הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
2
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
על זה לא מדברים
37 

על זה לא מדברים


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
2
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
0
0
37 
37 
גודל (עמ'): 287
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

הגיבור הבדיוני – ששמו הוא קליין, כשם המחבר – הוא עיתונאי בן שלושים ותשע שחי בגפו בדרום תל אביב ומתקשה ביצירת קשרים חברתיים, במיוחד עם נשים. זמן קצר לאחר פיטוריו מדסק החדשות הוא מקבל שיחת טלפון מפתיעה מגזבר המושבה שבה גדל, וזה מבקש ממנו לכתוב "ספר יובל" למושבה, אשר הפכה בינתיים לעיר. השיחה הבלתי צפויה מעלה בזיכרונו של המספר את האירוע העלום ביותר בילדותו - "הרצח הנורא". כך כוּנה מקרה הרצח של גניה הירש, מהגרת שופעת חיים שנישאה לפליט שואה עגמומי ונרצחה במיטתה ללא כל סיבה נראית לעין.

עד מהרה הופך קליין לאובססיבי בנוגע לרצח, בלי שיבין למה. "רציתי לחזור אליו כמו שחוזרים לאהבת נעורים שדחתה אותי פעם בבוז [...] זה הכול? אומַר לעצמי, בגללה לא ישנתי בלילות?" הוא אומר בניסיון להבין את מניעיו. כשבקרבו מקננות שאיפות לכתוב רומן גדול בכסות של "ספר יובל", הוא יוצא למסע כמו-בלשי אל מחוזות הזיכרון. הוא מבקר במושבה, מלקט ידיעות בארכיוני עיתונות, מראיין קשישים שהיו אז צעירים, שומע על רומנים ותשוקות שהסעירו את המקום, חושף מעורבות מסתורית של אנשי שב"כ, ותוהה – מה בדיוק קרה שם? מדוע יש מי שמנסים להרחיק אותו מסיפור הרצח הנורא ולתעתע בו? ולמה אף אחד מהדוברים לא נשמע אמין? אט-אט הוא הולך ומסתבך, ויחד איתו מסתבך גם חברו היחיד, אילן נוימן, שנעשה מעורב באופן מתמיה.

בכסות של ספר בלשי הנמסר באיפוק, בעדינות וללא עיטורים מיותרים, מספר לנו קליין על עולם שתושביו הולכים ונעלמים: אנשים מבוהלים שנמלטו ממחנות הריכוז, היגרו לישראל והדחיקו את העבר, על סודותיו הנוראים. במעמקי העלילה המותחת והמהירה שלו, רוחשת שכבה רגשית ואינטימית שבוחנת סוגיות כבדות משקל: מה טיבו של הזיכרון, האם יש טעם לעסוק בעבר, האם אפשר בכלל לחשוף אמת שנקברה, והאם חשיפה כזאת יכולה להביא איתה רגיעה.

  • ISBN: 6740163
  • גודל (עמ'): 287
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 06/01/2014
  • שם המחבר: יוסי קליין
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

תשע בבוקר, גרוס מטלפן

הרצח הנורא? הרצח הנורא היה הדבר האחרון שעלה אז בדעתי. למעשה, שום דבר לא עלה אז בדעתי. אחרי שפוטרתי מהעיתון היה נדמה לי ששום דבר כבר לא יקרה לי. אף פעם. אני לא מתכוון לזה שלא יקרה לי "דבר טוב", אני מתכוון לכל דבר. ואז, בתשע בבוקר צילצל הטלפון. הצלצול היה חד ותקיף. זמן רב לא נשמע בחלל החדר שלי צלצול כזה. הזגוגיות בחלונות ענו לו בזעזוע נרגש, או כך לפחות היה נדמה לי. הצלצול היה כל כך זר לרעשי הבוקר הרגילים שלי, עד שלא הייתי בטוח שהוא אכן מצטלצל כאן, בחדר הזה. שניות לאחר מכן כבר החזקתי בשפופרת, מתנשף, כאילו רצתי קילומטרים.

