הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
צבע האדמה

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
35 
35 
גודל (עמ'): 160
מו"ל: מנדלי

תקציר

לצלקת הראשונה שלי אין שום זכר על עורי, שצבעו כצבע האדמה. זכורה לי קערית חלב פחוסה, שגם לעומק הבוקר נותרה מלאה עד אפס קצה. לידה מוטלת ללא ניע יד שחומה... אבל ייתכן שעודני מקדים את עצמי, שכן סיפורי מתחיל במקום שונה בתכלית. סיפורי מתחיל בין חולות גסים של מדבריות, בין עצי שיטה שהשמש צוחקת להן ממקומה ברקיע. סיפורי מתחיל במקום הרחוק ההוא, באתיופיה".  

 

יאיו אברהם נולד באתיופיה כיהודי שכל משאלתו, מהיום שבו הוא זוכר את עצמו, היא להגיע לירוסלם. יאיו מתייתם מאביו ויוצא יחד עם אמו אחיותיו למסע רב תלאות כדי להגיע לארץ המובטחת - לירוסלם. במחנה המעבר אמו מתה ממחלה ויאיו ואחיותיו מועברים לבית יתומים, מקום מחריד וגס, מקום שבו הוא ואחיותיו יודעים רעב, מחלות והתעללות בלתי פוסקת, וכל זאת רק בשל היותם "בודה" - יהודים.

לבסוף מגיעים יאיו ואחיותיו לארץ ישראל, שם הוא נפגש עם החברה הישראלית על כל גוניה, ונאבק לאורך כל ימי ילדותו, נערותו ובגרותו למצוא את מקומו בחברה שמתקשה לקבל אותו כמו שהוא, רק בגלל צבע עורו.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-565-169-0
  • גודל (עמ'): 160
  • מו"ל: מנדלי
  • יצא לאור ב-: 28/08/2015
  • שם המחבר: אורטל מריה טיורין , דניאלה ג'וליה טראוב
  • זמין להשאלה: כן

פרק ראשון

יש ימים שבהם החום מיתמר מהאדמה ומציף את הרחובות. כבר בשעות הבוקר המוקדמות הוא שוטף את כל הנקרה בדרכו, מותיר את העצים נאנחים לאוויר ואת צמרותיהם נמתחות להיאחז בבריזה העולה מהים. עיקש וחסר רחמים מכה השרב בשיחים ובערוגות ובאנשים ששוהים בתוכו ומנסים להיחלץ לחוף מבטחים, למקומות ממוזגים.

במקום כזה, תחת עינה הבוחנת של נורת פלורסנט, התבוננה הבחורה בצבעים ובצורות הגולשים מהקיר, גועשים לתוך האפור המוצל ונשפכים בשלוליות כסופות על רחבת המוזיאון. השומר בכניסה העמיד פנים שאינו בוחן אותה, והיא נאלצה להתחזות כמתעניינת בקריאת לוחית ההסבר של התערוכה. ידה התגנבה לתוך התיק. התרסיס שכן בכיס הפנימי, התגלגל לצידו של הארנק ונגח בצרור המפתחות. המחברת והעט נותרו מפוחדים בפינה.

בבוקר השכימה עם בחילה. לפני שיצאה מהבית הכריחה את עצמה לשתות כוס תה עם לימון וסוכר – התרופה של אמה לכל תחלואי האדם. אחר כך נעצה עוגייה בין שיניה כדי שהבטן לא תקרקר באמצע הפגישה. לא נעים. זה לא ממש הועיל. מעיה סירבו להירגע, אם בגלל העייפות של אמש או ההתרגשות לקראת מה שעומד לקרות.

השומר עדיין בהה בה והיא השתהתה ליד הלוחית. הוא בטח חושב שהיא תיירת המנסה לפענח הירוגליפים עבריים. רבים אומרים שהיא נראית כמו תיירת. הבלונד המנומש לא מתאים לאקלים הישראלי.

