות תכלכלים, גבו מופנה אליו. מולו, כשפרקי ידיה קשורים אל לוח המיטה, פיה חסום וברכיה מורמות ומהודקות אל החזה שלה, היתה אישה שפניה מביעות אימה.

בלי לתת לאיש הזדמנות להגיב, גבריאל הגיע מאחוריו וחבט בעורפו כשהוא מכוון אל הנקודה שידע כי תגרום לו אובדן הכרה מידי. הוא כיוון היטב. האיש התמוטט מיד, ורק בקושי גבריאל הספיק לתפוס אותו לבל יצנח בקול חבטה על הרצפה וימשוך את תשומת הלב של חבריו, למטה.

אחרי שהניח אותו בזהירות, הוא בדק את הדופק שלו, לוודא שהוא עדיין חי.

משנוכח שלא הרג אותו, הוא פתח את הפאוץ' האטום למים שאותו חגר, והוציא מתוכו אולר.

האימה בעיניה של הבחורה גברה אפילו עוד יותר, והיא הצליחה למשוך את ברכיה קרוב יותר לגופה, כשיבבות בוקעות מאחורי המחסום של פיה.

הוא כרע לצדה.

"אני לא אפגע בך," הוא אמר לה חרש, באנגלית. "את מבינה את מה שאני אומר?"

היא המשיכה ליבב, אבל הצליחה להנהן.

היה בה משהו טיפה מוכר...

"אני צריך שתבטחי בי. אני לא אחד מהאנשים הללו," הוא אמר. "אם הם ישמעו אותך צועקת, הם יעלו לפה, וכנראה ירצחו את שנינו. אני הולך לשחרר אותך ולהסיר את המחסום מהפה שלך, ואז אנחנו נברח מפה. אבל אני צריך שתבטיחי לי שלא תצעקי. את מבטיחה?"

הנהון נוסף. היבבות פסקו. האימה בעיניה הירוקות והצלולות התמעטה קמעה. כעת עיניה חיפשו את עיניו, בחנו אותו. והוא היה די משוכנע שגם היא חשה שהוא טיפה מוכר לה.

"אנחנו הולכים לברוח מפה," הוא שב ואמר. הוא התיישב על קצה המיטה והרים את ראשה כדי להתיר את הסמרטוט שנקשר סביב פיה. ברגע שהקשר הותר, הוא הניח אצבע על שפתיו. "אין לנו יותר מדי זמן," הוא הזהיר. "אנחנו נצטרך לצאת דרך החלון, אלא אם כן את מכירה איזו דרך אחרת שאינה כוללת ירידה במדרגות."

היא החוותה בראשה לעבר דלת פנימית, מאחורי גבה. "חדר ההלבשה הזה נמצא מעל גגון בולט. נוכל לצאת מהחלון שלו." קולה הנמוך היה טיפה צרוד. הוא תיאר לעצמו שהצרחה שלה פגעה במיתרי קולה, ותקוותו היחידה היתה שזהו הנזק היחידי שנגרם לה.

הוא התפעל מהעובדה שלמרות האימה הנוראית שהיא חוותה זה עתה, היא עדיין מרוכזת מספיק כדי לתכנן נתיב מילוט.

הוא חשב על פול, הסקיפר של היאכטה שלו, שבוודאי יתחיל לצפות כבר לשובו.

"תני לי רק רגע," הוא אמר ושלף את הטלפון שלו מתוך הפאוץ'. הוא לחץ על כפתור החירום שיחבר אותו.

"פול, אני צריך שיביאו לי את אופנוע הים למפרץ הצפוני, מיד." זאת היתה אחת מתכניות המילוט החלופיות שהם הכינו במהלך יומיים רצופים של הכנות. אבל מימוש התכנית החלופית הזאת כשגבריאל גורר איתו איזו אישה, לא היה כלול בכלל בתכניות.

אחרי שסיים את השיחה, הוא ביתק את הכבלים סביב ידיה ומיהר להסירם. סימנים עמוקים אדומים הקיפו את שורשי כף היד שלה, במקום שבו האיש הידק באכזריות את הכבלים כדי שיחתכו בבשרה.

אנקה הגיעה מכיוון הרצפה.

גבריאל התגבר על הדחף לזנק על האיש השרוע שם ולבעוט לו בצלעות. נקמה על הפגיעה באישה הזאת עשויה להעניק לו קצת סיפוק רגעי, אבל לא היה להם אפילו רגע מיותר אחד לבזבז.

"את יכולה ללכת בכוחות עצמך?" הוא שאל בכרכו זרוע סביב מותניה כדי לסייע לה להתרומם לישיבה.

