הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.5 ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
2
1
פריצת גבולות

פריצת גבולות


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.5 ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
2
1
44 
44 
גודל (עמ'): 323
מו"ל: כתר הוצאה לאור

תקציר

משחר‭ ‬ההיסטוריה‭ ‬שואף‭ ‬האדם‭ ‬להגיע‭ ‬אל‭ ‬ההצלחה‭ ‬והאושר‭.


רוב‭ ‬האנשים‭ ‬רוצים‭ ‬להיות‭ ‬בריאים, שמחים, עשירים‭,‬ שלווים, הורים‭ ‬טובים‭ ‬ולחיות‭ ‬חיים‭ ‬בעלי‭ ‬משמעות. ‬כולנו‭ ‬יודעים‭ ‬שהרוב‭ ‬לא‭ ‬יהיו‭ ‬באמת‭ ‬כאלה. ‬לא‭ ‬משום‭ ‬שהם‭ ‬לא‭ ‬יכולים‭.‬ ככל‭ ‬הנראה, ‬משום‭ ‬שהם‭ ‬עדיין‭ ‬לא‭ ‬החליטו‭ ‬על‭ ‬כך‭ ‬באמת‭ ‬ובתמים‭ ‬ועדיין‭ ‬לא‭ ‬יצאו‭ ‬למסע‭ ‬ההגשמה‭ ‬האישי‭ ‬שלהם‭ - ‬ואולי‭ ‬הם‭ ‬לא‭ ‬יֵצאו‭ ‬אליו‭ ‬לעולם‭.‬


הבשורה‭ ‬המשמחת‭ ‬היא‭ ‬שאתם, ‬שמחזיקים‭ ‬בידכם‭ ‬עותק‭ ‬של‭ ‬ספר‭ ‬זה, ‬לא‭ ‬חייבים‭ ‬להיות‭ ‬כמו‭ ‬רוב‭ ‬האנשים‭.


"פריצת‭ ‬גבולות"‭ ‬עוסק‭ ‬ביכולת‭ ‬של‭ ‬כל‭ ‬אדם‭ ‬לרומם‭ ‬את‭ ‬חייו‭ ‬במאמץ‭ ‬מודע‭ ‬וליצור‭ ‬מהם‭ ‬את‭ ‬יצירת‭ ‬המופת‭ ‬שתמיד‭ ‬חלם‭ ‬עליה‭.‬

  • ISBN: 10-888764
  • גודל (עמ'): 323
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 11/05/2017
  • שם המחבר: אלון אולמן
  • זמין להשאלה: כן

דמיינו מטוס

דַמיינו מטוס, 33 אלף רגל מעל הים התיכון. אני חגור בכיסא. ברגע אחד, חד ופתאומי, אני נושם ו... אין לי אוויר. זהו, נגמר. בבת אחת אני מבין שאני הולך למות. זו תחושה ברורה מאוד, אי אפשר לטעות בה, ידיעה מוחלטת, מלווה בשקט מטורף. בטח יצא לכם פעם לבדוק מסכת אב״כ. זוכרים את התחושה הזאת, כשאתם חובשים את המסכה ומתברר ששכחתם לשחרר את הפקק? ואקום. נגמר. אין כלום? ככה בדיוק אני מרגיש. שמים למעלה, ים למטה. הכול כחול, וגם אני. לא יכול לנשום. אני יונק ויונק, אבל ה״פקק״ - אטום. כלום. אלא שבמקרה שלי, אין שום מסכת אב״כ בסביבה, וזה ממש לא רגע משעשע. זה מקרה חירום. מאין יבוא עזרי? אני מסתכל על אורטל, אשתי, שמנמנמת בכיסא שלידי. היא כל כך עייפה. לא מזמן סיכמנו שתנסה לישון קצת. היא כל כך זקוקה למנוחה. אני מבין שאם אנסה להעיר אותה עכשיו ולהסביר לה מה אני צריך - לא אצליח להגיע לסוף המשפט. 33 אלף רגל מעל הים התיכון, המטוס כבר עבר את נקודת האל־חזור וכעת הוא חייב להגיע אל היעד. במכלים לא נותר מספיק דלק כדי לטוס בחזרה לנקודה שממנה המראנו, גם אם אחד הנוסעים עומד לשלם על כך ביוקר. בבת אחת אני מבין שגם החיים שלי נמצאים באותה נקודת אל־חזור. יש לי רק שתי אפשרויות: לנחות בשלום, או להתרסק.