שלא כהרגלה החליטה להקדים והוא עדיין לא נראה בשטח. מפגישתם הראשונה, כשלושה שבועות לפני כן, העלתה בזיכרונה את תווי פניו. פנים חזקים וטובים. עורו נמתח עליהם בצבע הקפה, נטול קמטים או פגעי שמש. רק אניצי הזקן ריקדו על לחייו כשדיבר. מבנה גופו המרשים וזרועותיו החסונות ניכרו גם מבעד לשכבות הלבוש. הוא היה גבוה ממנה בראש או שניים, מה שגרם לה לשקול להסתכן בכאבי רגליים ולבוא עם עקבים.

באותה פגישה ראשונה ראשה כאב מהנסיעה מורטת העצבים ברחובותיה הצרים של הבירה, וכשהתקרבה למאהל החלו כפות ידיה להזיע. הבוס שלה אמר שיהיו שם כמה חבר'ה מהעדה שלו ושתשים עליהם עין. לבחור שהוא רוצה שתראיין אותו קוראים יוֹיוֹ, או יָאיוּ... משהו כזה. היא כבר תזהה אותו.

 

 כשהגיעה להפגנה לחץ את ידה יואב הס, חבר שהכירה דרך המערכת. "אז מה, באת בשביל יָאיוּ?" מיהר לנחש.

היא צחקה והנהנה.

"יש עם מי לדבר?" שאלה.

"בטח. בטח שיש. האחד והיחיד. אם את רוצה אוכל להוסיף לך קצת רקע."

היא שלפה עט ופנקס. "איך אתה מכיר אותו?"

"הוא כמוני," אמר יואב. "שנינו נלחמים על מה שצודק. למען אלה שלא יכולים להשמיע את קולם."

יואב היה מהפעילים שסירבו להילחם בלבנון. הוא נודע במאבקו נגד הגזענות והקים את האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. למען אמונותיו עתר לבג"ץ כמה וכמה פעמים.

"התחלנו להתיידד כאן, באוהל הזה. אני מספק לו תובנות ועצות ולפעמים גם עורכי דין. באתי לכאן כדי להנחות אותו."

"ומה מיוחד ביָאיוּ הזה?"

"היָאיוּ הזה," חזר אחריה בלגלוג, "הוא נחוש. הוא לא מתכופף לרגע. הוא נלחם על הזכויות של הקהילה שלו, גם אם לפעמים הקהילה שלו עיוורת למצבה." יואב נאנח. "את צריכה לראות בכמה עדינות וטוב לב הואּ עוזר לברוך, נכה צה"ל שהכרתי לו. בחמלה נדירה. זה איש של כוח ועדינות."

"אז מה אתה בשבילו?"

יואב העביר את ידו בתוך זקנו העבה ומשקפיו נצצו באור. "אני מעין מדריך. מייעץ."

הוא הרים את מבטו, "אה, הנה הוא."

דמות תמירה וזקופת גו התקרבה אליהם. הוא נראה לה כחייל שסוחב אלונקה במסע שאין לדעת מתי ייגמר. כשלחצה את ידו הרגישה את העול שהוא נושא.

"יָאיוּ אברהם," הציג את עצמו. "אבל לא בי מדובר."

העיניים שלו היו שתי בריכות שחורות. הוא עמד לידה, קרוב אך מרוחק. אפשר היה לראות שבראשו מתרוצצות מחשבות שאין לה חלק בהן. היא ניסתה ללכוד את תשומת ליבו וצווארה נמתח מעלה כאילו ניסתה להשקיף לפסגת הר.

"כמה זמן אתם כאן?"

"שבועיים."

