הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
2
פרינססה

פרינססה


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
2

במקום 45 

22.5 

במקום 45 

22.5 

מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

כמעט שלוש שנים חיכיתי שיואב יציע לי נישואין.


הוא לא עשה מזה דרמה גדולה. "זה רק בגלל שזה חשוב לך", הוא אמר, "כי מבחינתי אפשר להמשיך ככה". הוא אפילו לא קנה לי טבעת והוא בטח לא כרע ברך. רק ישב מולי במטבח שלנו וטבל את הביסקוויט בקפה שלו, ורגע לפני שכולו התמוסס פנימה הוא דחף אותו לפיו.


כשיצאתי מהמקלחת בחלוק כחול ומגבת מסובבת על הראש כמו אבועגילה, הוא עמד מאחורי הדלת והמתין לי עם הטלפון ביד. לרגע שמחתי כי חשבתי שהנה, הוא מחכה לי כדי להגיד לי שהוא אוהב אותי, ועכשיו הוא ייקח אותי בזרועותיו ישר למיטה ויהיה לי מה לספר לילדים שלנו. במקום זה הוא אמר, "אסף התקשר, אשפזו את אבא שלי, אני נוסע לתל השומר".


על סודות ובגידות, על רכילות ושתיקות, על בושות, על שמחות, על משפחה מטורללת אחת ועל פרינססה שרק רוצה אהבה ובדרך מפעילה כל מוקש אפשרי. ספרה החדש והמרתק של סיון אופירי נוגע בעצבים חשופים, מצחיק, מרגש ומעורר מחשבה על הבחירות בחיים ועל המחיר שהן גובות.

  • ISBN: 978-965-571-297-12
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 25/03/2019
  • שם המחבר: סיון אופירי
  • זמין להשאלה: כן

1

כמעט שלוש שנים חיכיתי שיואב יציע לי נישואין.

הוא לא עשה מזה דרמה גדולה. "טוב, נו, בואי נתחתן", הוא אמר. ואני, שחיכיתי למשהו רומנטי, לאיזה מטוס בשמיים עם שלט "התנשאי לי", או מיצג, כמו בצופים, עם כתובות אש, קיבלתי כוס קפה וביסקוויט לוטוס שהוא פתח עבורי.

"זה רק בגלל שזה חשוב לך", הוא אמר, "כי מבחינתי אפשר להמשיך ככה, אני לא צריך שאיזה רב יגיד לי ואני אחזור אחריו, תידבק לשוני לחכי אם אשכחך ירושלים. את ירושלים אני לא שוכח, ולגבי הלשון — היא מתפקדת יופי".

הוא אפילו לא קנה לי טבעת, והוא בטח לא כרע ברך. רק התיישב מולי במטבח שלנו, טבל את הביסקוויט בקפה שלו, ורגע לפני שכולו התמוסס פנימה דחף אותו לפיו.

זה לחלוטין לא מה שדמיינתי. חשבתי לעצמי, מה אני אספר לילדים שלנו? אבא הציע לאימא נישואין במטבח, אכלנו יחד ביסקוויטים והוא לא הרים אליי את העיניים בכלל כשהוא אמר את זה?1

*

בכל שישי בערב, כשהיינו מגיעים לאכול אצל הוריו, עדנה הייתה מסתכלת עליו ומסתכלת על אחיו, שצעיר ממנו בארבע שנים וכבר יש לו שלושה ילדים ופרצוף מסכן.

"טוב, מה את רוצה, אימא? לאסף נולדו תאומים, זו לא חוכמה. תתעסקי בינתיים עם הילדים שלו ותעזבי אותנו בשקט".

ואז היא הייתה מסתכלת עליי, ויכולתי לראות את המחשבות שרצות לה בראש לפי הפרצופים שעשתה. פעם שמעתי אותה אומרת לבעלה, "זאת’י, הפרינססה הזאת, לא תעשה לו ילדים. יותר מדי חשובה לה הגזרה שלה. אתה שומע, מוטי? מוטי? אתה שומע מה שאני אומרת לך?"

"כן, עדנה, אני שומע, אז מה את רוצה שאני אעשה? אני את שלי עשיתי".

והמשיך לקרוא עיתון, הקפה השחור שלו מונח על השולחן הקטן במרפסת והוא לוגם ממנו בקול מדי פעם. מוטי אהב לקרוא את כל המילים בעיתון, כולל את מודעות האבל, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה קרה ומי מת, ובגיל שלהם זה לא עניין של מה בכך.

