הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
פרידה אחת יותר מדי

במקום 44 

27 

פרידה אחת יותר מדי


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

27 

במקום 44 

27 

גודל (עמ'): 304
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

”לדנושה נודע שהיא יהודייה כשהיתה בת שבע וחצי. זה קרה בחדר המדרגות, כשעלתה לדירה שבה חיכתה לה דודתה סטשה.

דנושה היתה קלת רגליים. כמו ציפור היא הרגישה כשהתעופפה למעלה, גומאת מדרגה אחרי מדרגה. אמנם הנעליים הגבוהות שנעלה היו מעט כבדות על הרגליים, אבל עם הזמן היא התרגלה למשקל ולשרוכים ולמדה להסתדר איתן יפה.

גם ביום ההוא, כמו תמיד, היא דילגה במהירות בין הקומות, משתוקקת להגיע כבר לדירה ולחבק חזק את דודתה. ואז היא שמעה את הקול שאמר לה, ’את יודעת שאת יהודייה?‘


זו היתה אמנם שאלה, אבל דנושה לא הצליחה לענות עליה. רגליה המשיכו לנוע, אבל הלב שלה קפא והאוויר סביבה נהיה כמו קרח.

אילו היתה מצליחה לדבר היתה אומרת שזה לא יכול להיות. הרי כולם יודעים שיהודים הם שֵדים, ודנושה היא לא שֵד אלא ילדה טובה רגילה, שהולכת בדרכיו הקדושות של יזוס.“

כך נצרב בזיכרונה של דנושה בת השבע הרגע שבו נקרעה מעולם הנצרות הקתולי, שהעניק לה מסתור בעת המלחמה, ומצאה את עצמה בעולם זר ושנוא שלא הכירה ולא רצתה בו. סיפור חייה רווי טלטלות ופרידות שוברות לב, אך גם גדוש בהרבה נחמה ואהבה ואושר.

"פרידה אחת יותר מדי" מביא את סיפורה האוטוביוגרפי המטלטל של דניאלה-דנושה שטינמץ, שנולדה בקטוביץ שבפולין ערב מלחמת העולם השנייה. כפעוטה יתומה משני הוריה היא נדדה והיטלטלה בין מקומות מסתור ומנזרים, עד שבדרך לא דרך הגיעה לארץ, מצאה בית חם והורים אוהבים והקימה משפחה מאושרת. לאחר לבטים רבים החליטה להעלות את זיכרונותיה על הכתב ולפרסמם לזכר בתה תמי, שנפטרה מדום לב בהיותה בת עשרים ושתיים.

המשך קריאה
  • ISBN: 3626015
  • גודל (עמ'): 304
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 01/01/2019
  • שם המחבר: דניאלה שטינמץ
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

"שיחת הטלפון"

את שיחת הטלפון ההיא לא אשכח אף פעם, זו שקרעה אותי מתוך השלווה הרגועה שהקיפה אותי והציבה חומה נצחית בין החיים שהיו לי לפניה ובין אלה שבאו אחר כך. שיחה קצרה זו היתה, מילים ספורות בלבד שפלשו לגן העדן הפרטי שלי ושינו את חיי מן הקצה אל הקצה.

היינו אז, כמו ברבות מחופשות הקיץ שלנו, בביתנו שבאי קוואלו. זהו אי קטן שנמצא מדרום לקורסיקה, ובדרך כלל כלום לא קורה בו. המקומיים נהגו להתגאות ולומר שעיקר קסמו של האי שלהם הוא שאפשר ליהנות מכל רגע של שהייה בו גם בלי לעשות שום דבר מיוחד. גם אנחנו חשבנו כמותם. הכרנו כל אבן וכל פינה שלו, וימים שלמים עברו עלינו בקריאת ספרים ובטיולים על החוף וברכיבה על אופניים בשבילים המפותלים. תנועת מכוניות אינה מותרת באי, ישנן רק שתיים-שלוש מכוניות קטנות שנועדו לשימוש בשעת חירום, וכבר בחופשתנו הראשונה הצטיידנו בשני זוגות אופניים שעמדו יפה במהמורות הדרך הסלעית שמחברת בין הבתים והנמל.

כך נראו החופשות עד לקיץ ההוא, שבו שיחה אחת מקוטעת הפכה את המקלט הפרטי הבטוח הזה למקום הכי רע ומפחיד שהייתי בו. וכבר הייתי במקומות מפחידים. את זה כל מי שמכיר אותי יודע.

היום התחיל כרגיל. דניאל ואני ישבנו יחד במרפסת הרחבה שמשקיפה על המפרץ ואכלנו ארוחת בוקר, ואחר כך ירדנו להליכה על החוף. בננו הבכור רז לא היה איתנו, הוא היה בנסיעת עסקים בדרום אפריקה, וגם היה עסוק בהכנות לחתונה שלו, שעמדה להיערך קצת יותר מחודש אחר כך. תמי בתנו עמדה להצטרף אלינו ביום המחרת, ואני חיכיתי לה בקוצר רוח. עברו שבועיים מאז נפרדנו ממנה, ואני התגעגעתי.

בשנים ההם, כשהאי עוד היה אלמוני ומספר התושבים בו היה רק מאות ספורות, אפילו קו טלפון עוד לא התקינו אצלנו, ובכל יום אחרי הצהריים היינו צועדים ברגל למשרד הדואר, שעמד במרחק של כמה מאות מטרים מביתנו, ומטלפנים משם הביתה להרצליה, מדברים עם הורי או עם אחד הילדים ומוודאים שהכול בסדר.