אני פוחד.

בהבזק של שבריר שנייה, ממעמקי המוח, צף אלי פתאום תרמיז מספר 10. התרמיזים הם הוראות ההפעלה לקרב - חלק בלתי נפרד מתורת הלחימה של ספינות הטילים. כמפקד ספינת טילים, אני יודע לדקלם את התרמיזים בעל פה, אפילו מתוך שינה. לפני העיניים עוברות מולי עכשיו הפקודות, באותיות אדומות וברורות: ״לעולם כך תעשה״. בעיני רוחי אני מגיע לסוף הספר, שם מופיע הנספח עם עשרת התרמיזים למפקד, עשרת הדיברות בעת מלחמה. אני נזכר בתרמיז העשירי: ״דווקא בלהט הקרב, על המפקד לשמור על קור רוח, כדי שיוכל לדבר ברור ולשלוט בעצמו ובחיילים״. אני מביט סביבי. לא, אין כאן מלאכים עם חצוצרות ופעמונים. זה לא נראה כמו רגע המוות, עזיבת הנשמה את הגוף שמתוארת תמיד בסרטים ובספרים. אבל התחושה ברורה וחדה מאוד: עוד דקה ואני אינני. וָאקום. מת! דיילת מתקדמת במעבר הצר, הז׳קט שלה כמעט מתחכך בכתפי. אני תופס אותה ביד אחת, מושך אותה אלי ומסמן בכף היד השנייה צורה של קן ציפורים שמונח לי על האף. היא קולטת מיד: מסכת החמצן צונחת לי מול הפנים.

אני חוטף את המסכה, מתחיל לנשום דרכה, נשען לאחור, מתרכז. לא להיכנס לפאניקה, לשמור על קור רוח, מנסה להרגיע את עצמי. לחץ לא עוזר בשום מקרה, אני משנן. כאבי תופת לופתים אותי בגב התחתון, משמאל, מתחת לצלעות. אני מנסה ככל יכולתי להתעלם מהם ולהתמקד בלנשום. רק לנשום. נזכר באימוני הצלילה עם הציוד המיושן, כשלפעמים הווסָת לא מתפקד כמו שצריך ומפתיע בפולס פתאומי ועוצמתי של חמצן. זאת ההרגשה. אני יונק את החמצן מהמסכה כאילו לא שתיתי עשרה ימים. מסביבי, מתחילה מהומה: עשרות עיניים ננעצות בי באימה, מתנפלות, משקפות לי את מה שקורה. אני מנסה לא ללמוד מהן על מצבי. עוצם עיניים.

לא יודע כמה זמן עבר. כשעיני נפקחות, אני מגלה שיד נעלמה הציבה במעבר בלון חמצן גדול, צמוד אלי. מה, כל זה בשבילי? אני הרי בחור בריא. וצעיר. מה קורה פה? לא נעים לי. כל הדאגה הזאת מביכה אותי. הדיילת לא מוותרת, מאלצת אותי להתייחס אליה, חוקרת אם אני בסדר. קולה נשמע כמו ממרחקים, ואני קולט שהיא שואלת אותי אם לנחות נחיתת אונס. אני מכיר את המסלול מטורקיה לישראל. איפה ננחת עכשיו? בקפריסין? זה ממש לא מה שאני צריך עכשיו. אין לי אוויר להרבה מילים. אני חוסך בהן, ועונה בשלוש: ״לא, תמשיכו ארצה.״

מי היה מאמין שרק שמונה־עשרה שעות קודם לכן היינו, אורטל ואני, בעיצומה של חופשה נהדרת בטורקיה. טסנו לאנטליה עם עוד שלושה זוגות חברים, לחגוג יחד את יום הולדתי ה-30 ההולך וקרב. כשאני נוסע עם האישה שאני אוהב, ועם חברים שנעים לי בחברתם, לא ממש משנה לי לאן נוסעים. בדיוק סיימתי תפקיד פיקוד על ספינת טילים, וקיבלתי תפקיד שמאוד רציתי - המדריך הראשי של חובלים. הבונבון של הבונבוניירות! קיוויתי לנצל את החופשה כדי לשכוח מהכול לכמה ימים, ליהנות מההפוגה הקצרה והנדירה מהמערכת הצבאית־מבצעית־לוחצת. באותו ערב בילינו יחד וחזרנו בשעה מאוחרת למלון. משהו הפריע לי לנשום כרגיל, אבל התעלמתי. עישנתי אז לא מעט. שלפתי את הכרטיס הדיגיטלי, פתחתי את הדלת במחווה של ג׳נטלמן וסימנתי לאורטל, בתנועה אצילית, שתיכנס לפני. שני צעדים אחריה, הדלת עדיין פתוחה, ואני מרגיש כאב חד ופתאומי שמפלח לי את בית החזה. זה כאב שמקפל אותי אינסטינקטיבית, נשימתי נעתקת ואני קורס על השטיח. מנסה להסדיר את הנשימה ולא מצליח. אורטל סוגרת אחרינו את הדלת, מתקרבת ושואלת ברכות: ״מה קרה?״

