הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
10 דירוגים
3.5 ממוצע
1
0
2
2
3
4
4
1
5
3
12
פילגש מלכותית

פילגש מלכותית


דרג ספר זה מתוך 5
10 דירוגים
3.5 ממוצע
1
0
2
2
3
4
4
1
5
3
12
39 
39 
גודל (עמ'): 208
מו"ל: שלגי

תקציר

ג'יזל פוסטר נסחפת ללא מעצורים כשהיא פוגשת גבר זר ונפלא על אי קסום. שלושה ימים ולילות נפלאים עוברים עליה עד שהיא מגלה שהיא למעשה הכיבוש האחרון של הנסיך המתהולל רומן מאגנטי.

ג'יזל יודעת שהיא לעולם לא תוכל להשתלב בחיי הזוהר המלכותיים ולכן מחליטה לסיים את הקשר. אבל הנסיך לא רגיל לסירובים, והוא מוכן לעשות הכל כדי להשאיר את ג'יזל איתו...

  • ISBN: 50-1653
  • גודל (עמ'): 208
  • מו"ל: שלגי
  • יצא לאור ב-: 18/07/2011
  • שם המחבר: רובין דונלד
  • תורגם ע"י: עמוס זלינגר

1

הדבר האחרון כמעט שאמרה מאורה בשדה התעופה של אוקלנד היה, "ועכשיו, לכי ותעשי חיים."

ג'יזל פוסטר חייכה. "כמובן שאעשה חיים."

הסנדקית שלה דחקה בה בעדינות להתקדם לעבר שער הנוסעים היוצאים. "כשתחזרי, אני רוצה לראות עיניים צלולותבלי שום צללים מתחתיהןוהליכה מלאת אנרגיה. וגם קצת צבע בלחיים לא היה מזיק לך. את עבדת קשה מדי, במשך יותר מדי זמן, והשפעת שלך, שהפכה לדלקת ריאות, היתה אות אזהרה."

"את יודעת שתמיד הייתי לבנה כמו סיד. לולה היא התאומה עם העור הזהוב והלחיים הוורודות! ומישהו צריך להמשיך להפעיל את פרירואה," אמרה ג'יזל בנימה מתגוננת, תוך בדיקת כרטיס הטיסה והדרכון שלה.

האישה המבוגרת הביטה בה במבט שהיה רב הבחנה יותר מדי. "רק בגלל שהיא היתה ברשות המשפחה שלך במשך כמה דורות, זה לא אומר שאת חייבת להקדיש לה את כל חייך."

"אבל אני אוהבת אותה," אמרה ג'יזל.

מאורה נאנחה. "אני יודעת. אני יודעת. יותר מדיאבל את לא רוצה שאני אתחיל לדבר על זה. רק לכי ונסי לשכוח מהחווה ומהבקר, ומעובדי החווה ומהמשכנתא, למשך השבועיים הקרובים."

אילו זה רק היה פשוט כל כך! אבל ג'יזל בכל זאת הינהנה. "אוקיי."

"אני משערת שקוקונט-ביי ייראה לך רועש והמוני בהתחלה, אז תשתדלי להיכנס לאווירה לאט-לאט. נסי לבלות. תשתוללי קצתפלרטטי הרבה, ותצחקי יותר." היא חייכה ונשקה ללחיה של ג'יזל, ואז העניקה לה הדיפה קטנה, בהוסיפה בחומרת סבר, "ותדאגי לנוח כל יום אחרי הצהרים. אני רוצה לראות קצת צבע בלחיים האלה בשובך הביתה."

ג'יזל חיבקה אותה. "תודה רבה על זה שלא רק שאירגנת לי את החופשה הזאת, אלה גם שילמת עליה. אני מבטיחה לך ליהנות מכל שנייה."

אבל אחרי שלושה ימים בלבד, מתוך הארבעה-עשר שהיא היתה אמורה לבלות על האי פל'איסי, ג'יזל כבר היתה מוכנה להתגנב בחזרה לניו-זילנד. למרות יופיו עוצר הנשימה של האי, ולמרות שלאתר הנופש בו היא שהתה יצא שם בשל הפעילויות הבלתי פוסקות שיש בו, שלא היו בכלל לטעמה. מצב הרוח המרומם של כל האנשים סביבה היה קצת מעייף, ומעט נואש אפילו; שתיית קוקטיילים בחברת קהל גדול לא ממש משכה אותה, והיא לא ידעה איךוגם לא ממש רצתהלפצוח באיזה פלירט קצר של חופשה.

ולשכב סתם על שפת הים כדי להשתזף לא בא כלל בחשבון; עורה החיוור היה זקוק לטיפול זהיר מאוד, כך שהיא נאלצה לרוץ מהר כדי לתפוס מחסה, אחרי כל שחייה בים...