קטעי שיחה עמומים נשמעו ברקע. בצד השני החזיק המטלפן את השפופרת היכנשהו סמוך לסנטרו, מניח לשיחה שניהל להתגלגל, בלי לבדוק אם מישהו עונה לו בעברו השני של הטלפון.

צעקתי "הלו! הלו!" ולבסוף נעניתי, ללא התנצלות, ב"מדבר גרוס."

גרוס? מי זה גרוס?

"גרוס," הוא אמר בקוצר רוח, "נו, גרוס מהכיתה."

השם היה מוּכר לי אבל לקח לי זמן לחבר את הקול הבוטח, קצר הרוח, המנוזל קצת, ליונתן גרוס, חברי לכיתה בבית הספר היסודי. גרוס היה ילד נמוך, שמנמן, שקט ומסוגר, שלחייו ורודות תמיד. את שנות ילדותו בילה בבניית משחתות מגפרורים שנבנו בפיקוחו האוהב של אביו, פקיד מס הכנסה. יונתן גרוס היה רחוק ממשחקי הילדים הזדוניים שלנו, והנה, הילד הזה מדבר איתי עכשיו.

גרוס לא ביזבז זמן רב מדי על חִנחונים של חידוש היכרות. לא היינו חברים. כל הבעה של שמחה על הקשר המתחדש היתה נשמעת מזויפת, גם שנים לאחר שעזבנו את בית הספר. שלושים שנה לא הצליחו למחוק מזיכרוני את איבת הילדות שלי כלפיו. גרוס פרשׂ בפנַי, בתמצות ובקיצור, את תולדות חיי המקצועיים, שאחריהם, כך אמר ביבושת, הוא "עקב בעניין". הוא דילג ללא קושי על קורותיו שלו, שאחריהם לא עקבתי מעולם.

יונתן גרוס היה עכשיו גזבר העירייה. הוא הציע לי לערוך, או בלשונו "להפיק", את ספר יובל המאה להיווסדה של המושבה הקטנה, שהפכה עם השנים לעיירה בינונית. פעמיים הוא אמר: "אנחנו משלמים, כן? אנחנו משלמים." איך הגיע אלי? גרוס הסביר שהעלה בישיבה את שמי. הוא זכר איכשהו שאני "מתעסק בדברים כאלה", ולכן הוא, שמה הוא בכלל מבין בספרים, התבקש לגייס אותי.

הנתונים על הפקת הספר היו מונחים לפניו. הוא קרא אותם באותה נימה מתנגנת וקצרת רוח שבה קורא בעל באוזני אשתו את רשימת הקניות לאישור סופי. עד מאתיים עמודים, הוא דיקלם, נייר כרומו, כריכה קשה. פורמט אלבומי. על ציפיותיו מתוכֶן הספר סירב לדבר. "אנחנו סומכים עליך," הוא אמר, עובר לדבר בגוף רבים, מרחיק לרגע את השפופרת מפיו, נוזף במישהו לידו, וממשיך: "ספר יובל, מה כבר אני יכול להגיד? בטח כבר ראית כמה כאלה. תחשוב, תגיש הצעה ואנחנו נאשר. אתה בטח יודע מה זה, קצת היסטוריה, סיפורי ותיקים, סיפורי נופלים וכאלה." את המשפט "העיקר שיהיה מכובד" כבר שמעתי בקושי, כיוון שהשפופרת התרחקה מפיו. גרוס אולי חשב לסיים כך את השיחה, אולי התכונן להתעטש, אולי כבר פנה לעניין אחר.

"רגע, גרוס'לה, רגע," צעקתי מהר — השתמשתי בכינוי ההקטנה שלו. ידעתי שהוא שנוא עליו, אבל ידעתי שיעכב אותו — "אתה רוצה שיהיו בו גם סיפורים כמו הרצח הנורא?" אין לי מושג למה דווקא הרצח הנורא קפץ לי באותו רגע לראש, הרי על שילובו בספר היובל חשבתי ברצינות רק אחרי כמה ימים. אולי רציתי להפתיע אותו, אולי לזעזע אותו קצת.

