הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ הרפתקה

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
4
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
3
11
פנג הלבן
ג'ק לונדון
35 

פנג הלבן

ג'ק לונדון

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
4
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
3
11
35 
35 
סדרה:‎ הרפתקה
גודל (עמ'): 290
מו"ל: אוקיינוס

תקציר

פנג הלבן, חציו כלב וחציו זאב, נולד בערבות השלג הקפואות של אלסקה. חייו מתחילים בהתמודדות יומיומית על מציאת מזון ועל התגוננות מפני בעלי חיים המאיימים להורגו. ואז מגיע הרגע המכריע שבו הוא פוגש לראשונה את בני-האדם - אינדיאנים החיים במחנה ביער - ומגלה לתדהמתו שאמו החזקה והבלתי מנוצחת מצייתת להם.
מרגע זה משתנים חייו ומתחיל להתחולל בתוכו מאבק בין הצד הזאבי שבו - הכמיהה לחופש ולטבע הפראי, ובין הצד הכלבי - הצורך בידו המלטפת של האדון.
סדרת הרפתקה מגלמת את האהבה הגדולה שלנו לספרי קלאסיקה לילדים ולנוער - אותם ספרים עתירי דמיון וקסם, שגיבוריהם כובשים את דמיוננו כבר כל כך הרבה שנים. פנינו למיטב הסופרים הישראלים, וביקשנו מהם לבחור ספר שאהבו כילדים, שבזכותו הפכו לסופרים בעצמם. כל ספר "מצא" לו את הסופר שלו, והסופר תרגם אותו לעברית והוסיף אחרית דבר.
המשך קריאה
  • ISBN: 2000521622
  • גודל (עמ'): 290
  • מו"ל: אוקיינוס
  • יצא לאור ב-: 01/01/2012
  • שם המחבר: ג'ק לונדון
  • זמין להשאלה: כן

ביקורות


"המפגש עם פנג הלבן הספרותי היה מרתק. הסיפור נפתח במסע של שני אנשים בערבות אלסקה שצריכים להגיע לנקודה מסוימת על מנת לקבור את המת שהם סוחבים איתם בתוך ארון קבורה. הם נאלצים להתמודד עם קשיי הטבע, ועם להקת זאבים שעוקבת אחריהם ובכל לילה מפתה את כלבי המזחלת שלהם ורוצחת אותם. בשלב מסוים עובר המחבר לעקוב אחרי להקת הזאבים הזו, ובזוג שמתפצל ממנה – זאב זקן בעל עין אחת וזאבה מעורבת שאמהּ הייתה כלבה ואביה זאב. מתוך הזוג הזה נולדים גורים, ואחד מהם יהיה לימים פנג הלבן.
מבחינה ספרותית, החלקים הכי מרשימים ומעניינים היו דווקא בחלק הזה – שליש הספר – לפני שמתחילות הרפתקאות פנג הלבן שהופכות אותו לספר נוער מלא תהפוכות. דווקא בחלקים האלה, כשהגיבור הראשי נעדר או רק בחיתוליו, מצליח ג'ק לונדון לייצר אווירה פיוטית וקשה של טבע שקט ואכזרי. סיפורם של אנשי המזחלות והתמודדותם עם הטבע שובה את הקורא (המבוגר) ובמידה מסוימת, העובדה שכעבור כחמישים עמודים הסיפור עובר אל הזאבים, קצת מאכזבת.
אבל גם במעבר לתיאור הזאבים יש איכויות ספרותיות מרשימות, ובמובן מסוים גם איכויות של סרט טבע (שודאי יצר השפעה עוד יותר חזקה על הקוראים בני תקופתו של לונדון – תחילת המאה העשרים – כשדימויים מהסוג הזה לא היו שכיחים). נראה שלונדון חקר היטב את חיי הזאבים באיזור, והתיאורים הכנים שלו, מלאי האכזריות (או לפחות מה שנתפס בינינו כאכזריות כמו טריפת גורים בני יומם), הם מרתקים ומלאי כישרון. גם תיאור ימיו הראשונים של פנג בעולם, שנולד בתוך מעורה כשהוא צמוד לאמו ולאט לאט הוא נמשך אל האור שבקצה המנהרה עד שהוא יוצא החוצה ומגלה לראשונה את העולם – הם תיאורים יפהפיים ושובי לב."