אני לא מצליח להוציא מילה מהפה. השפתיים נפתחות אמנם, אבל שום קול לא יוצא מהגרון. הכאב משתק אותי לגמרי, ואחריו מפלח אותי מיד גל נוסף. אני תופס את הצלעות השמאליות שלי ביד ימין ומתקפל שוב מעוצמת הכאב. כשהוא מרפה ממני לשבריר שנייה, אני מצליח ללחוש: ״תזמיני רופא.״ מרגע זה ואילך יהפכו מושגי הזמן שלי להיות יחסיים. חלקם ייראו לי כמו נצח, ואחרים יחלפו כהרף עין. כל מה שקורה מכאן הוא פאזל שמורכב משברי זיכרונות מקוטעים שלי ומסיפורים ששמעתי בדיעבד ממי שהיה איתי שם.

הכאב ממשיך לתקוף בגלים. אורטל מתקשרת לקבלה ומבקשת שישלחו רופא בדחיפות לחדר 517. נצח של כאב עובר עד שנשמעות דפיקות על הדלת. אורטל מזנקת לפתוח אותה, ועכשיו - דמיינו ריח. אל החדר פורץ ענן אלכוהול. מטר וחצי אחריו נכנס גם גבר, שיכור, משופם, דובר אנגלית עילגת. אני לא ממש מבין מה הוא שואל, ולא לגמרי בטוח מה הוא מאבחן. ריח כבד של אלכוהול מציף את כל החדר. השפם הטורקי אומר, ״איש בין איין דויטשר, נישט אינגליש.״ נראה שהפרעתי לו באמצע בילוי.

רק זה חסר לי, אני חושב. גם טורקיה, גם כאבים וגם רופא דובר גרמנית. אני נזכר שההורים של גרא, שישן עכשיו לצד אשתו בחדר הסמוך, הם יקים. בבית שלהם דיברו גרמנית כל הזמן, בטח הוא קלט משהו.

בדיוק ברגע הזה מצטרף גם הגב התחתון, מהצד, למתקפת הכאב המשולבת. אני מנסה שוב להתקפל, להגיד לעצמי שזה תכף יעבור, אבל הכאב רק הולך ומחריף בגרף תלול ומבהיל. יכול להיות שענן האלכוהול הזכיר הרגע ״תקלה חמורה בכליות״? נדמה לי ששמעתי אותו אומר משהו על פינוי מיידי לבית חולים. בית חולים? בטורקיה? ומה אם אני אלך לישון עם שתי כליות וכשאקום אגלה שמכרו לי אחת?!

״אורטל, תקראי לגרא,״ אני מחליט.

״בשתיים בלילה?״ היא חוששת.

״אין ברירה, הוא יודע גרמנית. אני חייב שתקראי לו.״

אורטל יוצאת בריצה מהחדר, ואני שומע את הדפיקות שלה על הדלת הסמוכה. אלה נקישות חד־משמעיות שאומרות: ״מצב חירום״. כעבור כמה שניות גרא נכנס לחדר, חלוק המגבת הלבן של בית המלון פתוח לו ברישול באזור החזה. המבט שלי מסגיר את הכאב, ואני מחייך אליו חיוך קטן, מסמן לו בראש ש״יהיה בסדר״. גרא מתעלם ממני ונראה מרוכז בשיחה עם אורטל. היא מסבירה לו את השתלשלות האירועים.

ד״ר ענן אלכוהול רוכן מעלי בינתיים על השטיח. הריח שנודף ממנו בלתי נסבל ומקשה עלי עוד יותר את הנשימה. בנוסף לכאב, אני צריך למצוא לי נתיב של אוויר נקי. הוא מודד לי לחץ דם. גרא משוחח איתו, מפתיע בגרמנית שוטפת. השיחה ביניהם גורמת לי אי־נוחות: החוויה הזו – שאין לי מושג מה אומרים עלי, ועוד בגרמנית - בלתי נסבלת מבחינתי. כנראה התת־מודע היהודי הקולקטיבי שולט בי יותר משחשבתי.