חוץ מזה, היא לא הצליחה להימנע מחברתם של אנשים, אלא אם כן הסתגרה בחדרה. כולם היו כל כך חברותיים שהיא החלה להרגיש כפוית טובה וקודרת, בגלל רצונה לזכות בקצת בדידות ושקט.

זאת הסיבה שלקחה את אחת מסירות המפרש הקטנות והססגוניות של כפר הנופש, והפליגה בה אל רצועת החול המסנוור שהקיף את האי הקטנטן, שהיה כמו חרוז קטן וירוק בקצה שונית האלמוגים. היא לקחה נשימה עמוקה והודתה בלבה למורה שלה בתיכון, שהקדיש מזמנו אחרי הלימודים כדי להקנות לחבורת תלמידים נלהבים את יסודות השיט בסירת מפרש קטנה.

כל השקט והשלווה, והדממה המבורכת שהופרעה רק על ידי הרישרוש הקל של כפות הדקלים ברוח החמימה. אפילו הגלים הארוכים והמתגלגלים, שהתנפצו בדרך כלל ברעש על שונית האלמוגים, הפכו לאדוות רכות שלחשו למול האלמוגים. שום טביעת רגל לא הפרה את שלמותו של החוף; הוא הבטיח לה שלווה ובדידות נפלאה. מבטה של ג'יזל נע הלאה, מעבר ללגונה, אל הכחול הבלתי אפשרי ממש של השמים. שום מפרש לא נראה באופק.

בהיאנחה באושר, היא נשאה את סלסלת הפיקניק שלה לעבר עצי הדקל, אל הצל של עצים רחבי צמרת שמאחוריהם, וענפיהם התחתונים הסתירו אותה מעיני כל רואה.

המחשבה האחרונה גרמה לה לפרוץ בצחוק. אף אחד לא עמד לעבור שם בכלל. "מושלם," היא התנשמהמבודד לגמרי, עם אפשרות לראות פיסות של ים מבעד לענפי הצמחייה.

היא פרשה את המגבת שלה, שחררה את הסרונג שעטף את הביקיני שלה, והוציאה את הספר מתיקה. מתחתיו נחה לה מצלמה דיגיטלית, עוד מתנה ממאורה.

ג'יזל צילמה כמה תמונות, של מרחבי האוקינוס שהשתרע משם ועד לטהיטי, ואת ממדיו העצומים הדגישה עוד יותר יכטה אחת שעשתה את דרכה לאורכו של החוף.

לאחר מכן היא צנחה על המגבת ופתחה את הספר שלה. נראה היה שחומר הקריאה היחידי בחנות של אתר הנופש הורכב ממגזינים שתיארו בפירוט את המעללים הרומנטיים האחרונים של חברי חוג הסילון. ג'יזל היתה סקרנית לגבי חייהם הפרטיים של אנשים מפורסמים בדיוק כמו כל אחד אחר, אבל שטף בלתי פוסק של רכילות יכול לאבד מהר מאוד מטעמו. למרבה המזל, לאתר הנופש היתה גם ספריה קטנה, ובה היא מצאה את ספרו האחרון של אחד הסופרים החביבים עליה ביותר. זמן לקרוא בנחת היה נדיר מאוד ומשמח עוד יותר.

היא התמתחה לה בנוחות כדי לשקוע בעולם הפנטזיה.

זמן מה לאחר מכן היא התעוררה בבהלה, בהבינה במעומעם שהיא שמעה קולות מתוך שנתה; קול קליל של אישה, וקול שהיה שייך לגבר.

היא לא הצליחה לקלוט שום מילה, אך משהו גרם לה לעצור את נשימתה בעת שהתקדמה בזהירות כדי להציץ מתוך הסבך שהסתיר אותה מקו החוף. הדבר הראשון שהיא ראתה היה יאכטה שעגנה ממש בתוך המעבר בשונית אל הלגונה, יאכטה ארוכה וחלקת קווים, יקרה מאוד ללא ספק, בעלת עיצוב כל כך יפה שלבה התרונן בקרבה ממש.

שני אנשים היו על החוף, רק כמה צעדים ממקום המסתור שלהגבר שזוף, בנוי לתלפיות, בחולצה רפויה ובגד-ים דמוי מכנסים קצרים, ואישה בביקיני לבן שחשף קצת יותר מכפי שהיה נחוץ מגופה השופע. גבה היה מופנה אל האיש, שמרח עליו קרם הגנה נגד השמש, תהליך ממנו היא מאוד נהנתה, אם לשפוט על פי ההתמתחויות החושניות והגניחות הקטנות שלה.

רעד משונה עבר בגבה של ג'יזל. כנראה שגם היא היתה מגרגרת כך בעונג תחת הליטופים המיומנים הללו, היא חשבה.

