הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
פחות קוצים
36 

פחות קוצים


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
36 
36 
גודל (עמ'): 112
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

רמי הוא מורה להיסטוריה ולספרות. הנערים בחצר מתלחשים
שהוא נראה חצי תלמיד, חצי מורה. הוא מדבר מהראש ולא מהדף. הוא מראה להם שלפעמים אין רק תשובה אחת אלא כמה תשובות נכונות. את בדידותו הוא מנסה להפיג בדרכים
שונות אבל זה לא כל כך פשוט.
יקי הוא הילד הכי מופרע בתיכון. הוא נוהג להיכנס לחדר המורות ולשתות ממתקן המים בלי רשות. לפעמים הוא חושב על זה שעדיין לא פגש את האנשים שהכי יאהב בחיים.
וישנו הילד שיושב בקצה הכיתה ולא פוצה פה. הוא מתבונן על כל מה שקורה ונשאר בכיתה גם בזמן ההפסקה. יש לו שריטות על המשקפיים ואח שיושב בכלא. בזמן שכל התלמידים
מגישים דפים ריקים הוא ממלא אותם במילים.
פחות קוצים הוא סיפור שובר לב ומלא תשוקה על ניסיונות התקרבות שנדונים להרחיק בין אנשים, ועל משאות, חלקם מיותרים, שאנשים נוטלים על עצמם. זה מה שנותר בסופו: אדם רוצה לקבל, לתת, לחבב, לשתף, להיות לא־זר. ואחר כך הוא
הולך. ולא חוזר.
זוהי יצירתו השנייה בפרוזה של הסופר, המורה ובמאי הקולנוע מתן יאיר (יליד 1977). סרט הקולנוע האחרון שכתב וביים, "פיגומים", זכה לשבחים ובפרסים רבים.

  • ISBN: 3625767
  • גודל (עמ'): 112
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 25/06/2019
  • שם המחבר: מתן יאיר
  • זמין להשאלה: כן