היא בחנה את השטח. יריעה כחולה נתלתה בין העץ לסורגי הבית להגנה מפני השמש. מאחוריהם ניצב שולחן ועליו ספרים על העדה האתיופית, צעצועים ועלוני מחאה. שלט שנתלה על הגדר קרא לפקוח את העיניים ולגנות את האפליה. סביבו נאספה חבורת נערים וצעירים, שניסו לתפוס את תשומת לבם של העוברים והשבים. באוויר שרר ריח מתקתק של תעוזה וכבוד שהעלה חיוך על פניה.

"ויש התקדמות?"

הוא משך בכתפיו. "מה שאת רואה. אנחנו מצפים ליותר."

אחד המפגינים נקלע לוויכוח עם גבר גבה קומה. יָאיוּ אמר שזו לא הפעם הראשונה שהאיש הזה עובר שם. הוא ביקש את סליחתה והלך לטפל בעניין. כשחזר ניכר על פניו שהעימות עדיין מתסיס אותו, כמו שהרגיש תמיד כשנתקל באנשים כאלה. היא הבינה שזה לא זמן טוב לדבר אבל לא רצתה לוותר, והתעקשה לקבוע שיחה ללא הפרעות במקום ובזמן נוחים יותר. לא בלי היסוס, רשם את המספר שלו על כרטיס הביקור ששלפה.

כשהתרחק, רגליו היחפות נשקו לאספלט בצעדים מהירים.

היא נשארה שם עוד כמה דקות לספוג את הטעמים והריחות של התפרצות חברתית נוספת ברחובות ירושלים, דיברה עם כמה מהפעילים ודלתה פרטים לכתבה המתבשלת. אחרי שעתיים נזלה לתוך מכוניתה והדליקה מזגן. אצבעותיה תופפו על כיסוי ההגה הלוהט והיא חשה את היובש מתפשט בחלל פיה. בזיכרונה עלתה הפעם האחרונה שראתה את דודה, כשהייתה בת חמש.

הדוד ביקר רק לעיתים רחוקות אבל תמיד דאג להביא מנחה מארץ רחוקה. פסלון שיש מצרי של חתול כחול; העתק של פגיון עתיק מלונדון שהביא לאחיה, למורת רוחה של אימה. מתנותיו הפתיעו לא פחות מביקוריו, ובנוסף, עבודתו הייתה אפופת ערפל. כשנשאל על כך, היה צוחק ואומר שהוא סוחר עתיקות, או סוגר עסקאות עם חברות ענקיות בכל רחבי העולם. היא ואחיה לא ידעו מה זה "לסגור עסקאות" אבל נשמע שזו עבודה חשובה שנועדה לאדם חשוב. אף על פי כן, לא פעם ניסו לנחש במה באמת עסק הדוד – ממדריך טיולים ועד שודד ים –  וניחושיהם נעשו פרועים יותר ויותר אחרי כל ביקור. דודם נהנה לפטם את דמיונם בגוזמאות, שאמם הבהירה שהן מנותקות מהמציאות. אך גם היא וגם אביהם לא ידעו מהו עיסוקו האמיתי.

הוא היה מגיע בלי הודעה מוקדמת, תמיד כשכל המשפחה בבית. אמא התלוננה שיש לה לוח זמנים וקשה לה לקבל אותו בלי לדעת מראש, ואבא היה מניח יד על כתפה ושואל אותו אם הוא רוצה משהו לשתות.

הם גרו בקומה העליונה והעלייה המייגעת במדרגות הייתה נושא קבוע לשיחה, במיוחד עם אורחים חדשים. אחיה היה תמיד ראשון להבחין בצעדים הראשונים ולהסיק, לפי גרירת הרגליים וקצב הדריכה, אם מדובר בשכנה מהקומה שלמטה או בזקן המוזר שנעל את עצמו בדירה ממול כך שגם כשלא היה בבית דומה היה שהקירות מדברים בקולו. אחיה היה גם הראשון שזיהה את צעדיו של הדוד. ניתן היה לצפות שצעדיו של אדם גבוה ורחב כתפיים שכמותו ירעידו את חלל המדרגות, אבל הגעתו התאפיינה ברחש שכמעט לא נשמע לאוזן לא מיומנת. כנייר המחליק על הרצפה או ילד המלטף חתול.