גרא מתבונן בי, לראשונה מאז נכנס לחדר, ונראה לי שהמצב מלחיץ אותו. אני ידוע בקרב החבר׳ה כחזק, לוחם, גיבור. אני זה שתמיד מטפל באחרים. חוסר האונים שלי מביך את כולם בחדר, חוץ מהרופא - שענני האלכוהול אוטמים לו את כל מערכות הקלט והפלט.

אני לא מכיר כאבים כאלה, הם מפתיעים כל כך בעוצמתם. אני מנסה להרגיע את עצמי במחשבות רציונליות: אולי אכלתי משהו לא טוב, אולי בחמאם הטורקי נתנו לי מכה רשלנית עם המגבת ואולי בכלל התקררתי בארוחת הערב, כי ישבתי קרוב מדי למזגן. אני ממלא לעצמי את הראש במחשבות ״אולי״, שמקורן בתקווה עמוסת כאב, שתוקף אותי בגלים בתדרים משתנים.

גרא שואל: ״אחי, הכאבים גוברים או נמשכים באותה עוצמה?״

״בא והולך,״ אני לוחש לו, והתקף כאב נוסף חותך לי את הגב. אני מתכווץ ונאנק.

הרופא מסביר שוב לגרא שיש לי בעיה בכליה וחייבים לפנות אותי לבית חולים.

גרא מסתכל עלי, הפנים שלו משתנות. מבטו עובר אל אורטל, חוזר אלי, והוא מברר: ״יש לך ביטוח?״ אני מהנהן. עכשיו גרא מתחיל לדבר עם אורטל ומבקש שתתקשר לקבלה, להזמין אמבולנס. אורטל מביטה בי מניע את ראשי בהחלטיות: ״לא! לא בית חולים.״ ״אתה חייב,״ מנסה גרא. ״יש לך בעיה בכליות ואתה חייב להגיע לבית חולים.״ אני מושך לגרא בחלוק כדי שיתקרב אלי. ״לא בית חולים, רק לא בית חולים.״ ״אף אחד לא נוסע לבית חולים,״ אורטל מחזקת אותי, ״מהחדר הזה נוסעים רק לארץ.״ אורטל היא החברה הכי טובה שלי. היא מכירה אותי שנים, אני רואה בעיניים שלה שהיא מבינה שהמצב חריג. בעדינות, היא מלטפת לי את המצח, מנגבת את זיעת הכאב שהצטברה עליו. ״אל תדאג, אנחנו לא יוצאים לבית חולים,״ היא אומרת, ״אבל איך תחזיק מעמד עם הכאבים האלה?״

בעבר התרוצצו בארץ לא מעט שמועות וסיפורי זוועה על סחר באיברים במדינות העולם השלישי, עכשיו הם עולים לי פתאום בראש ואני מרגיש איך הפחד מזדחל אט־אט לתוך המחשבות שלי, ואיך ההסברים המרגיעים שניסחתי לעצמי, על קלקול קיבה או וירוס, מפנים את מקומם למחשבות על גנבת איברים בבית חולים מקומי. כל הסיפורים והשמועות חוזרים אלי. מעולם לא בדקתי את אמיתות הסיפורים הללו, אבל אני יודע שאין לי כל כוונה להתחיל לבדוק אותם עכשיו. אין סיכוי שאתרום את גופי לטובת מבחן מציאות מהסוג הזה.