"אנשים כבר מתו כמו זבובים", הוא אמר לאשתו.

*

"בוקר טוב, מותק. איך ישנת?"

עדנה ראתה אותי יוצאת מחדר האמבטיה ומייד הלבישה חיוך על הפנים שלה. היא כנראה לא שמה לב שנכנסתי לשם והייתה בטוחה שהפרינססה עדיין ישנה.

יואב יצא לרכוב על אופניים, זה היה הזמן היחיד שלו עם אחיו. קרן, אשתו של אסף, שחררה אותו לשלוש שעות ורבע. אחר כך הוא יצטרך להחזיר לה בדיוק את כל השעות והדקות, לא דקה אחת פחות.

שנאתי לישון בבית שלהם, אבל יואב אמר שזה כל כך משמח את אימא שלו ובשבילנו זה לא כזה סיפור, "אז אל תעשי מזה עניין, ליה, שימי כמה דברים בתיק ונלך".

אצלו זה באמת כמה דברים, כי אימא שלו החזיקה עבורו כלי גילוח ואפטר-שייב ותחתונים וחולצות וגרביים, העיקר שיבוא. אצלי, כל יציאה מהבית כוללת אריזה של כל הפרפומריה, הקרמים, המרכך לשיער, השמפו המיוחד לתלתלים, והפן, כי בלי פן אסור ללכת לשום מקום, גם לא למכולת.

כבר מזמן הבנתי שכל החום הזה, שאימא שלו הפגינה כלפיי וכלפי קרן, הוא מסכה שהיא הלבישה על עצמה טוב-טוב, כמו ב"משימה בלתי אפשרית" כשמחליפים זהויות.2

לא עניתי לה, רק חייכתי ונכנסתי לחדר שהיה פעם החדר של יואב. אימא שלו עדיין שמרה שם את הפוסטרים שלו מימי התיכון ולא הסכימה שנוריד אותם מהקיר.

גם כך הרגשתי נטע זר, עוף מוזר, סוג ב’. עדנה לא הבינה מה יואב מצא בשוורצע הזאת, למה דווקא היא מכולן. הוא חכם, נראה מצוין, וגם מרוויח ברוך השם, יכול היה לקחת לפחות מלכת יופי.

פעם עדנה דיברה על זה עם אימא שלה, שלמרות שהיו לה מכשירי שמיעה מיוחדים, היא התרגלה לצעוק ולחזור על מה שאמרו לה. באותו יום היא טבלה את עוגת השמרים שהיא הכינה בתוך הקפה ואמרה, "נו, מה אכפת לך, עדנה, העיקר שהילד מאושר. שוורצע זה יותר טוב מרוסייה. אני שמעתי שהרוסיות עכשיו תופסות את כל הבחורים הטובים, מוציאות להם את כל הכסף מהבלטות ולא מוכנות ללדת ילדים, כי ילדים כי זה משמין. עדיף זאת’י".

"המשפחה שלו היא משפחה חמה", כך סיפרתי לאדווה. יש להם יכולת לחמם את האווירה בקלות ובנחמדות עם כמה משפטים לא במקום.

ארוחת ערב בימי שישי הייתה מנדטורית, ומי שלא הגיע נקנס; באותו שבוע הוא לא מקבל הביתה קופסאות של אוכל, ובמקומן הוא מקבל הרבה פרצופים דרך הטלפון.

"נו, אז איך היה אצל ההורים של ליה?" הייתי שומעת אותה צועקת, ויואב היה מזיז את הסלולרי מהאוזן שלו ואומר באפתיות, "לא היינו אצל ההורים של ליה, אימא, היינו בבית".

"אני מבינה".

כאן היא הייתה עושה פאוזה, כאילו משחקת כרגע את הנסיך ב"המלט". "אז העדפתם להישאר בבית במקום לבוא לפה?"

"ליה הייתה חייבת לנוח, היה לה שבוע קשה", הוא היה נוהג לענות.

ברגע שהמילים האלה עזבו את הפה שלו הייתי שואלת את עצמי, למה הוא לא מספר לה את האמת, למה הוא מפיל הכול עליי? למה הוא לא אומר לה שכל מה שהוא רצה זה לשתות כמה וודקות עם חברים שלו בפלורנטין, ושגם אותי הוא השאיר בבית.

"אני מקווה שבשבוע הבא יהיה לה יותר קל", היא הייתה עונה לו, "כי אחרת אני אתקשר לפרופסורים שלה באוניברסיטה שישחררו אותה מהמטלות הקשות-קשות שיש לה, כי בגללן אני לא רואה את הבן שלי".