- ירין כץ, "קורא בספרים", 2014
תוך התכתבות עם מסורת ייצוגי חיות בספרות, מחיות בר ועד סיפורי כלבים, לונדון מעמיד ב"פנג הלבן" דמות חייתית מורכבת, המתוארת באופן ריאליסטי, תוך שימוש מינימלי בהאנשה. מורכבותו של פנג, כדמות המונעת על-ידי קונפליקט מתמיד בין דחפים סותרים, היא הישג ספרותי יוצא-דופן גם כיום, מאה שנה לאחר כתיבת הסיפור.

- ד"ר נעמה הראל, 2006

פרק ראשון

דרך הבּשָׂר

יער אשׁוּח אפֵל הקדיר פנים משנֵי עֶברי הנהר הקפוא. רוח חולפת הֵסירה מהעֵצים את מעטֵה הכּפור הלבן, והיה נדמֶה שהם נוטים זה אל זה, שחורים וּמאיימים בָּאור הדועֵך. דממה השׂתררה בארץ. האדמה היתה שומֵמה, חסרת חיים ותנועה, בודדה וקרה, וּברוחה לא היה אפילו עצב. היה בה רמז לִצחוק, אך צחוק נורא מכָּל עצב - צחוק אדיש כּחיוך הַספינְקס. צחוק קר כַּקרח, רווּי וַדאוּת אכזרית. היתה זו תבוּנת הנֶצח שאין לתָארה, הלועֶגת לכישלון החיים והמאמץ לִחיות.

כזו היתה הערָבה - הערבה הצפונית, הפּרָאית, קפוּאת הלֵב.

אך היו חיים על פני האדמה, גֵאים ונחוּשים. בּמורַד הנהר הקפוא עָמלה שורה של כלבי זאב. פַּרווֹתיהם היו מצוּפּות כּפוֹר, וּנשימתם קפאה בָּאוויר בּרגע שיצאה מִפּיהם, ניתֶזת בּאֵדים וּבקֶצף, נִתלית בַּפּרווה ומתגבֶּשת לִנטיפֵי קֶרח. הכלבים היו רתוּמים לרִתמת עור, ורצועות עור חיברו אותם אל מזחֶלת שנִגררה מאחורֵיהם, מזחלת נטוּלת מגלשַׁיים, עשויה קליפה עבָה של עץ שַׁדָּר, שגופהּ נח בּמלואו על השלג. חֶלקהּ העליון התעַגל מַעלה כּקוֹנכיַית שַׁבּלול, ודחק מטָה את נַחשול השלג הרך שזינֵק כגַל לפניה. על המזחלת ניצב ארגז מלבְּני ארוך וצר, קשור היטב. היו עוד דברים על המזחלת - שמיכות, גרזן, קנקן קפה ומחבת, אבל הארגז המלבְּני הארוך והצר בלט מכולם, תופס את מרבית שִטחה.

לפני הכלבים עמַל גבר בנעלי שלג רחבות. מֵאחורי המזחלת עמל גבר שני. על המזחלת, בתוך הארגז, שכב גבר שלישי שעמָלוֹ תם - גבר שהערָבה כבשה והִכניעה, שלא יזוז ולא ייאָבק עוד לעולם. אין זו דרכּהּ של הערבה לחבֵּב תנועה. החיים הם עלבון עבוּרה, מכיוָון שהחיים הם תנועה. הערבה שואפת תמיד להרוס כל תנועה. היא מַקפּיאה את המים ומונַעת מהם לזרום לים, מוצֶצת את לשַׁד העצים עד שליבם הגדול קופא, וּבפראות ואכזריוּת רבה מכול, מסתערת הערבה ומַכניעה את האדם - חסר המנוחה שביצורים, המורֵד הנצחי כּנגד הציווּי שכָּל תנועה חייבת להגיע לבסוף לעצירה מוחלטת.