המחשבות מתרוצצות לכל הכיוונים. מה אני עושה? איך מפסיקים את הכאב הזה? אני מתאמץ לאפס את עצמי. ״אתה מפקד, לעזאזל. תתעשת!״ אני צועק על עצמי מבפנים. ״מה מפקד היה עושה במצב כזה? מה היית עושה עבור חייל שלך במצב כזה?״ מעולם לא התמודדתי עם סיטואציה דומה. אפילו בתרגילים בצבא הייתי תמיד זה שמוביל, מנהיג, נותן פקודות ומספק פתרונות. מעולם לא שכבתי על אלונקה. עכשיו אני שרוע על השטיח, כולי מקופל מרוב כאב, לא מסוגל לזוז. אני לא יכול לפרגן לעצמי חוסר אונים עכשיו. מה הפעולה הראשונה שעלי לבצע? להפסיק את הכאבים! לפתע עולה מולי תמונה של ״בקבוק הפלא״ שנמצא תמיד בכספת המפקד בספינת טילים. בקבוק תמים, שנראה ממש כמו בקבוקון של טיפות אופטלגין. אני לא מבין כלום ברפואה, אבל ידעתי מה זה מורפיום. אחד החובשים אמר לי פעם שזהו בקבוק מציל חיים, בקבוק של רגעי חסד המיועד לפצועים, כדי שיוכלו להתמודד עם כאבים בלתי נסבלים. שאלתי אותו מתי לדעתו נשתמש בו, והוא הסביר לי ברצינות, ״על הספינה, נשתמש בו לפרק הזמן שבין הפציעה לבין פינוי הפצועים לקבלת טיפול רפואי מלא.״

״תבקש ממנו מורפיום,״ אני צועק לגרא. ״אני צריך מורפיום, כמה מנות כדי להחזיק מעמד עד שנגיע ארצה. שיבוא כל כמה שעות ויזריק לי. אני צריך מורפיום!״

גרא מבין שמרגע זה, אנחנו נותנים הוראות לד״ר אלכוהול, ולא להפך. הוא קולט שחזרתי לפיקוד, והצעקה שלי גורמת לו ליישר איתי קו מיד. הוא מבקש מהרופא לתת לי מורפיום. יש ביניהם חילופי דברים. השיחה נראית לי ארוכה מדי, והכאב מאריך כל שנייה לכדי נצח. ״נשלם לו,״ אני לוחש. ״הוא יודע,״ עונה גרא. ״תנוח, הוא מביא לך מורפיום. אני מטפל בזה.״

בית חולים טורקי. זה בדיוק מה שחסר לי. שיבשרו לאשתי היקרה שנפטרתי בטעות על שולחן המנתחים. בדיוק התחלתי תפקיד חדש ונחשק ביותר: מדריך ראשי של קורס חובלים. תפקיד שנחשב יוקרתי מאוד. היה לי חבל לפספס אותו עכשיו. הייתי קצין מסומן, מנערי הזהב של חיל הים, הייתה לפני עוד דרך, והיא נראתה מבטיחה. מה שקרה בחדר המלון עלול היה לקלקל לי את התוכניות.

הייתי מורגל אז בחשיבה של קבלת החלטות - אז קיבלתי החלטה, מפחד – ולא מגדולה: אני לבית חולים לא הולך! אני אקבל מורפיום וכך אחזיק מעמד עד הטיסה לישראל.

שנים מאוחר יותר, במסגרת הרצאה שהוזמנתי לשאת במוסקבה, יספר לי רב יהודי ברוסיה, אדם מהימן ביותר, שבטורקיה אכן שודדים איברים. במקום שממנו באתי, נוהגים לכנות את ההחלטה שקיבלתי ״בדיעבד פלוס״: בתחקירים צבאיים שמתבצעים לאחר חזרה מהשטח, ישנה טבלה שבעזרתה מנתח המפקד עד כמה מוצלחות היו ההחלטות שקיבל בזמן אמת, בכל נקודות הצומת בקרב. החלטה שקיבלת בזמן אירוע שקרה נבחנת פעם אחת לאור המידע שהיה בידך באותו רגע, בדיעבד - האם ההחלטה הייתה נכונה או לא? ופעם שנייה ההחלטה נבחנת לאור העובדות הידועות לך היום. אלה שני דברים שונים - כלומר, לאור הידע שלך היום, האם היית מקבל את ההחלטה הזו שוב? אם התשובה היא כן - אתה מסמן לך פלוס.

״אחרי כמה זמן פגה השפעת המורפיום?״ אני שואל.

״אחרי כארבע שעות.״

״אז תגיד לו שיבוא שוב בעוד ארבע שעות,״ אני אומר לגרא, שחוזר על ההוראה בגרמנית.