הוא ניצב על ברכיו כשפניו לכיוונה של ג'יזל, ראשו הכהה מוטה מעט קדימה, בזמן שאמר דבר מה, והשמש הדגישה את התווים הגאים של פניו.

תחושת התכווצות משונה אחזה את ג'יזל בשיפולי בטנה. היא בלעה רוק כדי להקל מעט את התחושה של גרונה היבש. גדל גוף, שרירי וחלק, הוא היה כמו פסל ברונזה של עוצמה גברית, בהתנשאו מעל לאישה באופן מגונן.

למול עיניה, הוא צחק ואמר משהו לאישה, ששלחה מעבר לכתפה מבט שבער בהזמנה מפורשת, ואז היא התפתלה עוד פעם בחושניות, ונשענה עליו אחורה.

כל גופו התקשה לגמרי, לפני שהוא קם על רגליו בתנועה חלקה אחת, ותוך כדי כך, הביט במעלה החוף.

ג'יזל התכופפה מיד במקומה, כי היתה לה הרגשה נוראה שהם הולכים להתחיל להתעלס. או שהם בדיוק סיימו להתעלס. איך שלא יהיה, היא לא רצתה להוות להם קהל. היא ניסתה להתגנב אחורה, דרך הצמחיה הסבוכה, ולבה קפא כשזרד יבש התפצח מתחת לרגלה. מבטה טס אל האיש שעל החוף.

הוא עמד ללא נוע למשך כמה שניות, פניו הכהים דרוכים, לפני שפנה בחזרה אל האישה.

ג'יזל, שחזרה לנשום, הזעיפה פנים למראה פניה המתפנקים של האישה. היא נראתה לה קצת מוכרת, בעת שהעניקה לגבר מה שסנדקיתה של ג'יזל, שדי אהבה להשתמש בסלנג עתיק, היתה מכנה מבט של גש-הלום. במקום להיענות להזמנתה המפורשת, הגבר אמר לה משהו נוסף, ואחרי משיכת כתפיים קצרה, היא קמה על רגליה והצטרפה אליו.

הוא התכופף להרים מהחול שתי מגבות בהירות, ואז הסתובב, ומבטו סרק שוב את סבך הצמחיה אשר הסתיר את פנים האי מקו החוף.

כשלבה הולם בחזהּ בעוצמה רבה כל כך שהיא חששה שהם יוכלו לשמוע אותו, ג'יזל קפאה שוב במקומה, ומיהרה לעצום את עיניה מרוב בושה על המציצנות שלה.

הוא לא היה יכול לדעת שהיא נמצאת שם. למרות שהתנפצותו של המקל נשמעה לה חזקה נורא, לא יתכן שקול הנפץ הגיע עד לאוזניהם, נכון?

כנראה שהוא סתם קלט פתאום שחוף פתוח אינו מקום מתאים להתעלסות. עדיף בהרבה לחזור אל היאכטה היפהפייה הזאת שם הם יזכו בפרטיות.

בעצב מסוים, ג'יזל הניחה לריסיה להתרומם וראתה את בני הזוג הולכים עד שיצאו מטווח הראיה שלה. סגנון חייה היה כזה שלא הותיר לה כמעט זמן וחשק לצאת לבילויים. אך מדי פעם בפעם היא כן חלמה לפגוש מישהו...

לא גבר מהסוג הזה, היא חשבה לעצמה בהיגיון. נוכחותו הגברית המרשימה מאוד עצרה אולי את נשימתה עכשיו, אבל גברים מהסוג הזה לא מופיעים לעתים קרובות, והם בוודאי לא מגלים עניין בבחורות שעובדות בתור פועלות חקלאיות בחוות בקר. הם יכולים לזכות בכל אישה שבה הם יחפצונשים יפהפיות ויקרות כמו אלו שמילאו את דפי הירחונים שבחנות אתר הנופש.

כעבור כמה רגעים, היא שמעה מרחוק טרטור מנוע חרישי וראתה סירת מירוץ קטנה נפרדת מהיאכטה וקרבה לעבר האי הזעיר.

מי הם?

"אנשים עשירים," היא אמרה בביטול. יאכטות כמו זאת שעגנה מולה לא קונים בזול.

ושניהם הפגינו ביטחון עצמי מוחלט, שלווה כה עמוקה, ששום דבר לא היה יכול לערער, ולו לרגע.

אנשים עשירים הם זן שונה לגמרי, ולרגע אחד היא התקנאה בהם. בחיוך אירוני, היא הרימה את המצלמה שלה כדי לצלם את היאכטה בעת שמפרשיה הורמו.

"לא, את לא תעשי את זה. תני לי את המצלמה." הקול הגיע ממש מאחוריה, קר ומצווה, ובעת שהיא הסתובבה בבת-אחת, מצלמתה נתלשה מתוך ידה.

