הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
3.4
ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
1
5
2
0
גם ב - Kindle
פקחית לימונדה
19 

פקחית לימונדה


דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
3.4
ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
1
5
2
0
19 
19 
גודל (עמ'): 138
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

אנחנו נכנסות למטבח וממשיכות בהכנות. יעל חותכת ירקות לסלט, אני מכינה את הרוטב ואימא רוחצת עוד קצת כלים שנשארו בכיור. מהצד זה נראה אידיליה משפחתית. עוד מעט כולם יגיעו וישבו מסביב לשולחן, שערוך כל כך יפה. כל הבעלים שלנו יגיעו, עם הילדים ועם האחים שלהם. ודפנה תביא את המצלמה שלה, ואחר כך יהיו כאלה תמונות יפות להראות לכולם. ורק אני אסתכל ואדע את מה שלא רואים בתמונה: שכולם באו כי לא נעים להם; שלכל אחד יש סוד בבטן שהוא לא מגלה; שכל אחד יודע לפחות שני סודות על אנשים אחרים ושיש דברים שלא מדברים עליהם ליד אימא שלי.

"פקחית לימונדה" - אסופת סיפורים שנכתבו לאורך שנים רבות. מן הסיפורים נשקפים השינויים בחייה של אישה ישראלית צעירה, החל מימי הרווקות, דרך נישואין, היריונות ולידות. חוויות מגוונות מנקודות ראות שונות מתוארות בשפה יומיומית וקולחת, המאפשרת לכל אחד להתחבר לגיבורי הסיפורים מכיוונים אישיים. הסיפורים, כמו החיים: מצחיקים, עצובים, מרגשים ומעוררי מחשבה, וכל אחד מהקוראים יוכל למצוא בהם קצת מעצמו, קצת מאחרים.


לימור טל כהן, בעלת תואר שני בחינוך. נולדה ברחובות להורים ניצולי שואה, בת שלישית מתוך ארבעה. כיום מתגוררת בראש העין, נשואה ואם לארבעה ילדים. זהו ספר הביכורים שלה.

המשך קריאה
  • ISBN: 698-348
  • גודל (עמ'): 138
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 04/06/2017
  • שם המחבר: לימור טל כהן
  • זמין להשאלה: כן

פקחית לימונדה

לשחר

 

אבא ואימא נסעו לחו"ל, והשאירו אותנו הילדים לבד בבית. כדי שלא יהיו מריבות של מי עושה מה, הם חילקו את התפקידים מראש. אנחנו חמישה ילדים בבית:

גילי – בת 17.

שרון ועמית – תאומים בני 15.

טלי – זאת אני. אני בת 13.

ואיה. היא בת 8.

אז כשאימא ואבא אמרו לנו שהם נוסעים, הם קבעו כמה כללים בבית: אסור לעשות מסיבות. אם יש מריבה, גילי היא הקובעת, כי היא הכי גדולה. אם יש בעיות שגם גילי לא מצליחה לפתור, צריך ללכת לניצה השכנה. היא תחליט בשבילנו. אסור לישון אצל חברים, אסור שחברים יישנו אצלנו. חוץ מזה מותר הכול, כי זה חופש גדול.

וחוץ מזה, הם חילקו תפקידים:

איה צריכה ללכת כל בוקר למכולת לקנות לנו מה שחסר, ואם לא חסר כלום, אז לפחות להביא לכל אחד שקית שוקו.

אני צריכה להכין ארוחת צהריים כל יום, כי אני היחידה שיודעת לבשל משהו. רק צהריים, כי בוקר איה קונה במכולת איזו לחמנייה, ובכל ערב מותר לנו להזמין פיצה. אני מאוד גאה בתפקיד שלי. זה הרבה אחריות.

שרון צריך לשטוף כלים ולהשקות עציצים. כל מה שקשור במים.

עמית צריך לעשות כביסה, ולנקות, גם רצפה וגם שירותים. הוא טוב בניקיון.

וגילי? הו! גילי קיבלה תפקיד של זהב. מכיוון שהיא אחראית עלינו בכללי, היא קיבלה תפקיד מאוד מיוחד. התפקיד של גילי הוא לדאוג שתמיד תהיה לימונדה במקרר.

שרון ועמית צעקו שזה לא הוגן. איזה מין תפקיד זה? ומה פתאום, ממתי אנחנו צריכים אחראית לימונדה בבית, כשכולנו יודעים שאיה תביא קולה כל יום.

אבל אבא ואימא אמרו שהיא אחראית בגדול על הבית, אז הם הטילו עליה תפקיד קטן יחסית.

מהרגע שאבא ואימא עלו למונית בדרך לשדה התעופה, התחלנו לקרוא לה פקחית לימונדה, והמרד התחיל.

קודם כול, שרון היה שותה דווקא המון לימונדה, וכל הזמן הולך אליה ואומר לה שנגמרה הלימונדה ושתעשה לו עוד.

איה בכלל בכתה שזה לא פֵיר, ולמה היא סוחבת מהמכולת קולה כל יום, אם במילא צריך להכין לימונדה, והיא התבכיינה שהתפקיד שלה הכי קשה, אז תוך יומיים היא החליטה שהיא מורדת, ולא הולכת למכולת.