חלק ראשון

המתבונן

יום לאחר שנבחנו בבגרות בהיסטוריה שמענו שהמורה שלימד אותנו ספרות והיסטוריה שלח יד בנפשו. מורה צעיר שלימד בסך הכול שש שנים בבית הספר. בקיץ לבש חולצה קצרה וגם מכנסיים קצרים. אף אחד מהמורים, מלבד המורים להתעמלות, לא הסתובב ככה במסדרונות. לפעמים היה נדמה לי שאני רואה את המנהלת מסתכלת עליו במבט שמתלבט אם להעיר לו. בחורף נהג ללבוש את אותו סוודר במשך כמה ימים רצופים. הוא איבד את הקול שלו פעמיים במהלך השנה האחרונה ונעדר כמעט שבועיים. בסוף השנה קנינו לו חולצה, ושני תלמידים כתבו לו פתק עם מילים יפות וחמות, כי באמת לימד אותנו עם רצון וחשק. עד היום אני לא יודע אם מצא את המתנה שוכבת ומחכה בתא הקטן והשקוף שלו בחדר המורים. רוב התלמידים בכיתה הקשיבו לו. הוא לא נתן שיעורי בית אבל המבחנים שלו לא היו קלים וכשבדק בחינות היה קצת קמצן עם הנקודות. היה כותב הערות בצד המבחן בכתב שהשתדל להיות קריא. היה מדגיש מילים חשובות בצבע כדי שנבין. בשיעורים, כשלא ידע משהו, לא היסס לומר זאת, וכשידע, לא היסס להרחיב ולספר. הוא נראה צעיר לעומת המורים והמורות האחרים. בהפסקות ראיתי אותו מדבר לפעמים עם מורה מבוגרת כבת שישים או סוחב מפה עבור המורה לגיאוגרפיה, משוחח איתן ובעיקר מקשיב, מהנהן, מחייך, מרצין. בכיתה כמעט לא נתן לנו להשתתף. בשיעורי היסטוריה אף פעם לא שאל אם היינו תומכים במחתרות לסילוק הבריטים, אם היינו מצביעים למפלגה הנאצית בראשית דרכה, אם היינו מצטרפים למרידות בגטאות. תמיד סיפר לנו את החומר, הרצה. תלמידים הצביעו ולאחר שהיו מקבלים אישור היו מדברים, אך תמיד נכנס לדבריהם, קטע אותם והיה משכתב את מה שאמרו באמצעות המשפט "נראה לי שמה שאושר מנסה להגיד הוא ש..." ואז היה מנסח במילים שלו. הוא נסע לאילת ביום הבגרות, אולי עלה על אוטובוס של שעת אחר הצהריים והגיע אליה לקראת ערב. בלילה, מקומה גבוהה, קפץ אל מותו, או שלח יד בנפשו כמו שהיה כתוב בעיתון שאהב. יומיים לפני הבגרות, כשהשמש של חודש יוני כבר חזקה ומבשרת על בוא הקיץ, בין שיעורי התגבור, כשהשגיח על החצר, על הסדר, על ילדים מעשנים, הוציא קרם הגנה מהתיק שלו ומרח על חריצים אדומים שהיו לו על העורף. המחשבה הזו לא עוזבת אותי, האם באותו רגע שמרח את הקרם כבר ידע, תכנן או הזמין חדר בקומה גבוהה במלון? האם ידע באותם רגעים שבהם מרח את הקרם והביט בנו משוחחים, מטנפים את החצר, מסתירים סיגריה דולקת, האם ידע כבר אז שיקפוץ אל מותו? הוא הוציא את ארוחת הצהריים משקית ניילון, ומתוך קופסת פלסטיק אכל בעמידה אורז או עדשים וקצת ירקות חיים, מתבונן בחצר, בתלמידים, במין הבעה אדישה, ומיד עם הצלצול הכניס את הדברים לתיק וזרז אותנו לחזור לכיתה. צוות מגן דוד קבע את מותו כשנפל לתוך עץ. אני די בטוח שאף אחד מהכיתה לא ייחל למותו. תמיד היה הוגן ותמיד הסביר כשהעניש והוציא מהכיתה או כשהזמין הורים לשיחה. לא שנאנו אותו, אף אחד מאיתנו, לפחות לא אני. לא בכל העיתונים היומיים שהתפרסמו למחרת נכתב על המקרה. רק באחד העמודים הפנימיים קראתי, "גבר כבן 36 קפץ אל מותו... צוות של מגן דוד..." היה לי קשה לקשר בין המילים הכתובות לבין מראהו, פניו, קולו. התיאור בעיתון היה רחוק, זר ולא נכון. גזרתי את הכתבה ושמתי אותה במחברת היסטוריה/ספרות שבה כתבתי לאורך השנה. פתחתי את המחברת באחד השיעורים הראשונים על עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון ממש אחרי סוכות, איך הכריח אותנו לכתוב את מספר השיעור, את מספר העמוד, והכתיב לנו וגם פיסק כל משפט. ניסח משפטים קצרים ברורים: "הציבור בגרמניה נמשך אחר הסדר, המשמעת, התהלוכות המאורגנות של חברי האס-אה. במציאות של תוהו ובוהו כלכלי ופוליטי אנשי החולצות החומות שידרו סדר וארגון שחסרו לאזרחי גרמניה." הוא לא הקריא מתוך דף סיכומים, ואם מישהו היה מפספס ולא מספיק ומבקש שיחזור על דבריו, הוא אף פעם לא הצליח לשחזר במדויק את מה שאמר ולרגע היתה מהומה בכיתה. אני לא יודע אם לא חזר על דברים במדויק בכוונה או כי שכח, אבל הוא נתן לנו להבין שאין סגנון אחד או תשובה אחת, שכל דבר אפשר לומר בכמה אופנים. "גבר בן 36 קפץ אל מותו. לצוות של מגן דוד שהגיע למקום לא נותר אלא לקבוע את מותו." הקטע בעיתון נראה לי פתאום כמו קטע אנסין, פרק החובה בבחינת הבגרות בספרות על יצירה שלא למדנו בכיתה. בחינה שאליה ניסה להכין את הכיתה בשנה האחרונה שלנו בתיכון.