אך מלפָנים ומאחוֹר עמלו שני הגברים שעוד לא מתו, בלי פחד או נכונוּת להיכָּנע. גופם היה מכוסֶה פּרוות ועור מעוּבּד. הריסים, הלחיים והשפתיים שלהם כּוסו גבישֵי קרח מִנשימתם הקפואה, עד שלא היה ניתן להבחין בתוֵוי פניהם. זה שיוָוה להם מראֶה של מסֵכות רפאים, קברנים מעולַם השֵדים בִּלוויה של איזו רוח. אבל מִתחת לכל זה הם היו גברים, חודרים לארץ השׁמָמה, הדממה והלעג. הַרפַּתקנים זעירים המסוּרים לְהרפַּתקה ענקית. מַציבים עצמם מול עוצמתוֹ של עולם נידָח כל כך, זר וחסַר דופֶק, כּמעמקֵי החלל החיצון.

הם התקדמו בלי לדבֵּר, שומרים את נשימתם לעבודת גופם. הדממה לחצה עליהם מכָּל עֵבר בּנוכחוּת מוּחשׁית, והִשפּיעה על מוחם, כפי שלַחץ אַטמוֹספֶרי מַשפּיע במים עמוקים על גופו של צוללן. מָחצה אותם תחת משקל המֶרחב העָצום והצַו הקבוּע. דָחקה אותם אל הפּינות הנידָחות של מַחשׁבותיהם, וסָחטה מהם, כמו מיץ מעֵנב, את כל הלַהט והעליצוּת הכּוזבים, ואת הַהערכה העַצמית המוּגזמת של הנשָׁמה האנושית, עד שראו עצמם קטנים ובנֵי חֲלוף כּגרגירֵי אבק, מיטַלטלים בלי דַעת בּמִשׂחקם העיוֵור של יסודות הטֶבע וכוחותיו העצוּמים.

שעות חלפו. אור היום הקצָר, החיוֵור וחסַר השמש, הֵחל לדעוך, כּשיללה רחוקה וקלוּשה עלתה בָּאוויר השָׁקט. היא נָסקה בּזינוּק זריז עד שהגיעה לַצליל הגבוה ביותר, ובו הִתמידה, רועֶדת ומתוּחה, עד שגָוועה לאיטה. זה נשמע כמו קינה של נשמה אבוּדה, אך היתה בה גם איזו עַגמוּמיוּת פּראית והִשתוֹקקוּת רעֵבה. הגבר מלפָנים סובֵב את ראשו, ועינָיו פָּגשו את אלו של הגבר מאחור. הם נָדו זה לזה בראשם, מעֵבר לארגז המלבְּני הצר.

יללה שנייה עלתה, מנַקֶבת את השֶׁקט כמחט. שני הגברים איתרו את מְקור הצליל. הוא הגיע מאחור, ממקום כּלשהוּ בַּמרחָבים שחָצו. יללה שלישית עלתה בּמענֶה לַקודֶמת, גם היא מאחור, וּמשׂמאל לַיללה השנייה.

"הם בּעקבוֹתינו, בִּיל," אמר האיש מלפָנים.

קולו נשמע צָרוד ומוּזר. ניכָּר שהדיבּור עולֶה לו בּמאמָץ.

"הבּשר בַּסביבה מוּעט," ענה חבֵרו. "כּבָר ימים שלא ראיתי סימן של ארנבת."

אחרי זה לא הוסיפו לדבֵּר, אך אוזניהם היו קַשוּבות ליִללות הציִד שהמשיכו לַעלות מאחוריהם.

כּשירַד החושך, הִיטו את הכלבים אל חֻרשַׁת אשוּחים על גדַת הנהר, והקימו מחנה. ארון המתים לצַד המדורה שימֵש מושב ושולחן. כלבי הזאב, מקוּבָּצים בצידה הרחוק של המדורה, נהמו והתקוטטו, אך לא הֶראו כל חֵשק לשוטט הרחק בָּאפֵלה.

"נראֶה לי, הֶנרי, שהם נשׁארים קרוב בּמיוחד לַמחנה," הֵעיר ביל.