את הזריקה הראשונה אני מקבל מהרופא בסביבות שלוש לפנות בוקר. גרא מסמן לו להמתין ויוצא לרגע מהחדר. כשהוא חוזר, הוא מניח בידו של הדוקטור שטר כסף מקופל. אני מחייך אליו באהבה גדולה. איזה חבר. ג׳נטלמן אירופאי, בחלוק רחצה לבן, דובר גרמנית רהוטה, וברגע האמת יודע בדיוק מהם הגינונים הים תיכוניים הנכונים ומכבד את נותן השירות בבקשיש. רגע לפני שד״ר אלכוהול יוצא מהחדר, מודיע לו גרא שמעתה נפגוש אותו אחת לכמה שעות, כדי שיחזק לי את מינון המורפיום. ברור לכולנו שזה הדבר היחיד שישאיר אותי שפוי עם כאבי התופת האלה. קשה לי לדבר, אני מסטול לגמרי, ובעיקר מקווה להחלים כבר מה״וירוס״ הזה. אחרי הזריקה הראשונה אני לא מצליח לישון, אפילו לא דקה. אני נשאר ער כל הלילה, חושש להירדם, פוחד לאבד את ההכרה, לאבד שליטה, ויחד עם שתיהן - לאבד את הטיסה הביתה, המקום היחיד שבו אני מוכן לקבל טיפול רפואי.

אלא שהטיסה הכי קרובה לישראל עומדת לצאת רק בעוד כשתים־עשרה שעות.

מעולם לא הייתי במצב כזה. הבריאות שלי טובה. כקצין בכיר בחיל הים, אני מקפיד על בדיקות תקופתיות, שומר על כושר גופני סביר. נכון, מעשן, האם אלה הסיגריות? אני לא מכיר עוצמות כאלה של כאב ושל חולשה. שעות אחדות אחרי ההתקף הראשון מגיעות הבחילות ואני מתחיל להקיא. ההיגיון שלי מרוצה: הנה, ידעתי. זה וירוס, פשוט וירוס. רציני ונבזי, אבל וירוס. ואת הווירוס הזה אני מוכן להקיא בלי סוף, רק שתהיה לי כבר הקלה בכאבים.

כולם ירדו לארוחת בוקר בחדר האוכל של המלון, ואני גמור. הרופא מזריק לי עוד מנה של מורפיום. זו הזריקה האחרונה לפני צאתנו לנמל התעופה. אני נפרד ממנו, מודה לו על הטיפול ומשאיר בידיו את השטרות האחרונים של הכסף המקומי שברשותי. ההסעה לנמל התעופה יוצאת לדרך, ואני מתבונן מבעד לחלון, אבל בעצם מסתכל פנימה: איך אני מרגיש? מה שלום הכאב? בחוץ הכול חשוך, תאורת רחוב מתחלפת היא הנוף היחיד. אני מגשש כדי למצוא בחושך את היד של אורטל ואוחז בה, מרגיש בטוח יותר, רגוע יותר, בשליטה.

בנמל התעופה באנטליה אני נשרך אחרי כולם. אני לא רגיל להיות זה שמדשדש מאחור, אבל אני מחוסל. בדיוטי פרי החברים קונים מזכרות, מתנות וממתקים. מצב הרוח שלהם מרומם. אני נשכב על רצפת אולם הנוסעים היוצאים, אולי זה מה שיעזור לי. מאחורי שתים־עשרה שעות תמימות של מורפיום, טשטוש, הקאות, כאבים ודאגה שמכרסמת בגבריות שלי. בכל פעם שאורטל מתרחקת ממני לכמה דקות, אני נלחץ. זה הרי לא הגיוני, אני חושב. מהבוקר אני מוקף בחברים שלא עוזבים אותי לרגע ועדיין זקוק לה, רק לה, שתהיה לידי, שתשמור איתי על קשר עין. אני לא מודה בכך, אבל פחד סמוי מקנן בי. אורטל יושבת לידי, מביטה בי. מחייכת. אני מכיר את המבט הזה שלה: יש בו כל כך הרבה אהבה, אבל עכשיו נשזר בו גם גוון חדש שלא הכרתי. כנראה ככה נראית דאגה. היא מלטפת לי את היד ולוחשת, ״הכול יהיה בסדר. הכול.״ אני לא יכול לסבול את הדאגה שבעיניה ובקולה, ומתכווץ מבפנים. אסור לרחם עלי, ואסור לי להיות חלש. אני בשליטה. אני מתיישר בכורסה, מנער ממני את תחושת הכיווץ וממלמל, ״אני בסדר, זה יעבור.״

כל חיי ״ידעתי״ תמיד מה לעשות. מעולם לא ציפיתי שמישהו יפתור לי את הבעיות, ״יוציא עבורי את הערמונים מהאש״. סבא שלי היה אומר תמיד, ״אלון? אני לא דואג לו.״ הוא מעולם לא אמר את זה לי, אבל דאג שאשמע. אהבתי את המשפט הזה שלו. במבט לאחור, אני חושב שבניתי לי בזכותו מנוע פנימי שדחף אותי להצליח, תמיד להצליח, להיות חזק, מוביל, מנהיג, מנצח. כישלון לא בא בחשבון מבחינתי, בשום מצב. הצלחתי גם בתחומים ובאירועים שלכאורה לא עניינו אותי. די היה בכך שעמד מולי אתגר שדרש ממני להוכיח שאני מסוגל כדי לקפוץ לפעולה.