בפעם האחרונה ההיא הייתה אמם עסוקה מדי בהכנת ארוחת הערב ולא שמה לב שהדלת נפתחת והוא משתחל פנימה, כולו זרועות וחיבוקים. הוא חיבק את אחיה ואותה הרים על כתפיו וסובב אותה באוויר עד שראשה כמעט פגע במנורה. אמה התפרצה בבהלה ומיהרה להרגיע אותו והוא צחק וניגש לנשק אותה, אבל פניה נותרו זועפים עד שהוריד את בתה לקרקע.

"אני יכול לקחת את הבת שלך לטיול?"

"שלום גם לך. אנחנו עוד רגע אוכלים."

"אז טיול במרפסת."

פניה של אימה התכרכמו, אבל הוא לא התרשם ומשך את מעריצתו הקטנה הישר מתחת לאפה. בחוץ, לבד, שקועים בתוך השחור והכוכבים, הושיב אותה על המעקה. אצבעותיו דילגו ותופפו על אוזנה. רגליה הקצרות עוד לא הגיעו לרצפה ומאחוריה נשקף נופה המנצנץ והחי של העיר. בכל יום אחר המחשבה שהיא יושבת על המעקה ומתחתיה נפילה ארוכה אל המדרכה הייתה מבעיתה אותה. אחיה נהנה להתגרות בה, לעלות על האבן הקרה ולפזז בין האדניות כשהיא מביטה בו בעיניים גדולות, מתענה בחשש שייפול ויתנפץ למטה על המדרכה. אבל עכשיו, בחסותו של מבוגר אחראי ואמיץ, ידעה שגם אם תמעד, הוא יתפוס אותה.

בכל זאת העדיפה שלא להביט למטה.

הבזק זהוב נפלט מתוך אוזנה בעודה חושבת וחשף מטבע גדול שהחביא דודה בין אצבעותיו. ציור של אישה התנוסס עליו.

"זה מטבע קסום," אמר. "הוא יכול להגשים כל משאלה שתרצי."

עיניה נצצו כשהתבוננה במתנה המשונה. היא דמיינה לעצמה את השד או הפיה שהטילו עליה כישוף ותהתה מאין הדוד שלה השיג את המטבע.

"אני לא יכול לומר לך מאיפה קיבלתי אותו." גבותיו התנגשו אחת בשנייה ופרצופו עטה מבע של חשיבות. עתה נראה מעט כמו אמה רגע לפני שרצתה לומר דבר מה חשוב, או לגעור בה או באחיה על ששוב לכלכו את הבית. הוא תפס במותניה והניח אותה ברכות על הרצפה. "את יודעת לשמור סוד?"

פניה הרצינו. הייתה זו הפעם הראשונה שמבוגר ביקש ממנה לשמור סוד. היא הנהנה ועיניה נפקחו בתהייה.

"המטבע הזה שייך לאדם ראשון במעלה. בחודשים האחרונים הוא עובד על תוכנית מאוד מסוכנת שנועדה להציל ילדים כמוך, ממלתעותיו של שד מרושע מאוד."

"מה זה ראשון במעלה?"

הוא צחק. "אדם חשוב, כמו אמא שלך."

שערותיה סמרו. היא חשבה קצת על דבריו. "אבל, אמא אמרה ששדים לא קיימים."

"הם קיימים, מותק. אולי אין להם ציפורניים חדות וקשקשים, כמו שאת רואה בסרטים, אבל הם נמצאים בכל מקום."