הנרי, שרכַן מעל המדורה ויִיצב את קנקן הקפה בּעזרַת גוש קֶרח, הינהן. הוא לא דיבר עד שתפס את מקומו על ארון המתים, והתחיל לאכול.

"הם יודעים איפה התַחת שלהם בּטוח," אמר.

"הם מַעדיפים לאכול מאשר להיות אוכל. הם די חכמים, הכלבים האלה."

ביל נָד בראשו. "אה, אני לא יודע."

חבֵרו הביט בו בּסַקרנוּת. "זאתי הפעם הראשונה שאני שומע אותך אומר משהו על זה שהם לא חכמים."

"הנרי," אמר ביל, לועס באיטיות וּבריכּוּז את השעוּעית שאכַל, "שַׂמתָ לב בּמקרֶה לַבּלגן שהכלבים עשו כּשהֶאכַלתי אותם?"

"הם בֶּאמת השתוללו יותר מהרָגיל," הודָה הנרי.

"כמה כלבים יש לנו, הנרי?"

"שישה."

"אז הנרי..." ביל השתַהה לרֶגע כדי שמילותיו יהַדהדו ביֶתר חשיבוּת.

"כמו שאמרתי, הנרי, יש לנו שישה כלבים. הוצאתי שישה דגים מהשַׂק. נתתי דג אחד לכל כלב. והנרי, היה חסֵר לי דג אחד."

"סָפַרתָ לא נכון."

"יש לנו שישה כלבים," חזר על דבריו בַּאדישוּת. "הוצאתי שישה דגים. חד–אוזן לא קיבל דג. חזַרתי לשק והבֵאתי לו דג."

"יש לנו רק שישה כלבים," אמר הנרי.

"הנרי," המשיך ביל. "אני לא אגיד לך שהם היו כולם כלבים, אבל הם היו שָׁם שבעה שקיבלו דג."

הנרי הפסיק לאכול כדי להציץ מֵעבר למדורה ולספּור את הכלבים.

"יש רק שישה עכשיו," אמר.

"ראיתי את האחד הנוסף חוצֶה את השלג בּריצה," הכריז ביל בּוַודאוּת צונֶנת. "ראיתי שבעה."

הנרי הביט בו במבָּט מנחֵם ואמר, "אני אהיה נורא שׂמֵח כּשהמסע הזה ייגָמר."

"לְמה אתה מתכּוון כשאתה אומר את זה?" תבַע ביל.

"אני מתכּוֵון לזה שהמטעָן הזה של האֵפר מתחיל לשַׂחק לך על העצַבּים, ואתה מתחיל לראות דברים."

"חשַבתי על זה," ענה ביל במבט חמוּר, "ובגלל זה, כשראיתי אותו חוצֶה בריצה את השלג, הסתכַּלתי בשלג וראיתי עקֵבות. אז סָפַרתי את הכלבים, והם עדיין היו שישה. העקֵבות נמצאים שם בשלג עכשיו. אתה רוצה לראות אותם? אני אַראה לך אותם."

הנרי לא ענה אלא המשיך ללעוס בשתיקה. כשנגמרה הארוחה קינַח בספל קפה אחרון, ניגֵב את פיו בגב ידו, ואמר:

"אז אתה חושב שזה היה—"

את דבריו קטעה יללה ארוכה, פּראית ועצוּבה, שבָּקעה מהחושך. הוא עצר כדי להַאזין לה, ואז סיים את המשפט כשהוא מַחוֶוה בידו לעֵבר מקור היללה - "אחד מֵהם?"

ביל הינהן. "אני מעדיף בהרבֵּה לחשוב ככה מאשֶׁר כל דבר אחֵר. שַׂמתָ לב בּעצמך לָרעש שהכלבים עשו."

יללה ועוד יללה, ויללות שענו להן, הלכו והפכו את השֶׁקט לִמהומה. הן עלו מכָּל עֵבר, והכלבים הסגירו את אֵימתם כשהתקַבּצו יחד קרוב כל כך לאש, עד ששַערות פַּרוותם נֶחרכו בחום. ביל זרק עוד עץ למדורה לפני שהדליק את מקטַרתוֹ.