"הכול בסדר, אימא", יואב היה ממשיך לדבר באדישות ובינתיים בודק את המיילים שנכנסו לו לתיבה, ואפילו עונה בין לבין לפחות לאחד.

בשלב הזה הייתי מרגישה איך הדם שלי מתחיל להתחמם למצב צבירה אדים, בולעת רוק, כי לא היה לי כוח לקום להביא לעצמי מים, ואומרת לעצמי, תירגעי, ליה, הכול טוב, עוד מעט תתחתנו ואת כבר תראי לה מה זה. היא תתחנן לראות אותו, ואת תצטטי לה, "ועזב את אביו ואימו ודבק באשתו והיו לבשר3 אחד".

*

"אז מה את אומרת?" שאל יואב. הוא קם מהכיסא, הניח את הספל בכיור, פתח את הברז ומילא עד שהמים גלשו משפת הספל וכיסו את קרקעית הכיור.4

פתאום הבנתי שלא עניתי למה שהוא כינה "הצעת נישואין". כל כך הרבה זמן חיכיתי שהוא יאמר לי, "ליה, אני רוצה שתהיי אשתי". הייתי מדמיינת בלילות שהוא אומר לי שכל החיים שלו חיכה לאישה כמוני, שאני אהבת חייו, שהוא לא מאמין איזה מזל נפל בחלקו, שהוא לא היה מוצא בחיים אישה טובה ויפה וחכמה ונפלאה יותר ממני.

במקום זה הוא הציע לי ביסקוויטים. שנתיים ושבעה חודשים חיכיתי. והמחווה שלו, שכללה פתיחה של הצלופן של שני ביסקוויטים, ולא רק אחד, לא ממש ריגשה אותי עד דמעות. לכן לא צעקתי, "כן, אהובי".

בביסקוויט השני נפער בי נקיק של נחל אכזב שפעם היה מלא במים ועכשיו מתייבש לו לאיטו. ככה הוא, שכנעתי את עצמי. זה לא בגללי. הוא אדיש, זה האופי שלו, לא ממש אכפת לו מחתונות.

בחתונות של החברות שלי הוא היה נעמד בסוף, כשכולם היו נדחפים קדימה כדי לצלם את החופה בסלולרי שלהם. הוא תמיד החזיק בידו כוס גבוהה של שמפניה, ממתין שאפסיק ליילל מרוב התרגשות ולמרוח את כל האיפור שלי. כשהטקס הסתיים, היה מתקרב אליי ואומר, "אני לא מבין על מה את בוכה". ומייד אחר כך, "טוב, היינו?"5

"הוא לא בת", אמרה לי אדווה, "מה את רוצה, שהוא יבכה בחופות של החברות שלך? תאמיני לי, ליה, את לא רוצה גבר שבוכה בחתונות. מה נהיה מגברים היום? צריך גם קצת פאסון. כל המדינה הזאת רכיכות, איפה הגברים של פעם, עם ידיים פצועות מעבודת אדמה, חרושות, עם סימני שמש וחתכים?"

"אדווה, את מדברת על אבא שלך. היום זה כבר לא ככה. גם בסיירת מטכ"ל מלמדים אותם שזה בסדר לבכות. ומה כל כך רע בזה, הם לא גוש של בשר, זה בכלל לא רע שיש רגשות שם בפנים".

יואב התיישב בחדר העבודה. קבענו שהחדר יהיה של שנינו, אבל קצת אחרי שעברנו לגור יחד הוא השתלט עליו ואני מצאתי את עצמי עובדת בסלון.

נכנסתי להתקלח. נעמדתי מול המראה הקטנה ואז טיפסתי על דופן האמבטיה, כדי שאוכל לראות עוד חלק בגוף שלי חוץ מהפנים.

כל ציצי שלי פונה לכיוון אחר. לאחד פטמה שקועה. רק לפני ארבע שנים הבנתי שככה קוראים לזה, כשצילי ילדה את הבת שלה והסתבר לי שיש לנו בדיוק אותו הציצי. הציצי הימני דווקא הזדקר. כילדה, הציצים האלה עשו לי צרות צרורות, כי לכל החברות שלי היו ציצים שווים, עגולים וזקופים, ורק אצלי אחד הסתכל הצידה והשני לא הסתכל בכלל.

הבטן רופסת, סימני הניתוח6 עדיין בולטים על העור הכהה שלי. למרות שהבטיחו לי שהם ייחלשו עם הזמן, זה מעולם לא קרה.