* * *

ללוויה של המורה הגיעו רוב התלמידים בשכבה. גם אלה שלא לימד נכחו. צוות המורים, מחנכים, יועצות, המנהלת ונציגי מועצת התלמידים הניחו זר עם שם התיכון. המזכירות, אב הבית, התלמידים, צוות המנהלה, התערבבו אחד בשני. בטקס שנערך לפני הלוויה הונחה גופתו על עגלה עטופה בטלית. אותו גוף שניסה ללכוד את מבטנו, להסות אותנו, להשתלט עלינו. הרב אמר מספר תפילות ומסביב אפשר היה לשמוע רחש שעבר בקרב תלמידי שכבות י"א וי"ב ששואלים מי אלה אשתו, הוריו, אחיו ואחיותיו. בשבילי זו היתה הלוויה הראשונה בחיים. אני לא בטוח שהוא חשב על זה שכולנו נגיע, שנהיה כל כך קרובים אליו ברגעים האחרונים שלו מעל פני האדמה, שנביט בו, שנדמיין את גופו, את שער ראשו, את הנזק שנגרם לו מהנפילה, את שיניו, את רגליו הדקות, ידיו הלא-שריריות, את שערות החזה הספורות שהיו לו ואת עיניו הקטנות שכמו נעצמו בזמן שלא שמע את שאלתו או תשובתו של אחד התלמידים. בדרך למקום הקבורה שמעתי לראשונה דיבורים על מכתב שהשאיר. בשיעור הראשון שלנו איתו בכיתה י"א סיפר שצ'כוב המחזאי, הסופר הרוסי, אמר פעם שלא מעניין אותו לכתוב על אדם שאיבד את כספו בהימורים והתאבד אלא דווקא על אותו אחד שמרוויח הון בשולחן הרולטה, חוזר לחדרו ויורה בעצמו. ברגע שהגענו לבור התקרבתי, אולי יותר מדי, כדי לשמוע את דברי ההספד, לראות מקרוב את משפחתו, את חבריו, לראות את המנהלת, את הסגנית, את הבעות הפנים. היועצות כרכרו סביב התלמידים ונתנו לתלמידות שבכו מים לשתייה והרטיבו את פניהן. ככה דמיינתי את הנסיעות השכבתיות לפולין, למחנות ההשמדה. תלמידות מפונקות ומתפנקות שלא יודעות בכלל מי זה בגין ומגישים אותן על ציון גבוה באזרחות, שמתלוננות שחשבו שהמסע לפולין יהיה מרגש יותר, עד שבסוף הן בוכות והיועצות ממלאות את תפקידן ונותנות להן לשתות מבקבוקי מים מינרליים שהביאו מהארץ. ברגעים הללו בבית הקברות נזכרתי איך באחת הבחינות עצרתי לרגע, הבטתי בחלון, ניסיתי לארגן את המחשבה, התבוננתי בשאר התלמידים ומהם אל עבר שולחן המורה, וראיתי איך הוא יושב שם וכותב ופתאום במין כעס קורע את הדף לשניים, מקמט את השאריות וניגש לפח.

* * *

יקי למד איתי מכיתה א'. בכל שנות הלימוד שלנו יחד התבוננתי בו, בשינויים שעבר, בהקצנה של פעולותיו, בחולשותיו, בהשפעה שלו על המורים ובהשפעה של המורים עליו. ראיתי עם מי הוא קושר קשרים, היכן הוא נזהר, היכן הוא מעז, מתי ואל מול מי. זיהיתי את השגיאות שלו, את המאמצים בלימודים, את התסכול והכוונה. יקי עבד עם אבא שלו בפיגומים. בשיחות מסדרון עוד ביסודי ובהמשך, בחטיבת הביניים, אפשר היה לשמוע את המורים מתלחשים ואומרים אחד לשני בנימה של הרמת ידיים ויראה, כי מדובר בילד מופרע. סביר היה להניח שימצא את דרכו אל הכלא באחד הימים. שילוב של אלימות לא מרוסנת, רצון חזק להוכיח ובושה עצמית. בחטיבה הציג פעם בפני המורה חתיכת עיתון ובה מספרי טלפון של נערות ליווי ומכון למסאז' עד להרפיה. המורה העירה בנימה ארסית ומחויכת שהיא שמחה כל כך שהוא קורא עיתונים ויקי ביקש ממנה להסביר לנו מה זו הרפיה. אני חושב שמרבית הילדים לא ידעו מה זה אומר מסאז' עד להרפיה. גם לא היה ברור באותו רגע אם יקי יודע את משמעות הדבר או שהוא רק מאתגר את המורה, בוחן אותה, מעמת אותה עם זיכרון שילווה אותה זמן רב לאחר גמר השיעור. על אף שהדיבור שלו היה עילג ולעתים רחוקות חיבר שני משפטים יחדיו, הפעולות שלו, הגוף שלו, שהתנועע בחוסר שקט במרחב, התנועות שהיה בהן שילוב של מגושמות, חדות וגמישות, גרמו לסקרנות ולעניין הרבה יותר מהמונוטוניות שהכניסו המורים לחדר הכיתה. אם זה בטון הדיבור שלהם, בלבוש הדל ובאי-יכולתם לעורר אותנו להרים ראש ולחשוב לרגע אחד על חיינו הפרטיים. בעקבות לקויות למידה בקריאה ובכתיבה זכה יקי להקלות כמעט בכל המקצועות. רק בלשון נאלץ לקיים בחינה אך ורק בכתב ונחל בה כישלון מפואר כשהוציא רק עשרים וארבע נקודות מתוך מאה. במתמטיקה היה רשאי להשתמש בדף נוסחאות, באנגלית זכה לפטור משגיאות כתיב ולתוספת זמן של חמישים אחוז וגולת הכותרת, חלומו של כל תלמיד, בחינות בעל-פה בכל המקצועות אותם כינו יועצות בית הספר "מקצועות רבי-המלל". הבחינות בעל-פה היו מין תעודת ביטוח לכך שתעבור את כל בחינות הבגרות, מכיוון שהבוחן תמיד נמנה עם צוות מורי בית הספר, דבר שעזר להעלות את ממוצע הזכאות המדשדש של התיכון שבו למדנו. זה מה שקרה למשל בבחינת הבגרות בהיסטוריה שעשה בעל-פה והשיג את ציון המינימום שזיכה אותו ביחידת הבגרות הראשונה שלו. בכך היה לראשון במשפחתו שעובר בחינת בגרות בהיסטוריה אי-פעם.

