הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
15 דירוגים
3.3 ממוצע
1
3
2
3
3
2
4
1
5
6
10
פיץ והליצן 1: הרוצח של הליצן

פיץ והליצן 1: הרוצח של הליצן


דרג ספר זה מתוך 5
15 דירוגים
3.3 ממוצע
1
3
2
3
3
2
4
1
5
6
10
49 
49 
גודל (עמ'): 688
מו"ל: אופוס

תקציר

לפני כמעט עשרים שנה פרצה רובין הוב אל עולם הפנטזיה עם ספרה "שוליית הרוצח", הראשון מסדרת ספרי "הרואים למרחק", שהציג את דמויותיהם של פיץ-אביר הרואה למרחק ושל חברו המסתורי הידוע רק בשם "הליצן". ספר זה הפך את רובין הוב לאחת מסופרות הפנטזיה החשובות והידועות ביותר של זמננו.

 

במרוצת השנים המשיך דמיונה של הוב לתאר את הארצות הדמיוניות של שש הדוכסויות בסדרת "הספינות החיות". אבל לא משנה עד כמה הרחיקה לכת, לבה תמיד נשאר עם פיץ. תחילה היא שבה אליו עם סדרת "האיש הזהוב". ועכשיו, היא חוזרת שוב הביתה, בספר ראשון בסדרה חדשה הפותחת פרק אפל בסאגת הרואים למרחק.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-0-553-39242-5
  • גודל (עמ'): 688
  • מו"ל: אופוס
  • יצא לאור ב-: 26/03/2015
  • שם המחבר: רובין הוב
  • תורגם ע"י: צפריר גרוסמן

פרולוג

ליידי פניס היקרה שלי,

אנחנו חברות ותיקות כבר שנים רבות מכדי שאצטרך לשקול את מילותיי. כפי שציינת, בעדינות האופיינית לך, אכן, קיבלתי חדשות מזעזעות במיוחד. בני החורג, הנסיך אביר, הוכיח קבל עם ועדה כי טמונה בו אותה גסות רוח שתמיד ידעתי שמקננת בו. בנו הממזר, שנולד מזונה מממלכת ההרים, נחשף סוף כל סוף.

מביש ככל שיהיה, היה ניתן לטפל בנושא בצורה חשאית יותר, אילו היה אחיו החכם-כאבן אמת מקבל החלטה מהירה ונחרצת ופוטר אותנו אחת ולתמיד מהבושה הזאת. ואולם במקום לעשות זאת, הוא הציג אותו בפני בעלי בפומבי.

וכך, אל מול פני הבושה הזאת, מה עושה אדוני הלורד? לא רק שהוא מתעקש להביא את הממזר אל טירת הצבי, הוא גם מעניק לאביר את התואר ליערות נצרים, ושולח אותו לרעות באחו עם אשתו העקרה וחסרת החן. יערות נצרים! אחוזה נאה ללא ספק, שכל אחד מחבריי היה שמח לקבל לעצמו, והוא מעניק אותה לבנו מכיוון שהביא לעולם ממזר עם אחת מפשוטות העם! המלך ערמומי אינו רואה פגם בכך שאותו ממזר הובא לכאן אל טירת הצבי, כדי שכל אחד מאנשי חצר המלוכה יוכל לראות את פרא ההרים הקטן הזה.

ולבסוף, גם עלבון לי ולבני. הוא הכריז כי מעתה הוא מעניק לנסיך אמת את התואר המלך יורש העצר, וכי הוא יהיה הבא לעלות על כס המלכות. כאשר הייתה לאביר את ההגינות לוותר על טענתו לכתר בפני כלימה נוראית שכזאת, שמחתי בתוכי והאמנתי כי הדר יוכרז מיד כיורש העצר. אף שהוא צעיר משני אחיו למחצה, כל אדם יכול לראות כי שושלות הדם שלו אצילות וטהורות יותר, וכי הוא מלא הוד ותפארת כשמו.

נכון, אני מתבזבזת כאן. ממש כמו בני הדר. כאשר ויתרתי על שלטוני ועל תוארי כדי להיות מלכתו של ערמומי עשיתי זאת מתוך אמונה כי כל ילד שאלד לו ייראה טהור יותר משני הבנים חסרי האחריות שילדה לו המלכה הקודמת, וכי הוא ישלוט אחרי מותו של ערמומי. אבל האם הוא מסתכל כעת על אביר ומודה בטעות שעשה כאשר מינה אותו ליורשו? לא. במקום זה, הוא הזיז אותו מעט ממקומו כדי למנות את אחיו הצעיר והטיפש לתפקיד המלך יורש העצר. אמת. אמת הגדול בעל הפנים המרובעות, אדם בעל חן ונימוסים של שור בר.