באנקה של הלם, היא הרימה את מבטה אל זוג עיניים בעלות צבע וצלילות מדהימים; העיניים שצבען כחול עמוק כהה כמו שמי חצות הלילה, הביטו בה קשות וכועסות, מתוך פנים שהיו נאות ומרשימות עוד יותר מכפי שהיא ראתה קודם.

הוא התנשא מעליה, כתפיו הרחבות הסתירו לה את אור השמש. ולמרות שהוא לבש חולצה, הרבה יותר מדי עור שזוף היה גלוי לעיניה. זה עשה כל מיני דברים משונים לעצמות שלה.

אם הוא ייגע בה, היא חשבה לעצמה בקדחתנות, היא עשויה להתלקח ולעלות באש.

מילים נחלצו מבין שפתיה. "תן לי את זה בחזרה!"

"לא." לפני שעלה בידה למנוע זאת, הוא החל לדפדף בתמונות השמורות בזיכרון המצלמה.

"מה לעזאזל נראה לך שאתה עושה?" היא זעמה.

"רק בודק," הוא אמר בקצרה, והכניס את המצלמה לכיס החולצה שלו.

הטעמה מסויימת במילותיו גרמה לה לחשוב שאנגלית אינה השפה הראשונה שלו. למרות שהמיניות עטפה אותו כמו ערפל זוהר, הוא הותיר את מבטו נעוץ בפניה; בלי לשלוח מבטים נסתרים אל שדיה, בביקיני שהיא לבשה, ובלי לבחון את רגליה הארוכות.

ג'יזל פלטה בעלבון, "אבל אין לך שום זכותאני לא צילמתי אתכם אפילו," והשתתקה מיד, כי בזה הרגע היא הבהירה לו שהיא התבוננה בהם.

עיניו הוצרו לכדי חרכים צוננים. "מי את? מאיפה באת? מה את רוצה?"

השאלות הוטחו בה כמו יריות. היא לקחה נשימה עמוקה והשיבה בקול יציב. "אני אורחת באתר הנופש של קוקונט-ביי, ויש לי זכות להיות כאן בדיוק כמו שיש לך."

"מוטוּקאיהאי הזה, נמצא בבעלות פרטית," הוא אמר בשיניים חשוקות. "קשה לי להאמין שעובדי אתר הנופש היו נותנים לך לבוא לפה."

עורה בער אפילו עוד יותר. "איש לא אמר לי לא לבוא."

"את אמרת להם שאת מתכוונת לבוא לפה?"

"טובלא," היא הודתה בכנות. כוונתה המקורית היתה לשוט מעבר ללשון היבשה, אל חוף פחות עמוס, אבל באמצע הדרך לרוחב הלגונה, היא הבחינה באי הקטן ושינתה את דעתה. בקול מלא רוח קרב היא הוסיפה, "אם אתה רוצה שאנשים ישמרו מרחק מהאי שלך, אתה צריך לפזר שלטי 'נא לא להשיג גבול' על החוף."

"זה לא נחוץ," הוא אמר לה ביהירות עוצרת נשימה. "כולם יודעים לשמור מרחק ממנו. מה פתאום צילמת את היאכטה?"

"כי היא כל כך יפה," היא אמרה בשקט, ופניה נרגעו קמעה.

גבה שחורה אחת התרוממה. "יאכטה לבנה במי הטורקיז של הלגונה, עצי דקל וקול הגלים המתנפצים על השוניתממש הקלישה הטרופית," הוא אישר באירוניה, ואז, שינה בבת אחת את נימת הקול שלו ושאל, "אולי תרצי לעלות על הסיפון ולראות אותה מקרוב?"

מרוב תדהמה היא התפתתה כמעט, אך נדה בראשה. "לא. תודה. אני לא מכירה אותך, והיחס שלך לא מעורר ממש אמון."

חיוך מהיר גרם ללבה להתחיל לפעום שוב בטירוף. החיוך הזה היה פיצוץ ממשאינטימי, משועשע ומתגרה באופן כזה שכל פעמוני האזעקה שלה החלו לצלצל. בטנה של ג'יזל התכווצה, ולהט החל להתפשט בכל גופה. היא הבינה מה קורה לה כמובן. אמנם היא היתה חסרת ניסיון עם גברים, אך היא היתה מספיק אישה כדי לזהות משיכה גופנית כשזאת הולמת בכל הכוח בסרעפת שלהובכל מיני חלקים רגישים נוספים של גופה.

תשלימי עם זה, היא חשבה לעצמה בקדרות. זה היה אמור לקרות לך בסופו של דבר. אז תתגברי על זה. סביר להניח שזה מה שהוא עושה לכל אישה שהוא פוגש.