* * *

בחדר כושר אני מרים מאה וארבעים קילו בהנפה ומאה ושישים בדחיקה. כולם מסתכלים עלי שם, חושבים שאני מרוסיה או מאוקראינה. אני מזהה אמהות של תלמידים בשכבה הולכות על ההליכון, מדברות בטלפון הנייד ומסתכלות עלי. מתיקוֹת את המבט אל מסך הטלוויזיה ואלי בחזרה. הן רואות איך אני מרוכז, איך אני עושה את זה כמו שצריך עם אבקה על הידיים, עם אפס טעויות. הן מזהות את הרצינות, את ההתמדה. חושבות שאני לא רואה אותן. המבט שלי לפנים אבל אני מצליח לראות את בגד הגוף שלהן, הצמוד, להרגיש בזיעה שלהן. בסוף האימון הן מתקרבות לאט לשטח שלי. מעמידות פנים שהן קוראות שלט או הודעה. הן רוצות שאביט בחיטובים שלהן. ניגשות לקולר ליד הספסל שעליו אני נח ואוכל חלבונים, מסדרות את השיער שלא יפריע ושותות, למרות שמהתיק שלהן מבצבץ בקבוק מים מינרליים. אני מנסה לעלות במשקל, להעמיס פחמימות, שמשקל הגוף שלי יגיע למאה ועשרה קילו, אפילו מאה ועשרים. להגיע למשקלים הגבוהים, להרים יותר ולדחוק יותר עד שהעיניים שלהן יצאו מהחורים.

* * *

אחרי שאח שלי יוני נתפס והאשימו אותו בדריסה, היה ברור שברגע שהאמא הצעירה תמות הוא יואשם בהריגה. היתה שעת בוקר מוקדמת כשזה קרה. ברגע שראו כמה יפה היא היתה אף אחד כבר לא היה לצדנו. מאז בכל דבר כופפנו את הראש, את המבט. נשארה לה ילדה בת שנה ושלושה חודשים. בשבתות ובימי שישי אחר הצהריים אנחנו מבקרים את יוני, ותמיד אותן השאלות, אותם דיבורים וכולם לובשים את אותם בגדים. אמא את הקרדיגן הכחול שלה, אני את הקפוצ'ון הכחול ואבא חולצה מכופתרת ארוכה. אחרי שאנחנו מבקרים אותו ויוצאים אל הכביש, השמש יורדת ואורות בית הכלא נדלקים. חומות בטון, אגפים, מגדלי שמירה, גדרות. אנחנו עוצרים בדרך לאכול משהו. פעם פיצה, פעם פלאפל, יושבים בתוך האוטו ואוכלים. כלום לא השתנה בחדר של יוני מאז התאונה. אותם פוסטרים, אותם דיסקים, אותה מיטת נוער. אני לא יודע מה יהיה כששמונה השנים האלו יסתיימו. האבא של הילדה התחתן שוב וכתבו על זה ב-ynet, הכותרת היתה "חזרה לחיים". הראו אותם בחופה ואז תמונה מהעבר של האמא והילדה. בשנה האחרונה יוני התחיל להשלים בגרויות כדי שיצא עם תעודת בגרות. לכלא מגיעים מתנדבים, מורים ומורות ללשון, לספרות, לחשמל, למכונאות. יוני אומר שהוא אוהב ספרות כי אי-אפשר לטעות בזה. הוא לומד יצירות אחרות ממני. ניגשתי למורה לספרות ושאלתי איך יכול להיות שאחי לומד יצירות אחרות והוא אמר שכל מורה בוחר יצירות ממאגר של משרד החינוך. מחזות, שירים, סיפורים, רומנים. הוא שאל בהיתממות איפה יוני לומד ואילו יצירות. כאילו בתחילת השנה היועצת והמחנכת ורכז השכבה לא ישבו סביב המחשב והמקרן והסתכלו בתמונת הפספורט הקטנה שלי מכיתה י', בפרטים האישיים, מקום מגורים, שם אב, שם אם, תעודת זהות, כתובת, טלפון, ואמרו לעצמם, "נו, אח שלו זה המקרה המפורסם שהיה עליו בטלוויזיה ובעיתונים, האמא הצעירה היפה הזאת שהשאיר אותה למות שם באמצע הכביש." מנידים בראשם בזמן שהם לוגמים קפה מחדר המורים. המורה הנהן בזמן שדיברתי איתו והרגשתי שהוא יודע בדיוק מה הסיפור שלנו ומנסה לאותת לי שהוא יודע ושזה בסדר. זה הכאיב לי ההנהון הזה, הבושה הזאת כאילו הוא יודע שאנחנו דפוקים, הכי דפוקים שאפשר.