זה יותר מדי, יקירתי. יותר מכפי שאוכל לשאת. הייתי עוזבת את חצר המלוכה, אך אני חוששת להשאיר כאן את הדר ללא הגנה נאותה.

מכתב מהמלכה תשוקה לליידי פניס מטילת׳

שנאתי אותה כאשר הייתי ילד. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את המכתב הזה, שאותו מעולם לא סיימה לכתוב ומעולם לא שלחה. קראתי אותו והבנתי בעצמי כי המלכה שמעולם לא פגשתי באופן רשמי שנאה אותי מהרגע ששמעה עליי. התחושה הייתה הדדית. מעולם לא שאלתי את צ׳ייד כיצד השיג את המכתב. צ׳ייד, ממזר בעצמו ואחיו למחצה של המלך ערמומי, מעולם לא חווה רגע של היסוס במאמציו לשרת ככל יכולתו את שושלת הרואים למרחק. הוא כנראה חטף את המכתב משולחנה הפרטי. אולי זו הייתה תחבולה שמטרתה לעורר בליידי פניס תחושה שהמלכה מתנשאת עליה ולא טרחה לענות על מכתבה. האם זה משנה? אינני יודע זאת כעת, שכן אינני יודע מה הייתה מטרתו של המורה שלי במעשה הגנבה הזה.

אבל לעתים אני תוהה האם מצאתי וקראתי אותו במקרה? או שמא זה היה עוד אחד ממעשיו המכוונים של צ׳ייד. הוא היה המורה שלי באותם הימים, ולימד אותי את אומנות ההתנקשות. צ׳ייד שירת את מלכו בדרך שלוחת רסן כרוצח, מרגל ותככן המתמרן את חצר המלוכה של טירת הצבי, ולימד גם אותי לעשות זאת. ממזר מלכותי, כך אמר לי, מקומו בטוח בחצר המלכות רק כל עוד הוא מביא תועלת. כלפי חוץ הייתי ממזר נטול מעמד, נתון ללעג או זוכה להתעלמות בעודי עושה את דרכי בטירה בין הסכנות הפוליטיות השונות. רק המלך ערמומי ואני ידענו שבעצם זכיתי להגנתם של המלך ושל הרוצח המלכותי שלו. אולם הוא לא לימד אותי רק להרוג ברעל ובסכין ולחבל תחבולות, אלא גם מה עליי לעשות כדי לשרוד כממזר מלכותי. האם הייתה כוונתו להזהיר אותי, או פשוט ללמד אותי לשנוא כדי שאהיה שלו בלב ובנפש? אפילו על השאלות האלה חשבתי מאוחר מדי.

במרוצת השנים ראיתי את המלכה תשוקה במגוון דמויות. תחילה היא הייתה האישה האיומה ששנאה את אבי ושנאה אותי אף יותר, האישה שבידה היה הכוח לחטוף את הכתר מראשו של אבי ולדון אותי לחיים שבהם אפילו שמי העיד על מעמדי כממזר. זכורות לי תקופות בחיי שבהן פחדתי אפילו להניח לה לראות אותי.

שנים אחרי שהגעתי אל טירת הצבי, נרצח אבי ביערות נצרים, וידה ככל הנראה הייתה זו שעמדה מאחורי המעשה. אך עם זאת לא היה דבר שהיה ביכולתי או ביכולתו של צ׳ייד לעשות באשר לכך. לא היה ביכולתנו לדרוש צדק עבורו. אני זוכר שתהיתי אם המלך יודע או שמא לא אכפת לו. אני זוכר שידעתי בוודאות מוחלטת שאם המלכה תשוקה תרצה במותי, היא יכולה לבקש זאת. אפילו תהיתי אם צ׳ייד יגן עליי או שיציית לפקודה. אילו מחשבות לא הולמות עבור ילד.

יערות נצרים הייתה רק מושג מופשט בעיניי, מקום נורא של גלות ובושה. כשהייתי ילד וגדלתי בטירת הצבי, נאמר לי שאל המקום הזה הלך אבי כדי להסתתר מהבושה שקיומי הביא עליו. הוא ויתר על טענתו לכתר, כבש את ראשו ברצפה כדי לספוג את העלבון ואת הכעס של אשתו החוקית סבלנות, התנצל בפני המלך ובפני חצר המלכות על חוסר הטוהר שלו וברח מהממזר שהביא לעולם.

