הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.8
ממוצע
1
0
2
1
3
2
4
0
5
3
0
גם ב - Kindle
עשן לבן

במקום 33 

24.8 

עשן לבן


דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.8
ממוצע
1
0
2
1
3
2
4
0
5
3
0

במקום 33 

24.8 

במקום 33 

24.8 

גודל (עמ'): 280
מו"ל: אסיה

תקציר

"'תספרי', אמרתָּ, 'תספרי'... ואני סיפרתי, כי לא הייתה לי כל ברירה אחרת באותו הרגע. לא את הכל סיפרתי, רק חוט אחד מתוך הבד, רק פרט אחד מתוך מבנה גדול ומסובך, אבל פרט אמיתי, שמעולם לא ראה אור יום. זה לא היה חשוב כל כך, מה שסיפרתי, החשיבות הייתה בכך שסיפרתי, שסיפרתי למישהו. לא, לא למישהו, לא לסתם מישהו. שסיפרתי לך".

 

נערה - לכאורה רגילה, מבית רגיל - מתאשפזת במחלקה פסיכיאטרית לאחר שבלעה כמות גדולה של כדורים. היא חולה בדיכאון, היא כמעט ואינה מדברת, אינה מתקשרת. ועיקרו של הסיפור שנרקם מנקודה זו, אינו דווקא בדיכאון, אלא בהסתגרות, והניתוק מסביבתה הקרובה ומאלה האמורים לטפל בה. מוקד העלילה הוא בתהליך הטיפול בדיבור, ובמטפל מיוחד, שאליו היא מגיעה באקראי לאחר שנים, המביא אותה לפרוץ מתוך השתיקה וההסתרה, לדבר ולספר על הכאבים והזיכרונות, שהם הרקע למחלתה, ולהיות - מולו - נוכחת, לאחר שנים של היעדרות ואי-קיום.

תוך כדי כך, מתחולל בחדר הטיפול מעין נס, כאשר קשר נדיר צומח בין המטפל והמטופלת, ומתעוררים בה שוב רגשות, רצונות וחיים.

 

תמר צורן מתגוררת בצפון הארץ עם בן-זוגה, והיא אם לשני בנים. זהו ספרה הראשון.

המשך קריאה
  • ISBN: 500-141
  • גודל (עמ'): 280
  • מו"ל: אסיה
  • יצא לאור ב-: 18/07/2013
  • שם המחבר: תמר צורן
  • זמין להשאלה: כן

"את זה אני לא יכולה לספר." אמרתי.

"תספרי," אמרת. ומיד שוב: "תספרי."

תספרי. תספרי.

ככה אמרת, לא בציווי פטרוני, לא ברכות מזויפת, לא בתחינה חנפנית, לא בסקרנות מציצנית, לא באדישות מנותקת, אלא בתקיפות ובדאגה. ובנימה של כעס. לא כעס כלפי, אלא כלפי כל מה שגורם לי כאב, וכלפי כל מה שמונע ממני לספר על הכאב.

תספרי, בשבילך, כדי שיוקל לך. תספרי, גם אם זה נורא, גם אם זה דוחה, גם אם זה מטופש ומבייש, גם אם את חושבת שזה לא מעניין או לא רלבנטי.

תספרי, ואני אשמע. אני אקשיב ואשמע, בלי להיבהל, בלי ללעוג, בלי לגנות או להאשים.

תספרי מה את מרגישה עכשיו. תספרי מה הרגשת פעם. תספרי מה כואב לך, מה הכי כואב לך, תספרי מה שכל כך כואב לך שאת לא יכולה לספר אותו. שאף פעם לא סיפרת אותו, כי תמיד חשבת שאי אפשר לספר אותו, לתאר אותו במילים. תספרי – לא כי את חייבת לספר, אלא – כי את רוצה.

שתי מילים אמרת, ולמעשה מילה אחת בלבד החוזרת על עצמה: תספרי. תספרי.

ואני הייתי מופתעת. לא מהמילים הללו עצמן, אלא מהדיוק של הצליל שלהן, של מה שעומד מאחוריהן. לרגע אחד הצטמצם המרחק האינסופי שבינינו. ולרגע אחד התרופפה השתיקה ונפרצה. כמו החלילן בנגינתו גרמת למילים שלי לצאת, לחפש מעצמן את הדרך אליך, כמו נחשים שחורים וארסיים שמתרוממים ויוצאים ממחבואם.

ואני סיפרתי, כי לא היתה לי כל ברירה אחרת באותו הרגע. לא את הכל סיפרתי, רק חוט אחד מתוך הבד, רק פרט אחד מתוך מבנה גדול ומסובך, אבל פרט אמיתי, שמעולם לא ראה אור יום. זה לא היה חשוב כל כך, מה שסיפרתי, החשיבות היתה בכך שסיפרתי, שסיפרתי למישהו. לא, לא למישהו, לא לסתם מישהו. שסיפרתי לך.

ואחר כך שוב הסתתרתי מאחורי מסך־עשן של מלים סתמיות ושחוקות, של שתיקות, התחמקויות, כעסים וויכוחי־סרק. שוב ושוב גירדתי את אותן הנקודות שכבר הפכו חסרות תחושה, אלא שהבקשה התקיפה או הציווי המבקש של שתי המילים הללו, תספרי, תספרי, והמנגינה שלהן, שהיה לה צליל אמיתי ונטול זיוף – כבר החלו לפעול את פעולתם.