עמית אמר שאם איה לא הולכת למכולת, אז גם הוא לא צריך לעשות את התפקיד שלו. תוך שבוע השירותים הסריחו ולאף אחד כבר לא היה מה ללבוש, אבל עמית עשה חרם בגלל שאיה הפסיקה ללכת למכולת.

בגלל שאיה לא הלכה למכולת, לי לא היה ממה לבשל, אז יצא שאכלנו רק פיצה כל ערב, אז גם לא היו כלים לשטוף.

מהר מאוד, הבית נראה זוועה. אין אוכל, מגשים ריקים של פיצה בכל מקום, כי אבא ואימא לא אמרו של מי התפקיד לפנות את המגשים החוצה למכל האשפה.

גילי כל הזמן אמרה שאנחנו חייבים למלא את התפקידים שלנו, ואם לא, היא תלך להתלונן לניצה. אז שרון צעק עליה, שאיזה מין דבר זה שפקחית הלימונדה פתאום מחליטה לכולם מה הם צריכים לעשות, ומי היא בכלל, ומה היא חושבת לעצמה. ושלא תחשוב שאם אבא ואימא עשו אותה פקחית לימונדה אז מותר לה הכול. וחוץ מזה, כבר שעתיים הוא לא שתה לימונדה, כי אין במקרר, אז במקום להטיף מוסר לאחרים, כדאי שהיא תלך למטבח להכין לו עוד לימונדה.

אחרי שבועיים שאבא ואימא לא היו בבית, כבר ממש אי-אפשר‏‏ היה לסבול את הריח. גילי החליטה שאין לה כוח לילדים קטנים ומפגרים כמונו, ושאם אנחנו שברנו את הכללים כל כך מהר, אז גם לה מותר, והיא הלכה לישון אצל החבר שלה, אפילו שזה אסור לה גם כשאבא ואימא בארץ.

וככה הימים עוברים, מגשי הפיצה נערמים להם מדי ערב על השולחן. כל העציצים כבר נראים ממש עייפים, ועציץ אחד כבר לא נראה שאי פעם יהיה אפשר להציל.

וככה ישבנו בערב, ארבעת הקטנים, כמו שאימא קוראת לנו, כשגילי חזרה.

היא נכנסה בוכה. חשבנו שזה בגלל הריח, ואיה צהלה לעברה: פקחית הלימונדה שבה הביתה!

אבל גילי לא התעצבנה כמו תמיד כשקראנו לה ככה. היא התיישבה בסלון והמשיכה לבכות בקולי קולות, והעיניים שלה היו נפוחות כאלה וראו שהיא כבר בוכה המון זמן.

היא התחילה למלמל משהו על זה שבכלום היא לא מצליחה. היא לא הצליחה להשתלט עלינו, ועכשיו גם החבר שלה זרק אותה, כי היא לא מסכימה לשכב אתו, אפילו שהיא ישנה אתו כל ערב כבר שבוע. ואז היא אמרה שהבית נראה זוועה, ואבא ואימא צריכים לחזור מחר, והם בטח יאשימו אותה, וכלום לא הולך לה.

ובאותו רגע כל כך ריחמתי עליה, שאמרתי להם: יאללה, חייבים לנקות. וכנראה שגם שרון ועמית ואיה חשבו ככה, כי הם מיד הסכימו. וכולנו קמנו, והתחלנו לנקות את הבית, ולזרוק לפח את כל מגשי הפיצה. היו שם בערך שבעים מגשים, כי היו ימים שהזמנו יותר מפיצה אחת, וזה הגיוני כשפיצה זה הדבר היחידי שאתה אוכל כל היום. עמית ניקה את השירותים ממש ממש טוב, וגם התחיל להפעיל מכונות כביסה ברצף. כולנו עבדנו קשה מאוד וגמרנו לעבוד רק בערך בשעה שלוש בבוקר. הלכנו לישון ממוטטים מעייפות.

***

כשאבא ואימא חזרו, הם ממש שמחו לראות את הבית ככה נקי. הם אמרו שהכול בזכות גילי, ששמרה עלינו כל הזמן, והייתה אחראית לכול, ונתנו לה את המתנה הכי שווה. גילי בכלל לא נראתה שמחה. אני חושבת שהיא עדיין בוכה בגלל החבר שלה, שהיא לא הסכימה לשכב אתו.

כשאבא ואימא התיישבו בערב הראשון לאכול עם כולנו יחד ארוחת ערב, הם שאלו מה למדנו מכל התקופה הזו, ואיזה ניסיון רכשנו. גילי התחילה לבכות, שרון ועמית אמרו שהם לא למדו כלום, ויותר טוב כשאתם לא בארץ, מתי תיסעו שוב?

אני העדפתי לשתוק. ורק איה, המטומטמת, אמרה:

למדתי שכדאי לשכב עם החבר מיד כשהוא רוצה, אחרת כולם סובלים וצריכים לנקות כל הלילה את הבית.

עכשיו עד סוף החופש לאף אחד מאתנו אסור לצאת מהבית. לגילי אסור עד סוכות.

 

***