הוא ידע שהוא יפהפה; היה לו ביטחון עצמי עמוק מאוד, של מי שחי חיים קסומים.

"אחת אפס לך," הוא אמר בעצלתיים. "אני אעזור לך לקחת את החפצים שלך בחזרה לסירתך."

במילים אחרות, הוא מגרש אותה מעל האי. בגב זקוף, ג'יזל השיבה בקרירות, "אתה לא צריך לטרוחאני הבאתי אותם הנה, אני אקח אותם בחזרה."

אבל הוא התעלם ממנה, התכופף כדי להרים את השמיכה והסלסלה שלה, ונשא אותן בחזרה דרך הסבך המוצל של העצים. בצאתם אל החול, ג'יזל הזעיפה פנים. סירתה הקטנה נגררה אל המים, וצפה שם מאחורי סירת מנוע קטנהלא זאת שבאה מהיאכטה לאסוף אותם לפני כן, כפי שהיא שמה לב. והאישה לא נראתה בשום מקום.

"אני יכולה לשוט לבד," היא אמרה בשמץ של חוסר נוחות.

הוא משך בכתפיו. "קל יחסית להפליג הנה, עם הרוח הגבית," הוא אמר בהבעה קלילה, "אבל בחזרה את תיאלצי לזגזג."

"אני יודעת." אפס מתנשא שכמותו! "יש לי די הרבה ניסיון בשייט מפרשיות."

הוא נעץ בה מבט שוקל שנועד לגרום לה לחרוק כמעט בשיניה. האיש ידע בדיוק איזה אפקט הוא רוצה שיהיה לו, ואיך להשיג אותו ללא כל מאמץ.

"את מניו-זילנד, לא?" הוא אמר.

"מה זה קשור?"

"את יכולה להפסיק להזדעף. הניו-זילנדים ידועים באהבה שלהם לים."

הנימה המשועשעת שהסתתרה בדבריו הצליחה למתוח אותה עוד יותר אפילו. הוא נכנס אל תוך המים והניח את חפציה בסירה שלו. "קדימה, תיכנסי."

ג'יזל לא זזה ממקומה. "אני מסוגלת בהחלט להפליג חזרה בכוחות עצמי." היא ניסתה להישמע בוגרת, שלווה ובוטחת בעצמה.

בחיוכו לא היתה שום וותרנות. "אבל את תשוטי חזרה אתי," הוא אמר, והפעם אי אפשר היה לטעות בנימת האיום שלו. "אני לא אוהב מציצניםאו מציצניותואני רוצה לברר למה אף אחד לא הזהיר אותך לשמור מרחק מהאי שלי."

היא עמדה על שלה בעקשנות. "אני רוצה לשוט בחזרה לבד."

"ואני רוצה שתבואי אתי," הוא אמר, כאילו בזה הוא סוגר עניין.

כשהיא הביטה בו במבט זועם, הוא הרים אותה בזרועותיו, הניח אותה בסירתו, וקפץ פנימה אחריה, בחבטה שממש טלטלה את הסירה.

"לך לעזאזל!" היא פלטה, מבולבלת לגמרי מהתגובה הלוהטת והמהממת של גופה לכמה השניות המסחררות הללו שבילתה בזרועותיו.

זעם על השימוש הבוטה שלו בכוחו הפיזי כנגדה, נאבק בה עם תחושה עזה של מודעות, פרימיטיבית ושורפת. מתח טעון בער בקצות העצבים שלה, כשזיכרון כוחו והניחוח החמקמק שלו משתק כל מחשבה צלולה.

התנגדותה הושתקה על ידי קול רעש המנוע, והיא התנודדה כשהסירה הקטנה יצאה לדרך, והתיישבה בבת-אחת, בדיוק במקום שהוא הורה לה, זועפת ורותחת בתערובת משתקת של בושה וכעס.

פירט יהיר ומתנשאמי הוא בכלל לעזאזל? הבעלים של קוקונט-ביי?

הוא בהחלט היה מרשים מאוד. והאפשרות שיואשם בתקיפה ובחטיפה לא מדאיגה אותו בכלל.

בהקפידה בעקשנות להפנות לו את עורפה, היא הסתכלה על המים הכחולים של הלגונה, עד שהסירה החלה להיעצר בהתקרבם לקוקונט-ביי, והחוטף שלה ניווט בקלילות את הסירה בין כל השחיינים בים, עד שהם הגיעו אל החוף.

חשדותיה של ג'יזל התחזקו על ידי קבלת הפנים שהמתינה לו על שפת היםהאחראי על הסירות, מנהל אתר הנופש ועוד כמה אנשים עם הבעות פנים של ניטרליות זהירה.

השובה שלה היה אדם חשוב, ללא ספק.