* * *

הפעם הראשונה שהבנתי שיקי נכנס עמוק לסיפור מותו של המורה היתה כאשר שאל אותי אם חשבתי מה אני הייתי כותב במכתב פרידה אם הייתי מתאבד. נכחנו רק שנינו בכיתה. הוא נשען עם הגב אל הקיר, הרגליים שלו פרושות על כיסא סמוך, העיניים במסך הטלפון הנייד והאצבעות נעות במהירות על המקשים. הוא לא ציפה לתגובה והמשיך כאילו שאל שאלה רטורית ואז החל לומר בשטף מספר משפטים, בלי התחלה, אמצע או סוף, על כך שבחיים לא היה מתאבד, שלא היה עושה את זה להורים שלו, ואז החל לסייג ולומר שאולי היה עושה זאת במקרים מסוימים, מערבב בין התאבדות, המתת חסד, תרומת איברים והתנגדות רבנים. זה הרגע שהבנתי שליקי יש חולשה ועניין לגבי מה שקרה, שהדבר מטריד אותו, מציק לו ולא נותן לו מנוח ושהוא כועס על עצמו ואולי גם על המורה שבכלל השאיר אחריו מילים ורגשות.

* * *

פעם אחת, כשהמורה לימד את "התפסן בשדה השיפון", הוא סיפר שכשאחותו של הולדן נותנת לו כסף הוא מתחיל לבכות וייתכן שזו הפעם הראשונה שפיבי הקטנה רואה מבוגר בוכה. המורה ביקש שניזכר בפעם הראשונה שראינו מבוגר בוכה ושנכתוב על זה. על הרגע שאנחנו לא בטוחים ולא מבינים בדיוק מה קורה. איך בהתחלה אנחנו מגניבים מבט כדי להיות בטוחים, קצת נבוכים, מפחדים ולא מאמינים שהבן אדם הגדול והחזק שמולנו מתחיל לבכות. אף אחד מאיתנו לא כתב. יקי אמר, "אני לא כותב עכשיו שום דבר," ולקח את הנייד. המורה דרש שוב ויקי שאל אם זה לבגרות, אם ישאלו אותנו את זה בבגרות, והמורה לא ענה ויקי אמר, "אז מה אתה מזיין את המוח? תודיע לי כשאתה חוזר ללמד," והמורה לא הסתכל עליו אלא עלינו, מפציר בנו למלא את המשימה. ואז, כשיקי כבר היה עם רגל וחצי בחוץ, אמר המורה שכן, שישאלו את זה בבגרות. מהר מאוד שמענו את הנייד של יקי מנגן מוזיקה מתחת לחלונות של כיתות הלימוד, איפה שעומד הדגל בכניסה, והוא מגביר ומגביר. כשנשלח לרכזת לבירור למה לא היה בכיתה, סיפר שהמורה עושה לנו כל מיני תרגילים ומשימות כמו בגן ושאין לנו כוח לשטויות האלה ושבאנו ללמוד ומה אנחנו צריכים לספר לו בכלל דברים פרטיים, אישיים, ואיזה מין דבר זה. שיעור אחר כך המורה פתר שאלה מבגרות. קצת הכתיב, קצת קרא מהספר ולא העיר ליקי שכל הזמן ענה לפלאפון ואמר, "אני בשיעור, אני לא יכול לדבר עכשיו."