"נראֶה לי שאתה קצת מצוּברָח," אמר הנרי.

"הנרי..." הוא ינַק מהמִקטרת שלו, שוקע בהרהור, ואז המשיך. "הנרי, חשבתי על כמה שהוא הרבֵּה יותר בַּר מזל ממָה שאני ואתה נהיה."

הוא סימֵן שכּוונתו לגבר השלישי, כשחבַט בּאגודָלו על הארגז שעליו ישבו.

"כשנמות אתה ואני, הנרי, יהיה לנו מזל אם יכַסו אותנו בּמספיק אבנים כדי לשמור שהכלבים לא יאכלו אותנו."

"אבל לנו אין אנשים וכסף וכל השאר, כמו שיֵש לו," השיב הנרי. "הלוָויות למֶרחקים ארוכים זה לא משהו שאני ואתה יכולים להַרשות לעצמֵנו."

"מה שהורג אותי, הנרי, שאני לא מבין מה בּחוּר כזה, שהוא לורד או משהו כזה בארץ שלו, ואף פעם לא היה צריך לדאוג, לא לאוכל ולא לשמיכות - מה יש לו להידָחף לַקצָוות הכי נידָחים של הארץ - זה מה שאני לא מצליח להבין."

"הוא היה יכול להגיע לשֵיבה טובה אם היה נשאָר בּבית," הסכים הנרי.

ביל פתח את פיו לדבֵּר אבל שינה את דעתו. בִּמקום זה הצבּיע לעֵבר קיר החושך שלחַץ עלֵיהם מכָּל עֵבר. לא היה שום רֶמז לצורה בָּאפֵלה המוחלטת. היה אפשר רק לראות זוג עינַיים זוהרות כמו פֶּחמים בּועֲרים. הנרי הֶחוָוה בּראשו לעֵבר זוג שני וּשלישי. מעגל של עיניים נוצצות הִקיף את המחנה שלהם. פֹּה ושם זז זוג עיניים או נֶעלם ושָׁב להופיע אחרי רגע.

חוסר השֶׁקט של הכלבים הלך וגבַר, והם נָסו בּפֶרץ של חרדה אל הצד הקרוב של האש, מִשתופְפים וזוחלים לרגלֵי הגברים. בָּערבּוביה התהפֵּך אַחד הכלבים על קצֵה המדורה. הוא יִלל בִּכאב ופחד, וריח הפרווה החרוּכה עלה בָּאוויר. ההמוּלה הזו גרמה למעגל העיניים לנוע בחוסר נוחוּת, אפילו לסֶגת מעט, אך אז היא שָׁככה והכלבים השתַתקו.

"הנרי, זה חוסר מזל נוראי שנגמרה לנו התַחמושֶׁת."

ביל סיֵים לעשֵׁן את מקטַרתו, ועזר עכשיו לחבֵרו לסדֵר את מצַע הפּרוות והַשׂמיכות על ענפֵי האשוּח שהִניח על השלג לפני הארוחה. הנרי נֶאנח והִתיר את שׂרוכֵי המוֹקָסינים שלו.

"כמה קליעים אמַרתָ שנשארו לךָ?" שאל.

"שלושה," היתה התשובה. "והלוַואי שהיו לי שלוש מאות. אז הייתי מַראֶה להם מה זה, לַמנוּולים."

הוא נופף בּאגרופו בּכעס כּלפֵּי העיניים הבּורקות, ופנה להַשעין את המוֹקָסינים שלו לפני המדורה.

"והייתי רוצֶה שהכּפור הזה ייגָמר כּבר," המשיך. "כבר שבועיים שיש מינוּס חמישים מַעלות. הלוואי שלא הייתי מתחיל את המסע הזה, הנרי. אני לא אוהב את איך שזה נראֶה. זה לא מרגיש לי טוב. ואם אני כבר מבּיע מִשׁאָלות, הלוואי שהמסע הזה ייגמר כבר, ואני ואתה נשב, כמו שעכשיו, ליד האח בּמצוּדת מֶק'גָארי, ונשחֵק קְרִיבָּאג' - זה מה שהייתי רוצה."