נכנסתי לאמבטיה, ורגע לפני שפתחתי את זרם המים יכולתי לשמוע אותו מדבר עם אח שלו. "אסף, תירגע", הוא אמר.

זה לא היה אופייני ליואב. תמיד אמרתי שאם יודיעו לו שאבא שלו מת ממש ברגע זה, הוא יגיד, "אוקי. אני אבוא יותר מאוחר, אל תדאגו, זה יסתדר".

כשיצאתי מהמקלחת עם החלוק הכחול ומגבת מסובבת על הראש כמו אבועגילה, ראיתי אותו עומד מאחורי הדלת וממתין לי עם הטלפון ביד.

לרגע שמחתי. חשבתי שהנה, הוא מחכה לי כדי להגיד לי שהוא אוהב אותי, ועכשיו הוא ייקח אותי בזרועותיו ישר אל המיטה ונתחרמן לנו עד אור הבוקר, ובין לבין גם נזדיין ויהיה לי מה לספר לילדים שלנו.

במקום זה הוא אמר, "אסף התקשר, אשפזו את אבא שלי, אני נוסע לתל השומר". הוא לא חיכה שאשיב לו, לקח את המפתחות של המכונית ויצא מהבית.

"רגע, חכה שנייה", צעקתי ויצאתי לחדר המדרגות, עדיין בחלוק הכחול, אבל הוא נעלם בפתח המעלית. פשטתי מעליי את החלוק, לבשתי מכנסיים קצרים ואת החולצה הלבנה שקנינו ב"מחנה יהודה" בפעם האחרונה שהיינו בירושלים, וככה, בלי להסתרק, נכנסתי לכפכפים, יצאתי מהבית ונסעתי לתל השומר, תוך שאני מחייגת אליו שוב ושוב.

כל הדרך הוא דיבר בטלפון. כשסוף סוף ענה לי צעק, "מה את רוצה? את לא שומעת שאני בטלפון? למה את מטרטרת לי במוח?"

"מה קרה לאבא שלך?" צעקתי לו במהירות, כדי שלא יעבור לשיחה אחרת.

"אני לא יודע, אני בדרך למיון, כולם שם".


1 "כן, ילדים אהובים שלי, אבא שלכם לא באמת רצה להתחתן איתי, הוא רק רצה להרגיע את אימא שלו, שישבה לו על הווריד הראשי ומצצה לו את הדם".

2 רק שאצלה זה היה באופן קבוע, מייד אחרי שהייתה מורחת קליניק, כי קליניק זה היפואלרגני, ומעליו עוד מסכה עם משהו, ואז את המייק-אפ, ואז את הפודרה והסומק. כי אישה חייבת להיות מטופחת, קודם כול בשביל עצמה, אחר כך בשביל בעלה, שלא ילך לחפש אתונות בחוץ.

3 שתיחנק היא והבשר בשזיפים שלה. מי בכלל רוצה לאכול את זה? שתגיד תודה שכבר שנתיים וארבעה חודשים אני מוחלת על כבודי וסותמת את הפה, ועושה את עצמי כאילו לא שמעתי את כל מה שאמרה עליי, ואוכלת בשר קשה שאימא שלי לא הייתה מעזה לתת לכלבים של השכונה, שלא ייחנקו ויאשימו אותה ברצח.

4 כי ככה אימא שלו לימדה אותו, אחרת יש כתמים על הספלים וזה ממש חבל. "הנה, תראה את הספלים של סבתא מרתה, הכול בדיוק כמו ביום שהיא באה עם האונייה, עוד לפני המלחמה, היה לה מזל גדול, ההורים שלה רצו שהיא תישאר בגרמניה, אבל היא החליטה שהיא נוסעת לפלשתינה. הם נרצחו שם".

5 אף פעם לא נשארנו לריקודים. מבחינתו של יואב זה בזבוז זמן, הוא רצה לקום מוקדם בבוקר לאימון בבריכה, אפילו למנה ראשונה לא היינו נשארים.

6 בגיל חמש-עשרה תקפו אותי כאבי בטן קשים, החום שלי עלה והתחיל לי דימום נוראי. אבא ג’קי מייד הבין מה קרה. הכניסו אותי לחדר ניתוח בתל השומר. משום מקום הגיע תסביב שחלתי. מה שהתחיל כלפרוסקופיה הסתיים לבסוף בסכין. הרופאים לא הצליחו לסובב את השחלה והחליטו לפתוח כדי שלא יצטרכו לכרות אותה, לפני שנוצר נמק.