לגרוס לא היה צריך להסביר מהו "הרצח הנורא". הוא אפילו לא ניסה להסתיר את אנחת קוצר הרוח שלו. "מכובד אמרתי, מכובד, לא הבנת, קליינפוץ?" גרוס החזיר לי בכינוי שהדביקו לי אז חברים קרובים בלבד. לא אהבתי את הכינוי הזה. והוא, גרוס השמנמן, זה עם הגפרורים, מעולם לא העז להשתמש בו.

שנאות של בית הספר היסודי הן שנאות מרות, לא נשכחות. לכאורה, מתבגרים ושוכחים, אבל אז הן חוזרות ותוקפות במפתיע. וכשהן חוזרות — ההווה מיטשטש, ותמונת הילדות מתחדדת. עשרות שנים של חיים מלאים נמחקות במפגשים עם חברים לכיתה, כאילו לא היו לאיש מהם חיים אחרי בית הספר. גרוס נשאר נאמן לשנאת בית הספר היסודי שלו, נראָה שהוא לא מחבב אותי במיוחד גם היום, אבל בו בזמן גם התלבט בשאלה עד כמה הרצח הנורא הוא "מכובד". בכלל, נראה בשעה מאוחרת זו של צהריים שאין לו זמן להבחנות ספרותיות. "אני יודע?" הוא אמר, "מה אני, בסך הכול גזבר, ביקשו ממני לדבר איתך כי אמרתי שהייתי איתך בבית ספר, הם אמרו 'מכובד', רצח זה מכובד? אני יודע? תחשוב, תגיש הצעה, כבר ידברו איתך על זה."

במהירות שבה עלה הרצח הנורא בזיכרוני, כך הוא גם התפוגג ממנו.

את מקומו של הרצח הנורא תפס עכשיו במחשבתי עניין אחר. העבודה בדסק החדשות בעיתון לימדה אותי לבנות במהירות תבניות עיתונאיות מחומרים של כלום. "ספר יובל" לא אמר לי כלום אבל גילגלתי על לשוני "ספר יובל", "ספר יובל", כאילו החזרה על המילים תעלה מאליה רעיון כלשהו, אולי רעיון עסקי.

כמו כל חסרי הכישרון העסקי, גם אני הייתי בטוח שדם עסקי מזהיר זורם בעורקי, חשבתי שאני מנהל את העסקים שלי במיומנות וביעילות. בתוך רגעים אחדים כבר דמיינתי לעצמי שוק חדש ומבטיח של ספרי יובל, ספרי זיכרון, ספרי מחזור... הייתי זקוק לכסף. בניתי בדמיוני מבנה יצירתי ומסובך לייצור אלבומים. שליחַי מראיינים את המורים והילדים, אחרים מצלמים, מחפשים מסמכים, אני מעבד את הנתונים, נותן להם כותרות נחמדות, מציע פינות משעשעות וראיונות מפתיעים. והתוצאה היא אלבום יפה, עם תצלומים. המזמינים ישלמו סכומים דמיוניים ממש, ואני אתייצב בשתי רגליים איתנות על מפת החדשנות העסקית.

את הדיון על עתידי הכלכלי אני מנהל ביני לבין עצמי. בסך הכול ספר יובל, אני אומר וגם נוזף בעצמי על שרבוב הרצח לשיחה עם גרוס: מה אתה מכניס פתאום רצח לאיזה ספר יובל? ועוד אני חושב: כסף קל. יכול להיות שאפילו עשרים אלף שקלים, שהייתי זקוק להם מאוד אז. עבודת איסוף החומר לספר תהיה קלה, ליובל החמישים של המושבה פורסם ספר דומה. אני אשכתב קצת ואעדכן קצת, אדפדף בכמה ספרים דומים, הרי את זה אני יודע לעשות. אני מגחך לעצמי — הרי עמוד פותח כבר יש לי: דבר ראש העיר עם תצלום יפה בפינה.