היום אני יודע שכל אחד מאיתנו מספר לעצמו סיפור פנימי.

סיפור פנימי הוא מחשבה שחוזרת שוב ושוב. הדרך שבה אדם קולט, מבין ומפרש את העולם ואירועים סביבו. אחד הסיפורים הפנימיים שסיפרתי לעצמי, מגיל צעיר מאוד, הוא שאני חייב להצליח. שאין לי על מי לסמוך, אלא על עצמי. זו לא תובנה קלה לילד, ואני לא ממליץ עליה לאף אחד. אז, עדיין לא ידעתי מאין זה הגיע. במרוצת השנים למדתי אמנם לסמוך על אחרים, אבל אף פעם לא עלה בדעתי להגיד ״קשה לי״ או ״לא יכול יותר״, לאף אחד בעולם. גם כשחוויתי קשיים גדולים או רגעים בודדים מאוד, גם כשעברו לי בראש מחשבות איומות, לא הצלחתי להוציא מפי את צמד המילים ״קשה לי״. בסיפור הפנימי שלי, שהאמנתי בו באמת ובתמים ולא הכרתי אחר זולתו, לא היה לשתי המילים הללו מקום. לכאורה, לא היה לי מה לחלוק, כי לא היה מי שיבין אותי ולא היה לי על מי להישען.

את הזמן האינסופי שנותר עד לכריזה ברמקול אני מעביר על ספסלי נמל התעופה, סמוך לשער העלייה למטוס. אורטל קופצת לקנות קצת ממתקים טורקיים, ואני שקוע בכאב הנבזי הזה, שמסרב להרפות. המורפיום אמנם מעמעם אותו, אבל הוא נוכח שם כל הזמן. כשהמטוס ממריא סוף־סוף, כולנו עייפים. זהו הלילה השני שלנו ללא שינה, אורטל מתמקמת בכיסא שלה, חולצת נעליים. אני אומר לה, או רוצה לומר, ״תישני, את זקוקה לזה.״ היא קולטת את חוסר האונים שלי ואומרת: ״תעיר אותי אם תצטרך.״ תוך שניות היא צונחת לתהומות של שינה הלומת עייפות. הכאב מתגבר, אני לא נושם. אני לא נושם. אלוהים, אני מבין פתאום, אני נחנק! אני נוגע באורטל, אבל היא מטושטשת. אני פוחד שאין בָּריאוֹת שלי די אוויר למשפט שלם אחד. איך אני אסביר לה? אני אמות לפני שהיא תבין מה קרה לי. בדיוק באותו רגע עוברת הדיילת ואני תופס אותה בידי האחת, מושך אותה אלי ומסמן מצוקה. היא קולטת מיד, ובתנועה יעילה ומהירה משחררת את מסכת החמצן, שנוחתת על פני.

אט־אט, החמצן הנקי שמוזרם אלי מבעד למסכה מחזיר אותי לאיזון. בחילות באות, הולכות ושוב באות. אני מסיר את המסכה. רוצה להקיא. מנצל היטב את שקיות ההקאה שלי ושל אשתי. אורטל, שחזרה בבת אחת לערנות מלאה וחדת חושים, מחזיקה לי את היד ולא מרפה. הזמן עובר. בעיניים עצומות אני מזיז את האצבעות, כדי שיֵדעו שלא איבדתי את ההכרה. שומר כל הזמן על שליטה, יודע בדיוק מה קורה לי. בהדרגה, הנשימה נרגעת ומתחילה להסתדר. במאמץ מתמשך אני מצליח להכניס מעט אוויר לריאות ולהרגיש קצת יותר טוב. בלי לחץ, אני אומר לעצמי. לחץ לא עוזר בשום מקום.

