הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
20 דירוגים
4
ממוצע
1
3
2
0
3
0
4
9
5
8
8
גם ב - Kindle
פרנהייט 451
ריי ברדבורי

במקום 37 

24.1 

פרנהייט 451

ריי ברדבורי

דרג ספר זה מתוך 5
20 דירוגים
4
ממוצע
1
3
2
0
3
0
4
9
5
8
8

במקום 37 

24.1 

במקום 37 

24.1 

גודל (עמ'): 203
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

השיטה הייתה פשוטה. ספרים נועדו להישרף יחד עם הבתים בהם הוחבאו.
גאי מונטאג היה כבאי. עבודתו היתה הצתת שריפות.
הוא אהב את עבודתו. הוא היה כבאי עשר שנים, ומעולם לא עצר לתהות על העונג שבבערה הלילית, או על השמחה שבצפייה בדפים המאוכלים על ידי הלהבות... מעולם לא פקפק בדבר, עד שפגש נערה בת שבע-עשרה שסיפרה לו על עבר בו האנשים לא פחדו.
אז פגש פרופסור שסיפר לו על עתיד בו אנשים יוכלו לחשוב. וגאי מונטאג הבין מה עליו לעשות...
ספרו הקלאסי של ריי ברדבורי, שראה אור ב-1953, מוגש בזאת לראשונה לקורא העברי. "פרנהייט 451", שנכתב במסורת הספרים "1984" ו"עולם חדש מופלא" מציג עולם מבעית, ונותר אקטואלי גם חצי מאה לאחר שנכתב.
"מצמרר בהשלכותיו... דיווחו של מר ברדבורי על העולם המטורף, נושא דמיון רב ומאיים לזה שלנו, מרתק." - הניו-יורק טיימס.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-599-1
  • גודל (עמ'): 203
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 07/06/2013
  • שם המחבר: ריי ברדבורי
  • תורגם ע"י: נועה מנהיים

היה זה תענוג לשרוף.

היה זה עונג מיוחד לראות דברים נאכלים, לראות דברים משחירים ומשתנים. עם זרבובית הפליז באגרופיו, בעוד הפיתון העצום יורק את הנפט הארסי שלו על העולם, הדם הלם בראשו וידיו הפכו לידיו של מנצח מופלא המנגן את כל סימפוניות הרשף והבְּעֵרָה שימוטטו את קרעיה ושרידיה המפוחמים של ההיסטוריה. קסדתו הסמלית, הנושאת את המספר 451, מונחת על ראשו הכהה, ועיניו עולות בלהבות כתומות במחשבה על העתיד לבוא. הוא הקפיץ את המצת, והבית כולו זינק באש מאכּלת שחרכה את שמי הערב באדום, בצהוב ובשחור. הוא צעד בנחיל גחליליות. יותר מכול רצה, כמו בבדיחה הנושנה, לתחוב מרשמלו על שיפוד לכבשן, בעת שכנפי היונה המפרפרות של הספרים גוועות על מרפסת הבית והמדשאה, בעת שהספרים נסחפים בסחרחרת ניצוצות ועפים ברוח שהאפילה משרֵפה.

מונטאג גיחך את גיחוכם הפראי של כל האנשים שנחרכו ונהדפו לאחור בידי הלהבה.

הוא ידע שכאשר יחזור לתחנה אולי יקרוץ לעצמו, אל המינסטרֶל1 מושחר הפנים שבמראה. מאוחר יותר, כשילך לישון, הוא יחוש בחשכה בחיוך הלוהט, עדיין אחוז בשרירי פניו. הוא אף פעם לא נעלם, החיוך הזה, אף פעם אף פעם לא נעלם, עד כמה שהוא זכר.

1 minstrel (מילולית): זמר נודד. מופעי המינסטרל היו מופעי וודוויל שבהם כיכבו גברים לבנים שפניהם נצבעו שחור והציגו דמויות סטריאוטיפיות מגוחכות של אפרו־אמריקאים בקטעי ריקוד, שירה ומשחק "אותנטיים". (כל ההערות בספר הן של המתרגמת.)