שמחתי על כך שספר היובל יחזיר אותי למושבה. בסך הכול אהבתי אותה. פעם התביישתי באהבה הזאת. התכחשתי לאהבתי. גם כמבוגר התביישתי בכל מה שקשור ברגשות בכלל ובטח ברגשות הקשורים למקום שבו נולדתי. הייתי מאלה שהתייחסו למקום הולדתם כמי שנפרדים מאהובתם בטריקת דלת, אבל אורבים לה בין השיחים כדי לראות אותה עוד קצת. המושבה היתה שייכת לעבר, והעבר הוא הנעורים. עכשיו כבר הייתי בוגר מכדי שאתבייש בגעגועים לנעורים. השנים שעברו עזרו לי להתגעגע. הן טישטשו את חדות האירועים הרחוקים והפכו אותם לתמונות מרוחקות, צבועות בצבעים פסטליים רכים. אבל הרצח הנורא לא הִרפה ממני. כיוון שהוא צף ועלה, כבר לא יכולתי להיפטר ממנו. השלמתי עם נוכחותו של הרצח הנורא בעסקַי העתידיים. לצדם או בתוכם. חשבתי לחבר דרך ספר היובל בין חלומות שלכאורה לא היה קשר ביניהם. חשבתי לחבר בין ההתנהלות העסקית העתידית שלי, זו שהלכה ונבנתה עכשיו, לבין החלום הספרותי שאני נושא עמי כבר שנים ארוכות.

אני מרבה לקרוא, אני גם מנוי בספרייה העירונית שבבית אריאלה. הקריאה האובססיבית הזאת מאפשרת לי להתכנס בתוך עצמי ולהימנע מקשר עם אנשים. קשרים חברתיים מרתיעים אותי. אני קורא וקורא וכל הזמן שואל את עצמי: האם את הספר הזה הייתי יכול לכתוב? אני קורא ומעיר הערות מחמירות לסופרים, אני מתקן להם עלילות, מרחיב דמויות, מסמן מוטיבים. בדמיוני אני צועד בשבילים שהם לא היו חולמים לצעוד בהם. זה לא כל כך קשה, אני אומר לעצמי. עכשיו יש לי אפשרות לממש את חלום הרומן שיהפוך אותי לסופר. לכתוב רומן חובק עולם במסווה של ספר יובל סטנדרטי. ספר יובל שונה, עם סיפורים אמיתיים, סיפורים על אנשים שחיים במושבה ולא רק מנהיגים אותה. אולי אוסף נובלות, קצת דילן תומס, דומה אולי לאליס מונרו, לא, אולי רומן אחד, גדול באמת, אפילו עצום.

החלומות המסחריים והספרותיים מתערבבים אלה באלה וסוחפים אותי למערבולת אופורית שאני מסתחרר בתוכה. בדרך כלל אני לא משתף אחרים בחוויות שלי. יש לי רק חבר טוב אחד, אילן נוימן, שעבד איתי בעיתון, אבל בינתיים אני רוצה לחשוב לבדי על הרעיון החדש שלי, ורק אחר כך לשתף אותו בו. אלבומי יובל הם ענף בתולי, ענף שמחפש מישהו שיגלה אותו. יש בו שילוב מענג של כסף ויצירה, וחוץ מזה: האלבומים הם רק שלב, יצירתי דווקא, בדרך לדבר הגדול באמת.

הנה, בשיחת טלפון אחת, נהגתה ונבנתה התשתית הכפולה. גם מפעל מכניס, וגם רומן שגיבורו הוא המושבה, גיבורי המשנה הם הטיפוסים שחיו בה, והרצח הנורא הוא השיא. הרצח הנורא הוא הסולם שאני מוצא אחרי שנים שאני מתבוסס בתעלות הביוב. אני מטפס עליו, מרים מכסה מתכת כבד והנה, אני ברחוב. יש חיים ברחוב, אני יכול להיות עם כולם, כמו כולם, אולי אפילו עם אישה וילדים. המחשבה שהרומן הוא הילד שלעולם לא יהיה לי חולפת בי כברק ונמוגה מיד.

