הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
3
גם ב - Kindle
פרשת קולומבוס

במקום 44 

33 

פרשת קולומבוס


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
3

במקום 44 

33 

במקום 44 

33 

גודל (עמ'): 355
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

סוד בן 500 שנה ❖ למה באמת יצא כריסטופר קולומבוס למסעו הנודע בשנת 1492? ❖ מה הקשר בין קולומבוס וגילוי אמריקה להיסטוריה של העם היהודי?

טום סייגן הוא עיתונאי חוקר עטור פרסים, שסיקר כל מקום מסוכן על פני כדור הארץ באומץ וביושר. כשאחד התחקירים שערך
ביהודה ושומרון נחשף כהמצאה מוחלטת, מן המילה הראשונה ועד האחרונה, הקריירה המזהירה שלו נהרסת בן לילה. כעת
הוא חי בבדידות – רדוף ומיואש ויודע את האמת הצרופה שאין ביכולתו להוכיח: ההתרסקות שלו היא תוצאה של פעולה מכוונת.
מישהו רצה למחות את התחקיר שלו מעל פני האדמה.

סייגן מחליט שאין טעם לחייו, אבל לפני שהוא מספיק ללחוץ על ההדק נכנס אל התמונה זר מסתורי שמאלץ אותו לשנות את תוכניותיו. עד מהרה מוצא את עצמו סייגן שקוע עד צוואר בתוך מאבק בינלאומי שתוצאותיו עשויות להשפיע לא רק על וושינגטון, אלא גם על ירושלים ועל העולם כולו. כשהוא שועט במבוך שטני של סודות ושקרים במרדף קטלני של חתול ועכבר, בלי לדעת מי חבר ומי אויב, מדלג סייגן בין וינה לפראג ובסופו של דבר מגיע אל ההר הכחול בג׳מייקה – שם הוא מגלה שהישרדותו תלויה בגילוי של סיפור חייו האמיתי של כריסטופר קולומבוס, גילוי שבכוחו לשנות את ההיסטוריה המוכרת לנו מאז ומעולם.

סטיב ברי הוא מחברם של ספרי מתח שכיכבו בראש רשימות רבי־המכר של ״הניו יורק טיימס״ ותורגמו לעשרות שפות.

המשך קריאה
  • ISBN: 3625406
  • גודל (עמ'): 355
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 02/09/2017
  • שם המחבר: סטיב ברי
  • תורגם ע"י: יעל ענבר

פתח דבר

כריסטופר קולומבוס הבין שהרגע המכריע מתקרב. כבר שלושה ימים שחברי הקבוצה שלו השתרכו בכבדות דרומה בתוך היער השופע של הארץ הטרופית הזאת, ופני הקרקע הלכו וטיפסו בהתמדה. מבין כל האיים שגילה מאז עלה בפעם הראשונה ליבשה באוקטובר 1492, זה היה האי היפה ביותר שראו עיניו. רצועת חוף מישורית צרה גבלה בחוף הסלעי. הרים התנשאו כשִׁדרה מעורפלת שהתרוממה בהדרגה מהמערב והגיעה לשיאה כאן במזרח, בשרשרת הפסגות הנפתלת שהקיפה אותו עכשיו מכל עבר. רוב הקרקע היתה אבן גיר נקבובית, מכוסה באדמה אדומה פורייה. מגוון מדהים של צמחים לִבלב תחת עצים צפופים ונישאים של יער עתיק יומין, וכולם ניזונו דרך קבע מרוחות נושאות לחות. הילידים שהתגוררו כאן קראו למקום זַ'יימָקָה, שֵׁם שהתחוור לו כי פירושו "אי המעיינות" - שם הולם, כי בכל מקום היה שפע של מים. אבל בהגייה הקסטיליאנית השתבש השם, והוא התחיל לקרוא לו ג'מייקה.

"אדמירל."

הוא עצר והסתובב אל אחד מאנשיו.

"זה לא רחוק," אמר לו דֶה טוֹרֶס והצביע קדימה. "יורדים מהרכס אל המישור, ואחר כך חוצים קרחת יער."

לואיס הפליג איתו בכל שלושת המסעות הקודמים, כולל המסע של שנת 1492 שבו ירדו לראשונה לחוף. הם הבינו זה את זה ושרר ביניהם אמון.

לא כאלה היו יחסיו עם ששת הילידים שנשאו את התיבות. הם היו עובדי אלילים. הוא הצביע על שניים שנשאו אחד מהמכלים הקטנים יותר וסימן להם בידיו שייזהרו. הוא הופתע לראות שאחרי שנתיים העץ עוד לא ניזוק. התולעים לא כרסמו אותו, כפי שכרסמו שנה קודם לכן את גוף הספינה. שנה שלמה הוא נאלץ להישאר על האי הזה בעל כורחו.