הוא תלה את קסדתו השחורה כחיפושית וציחצח אותה; תלה את מעילו חסין האש במסודר; התענג על מקלחת מפוארת, ואחר כך, שורק, ידיים בכיסים, פסע לאורך הקומה העליונה של תחנת הכיבוי ונפל אל תוך הפיר. ברגע האחרון, כשהאסון נדמה ודאִי, הוא משך את ידיו מכיסיו ועצר את צניחתו באחיזה במוט המוזהב. הוא החליק עד שבלם בחריקה, העקבים במרחק אינץ' מרצפת הבטון של הקומה התחתונה.

הוא יצא מן התחנה ופסע לאורך הרחוב החשוך אל התחתית, שם החליקה חרש הרכבת על מדחס אוויר במורד ארובתה המשומנת באדמה ושיחררה אותו בנשיפת אוויר חם אל מעלית מחופה אריחים בצבע שמנת, העולה אל הפרוור.

בעודו שורק הוא הניח למעלית להניף אותו אל אוויר הלילה הדומם. הוא פסע אל הפנייה, חושב מחשבות של לא־כלום על שום דבר. אבל לפני שפנה האט, כאילו רוח פתאומית התפרצה לה משומקום, כאילו מישהו קרא בשמו.

בלילות האחרונים, כשצעד באור הכוכבים לעבר ביתו, היתה לו תחושה מוזרה לגבי המדרכה מעבר לפינה. הוא חש כי רגע לפני שפנה היה שם מישהו. נדמה שהאוויר טעון ברגיעה מיוחדת, כאילו מישהו חיכה שם, בדממה, ורגע לפני שהגיע, פשוט הפך לצל והניח לו לעבור. אולי אפו הבחין בניחוח קלוש של בושם, אולי העור על פניו, על גב היד, חש בחום עולה בנקודה זו, כפי שנוכחותו של אדם יכולה לחמם את האוויר במעלות ספורות לרגע. הוא לא הבין זאת. בכל פעם שפנה ראה רק את המדרכה הלבנה המתבקעת מחוסר שימוש, ואולי, לילה אחד, משהו שנעלם בחטף לאורך מדשאה לפני שהצליח למקד את עיניו או לומר דבר.

אלא שהלילה הוא האט כמעט עד לעצירה. רוחו, השלוחה קדימה אל מעבר לפינה, שמעה לחישה קלושה. נשימה? או שמא האוויר נדחס מעצם הימצאותו של מישהו שם, שממתין בדממה?

הוא פנה.

עלי השלכת ריפרפו על המדרכה המוארת באור הירח, משווים לנערה שנעה שם מראה זורם, כמי שמניחה לתנועת הרוח והעלים לשאת אותה קדימה. ראשה היה מוטה קלות כדי להתבונן בנעליה הבוחשות בעלים המסתחררים. פניה היו דקיקות ולבנות כחלב, והיה בהן מין רעב עדין, שנגע בכול בסקרנות בלתי נלאית. זה היה מבט של פליאה חיוורת. העיניים הכהות היו כה מרותקות אל העולם עד ששום תנועה לא נמלטה מהן. שמלתה הלבנה לחשה. הוא כמעט האמין שהוא שומע את תנועת ידיה בהליכתה, ואת צליל הניעה הקלוש לאין שיעור של פניה הלבנות בהסתובבן, כשהבחינה שהיא מתקרבת ממש לאיש שעמד והמתין במרכז המדרכה.

העצים שמעליהם המטירו את הגשם היבש שלהם בשאון גדול. הנערה עצרה ונראתה כאילו היא עשויה לסגת בהפתעה, אך במקום זאת עמדה והביטה במונטאג בעיניים כה כהות, בוהקות ומלאות חיים, עד שהרגיש כאילו אמר משהו מופלא. אבל הוא ידע שפיו נע רק כדי לומר שלום, ואז, כשנראה שהסלמנדרה על זרועו ודסקית עוף־החול על חזהו מהפנטות אותה, דיבר שוב.

"כמובן," הוא אמר, "את השכנה החדשה שלנו, נכון?"

"ואתה בוודאי —" היא הרימה את עיניה מתגי המקצוע שלו, "הכבאי." קולה נחלש.

"יש לך דרך משונה לומר זאת."