האישור לכך התקבל ברגע שהוא כיבה את המנוע וקפץ מעבר לדופן הסירה. מנהל אתר הנופש צעד קדימה, מחייך. "יש בעיות?" הוא שאל, כשמבטו נטוע בפני האיש שבמים.

"לא," השיב המענה שלה בשלווה גמורה.

הוא העביר את האחריות לטיפול בסירה לידי איש הסירות, והסתובב כדי להושיט יד מצווה לעבר ג'יזל. היא קפאה לנוכח דאגתו הבלתי רצויה, ובהבעה גאה, השתלשלה באיטיות אל תוך המים החמימים.

הוא נעץ בה מבט מלגלג, ואז אמר למנהל שהוא ראה את האורחת...

"מיס ג'יזל פוסטר," עידכן אותו המנהל, ברשמיות וללא שום צורך, חשבה ג'יזל לעצמה בעלבון, מבוהלת משום מה מכך שהלוכד שלה יידע את שמה.

"אה, מיס פוסטר," הוא אמר בהטעמה ששלחה סדרה של צמרמורות קלות, בזו אחר זו, במורד גבה. צמרמורות שחיוכו לא ניסה כלל להפיג. הוא פנה בחזרה אל המנהל. "אני מופתע שאיש לא אמר לה שמוטוקאי הוא אי פרטי."

המנהל הביט באיש הסירות, הזמין אותו בשקט להגיד דבר מה. הוא אמר בשקט, "בדיוק עמדתי להגיד לה, אבל שמעתי אמא של ילד קטן צועקת."

"אה," אמר המנהל. "כמובן." הוא פנה בחזרה אל האיש המעצבן, והסביר לו. "אישה אחת חשבה שבנה נעלם, הוד מעלתו."

הוד מעלתו!

מי לעזאזל האיש הזה? במאמץ מה ג'יזל השיבה את תשומת לבה בחזרה אל הסברו של המנהל.

"רק אחרי כמה רגעים התברר שהוא הצטרף לקבוצה אחרת של ילדים, על חוף הים, ושיחק איתם במחבואים. אנחנו חיפשנו קודם כל במים, כמובן, ובינתיים, מיס פוסטר כבר יצאה. אבל עד כמה שידוע לי, היא אמרה שבכוונתה לשוט אל המפרץ הבא. ומאחר שלא היינו מסוגלים לראות את הסירה שלה, לא ידענו שהיא סטתה מהמסלול. צר לי מאודזאת היתה טעות של כל הנוגעים בדבר."

ג'יזל קפאה. מהתיאור שלו השתמע כאילו היא יצאה אל הים במכוון בזמן החיפושים אחר הילד, אחרי ששיקרה בקשר ליעד שלה, ואז הסתירה את הסירה הקטנה!

בחיוך חמים ג'יזל פנתה אל איש הסירות. "צר לי על כך שהאשימו אותך. זה לא יקרה שנית." היא שלחה מבט יציב וישיר אל האיש שגרר אותה בחזרה לחוף וחייכה שנית, אבל תוך הקפדה שהחיוך לא יגיע אל עיניה. "תודה על כך שווידאת שאגיע חזרה בשלום." היא השתתקה לרגע, ואז הוסיפה במתיקות, "אה, ואני יכולה בבקשה לקבל את המצלמה שלי בחזרה?"

"כמובן," הוא אמר במידה שווה של חביבות, והוציא אותה מכיסו. חיוכו התגרה בה כשהושיט לה את המצלמה.

נוקשה מרוב כעס, ג'יזל הניחה אותה בתיק שלה, אספה את הסלסלה והספר שלה, והינהנה אל כל הנוכחים לפני שעזבה את המקום בגב זקוף.

בשובה לחדרה, היא עמדה ללא תנועה במשך כמה שניות, ואז פלטה נשימה ארוכה ונרעדת. המנהל האפס הזה גרם לה להיראות כאילו שיקרה להם בכוונה תחילה! ומכל הרודנים שבעולם, זה שחטף אותה חייב להיות הכי עריץ.

הוד מעלתו ממש! משום מה היא לא הופתעה בכלל לשמוע שהוא נסיך. היא יכלה ממש לדמיין אותו רודה בבני האיים המסכנים, מונע מהם מעבר וגישה, נוהג בהם ביד קשה מאוד...

למען האמת, היחידי שיצא מכל הסיפור הזה עם שמץ של כבוד עצמי היה איש הסירות.

עדיין רותחת, היא התקלחה ושטפה את החול והמלח שנותרו בשערה השחור, ובלבה לעגה לעצמה בציניות על כך שהיא מנסה להסיר מעליה את כל המצב הזה בצורה כה נדושה. היא לא אכלה את ארוחת הצהרים שלקחה עמה לשייט, אז היא פתחה את סלסלת הפיקניק ואילצה את עצמה לבלוע את האוכל, בלי להבחין בכלל בטעמו, כשכל מחשבותיה מסתחררות עדיין.