אבל עכשיו המאסר הסתיים.

"בחרת היטב," הוא אמר לדֶה טוֹרֶס בספרדית.

איש מהילידים לא הבין את השפה. שלושה ספרדים נוספים, שכל אחד מהם נבחר בקפידה, התלוו אליו ואל דֶה טוֹרֶס. המקומיים גויסו באמצעות הבטחה לשוחד בדמות פעמונים זעירים נוספים - סתם קישוטים זולים, שהצליל שהשמיעו הקסים אותם - אם יסכימו לשאת שלוש תיבות אל ההרים.

הם יצאו לדרך עם עלות השחר מקרחת יער סמוכה לחוף הצפוני, בקרבת מקום לנהר שיצק מים קרים וצלולים במורד מדפי סלע חלקים ונקווה לבריכה אחר בריכה עד הצלילה הכסופה האחרונה לתוך הים. קולות הזמזום של החרקים וציוצי הציפורים הבלתי-פוסקים הלכו והתגברו, ועתה הגיעו לשיא רועש. הטיפוס המייגע במעלה המדרון המיוער דרש מאמץ וכולם התנשמו בכבדות, בגדיהם היו ספוגי זיעה ופניהם מצופות בשכבות זוהמה. עכשיו היו בדרכם למטה, אל עמק שופע צמחייה.

בפעם הראשונה זה זמן רב הוא הרגיש שנעוריו מתחדשים.

הוא אהב את הארץ הזאת.

הוא עצמו הנהיג את המסע הראשון בשנת 1492, בניגוד לעצתם של יודעי-דבר כביכול. שמונים ושבעה אנשים הסתכנו ויצאו אל הלא-נודע בכוח חלומו. עשרות שנים נאבק להשיג את המימון הדרוש, תחילה מהפורטוגלים ואחר כך מהספרדים. הסכם "הקָפּיטוּלַציוֹת של סנטה פֵה", שחתם עם בית המלוכה הספרדי, הבטיח לו מעמד של אציל, עשרה אחוזים מכל השלל ושליטה בכל ים שיגלה. עסקה מצוינת על הנייר, אבל פרדיננד ואיזבלה לא קיימו את חלקם בהסכם. במהלך שתים-עשרה השנים האחרונות, אחרי שביסס את קיומו של מה שכולם כינו "העולם החדש", הפליגו ספינות ספרדיות מערבה בזו אחר זו ואף לא אחת ביקשה את רשותו מתוקף התואר "אדמירל הימים".

זונות. שקרנים.

כולם.

"שם," קרא דה טוֹרֶס.

הוא הפסיק לרדת והציץ מבין העצים, מעבר לאלפי פריחות אדומות שהילידים כינו "להבת היער". הוא הבחין בבריכה צלולה, שטוחה כזגוגית, ששאגת מים גועשים הובילה לתוכה וממנה.

לראשונה ביקר בג'מייקה בשנת 1494, במסעו השני, וגילה כי על החוף הצפוני מתגוררים אותם ילידים שחיים באיים הסמוכים, אלא שהתושבים המקומיים היו עוינים יותר. אולי התוקפנות הזאת נבעה מקרבתם לבני שבט הַקָרִיבּ, שחיו בפורטו ריקו ממזרח. בני הקריבּ היו קניבלים אכזריים שהבינו רק כוח. מתוך ניסיון העבר, הוא שלח קודם כלבי ציד וקשתים כדי שיטפלו בתושבי ג'מייקה, יהרגו כמה מהם ויתקפו אחרים, עד שכולם יהפכו להוטים לרַצות.

הוא עצר את התקדמות השיירה ליד הבריכה.

דה טוֹרֶס ניגש אליו ולחש, "זה כאן. זה המקום."

הוא ידע שזה יהיה ביקורו האחרון בעולם החדש שלו. הוא היה בן חמישים ואחת והצליח לצבור מגוון מרשים של אויבים. החוויות שעבר בשנה האחרונה העידו שהמסע הרביעי הזה היה מקולל כבר מראשיתו. בהתחלה חקר את חופי המקום שחשב ליבשת, כי קו החוף היה אינסופי והשתרע צפונה ודרומה רחוק ככל שהפליג. אחרי שהשלים את סיור ההיכרות הזה הוא קיווה להגיע לקובה או להיספַּניוֹלָה, אבל ספינותיו אכולות התולעים הצליחו להגיע רק עד ג'מייקה, שם העלה את שתיהן לחוף והמתין להצלה.

איש לא בא.

מושל היספניולה, אויב מושבע, החליט להניח לו ולמאה ושלושה-עשר אנשיו למות.

אבל זה לא קרה.

במקום זאת, כמה נפשות אמיצות חתרו בקאנוּ עד היספניולה והביאו ספינה.

כן, הוא אכן צבר אויבים.