היא בלעה את רוקה והציצה אל תוך הבית. מבטה נד מהסלון לפינת המטבח שעוד הייתה יכולה לראות מזווית זו. אמה עמדה שם ועמלה על חיתוך הבצלים. את רוב זמנה חילקה בין עבודתה לבית, ולכן גם אם חשבה ששדים לא קיימים, קרוב לודאי שמעודה לא נתקלה בהם. מבטה חזר אליו.

"אתה בסכנה?"

הוא שתק, אבל רק לרגע. מיד אחר כך עטף אותה בחיבוק.

"לא, קטנטונת. אין לך מה לדאוג. השד הזה לא אוהב מים, ואנחנו הולכים להציל את החברים שלך ממש מתחת לאף שלו."

הם חזרו מהמרפסת כשהיא נושאת מטבע בכיס ואבן בלב. רק כעבור כמה שנים הבינה שדוד שלה עבד בשירות המוסד, ולקח חלק בהעלאת הקהילה היהודית מאתיופיה.

שיר של אמן חדש ברדיו החזיר אותה מילדותה למזגן במכונית. היא לגמה מהבקבוק, נותנת למים לחלחל פנימה כפי שנתנה לסקרנותה. בידיים לא יציבות החלה להוציא את תוכן תיקה. המשקפיים עפו למושב האחורי, הניירות מצאו עצמם מתחת למושב. השפתון, הקרם והעט נזרקו לירכתי המכונית. אנחת רווחה בקעה מפיה כשמצאה את כרטיס הביקור עם המספר שלו. היא הזינה אותו לטלפון הנייד והתבוננה בו, גומרת אומר להתקשר היום בערב.

רק אז הסכים גופה להרפות.

 

גל החום העיק עליהם עוד מאתמול, הציף את דפנות המרכבה ולכד את עורה הכהה בחרוזי זיעה סביב צווארה וידיה. נערותיה ניגבו את זרועותיה במטליות שכמעט ולא הקלו על החום. מדי פעם התגנבו אצבעותיה הארוכות לווילון המרכבה, טועמות את מתיקותה של הרוח. בהוראתה, ככול שהתקרבו ליעדם המעיטו בהפסקות. היא ידעה שעל אף עייפותם אנשיה יזכו בגמולם כשיגיעו לארמון. התרגשותה התעוררה כשחצו את הגבול לתוך ממלכת ישראל. קרוב לשלושה חודשים השתרכה על הדרך המאובקת במרחבי אפריקה, ובכל לילה עלה בדמיונה המלך האגדי שכל היבשת מדברת עליו.

דקלים בצדי הדרך הסתירו מדי פעם את קרני החמה וסיפקו מקומות מנוחה לאנשי השיירה העייפים. הם עצרו לנוח וצמידי הזהב על רגליה, ידיה וצווארה קרקשו בכל תנועה, עד שהחום הבריח אותה בחזרה לכרכרה. היא מתחה את שריריה והתבוננה בנערות היושבות לידה באיפוק שברירי. כל קול מבחוץ גרם להם להטות ראש. אצבעותיה שיחקו בעגילי הענבר הכבדים.

טמרין, שכלל לא היה רגשני, סיפר לה על המשפט המשונה שבו שפט המלך בין שתי נשים שתבעו חזקה על תינוק ועל הפתרון שמצא בחוכמתו. חרושת השמועות האדירה את שמו עד שהחל להאפיל אפילו על ההלל והשבח שבהם פיארו את יופיה וחוכמתה שלה. שליט כזה חייב להיות בן בריתה. במיוחד עתה, מול כוחו העולה של מלך צור והצורך החיוני לשמור על גישה לים סוף.

נקישות פרסות עלו באוזניה. היא הסיטה את הווילון וחיכתה שהרוכב יתקרב. הוא התאים את דהרתו למהירות הכרכרה.

"מה החדשות שבפיך, גנרל אַדִיסוֹ?"

"מלכתי, אנו במרחק שעתיים מהארמון."

חיוך יודע סוד התפשט על פניה. אצבעותיה התגנבו בחזרה לעגיל.