בשיחת הטלפון של היום הקודם תמי נשמעה קצת ממהרת. אין לה זמן לדבר, היא התנצלה, היא צריכה לעזור לחבר לקנות מצרכים לארוחת ברביקיו שתתקיים אצלו בערב. ואני אמרתי, "טוב, לא נורא, נדבר שוב מחר, נוודא איתך שוב את מספרי הטיסות ואת שעת ההגעה המדויקת."

זו היתה התוכנית. ומלבד הידיעה שתמי תצטרף אלינו בעוד כמה שעות, לא היה שום דבר שנראה היה שיוכל לפגום בשגרה הרגועה של חיינו.

כשחזרנו מהחוף ביום ההוא של אוגוסט, החלטנו ללכת ברגל למשרד הדואר ולטלפן משם הביתה. היום היה יפה במיוחד, לא חם מדי אלא חמים, עם רוח נעימה שנשבה מהים ושמים בהירים בלי זכר לענן.

כשהיינו בדרך אמרתי לדניאל ששיחה שמתנהלת מטלפון ציבורי מזכירה לי את הזמן שבו רק הכרנו, הוא ואני, בימים שבבתים עוד לא היו טלפונים, לא בבית הורי על כל פנים, ואמרתי גם שהנוסטלגיה הזו מעוררת בי געגועים לימים שהילדים היו קטנים עדיין ותמיד יצאו איתנו לחופשות.

"הם גדלים מהר מדי," אמרתי לו, "אני לא רוצה לחשוב על הרגע שבו גם תמי לא תרצה לבוא איתנו ותעדיף לצאת לחופשה עם חברים או עם בן זוג."

דניאל היה ענייני יותר ממני. "מה יש לחשוב עכשיו על מה שלא קורה בינתיים? עובדה שמחר תמי באה, היא לא מוותרת עלינו, אז בואי נהנה ממה שיש כל עוד אנחנו יכולים."

כשהגענו למשרד הדואר, דניאל נכנס וחייג הביתה. אני נשארתי לעמוד בחוץ וחיכיתי שיסיים לדבר ויקרא לי. רציתי לאחל לתמי נסיעה טובה.

על המדרכה לידי עמדה חבורה של נערים שפטפטו וצחקו בשקט. כששמעתי את דניאל צועק, שרבבתי את הראש פנימה ואמרתי, "דניאל, אתה נורא צועק, תראה איך כולם מסתכלים." ואז ראיתי את השפופרת השמוטה ואת עיניו מוכות ההלם, וכמו מרחוק שמעתי את קולו שאמר, "ההורים שלך השתגעו לגמרי, הם אומרים שתמי מתה." אני זוכרת שאורו של היום החשיך בבת אחת ושאחד הנערים רץ אלי ותפס בי. ואז שמעתי שוב צעקות, והפעם זו הייתי אני.

כמה זמן צעקתי אני לא יודעת, וגם לא איך חזרנו לבית שלנו. אני זוכרת שנסענו לנמל, לסירה שלקחה אותנו משם, ואת המטוס הקל שהמתין על המסלול מוכן להמראה. אני זוכרת קול של גבר שאמר שעוד מעט ננחת בצרפת ונמשיך אחר כך לארץ.

הרבה שעות היינו בדרך, אולי יומיים שלמים או אפילו יותר. הטיסות יצאו כולן בלילה, ובחוץ רבץ חושך סמיך ושחור. אני זוכרת את הרצפות הבוהקות של אולמות הנוסעים ואת אורות הניאון הלבנים שעיוורו את העיניים. בזמנים כאלה לא צריכים עיניים, כי לא רואים כלום. מלחציים של ברזל לופתים את החזה, הפה פעור ויבש וצורב והריאות מצפצפות ומשוועות לאוויר. אני זוכרת מבטים סקרניים, משפטים נבוכים באיטלקית, בצרפתית, באנגלית. אנחנו משתתפים בצערכם, מאדאם, קבלו את תנחומינו הכנים.

איני חושבת שהבנתי מה קרה, ידעתי רק שמשהו איום מצפה לשנינו בסופו של המסע המסויט שאין לו סוף, משהו שאסור לחשוב עליו בכלל.

"תעיר אותי מהר," התחננתי אל דניאל. "החלום הנורא הזה מכאיב יותר מדי, ואם הוא יימשך אני אמות מצער."

אבל דניאל לא העיר אותי ביום ההוא. גם לא אחרי יומיים, כשעמדתי בבית הקברות בהרצליה. השעה היתה שש בערב, ה-7 באוגוסט של 1989. איני יודעת איך הגעתי לשם, אל הכבשן הגיהנומי הלוהט שהצטופפו בו המון אנשים. גם איני יודעת מי היו אלה שאחזו בזרועותי וגררו אותי על שביל העפר בדרך אל המקום שבו טמנו את ילדתי. הספקתי עוד לראות שדניאל מזיע ובגדיו הרטובים דבוקים לגופו כאילו מישהו שפך עליו דליים של מים, ואחר כך לא ראיתי כלום, רק הרגשתי את האש הרותחת שניתכה מהשמים וחרכה את עפעפי.

חברה שלי קראה הספד שכתבתי. איני יודעת מתי כתבתי אותו ואיך הצלחתי לחבר מילה למילה. תמי בתי, קולה התייפח, איך עזבת אותי כך, ילדה שלי בת עשרים ושתיים.

אני חושבת שמתתי אז. שנמלטתי מהעולם שלא רציתי להיות בו. זו היתה רק קליפת גופי שעמדה שם, חלולה ומרוקנת וחסרת חיים.