למה הגיב הנסיך איך-שלא-קוראים-לו בכעס רבובהתפרצות עזה כל כךעל האפשרות שהיא צילמה אותו ואת בת לווייתו? האם הם נאהבים בחשאי?

אולי הם נשואים, ומן הסתם לא מרוצים כל כך מהאפשרות שיצלמו אותם בשעת התעלסותם. ברור לגמרי שהוא חשב שהיא עשויה להיות צלמת פפראצי, אבל אפילו זה לא מצדיק את גסות הרוח שלו.

כאילו שזה בכלל אכפת לה! "מספיק!" היא קראה בקוצר רוח אל תוך האוויר המהביל, ושלפה את ספרה מתוך הסל. "תשכחי מכל הסיפור הזה."

אתר הנופש נבנה בצורה חכמה מאוד; הוא נועד לארח בעיקר קהל צעיר בלי ילדים, כאלה שעומד לרשותם די כסף, והוא היה יפה מאוד. החדרים היו נוחים ומעוצבים בתבונה רבה, עם מרפסת קטנה ומוצלת לכל אחד מהם, עם שני כסאות נוח מהם ניתן היה להשקיף או על הגינה עם שפע שיחי ההיביסקוס הפורחים, או על חוף הים, או על הבריכה. המרפסת שלה השקיפה אל הים.

חצי שעה אחר כך, היא סגרה את דפי הספר. "לך מכאן!" היא הפטירה חרש, בהפנותה את הפקודה שלה אל איש שאפילו לא היה שם.

היא הרימה את הספר ונכנסה לתוך החדר. חומו של אמצע היום שאב את כל הכוחות מתוך גופה.

בכוונה נחושה לגרש את האיש הנתעב הזה מתוך מחשבותיה, היא שחתה במי הלגונה במשך חצי שעה, ולאחר מכן התמרחה שוב בשככה עבה של קרם הגנה והשתרעה על אחד מכסאות הנוח, בצלה של שמשיה, ועשתה עוד ניסיון לקרוא.

כמה אנשים נעצרו לדבר אתה; היא מצאה את עצמה מסכימה לצאת בערב עם שתי בחורות, כך שכשהערב החל לרדת במהירות, וחשיכה רכה וריחנית החליפה את אור הדמדומים, היא שבה עמן אל חוף הים, שם, לפי מה שהובטח לה, אנשי הצוות וכמה כפריים מקומיים הכינו ערב סוער של בידור שכלל שירה וריקודים.



הנסיך רומן מאגנטי התבונן בבלה אדמס שיצאה בטריקת דלת מהחדר. נישואיה, וגם הקריירה שלה, חייבים להיות כנראה במצב קשה מאוד, הוא חשב לעצמו בציניות בנגבו את השפתון המרוח, שפספס אך במעט את פיו. למרות שניתן לצפות למידת נואשות מסויימת מאישה שקריירת הדוגמנות שלה תלויה לגמרי בהופעתה החיצונית, בהתקרבה לקו המאיים של גיל שלושים.

הוא לא ידע מראש שבעלה עומד לטוס בחזרה לאמריקה, ולא להצטרף לשייט הזה אל האי פל'איסי. רומן נהנה מחברתן של נשים יפות, אך הוא דרש מנשים גם איזו אינטליגנציה וקסם אישי. בלה זכתה אולי ללא מעט תחכום, אבל מבחינתה, שיחה אינטליגנטית היתה שיחה שבה היא רק זכתה לעוד ועוד מחמאות על יופייה הנצחי.

רומן היה איש של עקרונות; הוא לא פיתה נשים נשואותאפילו כאלה שהיו מעוניינותולא בתולות. ומשום מה, היה חשוב לו להיות זה שרודף, לא זה שרודפים אחריו.

בלה היתה זאת שהציעה שהם יבקרו באי הזעיר; הוא הניח שגם שאר האורחים על הסיפון יצטרפו אליהם, אבל גילה שהם החליטו להישאר. ומשמץ שביעות הרצון שראה בחיוך המפורסם, הוא הבין שיש לה יד בהחלטה זאת שלהם.

עדיין מרוגז, הוא הקיש מספר בטלפון שלו, וכשידידו לוק צ'פמן הרים, הוא אמר בלי הקדמות, "בפעם הבאה אתה יכול לעשות בעצמך את מלאכתך המלוכלכת."

"יש לך בעיות?"

"לא משהו שאני לא יכול להסתדר אתו. מה שלום פלאור?"

הוא שמע את החיוך הרחב בחיוכו של לוק. "היא בהיריון."

הדקות הבאות עברו באיחולים מקרב לב, עד שלוק אמר, "מצטער על כך שהפלתי עליך את האורחים שלנו, אבל פלאור מרגישה די לא טוב כרגע."