"הייתי — הייתי יודעת גם בעיניים עצומות," אמרה באיטיות.

"מה? ריח הנפט? אשתי תמיד מתלוננת," הוא צחק. "אף פעם אי אפשר להסיר אותו לגמרי."

"לא, אי אפשר," אמרה, ביראה.

הוא חש שהיא סוגרת עליו את המעגל, הופכת אותו מקצה לקצה, מנערת אותו בדממה עד שכיסיו התרוקנו, מבלי לנוע כלל בעצמה.

"נפט," אמר משום שהשתיקה התארכה, "הוא כמו בושם בשבילי."

"באמת?"

"כמובן. למה לא, בעצם?"

היא השתהתה למחשבה על כך. "אני לא יודעת." היא פנתה אל המדרכה המובילה אל בתיהם. "אפשר לחזור איתך? אני קלאריס מק'קלן."

"קלאריס. גאי מונטאג. בואי. מה את עושה בחוץ מאוחר כל כך, מסתובבת ככה? בת כמה את?"

הם פסעו בחמימות הקרירה הנושבת של הלילה על המדרכה המוכספת, והאוויר הדיף ניחוח קלוש של אפרסקים ותותים טריים. הוא הביט סביבו והבין שהדבר לא ייתכן, בעונה מאוחרת זאת.

היתה רק הנערה עכשיו שהלכה לצדו, פניה בהירות כשלג באור הירח, והוא ידע שהיא הופכת בשאלות שלו, תרה אחר התשובות הטובות ביותר שתוכל לתת.

"טוב," אמרה, "אני בת שבע־עשרה ומשוגעת. הדוד שלי אומר שזה תמיד הולך יחד. כשאנשים שואלים אותך לגילך, הוא אומר, תמיד תגידי שבע־עשרה ומשוגעת. נכון שזאת שעת לילה נחמדה לטייל בה? אני אוהבת להריח דברים ולהתבונן בדברים, ולפעמים להישאר ערה כל הלילה, להסתובב בחוץ ולראות את השמש זורחת."

הם הוסיפו ללכת בשתיקה ולבסוף היא אמרה בהרהור, "אתה יודע, אני לא פוחדת ממך בכלל."

הוא היה מופתע. "למה שתפחדי ממני?"

"המון אנשים ככה. פוחדים מכבאים, זאת אומרת. אבל אתה סתם איש, בסך הכול..."

הוא ראה את עצמו בעיניה, צף בשתי טיפות מבהיקות של מים צלולים, כהה וזעיר, משורטט לפרטים, החריצים לצדי פיו, כולו שם, כאילו היו עיניה שתי פיסות מופלאות של ענבר סגול שלכדו והכילו אותו בשלמותו. פניה, שפנו אליו עתה, היו גביש חלבי שביר שקרן ממנו אור רך תמידי. לא היה זה אור החשמל הקודח אלא — מה? אלא אורו הנוח משום־מה, הנדיר והמהבהב מעדנות של הנר. פעם, כשהיה ילד, בזמן הפסקת חשמל, אמו מצאה והדליקה את הנר האחרון לשעה קלה של גילוי מחדש, של הארה כזאת, עד שהחלל איבד את ממדיו העצומים ונכרך סביבם בנינוחות, ושניהם, אם ובנה, לבדם, הותמרו איך שהוא, בתקווה שהזרם לא יחזור מהר מדי...

ואז אמרה קלאריס מק'קלן:

"אפשר לשאול משהו? כמה זמן אתה עובד ככבאי?"

"מאז שהייתי בן עשרים. לפני עשר שנים."

"אתה קורא לפעמים את הספרים שאתה שורף?"

הוא צחק, "זה בניגוד לחוק!"

"אה. כמובן."

"זאת עבודה טובה. בשני שורפים מילי, ברביעי ויטמן, בשישי פוקנר. לשרוף 'תם עד אפר ואז לשרוף את האפר. זאת הסיסמה הרשמית שלנו."

הם המשיכו ללכת והנערה אמרה, "זה נכון שפעם, מזמן, כבאים כיבו שרֵפות במקום להצית אותן?"

"לא. בתים תמיד היו חסיני אש. את יכולה לסמוך עלי."