"שלחו רץ שיבשר על בואי."

"תרצי לחנות כאן?" ניחש אַדִיסוֹ את צפונות ליבה.

היא הנהנה. הגנרל אַדִיסוֹ היה בשירות משפחתה עוד מנעוריה והוכיח פעם אחר פעם את נאמנותו ווהצטיינותו בקרב.

הכרכרה עצרה ושתיים מנערותיה ניגשו לחלונה כדי להכין אותה למפגש. אנשיה, ששת אלפים חיילים, עבדים ואנשי חצר, נחו בצל הדקלים, ליקטו את פירותיהם והכינו את עצמם לבאות. הגמלים והסוסים מצאו מנוחה ונערותיה ליוו אותה למעיין שמדריכי השיירה מצאו למענה. היא הניחה את ראשה מעל המים ועיניה צפו בענן בודד שצף מעל. הקרירות ליטפה ודגדגה את עורה כשניסתה לתכנן איך להפוך את המלך שלמה לבעל בריתה. נערותיה צחקקו על שפת המעיין וניסו לנחש אם המלך אכן יפה תואר כמו בדיוקנאות.

חיוך נפרש על פניה של מקדה כשצללה והניחה למים לכסות את עורה הבוער. שש שנים למדה את שפתו וארגה את תוכניתה. משרתיה ימלאו את אולם המלכות בחיקויים מלאכותיים של ורדי המדבר ורק בורד מִדבר אחד אמיתי, חושני ומפתה בניחוחו המשכר, והיא תבקש ממנו, החכם מכל אדם, לאתר בניחוש אחד מבלי לגעת או להריח, את הוורד האמיתי.

היא סימנה לנערותיה והן עטפו אותה בבד כדי לספוג את המים מעורה. הן מרחו את גופה בשמנים ופיסלו אותו במיומנות במגע אצבעותיהן. ניחוח הבושם עלה ממנה כעשן ממדורה ונשא על כנפיו את שם ממלכתה. שיערה המקורזל נמשך לאחור ונקלע לצמות עבות וכבדות, שהסתלסלו מראשה כשני נחשים המוכנים להכיש.

בהיכנסה להיכליו נראה אולם הכס כמרחף מעל נהר, שזעף וקצף על אלה שלכדו אותו ביהירותם תחת אור צהריים הנמוג לאיטו. רק השתקפות קרני השמש אפשרה להבחין במעטה הזכוכית שחיפה על המים. הניגוד בין הראוותנות הזאת לבין צניעותו של כס המלכות העלה חיוך על שפתיה של המלכה. היא הרימה את מחלצותיה ועלתה על רצפת הזכוכית.

ולא נעלם ממנה מבטו של המלך הבוחן את שוקיה.

"כמה מים יש בממלכתך, הוד מעלתך, שאתה מסוגל להרשות לעצמך מותרות כאלה?"

זקנו השופע רעד בצחוק והוסיף לקמטים בעיניו. "המותרות האמיתיים הם לדעת להבדיל בין אויביי וחבריי. הכלי שאת רואה בפנייך בסך הכול משרת את מטרתי."

היא ידעה לזהות את חריצי התבונה על פניו, ממש כפי שטעמה את כאב האבנים שבנו את עירו של המלך. מלבושו הדיף ניחוחות מור ולבונה.

"כפי שאלוהיך חצה את ים סוף, כך אתה מקווה שיגן עליך גם כאן?"

פניו לא הסגירו אם הופתע מבקיאותה בהלכות עמו, אולם ניכר היה שהתרשם.

"אלוהי מגן עלי בכל אשר אלך. אני חב לו את ממלכתי."

"צניעותך אכן נודעה למרחקים, מלכי."

"כמו גם יופייך."

מקדה הנידה את ראשה, ולהפתעתה הרגישה כי סומק עולה ללחייה. היא שמחה על שגוון עורה מרסן את התרגשותה הילדותית.

