הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
2
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
0
1
על חוט השערה
44 

על חוט השערה


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
2
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
0
1
44 
44 
גודל (עמ'): 198
מו"ל: אריה ניר

תקציר

במגרש החנייה של סופרמרקט, בעיר קטנה בצרפת, אישה מנקה את האיפור מעל פניה, מסירה את הפאה, פושטת את שמלת המשי, מגלגלת את הגרבונים. כעבור זמן קצר לא ניתן יהיה לזהות בגבר הספורטיבי היושב במכונית את האישה שרקדה עד כלות הנשימה במועדון זנזיבר הסמוך.

לורן שב הביתה לאשתו סולנז' ולילדיו, אל השגרה של חיי המשפחה שאותה בנה בעמל רב בעשרים השנים האחרונות. אך עד מהרה מתנפצת השלווה המדומה כאשר סולנז' מוצאת שערה בלונדינית על הרצפה בחדר השינה.

ליאונור דה רקונדו עוקבת אחר הדמויות העוברות טלטלות שמשנות את חייהן מן הקצה אל הקצה. אותה שערה שחשפה את חייו הנסתרים, גורמת לוודאות המכרסמת בלורן לפרוץ החוצה ללא מעצורים: הוא אישה.

בקול כן, רגיש ואמיץ מביאה ליאונור דה רקונדו אל הקוראים את הנחישות של לורן, הייאוש וחוסר הוודאות של סולנז', התגובות המורכבות של ילדיהם – קלר בת השלוש-עשרה ותומא בן השש-עשרה – וההלם של החברים בעבודה.

על חוט השערה הוא רומן נפלא על האומץ להיות מי שאנחנו.

 

  • ISBN: 55100002684
  • גודל (עמ'): 198
  • מו"ל: אריה ניר
  • יצא לאור ב-: 27/08/2019
  • שם המחבר: ליאונור דה רקונדו
  • תורגם ע"י: דורית דליות
  • זמין להשאלה: כן

מתילדה נוסעת עד הכיכר, ואז מחנה את הרכב במגרש החנייה של הסופרמרקט. החניון כמעט שומם בשעה כה מאוחרת. היא בוחרת מקום מרוחק מהכניסה, מכבה את המנוע, מכניסה דיסק לסדק שעל לוח השעונים. בצלו של שלט הניאון הענקי, המוזיקה פורצת, עוצמת הקול מקסימלית.

Oh Lord who will comfort me?

מתילדה משעינה מראה על ההגה, מתבוננת בבבואתה, חושבת שהיא גם יפה וגם עצובה, סוקרת את הסנטר שלה, את האף, את השפתיים. הגיע הרגע להתפשט, הרגע הנורא מכול.

היא יוצאת מהרכב, פותחת את תא המטען. מתחת לשטיחון, הגלגל הרזרבי נעלם ובמקומו מונח תיק קשיח. היא שולפת אותו, רועדת. כמה זמן זה עוד יימשך? מתילדה מתיישבת ברכב, ירכיה חשות את המגע הקר של מתכת התיק הקשיח. היא לוחצת על שני כפתורי הפתיחה שמתרוממים בנקישה. היא מוציאה מגבון חד־פעמי לניקוי איפור ומחליקה אותו בעדינות על עיניה, ואז מתחילה להסיר את ריסיה המלאכותיים. פניה נחשפות. לאחר שהריסים הוחזרו לנרתיקם, מתילדה כמעט נעלמה תחת שיירי עיפרון שחור, צלליות צבע שהיטשטשו, מסקרה מרוחה עד לעצמות הלחיים.

בין הדוושות, לרגליה, פזורים מגבונים מקומטים וספוגים איפור בז', שחור, אדום, חום.

My soul is wearying…

השיר של מֶלוֹדי גַרדוֹ מתנגן בפעם השלישית. לרגע קט, מלווה מתילדה את שירתה בתיפוף קצבי על ההגה. לוּ אזרה אומץ, הייתה יוצאת מהרכב ורוקדת. פותחת לרווחה את דלתות המכונית, מתעלמת מן העוברים ושבים ומן הסקרנים, מעכסת, מוחאת כפיים, נחשפת בגאווה, אבל היא לא מעיזה.

בְּפָנים מרוחות למחצה, מתילדה מרגיעה עכשיו את נשימתה, מניחה את ראשה על מסעד הראש, עוד אתנחתה קצרה לפני שתמשיך, ואז היא מביטה בשעון. השעה שמונה ושבע־עשרה דקות. מחכים לה בבית.

ברגע זה היא דואגת למחות כל שריד מפניה. מתילדה מזיעה, חשה את הצריבה ברקות. היא מסירה את סיכות הראש ואת הרשת לייצוב הפאה שלה, מחזירה את השיער לשקית, בודקת במראה את עיניה ואת שפתיה. אין זכר, המייק־אפ התפוגג. עכשיו עליה להתפשט וללבוש בגדי ספורט. מתילדה מתפתלת כדי להסיר את שמלת המשי שלה. תחתוניה וגרבוניה מגולגלים עד לקרסוליה.

לוֹרן עירום כביום היוולדו. הוא חוטף תיק גב מהמושב האחורי ומניח אותו לצדו, מפשפש בתוכו, שולף תחתוני בוקסר, מכנסי ג'וגינג, חולצת טריקו וגרביים. מזדרז. המכונית עמוסה בגדים, מגבונים משומשים. תוהו ובוהו המשקף את הטלטלה הפנימית שאוחזת בו. לורן מתקומם — הוא נאלץ להיפטר ממלבושיו הנוצצים, המאירים, כדי לשוב לאפלולית. הוא מקלל, מתלבש, מתפתל, מחזיר כל מה שצריך לתיק הקשיח שייטמן בתא המטען, תחת השטיחון. רק השקר יישאר איתו.

כעבור כמה רגעים הוא מוכן. הבלגן נעלם כלא היה. כשהוא מתניע הפעם את הרכב, הוא קוטע את שירתה של מֶלוֹדי גַרדוֹ. הרדיו פולט חדשות. הוא חייב להתרכז, הבית לא רחוק. נותרו לו דקות ספורות בלבד כדי להירגע, לשכוח את רגעי האושר, את סינתיה והחברות מהזנזיבּר, את המוזיקה והמשי. המציאות בנויה מחדשות הערב, תחזית מזג האוויר ופרסומות.

רק עוד כמה רחובות — ולורן יגיע הביתה. הוא מאט, נושם עמוק. אני לורן, קדימה, להעמיד פנים. הוא פונה ימינה, השער פתוח. הרכב נוסע על שביל החצץ. הוא בולם, מרים את מעצור היד, מחכה עוד קצת.

באותו רגע, היה מעדיף להתמזג בבד הסינתטי של המושב הקדמי. להיעלם, כי מתילדה איננה.