"מוזר. שמעתי שפעם בתים היו נשרפים בטעות, ונדרשו כבאים בשביל לכבות את הלהבות."

הוא צחק.

היא הביטה בו בחטף. "למה אתה צוחק?"

"אני לא יודע." הוא החל לצחוק שוב והפסיק. "למה?"

"אתה צוחק כשאני לא מצחיקה ואתה עונה מיד לכל דבר. אתה אף פעם לא חושב על מה שאני שואלת אותך."

הוא עצר. "את באמת משונה," אמר, מתבונן בה. "אין לך שום כבוד?"

"לא התכוונתי להעליב. זה בטח בגלל שאני אוהבת יותר מדי להתבונן באנשים."

"ובכן, זה לא אומר לך כלום?" הוא טפח על הספרות 451 התפורות אל שרוולו המפוחם.

"כן," היא לחשה. קצב פסיעותיה גבר. "צפית פעם במכוניות הסילון מתחרות שם, בשדֵרות שבהמשך?"

"את משנה נושא!"

"לפעמים אני חושבת שנהגים לא יודעים בכלל מה זה דשא, או פרחים, כי הם אף פעם לא רואים אותם לאט," אמרה. "אם תַראה לנהג כתם ירוק מעורפל, הוא יגיד, אה, כן! זה דשא! כתם ורוד מעורפל? גן ורדים! כתמים לבנים מעורפלים הם בתים. חומים מעורפלים הם פרות. הדוד שלי נהג פעם לאט בכביש המהיר. הוא נסע ארבעים מייל לשעה והם עצרו אותו ליומיים. מצחיק, וגם עצוב, לא?"

"את חושבת יותר מדי," אמר מונטאג באי־נוחות.

"אני בקושי מסתכלת ב'קירות' ולא הולכת למירוצים ול'גני כיף'. אז יש לי הרבה זמן למחשבות מטורפות. ראית את שלטי הפרסומת באורך מאתיים רגל בשדות מחוץ לעיר? ידעת שפעם הם היו באורך של עשרים רגל בלבד? אבל מכוניות התחילו לחלוף על פניהם כל כך מהר, שהם היו חייבים למתוח את הפרסומות כדי שיספיקו לקרוא."

"לא ידעתי את זה!" מונטאג צחק בחדות.

"מתערבת איתך שאני יודעת עוד משהו שאתה לא יודע. יש טל על הדשא בבקרים."

לפתע לא הצליח לזכור אם הוא ידע את זה או לא, וזה די הרגיז אותו.

"ואם תסתכל" — היא החוותה בראשה כלפי השמים — "יש איש בירח."

הוא לא הסתכל זה זמן רב.

הם הלכו את שארית הדרך בשתיקה. שלה מהורהרת, שלו חשוקה וחסרת מנוחה, בעזרתה חסם את מבטיה המאשימים. כשהגיעו לביתה כל האורות דלקו.

"מה קורה כאן?" רק לעתים נדירות ראה מונטאג בית שבו כל כך הרבה אורות דולקים.

"אה, רק אמא ואבא והדוד שלי יושבים ומדברים. זה כמו להיות הולך רגל, רק נדיר יותר. דוד שלי נעצר פעם — סיפרתי לך? על זה שהיה הולך רגל. הו, אנחנו מאוד משונים."

"אבל על מה אתם מדברים?"

היא צחקה לשאלתו. "לילה טוב!" היא עלתה בשביל המוליך לביתה, ואז נראה כאילו נזכרה במשהו ושבה להתבונן בו בהשתאות וסקרנות. "האם אתה מאושר?" שאלה.

"האם אני מה?" קרא.

אבל היא נעלמה — רצה באור הירח. דלת הכניסה נסגרה אחריה בעדינות.

"מאושר! מכל השטויות שבעולם."

הוא הפסיק לצחוק.

הוא הכניס את ידו לחור־הכפפה שבדלת ביתו והניח לה להכיר את מגעו. הדלת החליקה ונפתחה.

"ודאי שאני מאושר. מה היא חושבת לעצמה? שאני לא?" שאל את החדרים השקטים. הוא עמד והביט מעלה אל סבכת האוורור במסדרון ונזכר פתאום כי משהו חבוי שם, מאחורי הסבכה. משהו שנדמה כמציץ אליו עכשיו. הוא הסב את עיניו במהירות.