סוף־סוף אנחנו נוחתים. אנחנו בארץ. הצוות מכין אותנו לעובדה שבנמל התעופה ממתין לי אמבולנס. כשכבש המטוס חובֵר אלינו, מציעים לי אלונקה. ״אתה בסדר?״ שואלת הדיילת, אחת לעשר דקות. אני נבוך. לא אוהב להטריד, בטח שלא להיות המסכן. ״הכול בסדר,״ אני משיב.

אורטל, אשתי הנפלאה, תומכת בי כשאני יורד מהמטוס על שתי רגלי, סובל כאבי תופת מעל הצלעות בצד שמאל. אני מקווה להגיע הביתה מהר ככל האפשר, אבל צוות הפרמדיקים ממש מכריח אותנו לעלות לאמבולנס. אני מיטלטל על האלונקה במהלך הנסיעה ושומע את הנהג מדווח למישהו בקשר: ״עוד סיפור של הקזינו בטורקיה.״ מה? הלו! אני שומע אותך! אני שומע, למרות שהכאב משתלט על כל ישותי כמו גז שמתפשט בחדר. שומע, אבל לא מצליח להבין למה הנהג מתכוון. אני? קזינו? מה פתאום?! ומה הקשר בין קזינו למצבי? אני חש בבירור בנימה של זלזול בקולו. הוא מסיע אותי למרפאה הקרובה. איפה אנחנו בכלל? בלוד? יד מיומנת מחברת אותי בזריזות לאינפוזיה. כבר לא נשאר לי מה להקיא, אבל הקיבה שוב מתכווצת וגואה. ביממה האחרונה הקאתי עשרים פעם. לא אכלתי מרוב כאב, וגם לא שתיתי. האינפוזיה משיבה לי בהדרגה את כוחותי. אני מרגיש הרבה יותר טוב.

״שחרר אותי הביתה,״ אני אומר לפרמדיק.

״אין מצב, אדוני,״ הוא נחוש. ״אני מסיע אותך מכאן לבית חולים.״

״אל תדאג, אני אגיע לבית חולים,״ אני עונה לו בטון נחוש לא פחות, ״אבל ליד הבית, בחיפה.״

״אתה מבטיח?״ הוא שואל ומחתים אותי על טופס שבו אני מתחייב להגיע לבית החולים רמב״ם.

זהו, אני אומר לעצמי. הרע מכול כבר מאחורי. אני משוכנע שההקאות וחוסר התיאבון הקיצוני גרמו לי להתייבשות. האינפוזיה החזירה לי את הנוזלים שאיבדתי, ואני מרגיש הרבה יותר טוב. לא מבין עדיין שכל הצרה הזאת הייתה רק צרת לוואי, נספח לבעיה האמיתית שלי, שעל פִּשרה אף אחד עדיין לא עמד.

אנחנו מגיעים הביתה במונית, עם כל המזוודות. הנה, אני מרגיע את עצמי, בסך הכול חזרנו מִנופש בטורקיה. הכול בסדר. בכניסה לבית שלנו יש גרם מדרגות קטן. אני נעמד מולו, שואף את אוויר הכרמל המוכר כל כך, כשהכאב שב ומפלח אותי ביתר שאת. רק שבע מדרגות, אני אומר לעצמי, אחרי עשרים שעות של כאבי תופת, ערפול חושים, אובדן נשימה, כמה מנות מורפיום, שלוש שעות טיסה ועוד שעתיים של נסיעה מנמל התעופה בן גוריון עד לפתח ביתנו בחיפה. שבע מדרגות, זה הכול, ואנחנו בבית. קדימה. מדרגה אחת, מדרגה שנייה... זהו. לא יכול להמשיך. זו לא בעיה ברגליים, אני מאבחן. לכאורה, זה לא קשור לגוף בכלל. הגוף בסדר. פשוט אין לי אוויר, אין מה לנשום.

אני נעצר במקום ומתבונן בעצמי מבחוץ. הכול נראה אותו הדבר: גבר גבוה, בן 30. שיער מלא על ראשו, כושר טוב. תמיד חשבתי שהגבר שנשקף אלי מן הראי הוא מה שנהוג לכנות ״שמור במצב טוב״. לכן, התודעה עדיין מסרבת לקלוט. אבל שתי המדרגות בכניסה לבית מסמנות לי את הגבול, את רגע האמת. שתיים בלילה, ואני מוכרח להודות שקרסתי. שאני זקוק לעזרה.

״בית חולים,״ אני מצליח להגיד לאורטל, ומתעלף.