* * *

יקי שמר עלינו כל השנים משעמום, מהריקבון של בית הספר, מהפה היבש של המורים, של המורות. הוא עשה להן טובה שהשאיר אותן ערניות, דרוכות על המשמר, ולא נתן להן להתרווח, להתיישב בכלל, בשיעורים שלנו. הן תמיד הסתכלו בשעון לבדוק שהזמן עובר. יש מורות שהשאירו תמיד דלת פתוחה כדי לא להרגיש סגורות וכלואות וכאלו שדאגו שהדלת תמיד תהיה סגורה, שמהמסדרון לא יראו איך דברים יוצאים משליטה. יקי הפך אותן למורות טובות יותר, ממוקדות, גמישות. אחרי שיעור אצלנו, בכל כיתה אחרת הן הרגישו כאילו הן בחופש. הן בטח יושבות עכשיו בחדר המורים, חוזרות ואומרות שהיו צריכים להעיף אותו כבר מזמן. אבל המנהלת ניסתה כל הזמן להרגיע, לתת הזדמנויות, לדבר, ללטף, לחבק, להחזיק. יקי השאיר את כולנו ערניים בחרדה. ועם זאת נתן לנו שקט וביטחון שהוא זה שבבוא היום ישלם את המחיר, שהוא עומד בראש ואנחנו, כמו שהוא אהב לכנות אותנו, החיילים שלו.

* * *

מקס היה הכלב של יוני. מקס נולד בבית שלנו לכלבה שקראו לה שמחה. הוא ישן עם יוני, אכל איתו והלך איתו לכל מקום. הוא היה כלב בגודל בינוני, צייתן, נאמן, חכם. מקס אף פעם לא התמסר לאף אחד מאיתנו, למרות שהוצאנו אותו לטיולים, ליטפנו אותו ונתנו לו אוכל מהצלחת שלנו. הוא תמיד נשאר נאמן ליוני. מקס מעולם לא חלה, מעולם לא נפצע. גם כשנכנס לתקריות עם כלבים אחרים תמיד ידע לחלץ עצמו ללא פגע, ובתקופות ייחום של כלבות מהשכונה היה משוטט וחוזר לפרקים הביתה שלא נדאג. מיד אחרי התאונה מקס נצמד יותר אל יוני ברגעים שבהם היה בבית עד למשפט ולפסק הדין. יוני היה כועס עליו, מזיז אותו עם הרגל ומרחיק אותו. זה שבר את הלב של מקס. כשיוני נאסר זו היתה הזדמנות שמקס יהפוך להיות גם הכלב שלנו. אבל הוא לא נתן. הייתי לוחש לו לפעמים שאבא, אמא ואני גם אוהבים אותו, אבל זה לא עניין אותו. הוא לא ויתר על יוני. בהתחלה בילה שעות בחדר של יוני, בתוך ארון הבגדים, במגירת הנעליים. היה שוכב, מניח את אפו בנעל ולא מגיב או מתייחס אם מישהו מאיתנו חזר הביתה או יצא. מקס התנהל בקצב משלו לפי שעון אחר. אוכל את האוכל שלו לפעמים באמצע הלילה, לפעמים בטעימות קטנות לאורך היום. פותח את דלת הסלון שפונה לחצר ושם כורה לו בור ושוכב בתוכו. הנסיעות במכונית עם חצי גוף בחוץ הפכו לזיכרון רחוק עבור מקס. מקס כבר לא היה הכלב של יוני ולא הכלב שלנו. הוא ישן, אכל, עשה את צרכיו בגינה, אבל התרחק מכל אחד, ממגע, מליטוף, ממילה טובה. כשחלה החלטתי להרדים אותו. נכנסתי איתו לחדר הניתוחים של הווטרינר, החזקתי את רגלו הקדמית בזמן ששכב והווטרינר החדיר לו חומר טשטוש, כהכנה לזריקה שתמית אותו. ברגעים אחרונים של ערות לחשתי למקס שאהבתי אותו, שאתגעגע אליו. מקס הזיז מעט את אוזניו, משך ראשו לאחור ונדם.