איזו פגישה מוזרה בלילה מוזר. הוא לא זכר שום דבר שדמה לה מלבד אחר צהריים אחד לפני שנה, כשפגש איש זקן בפארק והם שוחחו.

מונטאג הניד בראשו. הוא התבונן בקיר החשוף. פניה של הנערה היו שם, יפות מאוד בזיכרונו: מדהימות, בעצם. היו לה פנים דקות מאוד, כמו פני החוגה של שעון קטן הנראים במעומעם בחדר חשוך באמצע הלילה, כשאתה מתעורר ורואה את השעון מצביע על השעה, הדקה והשנייה בשקט לבן וזוהר, כולו ביטחון ויֶדע במה שיש לו לספר על הלילה החולף במהירות לתוך חשכה מתמשכת, אך בה בעת נע לעבר שמש חדשה.

"מה?" שאל מונטאג את עצמיותו האחרת, את האידיוט התת־מודע שבירבר לעצמו לפעמים, חופשי לגמרי מכוח הרצון, ההרגל והמצפון.

הוא הציץ שוב בקיר. פניה היו גם כמראָה. בלתי אפשרי. כמה אנשים הכיר שאורו היה יכול להשתבר בהם? אנשים היו בדרך כלל — הוא חיפש דימוי ומצא כזה בעבודתו — לפידים. רושפים עד שכבו. כמה נדיר למצוא אנשים שפניהם לוקחות ממך ומשיבות אליך את הבעת פניך שלך, את מחשבותיך שלך הכמוסות, המרעידות?

איזה כוח הזדהות מופלא היה לנערה הזו. היא היתה כמו קהל נלהב במופע מריונטות, צופה כל רפרוף עפעף, כל מחווה של ידו, כל תנועת אצבע, רגע לפני שהחלו. כמה זמן הלכו יחד? שלוש דקות? חמש? וכמה גדול נדמה הזמן הזה. איזו דמות כבירה היא יצרה על הבמה מולו. איזה צל הטיל גופה הצנום על הקיר! הוא חש שאם עיניו יצרבו היא תמצמץ, ואם שרירי הלסת שלו יידרכו באופן בלתי מורגש, היא תפהק זמן רב לפניו.

למה עכשיו כשאני חושב עליה, הירהר, נדמה כאילו חיכתה לי שם, ברחוב, מאוחר כל כך בלילה, לעזאזל...

הוא פתח את דלת חדר השינה.

זה היה כמו להיכנס לתוך תא קר מחופה שיש באחוזת קבר אחרי שקיעת הירח. אפלה מוחלטת, אף לא רמז של העולם הכסוף בחוץ, החלונות מוגפים לחלוטין, הקיטון כקבר שאליו אף צליל מהעיר הכבירה אינו יכול לחדור.

החדר לא היה ריק.

הוא האזין.

זמזום עדין כשל יתוש המחולל באוויר, מלמול חשמלי כשל צרעה חבויה המכורבלת בקִנה הוורוד והחמים. המוזיקה היתה כמעט רמה דיה לאפשר לו לעקוב אחר המנגינה.

הוא חש שחיוכו מחליק, נמס, קורס לתוך עצמו כאילו היה עורו עשוי שעווה, כמו חֵלֶב של נר מופלא שבער זמן רב מדי ועכשיו מתמוטט ועכשיו כבה. אפלה. הוא לא היה מאושר. הוא לא היה מאושר. הוא אמר את המילים לעצמו. הוא הכיר בהן. זה היה המצב לאשורו. הוא לבש את אושרו כמסכה, והנערה לקחה אותה ורצה עמה על פני המדשאה ולא היתה דרך ללכת ולהקיש על דלתה ולהשיב אותה.

