הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
41 דירוגים
3.9
ממוצע
1
6
2
4
3
2
4
4
5
25
16
גם ב - Kindle
פלא
ר"ג פלאסיו

במקום 37 

25.9 

פלא

ר"ג פלאסיו

דרג ספר זה מתוך 5
41 דירוגים
3.9
ממוצע
1
6
2
4
3
2
4
4
5
25
16

במקום 37 

25.9 

במקום 37 

25.9 

תקציר

קוראים לי אוגוסט, ואני לא מתכוון לתאר את עצמי. איך שלא תדמיינו אותי — זה הרבה יותר גרוע.
להסתגל לבית ספר חדש זה לגמרי לא קל, אבל אם אתה סובל כמו אוגוסט מעיוות נדיר בַּפָּנים, ההסתגלות ממש קשה, כמעט בלתי אפשרית.
עד כיתה ה' אוגוסט לא למד בבית ספר. עכשיו הגיע הזמן לנסות להשתלב בחברה של ילדים רגילים, כי בתוך־תוכו, אוגוסט מרגיש שהוא ילד לגמרי רגיל.
האם גם אחרים מסוגלים לראות אותו ככה — חכם, שנון וחבר נאמן — ולא רק יצור מעוות ומפחיד?
ומה יקרה לכם כשתפגשו את אוגוסט?
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-726-1
  • גודל (עמ'): 320
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 10/06/2013
  • שם המחבר: ר"ג פלאסיו
  • תורגם ע"י: אמנון כץ, שהם סמיט

ביקורות



הספר הזה הוא, פשוטו כמשמעו – פלא. הוא פלא כי הורים יקראו אותו בשקיקה אחרי שילדיהם יסיימו להנות ממנו. הוא פלא כי הוא עוסק באחד הנושאים הרציניים ביותר שניתן להעלות על הדעת אבל הוא עושה זאת בקלילות, בהומור וברגישות, והוא פלא כיוון שהוא גורם לדמעות של צחוק ובכי להתערבב אלה באלה על הפנים

זהו סיפורו של אוגוסט פולמן, ילד בן עשר רגיל לגמרי מבפנים ושונה מכולם בחיצוניותו. אוגוסט נולד עם מראה חריג מאוד, ורק מי שמסתכל עמוק יותר מצליח לראות את הילד המתוק והסובלני, בעל חוש ההומור הבלתי נדלה והנפש האיתנה.

אוגוסט לומד בחינוך ביתי, אבל בהגיעו לגיל עשר מגיעים הוריו להחלטה מפתיעה – לשלוח אותו ללמוד בבית הספר. על אף ההכנות הרבות והמפגשים עם המנהל ועם חלק מהילדים מבעוד מועד אוגוסט מרגיש את עצמו מובל "כצאן לטבח" במילותיו שלו וההרשמה שלו לבית הספר מלווה בחששות כפולים ומכופלים מאלו של הילדים האחרים. וההתחלה אכן לא קלה. הסטנדרטים שבהם על הילדים לעמוד כדי להיחשב "מקובלים" מקשים גם על ילדים רגילים, ועל אחת כמה וכמה על ילד כמו אוגוסט. מהר מאוד לומד אוגי מי הם הילדים הטובים באמת המסוגלים להיות חברים אמיתיים ומי הם אלו שמעמידים פנים מלאכיות בכל פעם שאיזה מבוגר נצפה בסביבה.

התמכרתי לסיפורו של אוגי פולמן מהקריאה הראשונה ואני שבה אליו מאז שוב ושוב.

רגיל

אני יודע שאני לא ילד בן עשר רגיל. טוב, ברור, אני עושה את כל הדברים הרגילים. אני אוכל גלידה. אני רוכב על אופניים. אני משחק בכדור. יש לי אקס־בוקס. דברים כאלה, כנראה, הופכים אותי לרגיל. ואני גם מרגיש רגיל. מבפנים. אבל אני יודע שילדים רגילים לא גורמים לילדים רגילים אחרים לברוח מהם בצרחות במגרשי משחקים. ואני יודע שבילדים רגילים לא נועצים כל הזמן מבטים.

אם הייתי מוצא מנורת קסמים והייתי מקבל משאלה אחת, הייתי מבקש שיהיו לי פנים נורמליות שאף אחד בכלל לא שם לב אליהן. הייתי מבקש שאוכל ללכת ברחוב בלי שאנשים, ברגע שהם רק רואים אותי, יעשו את הקטע הזה של להביט לצד שני. אני אגיד לכם מה דעתי: אני לא רגיל רק בגלל שאף אחד אחר לא חושב שאני רגיל. זאת הסיבה היחידה.

אבל אפשר לומר שאני כבר די התרגלתי למראֶה שלי. אני יודע להעמיד פנים שאני לא רואה את הפרצופים שאנשים עושים. כולנו נהיינו מאוד מתורגלים בקטע הזה: אני, אמא ואבא, וִיָה. לא, קבלו תיקון, לא ויה. ויה לא כל כך טובה בזה. היא מתעצבנת נורא כשמישהו גועלי אלי. למשל, פעם במגרש משחקים ילדים יותר גדולים מאיתנו עשו כל מיני קולות. אין לי מושג מה בדיוק הקולות האלה היו אמורים להביע, כי לא שמעתי אותם בעצמי, אבל ויה שמעה וישר צרחה עליהם. היא כזאת. אני לא כזה.

ויה לא חושבת שאני רגיל. היא רק אומרת ככה, אבל אם הייתי רגיל, היא לא היתה מרגישה שהיא תמיד צריכה להגן עלי. וגם אמא ואבא לא חושבים שאני רגיל. הם חושבים שאני לא־רגיל. נראה לי שהאדם היחיד בעולם שיודע בדיוק עד כמה אני רגיל זה אני.

דרך אגב, קוראים לי אוגוסט. ואני לא מתכוון לתאר את עצמי. איך שלא תדמיינו אותי, כל הסיכויים שזה הרבה יותר גרוע.