גם הספקות נמחקים מיד. לכבוד התחושה הטובה אני קונה גלידה ברחוב הארבעה. אני מרבה להתווכח עם עצמי, מצבי הרוח שלי לא יציבים, וכשאני זורק את הגביע הריק לפח מתחלפת התחושה הטובה במרה שחורה. הנה, שוב אני בונה מגדלים פורחים באוויר על בסיס חולות נודדים. גם כן איש עסקים. ציפיות ילדותיות מתחלפות מהר באכזבות בוגרות: קריירה עיתונאית שלא ממריאה מתחלפת באכזבה ספרותית, וזו טובעת עוד לפני שהיא צפה. בסופו של דבר אני עיתונאי מובטל, כמעט קשיש, שמשוטט ברחוב הארבעה עם שני כדורי גלידה בבטנו ועם תוכנית מפוקפקת שיש לה סיכוי קטן להצליח.

שיחת הטלפון מחזירה אותי למושבה ולרצח הנורא שצף פתאום ועלה כשהטחתי אותו בפניו של גרוס השמנמן. אני חוזר ומחטט בפרטי השיחה עם גרוס. אני שואל את עצמי, מה פתאום הרצח הנורא? למה חזרתי לגניה ומרדכי הירש? הרי גם הם היו יכולים להישכח. כך קרה לזיכרונות ילדות אחרים שלי. אבל שלא כמו האחרים, אולי יש לי עכשיו סיפור ביד, אני מכיר את הגיבורים אבל עדיין לא יודע מה הם מסתירים. זה סיפור שלא באמת סוּפר, מקרה לא מפוענח, מסתורי כמו השתיקות של הורי. הרצח הנורא יחזיר אותי לפרק היפה של חיי, לנעורים, לילדוּת חסרת הדאגות, לאושר שלא תלוי בחשבון החשמל. הוא יחזיר אותי לעָבָר אבל יבנה לי את העתיד.

הרצח הזה מורכב מחומרים שמהם עושים רומן עבה.

אני יודע, אני יודע. זה בסך הכול ספר של העירייה. אבל דווקא האפרוריות הזאת מוצאת חן בעיני, חיננית כמו בבושקה, הפתעה בתוך הפתעה. בתוך ספר עירוני אפור יסתתר לו רצח אפל, ובתוך הרצח האפל חבוי סיפור שחור של יצרים חזקים, אהבות גדולות, בגידה וקנאה. היה משהו נעים במחשבה שלא מדובר רק בנוסטלגיה עצמה, אלא גם באפשרות להיכנס לתוכה, להסיר ממנה את המתיקות, ולגלות מה באמת היא מסתירה. ואז, כשאני כמעט טובע בה, רק אז לסנן מתוכה את הרגעים הקשים ולהנציח את הרגעים היפים.

עד שיחת הטלפון זכרתי רק את הכותרת: "הרצח הנורא". האֵימה נשכחה והפרטים היטשטשו. זכרתי פחד, איך יכולתי לשכוח? הפעם הראשונה שבה ילד מאבד אדם מוּכר: גניה האסיסטנטית! נרצחה! איננה עוד! איפה היא? מה קרה לה? מי רצח? לָמה? השנים שעברו הוסיפו לרצח הנורא תארים שמקובל להצמיד לרצח: "הלם", "בהלה", "סיוט". המילים נותרו אבל התחושות אבדו. אפשר היה אפילו לחשוב שהרצח הנורא הוא פנטזיה של ילדות, כמו הדוב השחור או הפושע הנאצי שהסתתרו (לסירוגין) מתחת למיטה שלי עד שהאור בחדר נדלק. הרצח היה שמור בזיכרון הנעורים שלי, שלם ובלתי פגוע. שום דבר לא השתנה בו מאז. תמיד היה שם, כמו אונייה ישנה על קרקעית הים, בלתי מושג ולא נגיש.

רציתי לגעת ברצח הזה, למשש אותו ולהשתכנע שלא היה כל כך נורא. רציתי שהתואר "הרצח הנורא" ייראה ילדותי קצת, תמים, כמעט מגוחך. "נורא"? מה כבר כל כך נורא ברצח הזה לעומת מעשי רצח אחרים? רציתי לחזור אליו כמו שחוזרים לאהבת נעורים שדחתה אותי פעם בבוז. אני מתבונן בה, בקמטים, בעור הרפוי, בשער השיבה. זה הכול? אומר לעצמי, בגללה לא ישנתי לילות? כך יחשוב לעצמו האדם המר, המבוגר והבודד, שהוא אני.