בלי להדליק את האור הוא העלה בעיני רוחו את מראה החדר. אשתו שרועה על המיטה, קרה ולא מכוסה, כגווייה המוצגת על גבי ארון קבורה, חוטי פלדה בלתי נראים מקבעים את עיניה לתקרה. ובאוזניה דחוסות בחוזקה הקונכיות הקטנות, הרדיו האצבעוני ואוקיאנוס אלקטרוני של צליל, של מוזיקה ודיבור ומוזיקה ודיבור נשבר, נשבר על חופי מוחה הער. החדר היה ריק. בכל לילה באו הגלים, מציפים אותה על נחשולי הצליל העצומים שלהם, נושאים אותה בעיניים פקוחות לרווחה אל הבוקר. לא היה לילה אחד בשנתיים האחרונות שבו לא שחתה מילדרד בים הזה, לא טבעה בו בשמחה.

החדר היה קר אך למרות זאת הוא חש שאינו יכול לנשום. הוא לא רצה להסיט את הווילונות ולפתוח את החלונות הצרפתיים, כי לא רצה שהירח ייכנס אל החדר. בתחושה של אדם העומד לגווע במהרה מחוסר אוויר, גישש את דרכו לכיוון מיטתו הפתוחה, הנפרדת ומכאן גם הקרה.

רגע לפני שרגלו פגעה בחפץ על הרצפה הוא ידע שיפגע בו. התחושה דמתה לזו שחווה רגע לפני שפנה וכמעט הפיל את הנערה. רגלו, ששלחה גלי רטט קדימה, נענתה בהד ממחסום קטן לאורך מסלולה עוד בעודה מונפת. רגלו בעטה. החפץ השמיע נקישה חלושה והתגלגל הלאה ממנו בחשכה.

הוא עמד זקוף מאוד והאזין לברייה על המיטה החשוכה בלילה חסר התווים. הנשימה שבקעה מהנחיריים היתה כה חלושה עד שהניעה רק את שולי החיים. עלה זעיר, נוצה שחורה, שערה בודדת.

הוא עדיין לא רצה אור חיצוני. הוא הוציא את המצת שלו, חש בסלמנדרה הצרובה בדסקית המוכספת, הדליק אותו...

שתי אבני ירח הביטו בו באור האש הידנית הקטנה שלו. שתי אבני ירח חיוורות קבורות בפלג של מים צלולים. חיי העולם זרמו מעליהן, בלי לגעת.

"מילדרד!"

פניה היו כאי מושלג שעשוי לרדת עליו גשם, אך הוא לא חש כל גשם; עננים יכולים להטיל עליו את צלליהם החולפים, אך היא לא חשה בצללים. רק זמזום צרעות־האצבעון באוזניה האטומות, עיניה המזוגגות והנשימות נכנסות ויוצאות, רכות, קלושות, נכנסות ויוצאות מנחיריה, בלי שיהיה לה אכפת אם הן באות והולכות או הולכות ובאות.

החפץ שבו פגעה רגלו ניצנץ כעת מתחת לשולי מיטתו שלו. בקבוק זכוכית קטן של טבליות שינה, שמוקדם יותר היום הכיל שלושים כדורים, היה מוטל עכשיו, ריק ולא פקוק באורה של הלהבה הזעירה.

השמים שמעל הבית צרחו בעודו עומד שם. קול שיסוע עצום נשמע, כאילו זוג ידי ענקים קרעו קריעה בסדין שחור המשתרע על פני עשרות אלפי מיילים. מונטאג נחתך לשניים. הוא חש שהחזה שלו נכרת ונחצה. מפציצי הסילון חולפים מעליו, חולפים, חולפים, אחד־שניים, אחד־שניים, אחד־שניים, שישה מהם, תשעה מהם, תריסר, אחד ואחד ואחד ועוד אחד ועוד ועוד. הם צרחו בשבילו. הוא פתח את פיו והניח לצווחה שלהם לבקוע מבין שיניו החשוקות. הבית הזדעזע. הלהבה כבתה בידו. אבני הירח נגוזו. הוא חש שידו צוללת אל הטלפון.

המפציצים נעלמו. הוא חש ששפתיו נעות, נוגעות באפרכסת. "שירותי חירום". לחישה נוראה.

הוא חש שהכוכבים נכתשו בשאון המפציצים השחורים ושבבוקר תהיה האדמה מכוסה באפרם, כמו שלג מוזר. זו היתה המחשבה הטיפשית שעלתה במוחו שעה שעמד רועד בחשכה, והניח לשפתיו להמשיך לנוע עוד ועוד.