בהתבסס על המקומות היחידים שראיתי בחיי דמיינתי את המקום כטירה מבוצרת על גבעה. חשבתי שהיא נראית כמו המצודה המבוצרת בעין-ירח שבממלכת ההרים או כמו טירת הצבי המוקפת חומות תלולות וניצבת על צוקים שחורים וגבוהים המשקיפים אל הים. דמיינתי את אבי, קודר ומהורהר, עומד לבדו באולם אבן קר שמעליו תלויים דגלי קרב וכלי נשק עתיקים. דמיינתי שדות טרשים וביצות ערפילים.

אחר כך גיליתי כי יערות נצרים היא אחוזה גדולה, בית נעים ורחב השוכן בעמק ירוק ושופע. חומותיה לא היו עשויות מאבן, אלא מעצי אלון זהובים ומעצי אדר מלבלבים, ואף שהאולמות היו מרוצפים בחלוקי נחל חלקים, הקירות עצמם היו מכוסים בלוחות עץ חמים. אור השמש הנעים על העמק הפורה נפל בקרניים רחבות על חדרים שחלונותיהם גבוהים וצרים. שביל הכרכרות המוביל אל הדלת הראשית היה רחב, ועצי לבנה גבוהים ותמירים ניצבו משני צדדיו. בסתיו, הם השירו מרבד זהוב עבה על הדרך, ובחורף, כשענפיהם עמוסים בשלג, הם התנשאו מעליה ויצרו מנהרה לבנה וקפואה שמעליה מבצבצים השמים הכחולים.

יערות נצרים לא הייתה עיר מקלט ולא מקום גלות, אלא מקום פרישה נעים עבור אבי ואשתו העקרה. אני חושב שסבי אהב את אבי באותה מידה שבה שנאה אותו אמו החורגת. המלך ערמומי שלח אותו רחוק כל-כך כדי לשמור על ביטחונו. וכאשר הגיע זמני להגיע לשם, עם האישה שאהבתי וילדיה הפעלתניים ועם האישה שתמיד רצתה להיות אמי, היה המקום לזמן-מה מפלט של מנוחה ושלווה עבורנו.

הזמן הוא מורה אכזר, והוא מלמד אותנו לקח מאוחר מכדי שיביא לנו תועלת. שנים אחרי שיכולתי להיעזר בתובנות הללו, הן הגיעו אליי. עכשיו במבט לאחור כאשר אני מסתכל על המלך ערמומי “הזקן״ אני רואה אדם שחלה במחלה סופנית שגזלה ממנו את השליטה על גופו ואת חדות מחשבתו. אבל גרוע מכך, אני רואה את המלכה תשוקה כפי שהייתה באמת: לא אישה מרושעת שמטרתה לאמלל אותי בכל רגע, אלא אם שלבה מלא באהבה חסרת רחמים לבנה היחיד, נחושה בדעתה לא להניח לאיש לזלזל בו. היא לא ידעה גבולות במאמציה להפוך אותו ליורש הכס.

מה אני לא אעשה כדי להגן על בתי? האם יש פעולה כלשהי שתהיה קיצונית מדי? אם אומר, “הייתי הורג את כולם, ללא חרטה״, האם זה הופך אותי למפלצת?

או פשוט לאב?

אבל את כל זה יכולתי להבין רק במבט לאחור. את כל השיעורים הללו למדתי מאוחר מדי. כשעוד הייתי גבר צעיר, הרגשתי שאני איש זקן וכפוף, שכל חייו הם רק כאב ואנחות. הו, כמה ריחמתי על עצמי והצדקתי כל החלטה נטולת אחריות שקיבלתי מימיי! ואז, כאשר הגיע זמני להיות הזקן החכם בביתי, נלכדתי בגוף של גבר בגיל העמידה, עדיין נתון לאותם תשוקות ויצרים, עדיין מסתמך על כוחה של זרועי הימנית גם כשהייתי צריך להיות חכם יותר ולהשתמש בהיגיון.

שיעורים שלמדתי מאוחר מדי. תובנות שגיליתי רק אחרי עשרות שנים.

ודברים רבים כל-כך אבדו בשל כך.