הם הצליחו לשלול את כל הזכויות שהיו לו פעם מכוח הקפיטולציות. עלה בידו לשמור על מעמדו כאציל ועל תואר האדמירל, אבל לא היתה לכך שום משמעות. המתיישבים בסנטו דומינגו אפילו התמרדו ואילצו אותו לחתום על הסכם פשרה משפיל. ארבע שנים איומות קודם לכן הוא הוחזר לספרד כבול באזיקים, שם איימו עליו במשפט ובמאסר. אבל המלך והמלכה המתיקו את עונשו באופן בלתי-צפוי, ולאחר מכן העניקו לו מימון והרשאה לחצות את האוקיינוס בפעם הרביעית.

הוא תהה על מניעיהם.

איזבלה נראתה כנה. היא היתה בעלת נפש הרפתקנית. אבל המלך היה סיפור אחר לגמרי. פרדיננד מעולם לא נטה לו חיבה ואמר בגלוי כי כל חצייה של האוקיינוס המערבי נראית לו מעשה איוולת.

זה היה לפני שהצליח, כמובן.

עכשיו פרדיננד רצה רק זהב וכסף.

זונות. שקרנים.

כולם.

הוא סימן לסבלים להניח את התיבות. שלושת אנשיו עזרו, כי התיבות היו כבדות.

"הגענו," הוא קרא בספרדית.

אנשיו ידעו מה עליהם לעשות.

הם שלפו חרבות ומיהרו לקרוע את הילידים לגזרים. שניים מהם נאנקו על הקרקע, אבל חרב שננעצה בחזהו של כל אחד מהם השתיקה אותם. הריגתם נראתה לו עניין של מה בכך, כי הם לא היו ראויים לנשום אותו אוויר כמו האירופים. קטני קומה, חומים כנחושת, עירומים כביום היוולדם, ללא שפה כתובה וללא אמונה עזה. הם חיו בכפרים על שפת הים, וככל שהבחין, לא הגיעו לשום הישג פרט לגידול כמה יבולים. מנהיגם היה אדם שהם כינו בתואר קָאסִיקֶה, והוא התיידד איתו במהלך השנה שבה היה נטוש על האי. הקָאסִיקֶה הוא שהעניק לו שישה אנשים שלושה ימים לפני כן, כשהטיל עוגן בפעם האחרונה בחוף הצפוני.

"מסע פשוט להרים," הוא אמר למנהיג. "רק כמה ימים."

הוא ידע מספיק משפת האָרָאוָואק שלהם כדי להבהיר את הבקשה. הקָאסִיקֶה אישר שהבין והסכים וסימן לשישה גברים שיישאו את התיבות. הוא קד בהכרת טובה והציע כמה פעמונים זעירים כמתנות. תודה לאל שהביא איתו כמות גדולה מאלה. באירופה נהגו לקשור אותם לטופרי ציפורים מאולפות. חסרי ערך. כאן הם היו מטבע עובר לסוחר.

הקָאסִיקֶה הסכים לקבל את התשלום והחזיר לו קידה.

פעמיים קודם סחר עם המנהיג הזה. הם פיתחו ידידות. הבנה. והוא ניצל אותן עד תום.

כשביקר לראשונה באי בשנת 1494, עצר בו ליום אחד כדי לאטום דליפות בספינה ולחדש את אספקת המים, אנשיו הבחינו ברסיסי זהב זעירים בנחלים הצלולים. כששאל את הקָאסִיקֶה, שמע על קיומו של מקום שבו גרגירי הזהב גדולים יותר, אחדים מהם בגודל שעועית.

המקום שבו עמד עכשיו.

אבל הוא, בשונה מבית המלוכה הספרדי הנכלולי, לא התעניין בזהב.

לו היתה מטרה נעלה יותר.

מבטו ננעץ בדה טוֹרֶס וידידו הוותיק ידע מה אמור לקרות עכשיו. דה טוֹרֶס הניף את חרבו וכיוון את חוד הלהב אל אחד משלושת הספרדים, גבר גוץ בעל פנים אפרוריות.

"על הברכיים," פקד דה טוֹרֶס ולקח מהאיש את הנשק שלו.

שני אנשי הצוות האחרים הניפו את חרבותיהם בתמיכה.

האיש כרע על ברכיו.

קולומבוס התייצב מולו. "אתה חושב שאני כזה טיפש?"