* * *

ידענו שמילו, אבא של יקי, מפוצץ אותו במכות. פעם אחת, כשאספנו עצים לקראת ל"ג בעומר ושמרנו אותם בחצר הבית של יקי, אביו הגיע רכוב על קטנוע ולא מצא מקום להחנות אותו מרוב עצים. הוא לקח את אחד המקלות והפליק על השוקיים של יקי, שניסה להימלט ממכות המקל ומהמבטים שלנו. בהתחלה צחקנו, אך ברגע שתנועתו איבדה מחדותה וממהירותה הבנו שזה לא מקרי, שאין כאן שעשוע, ויקי שספג את המכות המדויקות של אביו רק חזר ואמר, "מה עשיתי?" מדי כמה שבועות היינו רואים איזו חבורה, סימן סגול, שריטה על הלחי, אצבע שבורה. המכות האלו התחילו כבר ביסודי, בזמן שהוריו עוד היו ביחד. אף על פי שגר עם אמא שלו, יקי ואביו היו נפגשים מדי יום כשיקי עזר לו בעסק ולמד את מקצוע בניית הפיגומים. יקי ידע שיירש יום אחד את מקומו של אביו. שני אחיו הגדולים לא התעניינו במקצוע ולא טיפחו קשר עם אביהם. היה משהו מנחם בזה שיקי הגיע לעתים לבית הספר פצוע, שמישהו העמיד אותו במקום, ואם היו שואלים אותו ממה הצליעה ברגל היה אומר ללא היסוס, "אבא שלי דפק לי ברכייה." לפעמים יקי היה מדבר לא יפה לאמו. מקלל אותה ומכנה אותה "מטומטמת" או "טיפשה", והיה מדבר אליה בקשיחות וקורא לה בשמה הפרטי אם לא בישלה לו את האוכל שאהב או לא העירה אותו בזמן או אם סתם חזרה הביתה מאוחר. אף פעם לא היה נעים להיות נוכח ברגע כזה. וכשחיפש את מבטינו, עיני כולנו היו בדרך כלל מושפלות.

* * *

אני שומע לפעמים שאומרים "הוא ילד מוזר" או "יש בו משהו מוזר, בלי קשר למקרה של אחיו." אלה מילים ששמעתי לא פעם בבית הספר, בשיחות מסדרון של מורות, מחנכות, רכזות, או בזמן המתנה מחוץ לחדר יועצות. ככה בלי להרחיב, בלי להוסיף. גם המורה אמר לי את זה פעם. למורה היו משקפיים שהתלבשו על העיניים הקטנות שלו. לפעמים היה מחזק את הבורג של אחת הרגליות עם מברג קטן. יום אחד ניגשתי לדבר איתו לפני השיעור בפתח הכיתה, להגיד לו שאני צריך לצאת חמש דקות לפני הזמן. הוא הביט בי ואמר שהמשקפיים שלי מלוכלכים. ביקש שאסיר אותם. מסרתי לו אותם והוא לקח את קפל חולצתו ובעדינות החל לשפשף אותם ביסודיות, כאילו אין שיעור שמחכה להתחיל, כאילו רק שנינו שם במסדרון, ואף שעברו תלמידים מכיתות אחרות ומורים שמלווים את המאחרים אל חדר הכיתה, לא מיהר וניגב פעם אחת ופעם שנייה. כמעט לא יכולתי לנשום מהיסודיות שבה פעל ומהמבט המרוכז שעל פניו. הוא הרים את המשקפיים אל האור, בזווית, ופניו התמלאו לפתע דאגה כששאל, "איך אפשר לראות ככה? זה מלא שריטות. איזה מצחיק אתה, אי-אפשר להרכיב משקפיים כאלו. ידעת שיש כל כך הרבה שריטות?" ואני הנהנתי ואמרתי שכן, שזה לא מפריע לי והרכבתי אותם בזמן שאמר לי, "איזה מוזר אתה" וחייך. מיד אחר כך התחיל להקריא את השמות ואני נשארתי לידו, עומד, עד שביקש ממני לחזור למקומי.

* * *

המורה סיפר לנו שבקיץ האחרון נסע עם אשתו לבודפשט, וגם למקומות שנקראים סרייבו, מוסטר ודוברובניק. הוא הראה לנו נופים של ים, הרים, מסגדים. סיפר שטיילו ברכבות והראה לנו תמונה שלו מסתכל מחלון הרכבת על נוף ירוק הררי ומחייך. הוא אהב לספר על עצמו, על החיים שלו, לשתף אותנו, להתקרב. גם אני הייתי רוצה לטייל שם רחוק, לראות את הנופים, לעלות על רכבת מזאגרב לסרייבו. המורה אמר לנו כמה חשוב לנסוע לחוץ לארץ לבד. אמר לנו להתחיל לחסוך, לפתוח את הראש, שזה חשוב לנשום אוויר שהוא אחר, לראות את האור, השמים, שהם אחרת מכאן, אנשים עם תווי פנים אחרים, טעם אחר של אוכל, מים וצליל של שפה. אנשים מתנהגים אחרת כשהם עולים על האוטובוס, כשהם בתור בסופר. הוא אמר לנו שכל אחד מאיתנו חייב לטייל, שזה חשוב נורא. הוא שאל אותנו מי היה בחו"ל, ויקיר אמר עלי שהייתי בדיסנילנד. המורה שאל אם זה נכון אבל אפילו לא עניתי. אני רוצה להתרחק מהבית הזה שלנו, מהמקום הזה שאין בו אוויר, מהשמים האלה שבקושי עוברים בהם עננים, ולחשוב על אמא, אבא ויוני מרחוק.