היא היתה קטנטנה. שערה הבלונדיני, כמעט לבן, היה אסוף בקוקו פרוע, ועיניה הירוקות הענקיות הללו הזכירו לו בובת חרסינה. שברירית.

היא הנהנה, אבל הניחה לו לסייע לה להתרומם לעמידה. הוא קימט את חוטמו. הריח שעלה ממנה היה כמו של... מדורה? אחרי שבחן אותה בעיון, הוא חזר בו מהגדרתה כבובת חרסינה ושינה אותה לפרחחית מטונפת.

לפתע התחוור לו למה היא נראתה כל כך מוכרת.

הוא נזכר בילדה-בובה הקטנה מימי נעוריו, שהיתה לבושה תמיד כמו בן והיתה זריזה יותר מכל אחד אחר בטיפוס על עצים ובהחלקה בחזרה לארץ, כאילו נפילה מגובה של שישה מטרים אינה דבר שצריך לחשוש מפניו.

זוהי אלנה, בתו היחידה של איגנציו.

הוא שם את נפשו בכפו בשביל הבת של אויבו המר?

הבחורה הזאת אויבת שלו, בדיוק כמו אביה. כשגבריאל יביא לנפילתו של איגנציו, היתה לו כוונה מלאה להפיל איתו את כל המשפחה שלו.

גניחותיו של האיש שעל הרצפה החלו להיעשות רמות יותר. אלנה הסתכלה עליו במבט שרמז שגם היא היתה רוצה מאוד לבעוט לו בצלעות.

"אנחנו חייבים לזוז עכשיו." גבריאל תפס את ידה, אם כי נזהר לא לגעת בשורש כף היד החבולה, ומשך אותה משם, לעבר חדר ההלבשה שאותו היא הזכירה קודם.

לא משנה מה הם רגשותיו האישיים כלפיה וכלפי המשפחה שלה, ותכניתו לרסק אותם, הריסוק הזה לא כלל את הפקרתה של בחורה פגיעה לחסדיהם של ארבעה בריונים חמושים, שאחד מהם, הוא שמע במו אוזניו, מתכוון בפירוש לפגוע בה.

אולי הוא שונא את משפחתה של אלנה, אבל הוא לא יפקיר אותה לגורל כזה.

הוא הרים את זגוגית החלון והביט החוצה. כמו שהיא אמרה, גג משופע השתרע מתחתיו.

גבריאל נחלץ החוצה, דרך החלון, וצנח כחצי מטר עד לגג הזה.

"בואי," הוא אמר והזדקף, אחרי שהשתכנע שהגג חזק מספיק כדי לשאת את משקלו מבלי שיתמוטט.

אלנה כבר היתה בדרך החוצה ועמדה לקפוץ, אך הוא הניח את ידיו על מותניה הדקיקים כדי לסייע לה, והחזיק אותה חזק עד שהיה בטוח שהיא יציבה לצדו על הגג. מלבד רגליה היחפות, היא היתה לבושה בצורה מושלמת לבריחה הזאת, במכנסי ברמודה שחורים וחולצת טריקו רפויה בצבע חאקי.

בלי להחליף מילה, שניהם החלו להתקדם לעבר קצה הגג.

"החילוץ שלנו ימתין בחוף הצפוני של האי," הוא אמר בנסותו להתאפס בנוגע למיקומם המדויק על קו החוף. "אנחנו צריכים להימלט ימינה."

היא הנהנה כשעל פניה הבעה של נחישות קודרת, ואז הניפה את גופה במומחיות מעבר לקצה הגג כשהיא נותרת תלויה עליו באצבעותיה.

בהיותו גדל גוף, נדרש לגבריאל זמן רב יותר כדי להשתלשל ארצה מהגג. ולפני שהוא הספיק להרפות מקצה הגג, היא כבר נשמטה מטה וצנחה על המרפסת החובקת את הבית מכל צדדיו. היא שבה והתרוממה מיד לעמידה, ואז קפצה מעבר למעקה העץ והחלה לרוץ, אלא שהיא רצה שמאלה על החוף, ולא ימינה כפי שהם קבעו.

הוא הרפה מהגג, נחת בכבדות אך התעלם מהכאב שעלה כמו זרם חשמלי במעלה רגלו, ופנה לרדוף אחריה, תוך שהוא קורא, חזק ככל שהעז, "את רצה לכיוון הלא נכון."

היא לא הביטה לאחור. הגומי שהחזיק את שערה האסוף החל להשתחרר, וקווצות ארוכות של שיער חלק, בלונדיני-לבן, התעופפו אחריה.

 

רוצי, אלנה, רוצי.