ולוק צ'פמן היה חסר מעצורים בכל מה שנוגע לשמירה על אשתו. רומן היה מסוגל להבין את זה. גם הוא היה מסוגל לא לגלות שום מעצורים. "זה היה שום דבר," הוא אמר בשלווה. "בלה אורזת את חפציה עכשיו, ושני האורחים האחרים ממש מקסימים. אני אשיב אותם אליך מחר, כמו שהיה מתוכנן."

"בלה אורזת?"

"כן. אני צריך מסוק שייקח אותה לשדה התעופה. שלך פנוי?"

"אתה ליד קוקונט-ביי? הוא יהיה שם תוך שעה."

בני משפחת צ'פמן משלו באי פל'איסי כמו שליטים נאורים; לא היתה להם שום בעיה להיפטר מאורחים לא רצויים. "תודה. תמסור את אהבתי לפלאור, ואת מיטב איחולי, בסדר?"

לקבל את בלה כאורחת על היאכטה שלו לא נראה לו כעניין גדול; לרומן לא היה שום ספק בקשר ליכולתו לעצור מיד כל ניסיון גלוי של פיתוי.

אז הוא נהג בה בחביבות צוננת, הסכים למרוח את גבה בקרם שיזוף, הביט, בשעשוע ציני למדי, בניסיונותיה לפלרטט אתו, עד שהבחין לפתע בתנועה בין העצים, וידע שמביטים בהם.

שפתיו התעקלו. מזל שהבחורה שחורת השיער לא צילמה אף תמונה שלהם. הוא הזעיף פנים. ארוכת רגליים וגמישה, עורה היה חיוור באותה מידה בה שערה היה שחור, והיא הפגינה עוז רוח ותמימות די מקסימה.

רומן ניגש אל החלון העגול של הקבינה שלו, והשקיף אל הלגונה. בערב, הוא תכנן לקחת את שני אורחיו הנותרים אל האירוע המתוכנן באתר הנופש; המופע שהצוות מעלה שם היה בהחלט שווה צפייה. יהיו שם ריקודיםעם תנועות האגן האיטיות של הרקדניות, תנועות של פיתוי, ולאחר מכן ריקודים שמספרים את אגדות האיים, וריקודי אש עם לפידים ארוכים.

אורחיו דחו את ההזמנה; מאחר שהיו אמורים לעזוב את האי למחרת בבוקר, הם התכוונו להקדים וללכת לישון. ובכל זאת, רומן החליט ללכת לאתר אחרי ארוחת הערב. סביר להניח שג'יזל פוסטר תהיה שם, והוא הרגיש שמץ של עניין וסקרנות לנוכח איזושהי התעוררות של הכרה, איזו הרגשה בתווי הפנים הנקיים והגאים הללו, בה הוא כבר הבחין איפשהו בעבר.

אם הוא יראה אותה עוד פעם, אולי יעלה בידו להיזכר ולקשר. הוא לא אהב להיות במצב שבו מוחו אינו מוצא תשובה למשהו.

חוץ מזה, אפילו כשהוא חשב שהיא עשויה להיות אחת מצלמי הפפראצי, הוא אהב את מה שעיניו ראו. אהב מאוד. רוב הנשים, במודע או שלא, מנסות לפלרטט אתו. לא היא.

"יותר סביר שהיא היתה רוצה לנקר לי את העיניים," הוא אמר והאירוניה נשמעה בקולו בבירור. הוא פנה לשוב אל המחשב שלו.

היתה בתנועותיה איזו חסכנות חיננית. גופה, מתחת לביקיני ולסרונג שלה רמז על עוצמה ועל כל מיני קימורים מעניינים מאוד, ורגליה היו מהממות ממש.

והשיער הזה! שהוסט בפראות מעל פניה כדי לחשוף פנים נקיים מכל דבר פרט לקרם הגנה נגד השמש, הוא גלש מטה כמו מפל שחור מעל כתפיה, כשהיא חגה כדי להתעמת אתו.

הוא חשב על השיער הזה כשהוא נוגע בעורו, וגופו הגיב מיד בהתעוררות מלאה ובלתי מתפשרת.

על תווי פניה ניתן לומר שהם רק נקיים אולי, ולא יותר, אבל הפה שלהאה, הפה שלה. אדום ומלא, ונוטה מעט בזוויות שלו. הוא השלים איזו הבטחה סמויה שהסתתרה בעיניה, שהירוק שלהן היה עז כל כך שהן בערו באש פנימית.

עדות ללהט פנימי? יכול להיות. אולי יהיה מעניין לנסות לגלות. הוא התיישב מול המחשב שלו ושלח אימייל לראש מערך הביטחון שלו.