* * *

הגוף של יקי היה שרירי, אך בניגוד לשאר הבנים בשכבה שנהגו לפקוד את חדר הכושר ולחטב שרירים, להתנפח תוך ספיגת תוספי מזון וחלבונים וללבוש גופיות קצרות שיבליטו את כוחם, בניגוד להם, שרצו על מסילות חדר הכושר הממוזג לבושים מותגים ונעליים בולמות זעזועים, גופו של יקי התעצב מנשיאת מריצות עמוסות בלוקים בימי החופש ובהמשך בסחיבת מוטות ברזל לפיגומים. עבודה פיזית שארכה שעות ארוכות בימי החורף והקיץ, שעה שרובנו בילינו בים או סמוכים לשלט המזגן. עבודה זו הקשיחה את גופו וגרמה לו ולנו הנאה רבה. במשחקי הכדורגל היה מתנפל על חלוצי הקבוצה היריבה ללא פחד מהאספלט שגרם לו לשפשופים ולכוויות, שעה שחילץ מרגליהם את הכדור תוך כדי ירידה לגליץ'. אמנם רוב הבעיטות שלו היו רחוקות מהשער ומסירותיו לא תמיד מדויקות, אך הכוח המתפרץ שנבע ממנו, הזיעה שהשתלטה והתפשטה עליו, גרמו לכולנו להתאמץ יותר ולמסור לו את הכדור ברגע שיכולנו. אני חושב שכולנו העפנו מבט בסיום המשחק כאשר יקי הוריד את חולצתו הספוגה ואִפשר לנו לראות את פלג גופו העליון ללא טיפת שומן וללא שרירים מנופחים אלא בפרופורציה מושלמת וטבעית. זה נראה כאילו לגופו אין קצה סבולת, אין גבולות. אם היה אפשר, כל אחד היה עוצר לרגע ומתבונן ממושכות בגופו, בשערות הספורות שעל חזהו, בפטמות הקטנות, בטבור שנמצא בקו אחד עם בטנו. אך הדבר היה בלתי-אפשרי. רק הצצות חטופות, כבדרך אגב, נחשבו לגיטימיות. ראיתי איך ילדים מסתכלים עליו ואת הבושה שעולה מהם. רכות, רכרוכיות, הערצה, כמיהה ובעיקר ידיעה שגוף כזה, שנבנה לאורך זמן בהתמדה ובעיקשות, הוא בגדר בלתי-מושג עבורנו.

* * *

מירי לומדת שנה מתחתינו וגרה לידי. בבקרים אמהּ מלווה אותה להסעה שבתחילת הרחוב ואחר הצהריים אחת הסייעות מלווה אותה עד לשביל של הבית. לפעמים אני מצטרף אליהן בחזרה מבית הספר. למירי יש בטן נפוחה כאילו היא בהיריון. חוץ מזה, הגוף שלה יפה. הרגליים והישבן וצבע העור שלה חום אחיד גם באזור השדיים, ללא סימנים של חזייה. אמא שלה מסרקת לה את השיער בבקרים ושמה לה סיכות יפות על הראש. אני לא אוהב לראות את הבטן שלה ולכן מירי נשארת כמעט תמיד עם חלק עליון. היא סוגרת דלת ושואלת אם אני רוצה שנשחק. מירי מחייכת כשאנחנו יחד. היא לא אומרת לי לא וגם לא נראית עצובה או שרע לה. היא שוכבת על הבטן שלה ואני עוזר לה להפשיל את המכנסיים והתחתונים. היא לא לובשת ג'ינסים אלא אך ורק טרנינגים או מכנסיים קצרים עם גומי. לא קושרים לה אף פעם את השרוך כי קשה לה עם דברים כאלה כמו כפתורים, ריצ'רץ', מנעול של דלת או חלון. אני מורח לה את הגוף באחד מהקרמים שמריחים טוב שאמא שלה קנתה וכמעט תמיד אני גומר. מירי נשארת עם הפרופיל אלי ומחייכת. אני מנגב עם מגבת, מרים לה בחזרה את התחתונים והמכנסיים ומסדר את המיטה. אני מספר למירי על הנסיעה שלי, על התוכניות שלי. מראה לה על המפה מקומות שאליהם אגיע. אמא שלה מציעה לי תמיד להישאר לארוחת ערב וכשאני נכנס היא מבקשת שלא אנעל את הדלת. היא אף פעם לא מכניסה כיבוד לחדר כשאני שם. כשאסע אולי אכתוב למירי מכתב או גלויה ואמא שלה תקריא לה. אני אתאר לה את הנוף, את הטיסה, השמים האחרים והשמש.