הנרי נֶאנח וזחל אל מצָעו. כשהתחיל להירָדם, הֵעיר אותו קולו של חברו.

"תגיד, הנרי, ההוא שבא לקַחת דג - למה הכלבים לא תקפו אותו? זה מה שמֵציק לי."

"אתה דואג יותר מדַי, ביל," הגיעה התשובה הַמנוּמנֶמת. "אף פעם לא הייתָ ככה לפני זה. פשוט תשתוק כבר ותלך לישון. תהיה כמו חדש בּבוקר. הקיבה שלך צורֶבת - זה מה שמציק לך."

הגברים יָשנו, נושמים בּכבֵדוּת זה לצד זה, מִתחת לכיסוי אחד. האש דעכה, והעיניים הבּורקות הקטינו את המעגל שהִתווּ סביב לַמחנה. הכלבים הצטופפו בּפחד, פּולטים מדֵי פעם נְהמה מאיֶימת כּשהתקרב זוג עיניים. בּאחת הפּעָמים היה השָׁאון חזק כל כך, עד שהֵעיר את ביל. הוא יצא מהמיטה בזהירות, כדי לא להפריע את שנתו של חבֵרו, וזרַק עוד עצים לַמדורה. כשהֵחלה הלֶהבה לַעלות, נָסוג מעגל העיניים לאחור. הוא הביט בּפיזוּר נפש בַּכלבים המצטופפים, שיפשף את עיניו, והביט שוב במבט מרוּכּז יותר. אז זחל בחזרה אל השמיכות.

"הנרי," אמר, "היי, הנרי!"

הנרי גנח כּשעבַר משֵׁינה לעֵרות. "מה לא בסדר עכשיו?" שאל.

"כלום," הגיעה התשובה. "הם פשוט שוב שבעה. הרֶגע ספַרתי."

הנרי סימֵן שקלַט את המידע בִּנהמה, שהפכה לנַחרה כּשֶׁשקע שוב אל תוך השינה.

בבוקר הנרי הוא שהתעורר ראשון והוציא את חבֵרו מהמיטה. אור היום היה עדיין בּמרחק שלוש שעות, אף שהשעה היתה כבר שש. הנרי החל להכין ארוחת בוקר בַּחושך, וביל גילגל את השמיכות והֵכין את המזחֶלת לִרתימה.

"תגיד הנרי," שאל פתאום. "כמה כלבים אמַרתָ שיֵשׁ לנו?"

"שישה."

"טעות," הכריז ביל בִּתרוּעת ניצָחון.

"שוב שבעה?" חקַר הנרי.

"לא. חמישה. אחד נעלם."

"לעזאזל!" צעק הנרי בזעם, עזב את הבּישוּל וניגש לספּור את הכלבים.

"אתה צודק, ביל," פסַק. "שְׁמֶנְדרִיק נעלם."

"והוא עף מהֵר כמו בָּרק בּרגע שיצא. השאיר מאחוריו עשָׁן."

"לא היה לו סיכוי," פסַק הנרי. "הם בָּלעו אותו חי. אני מתעָרב שהוא עוד יִלל בּזמן שירַד להם בַּגרון, לַמנווּלים."

"הוא תמיד היה כלב טיפש," אמר ביל.

"אבל אף כלב טיפש לא אמור להיות כזה טיפש עד שיֵלך ויתאבֵּד ככה." הוא הביט אל שאֵרית הקבוצה במבט בוחֵן, שסיכֵּם ברגע את התכוּנות הבּולטות של כל חיה.

"אני מתערב שאף אחד מהאחֵרים לא היה עושֶׂה את זה."

"לא הייתָ יכול להזיז אותם מהמדורה אפילו עם אַלָה," הסכים ביל. "גם ככה תמיד חשבתי שמשֶׁהו לא בּסדר אצל שמֶנדריק."

זה היה ההֶספֵּד של כלב מת בַּדרך הצפונית - ארוך יותר מזֶה של כלבים רבּים אחֵרים, של גברים רבּים.