"אדמירל -"

הוא הרים יד כדי להשתיק אותו. "לפני ארבע שנים החזירו אותי לספרד באזיקים ושללו ממני את כל מה שהיה שלי כחוק. ואז, באופן פתאומי באותה מידה, הכול הוחזר." הוא השתתק לרגע. "במילים ספורות בלבד, המלך והמלכה העניקו לי חנינה על כל מה שעשיתי לכאורה. הם חשבו אותי לשוטה?" הוא שוב היסס. "זה מה שהם חשבו. וזה העלבון הגדול מכול. שנים התחננתי למימון כדי לחצות את האוקיינוס. שנים סירבו לי. ובכל זאת, אחרי מכתב אחד לבית המלוכה קיבלתי את הכסף למסע הרביעי. בקשה אחת, והעניקו לי הכול. אז ידעתי שמשהו לא כשורה."

החרבות נותרו צמודות אל האיש. לא היה לו לאן לברוח.

"אתה מרגל," אמר קולומבוס. "נשלחת הנה כדי לדווח על מה שאני עושה."

מראהו של הטיפש הזה עורר בו גועל. האיש סימל את כל הבוגדנות והסבל שהסבו לו הספרדים השקרנים.

"תשאל מה ששולחיך רוצים לדעת," תבע קולומבוס.

האיש שתק.

"תשאל, אני אומר." קולו התרומם. "אני פוקד עליך."

"מי אתה בכלל שתיתן פקודות?" אמר המרגל. "אתה לא מאנשי ישו."

הוא ספג את העלבון בסבלנות, כפי שחייו הקשים לימדו אותו לעשות. אבל הוא ראה שבני ארצו אינם סלחנים כמוהו.

הוא הצביע עליהם. "גם האנשים האלה הם לא מאנשי ישו."

האיש ירק על האדמה.

"האם המשימה שלך היתה לדווח על כל מה שהתרחש במסע? האם התיבות האלה שנמצאות איתנו היום הן המטרה שלהם? או שהם מעוניינים רק בזהב?"

"לא דיברת אמת."

הוא צחק. "לא דיברתי אמת?"

"הכנסייה, האם הקדושה, עוד תראה אותך מקולל לנצח נצחים באש הגיהינום."

ואז הוא הבין. האיש הוא סוכן של האינקוויזיציה.

האויב הגרוע מכול.

דחף ההישרדות התלקח בו. הוא הבחין בדאגה בעיניו של דה טוֹרֶס. הוא ידע על הבעיה הזו מאז יצאו מספרד, שנתיים קודם לכן. אבל האם היו שם עוד עיניים ואוזניים? האינקוויזיציה כבר העלתה על המוקד אלפי בני אדם. הוא שנא את כל מה שייצגה.

הדבר שעמד להשלים כאן היום נועד אך ורק לסכל את הרוע הזה.

דה טוֹרֶס כבר אמר לו שהוא לא מוכן להסתכן בכך שחוקרים ספרדים יגלו אותו. הוא לא יחזור לאירופה. הוא התכוון להשתקע בקובה, אי הרבה יותר גדול מצפון. גם שני הגברים האחרים שאחזו בחרבות, צעירים יותר, להוטים יותר, קיבלו החלטה להישאר. גם הוא צריך להישאר, אבל לא כאן מקומו, אם כי היה רוצה שהמצב יהיה שונה.

הוא השפיל אל האיש מבט נוקב.

"האנגלים וההולנדים קוראים לי קולומבוס. הצרפתים, קוֹלוֹמבּ. הפורטוגלים, קוֹלוֹם. ספרדים מכירים אותי כקוֹלוֹן. אבל אף אחד מאלה הוא לא השם שקיבלתי בלידתי. למרבה הצער, אתה לעולם לא תדע מה שמי האמיתי ולא תדווח לשולחיך הממתינים בספרד."

הוא סימן ודה טוֹרֶס נעץ את חרבו בחזהו של האיש.

האיש לא הספיק להגיב.

הלהב נמשך החוצה ונחלץ בקול מחליא, אז נטתה הגופה קדימה על ברכיה והתרסקה ארצה על הפנים.

שלולית דם הולכת וגדלה הכתימה את האדמה.

הוא ירק על הגווייה וכך עשו גם האחרים.

הוא קיווה שזהו האדם האחרון שהוא חוזה במותו. הוא עייף מהרג. בעוד זמן קצר יחזור לספינה ויעזוב את הארץ הזאת לנצח ולא ייאלץ להתמודד עם תגובתו של הקָאסִיקֶה על ששת המתים. אחרים ישלמו את המחיר, אבל זה לא היה מעניינו. כולם היו אויביו והוא איחל להם רק כאב.

הוא הסתובב וסוף כל סוף בחן את המקום שבו עמד והבחין בכל פרט שתיארו באוזניו קודם בואו.

"אתה רואה, אדמירל," אמר דה טוֹרֶס. "נדמה כאילו אלוהים עצמו הנחה אותנו הנה."

ידידו הוותיק צדק.

זה בהחלט נראה כך.

הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

מילות חוכמה.

"קדימה," הוא אמר לאחרים. "בואו נתפלל שסוד היום הזה יישאר נסתר זמן רב."