בעיני רוחה היא דמיינה לעצמה את הבית על העץ שהעובדים של אביה בנו לה ולאחיה כשהם היו קטנים. אם רק יעלה בידה להגיע לשם בלי שיראו אותה, היא תהיה כבר בטוחה.

אלא שלא משנה כמה מהר היא רצה לאורך החוף, היא יכלה לשמוע אותו הולך ומתקרב אליה.

גבריאל מנטנייה. אדם שהיא זכרה במעומעם מילדותה. אדם שהפחיד אותה לא פחות מהאנשים החמושים הללו בבית הנופש של משפחתה.

זה האיש שבילה שנתיים בבית כלא פדראלי בארצות הברית, זה שניסה לקשור את אביה לפשעים שלו.

קדימה, מרחוק, היא ראתה את השביל שהוביל אל היער, אל מחוז המבטחים שלה.

היא התאמצה לרוץ מהר יותר, אך הוא הלך והתקרב. התנשמותו הכבדה היתה ממש מאחוריה.

לא נראה היה שהיא תצליח להימלט.

פרץ של זעם הציף אותה והתגבר על החשש שלה. היא לא תניח לעצמה להיתפס על ידי האיש הזה.

היא נעצרה בבת אחת, הסתובבה על המקום והתנפלה קדימה, במטרה להתנגש בו במלוא העוצמה של גופה. זה היה כמו לרוץ אל תוך קיר לבנים.

התחבולה שלה הצליחה. מופתע לגמרי, גבריאל מעד ונפל אחורה, על החול. לרוע המזל הוא לא הופתע עד כדי כך שלא הספיק לו הזמן לשלוח את רגלו ללכוד את קרסולה, מה שהפיל אותה ישר עליו. בתוך שניות הוא כבר השתלט עליה, פיתל אותה והצמיד את גבה לקרקע, כשהוא עליה.

"את מנסה להיהרג?" הוא שאל בכעס, ונשימתו היתה חמה על הפנים שלה.

היא התפתלה תחתיו ועשתה כל מה שביכולתה כדי להפילו מעליה, אך הוא החזיק אותה חזק מאד.

גבריאל קילל, ואז זינק, כמו פנתר, ונעמד שוב על רגליו. בשום פנים הוא לא יאפשר לה לברוח שוב. ללא שום טקס, הוא משך אותה מעלה, כרך את זרועו סביב מותניה והטילה על הכתף שלו.

ברגע שהוא החל לרוץ שוב, החלו להישמע מכיוון הבית צעקות.

אימה כמוה היא לא חוותה מעולם, אפילו לא כשנתקלה בחבורה החמושה רק קודם, הציפה אותה כעת.

אבל למרות העלבון שנגרם לה בהינשאה כמו ילד נזוף והכאב של בטנה ששבה ונחבטה בכתפו המוצקה, כשהירייה הראשונה נורתה, היא עצמה בכוח את עיניה והתפללה לאל שיעניק עוצמה לגבריאל ושהיריות יחטיאו.

לא היה לה שום מושג כמה זמן הוא רץ כשהיא מוטלת על כתפו, אולי דקה, אולי שעה. הדבר היחידי שהיא ידעה הוא שהם בורחים ואנשים רודפים אחריהם ויורים עליהם.

ואז הוא כבר לא רץ על החול, אלא נכנס בקול שכשוך אל תוך המים. ורעש של מנוע נשמע בקרבת מקום. בקושי היה לה די זמן לקלוט שאופנוע ים הופיע לצדם, כאילו משום מקום, וגבריאל כבר עלה עליו וצעק, "קדימה!"

מי שנהג באופנוע לא היה זקוק להנחיה נוספת. אופנוע הים החל לטוס על גבי המים השלווים.

איכשהו עלה בידו של גבריאל לסובב את גופה כך שהיא כבר לא היתה מוטלת על כתפו אלא ישבה לבטח בחיקו, לחוצה בינו לבין הנהג.

בתוך דקות הם התקרבו אל יאכטה ענקית. למרבה פליאתה של אלנה, הם שטו ישירות אל תוך פתח שהיה פעור בדופן שלה, והחנו ממש כמו שהיו מחנים מכונית בחניון.

גבריאל והנהג של אופנוע הים עזרו לה לרדת מעליו.

"את בסדר?" שאל גבריאל בהביטו בה בעיון.

היא פקחה את פיה להשיב לו שברור שהיא בסדר גמור, כשהממדים העצומים של מה שהיא חוותה הערב, והתשישות שהביאה אותה מראש לאי מוסקט, גברו עליה.

ערפל חם אפף את מוחה, זיעה הציפה את כל גופה, וכפות ידיה נעשו פתאום לחות וצוננות.

ואז הכול החשיך.