"לעונג יהיה לי לארח את משלחתך, אך לצערי ממלכתי נתונה עתה לגל גניבות שלא פסח גם על ארמוני. עלייך להבטיח לי שלא תקחו שום דבר יקר ערך חזרה לארצכם."

מקדה הריחה את תחילתה של מזימה, אך הביעה את הבנתה בקידה וסבר פנים חמור. "אכן, גניבות אינן זרות גם בממלכתי. אני מבינה את בקשתך ונתיניי יקפידו למלא אחריה."

שלמה נשען לאחור בכיסאו, סנטרו מורם ואצבעותיו מסרקות את זקנו.

"אם כך, הרשו לי להזמין אתכם לארוחת ערב."

היא ניצלה את שעת הכושר. "לא לפני שאגיש בפניך את מנחתי."

 

מקדה התבוננה בראי שלמולה, בוחנת את שיערה ופניה. ארוחת הערב הייתה מלאה בכל טוב. עופות בתמרים ורימונים, מאפים פריכים ובשרים שהעלו באפה ניחוח משכר. המלך היה נדיב בידו על התבלין החריף, אך נראה שלא ידע שבבית משפחתה היה נהוג לאכול כך עוד מבטן האם. היא התלוצצה עמו על רוחב ליבו והוא החזיר לה בתודה על זה שלה.

חידתה הוכחה כמוצלחת, אך הדרך בה פתר המלך את החידה הייתה מוצלחת אף יותר.

דבורה בוגדנית הסגירה את סודה, בעודה מתבוננת בפליאה איך המלך קם מכיסאו ומגיש לה את הוורד הסורר כבר בניסיונו הראשון. אצבעותיו ריחפו על זרועה כשרכן לנשק את ידה.

"טמרין ודאי נמנע מלספר לך שמלך ישראל בקיא מעט בשפתו של הטבע."

היא צחקה, הוכיחה אותו על כישוריו הרבים והנסתרים, וגמרה אומר להחזיר לו באותו מטבע.

לפני שנכנסה למיטתה סירקה את שיערה וסידרה את כתונת הלילה שלה, מבליטה את נכסיה ומבשמת את צווארה.

היא לקחה את הקנקן הריק שעל השידה ויצאה למסדרון. חלונותיו היו פתוחים ורוח ירושלים הקרירה ספק ליטפה ספק הכתה בגופה. מקדה החישה את צעדיה, משננת בזיכרונה את הדרך. האורות בחדרו של שלמה עוד דלקו, והיא שמעה צעדים נמרצים מתוכו. מבטה נותר חתום כשהמשיכה בדרכה, מרגישה בפנייה הבאה את צלליתו המרחפת תרה אחר צילה.

בירכתי הארמון הניחה את הקנקן וניגשה למאגר דליי המים שניצבו במרכז החדר. היא הושיטה את ידה לנוזל, אך לפני שהספיקה לשטוף את פניה בקע קולו מאחורי גבה.

"היה בינינו הסכם."

קצות שפתיה התעקלו לחיוך, שנמחק מיד כשהסתובבה אליו.

"הוד מעלתו, הפתעת אותי."

"כך גם את אותי. נאמר לך בהגיעך לכאן לא לקחת דבר משלי ואת הבטחת זאת. והנה אני רואה אותך גונבת מהמצרך הנדיר ביותר בממלכתי. המים."

המלכה זעה לעברו בעצלתיים, "אכן, אתה צודק, מלכי."

ידה נעה לכתפו על כנפי החום שבקע מגופה.

"כיצד אוכל לפצות אותך?"

הוא נתן לידה לגלוש לחולצתו ולפרום את קשריה.

"זו תהיה התחלה טובה."

שנים מאוחר יותר יתגלגל הסיפור ויסופר בשלל צורות ודרכים, אך באותו לילה, מקדה הייתה זו שהשיגה את מבוקשה.