הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
על החיים, על המוות ועל מה שביניהם
16 

על החיים, על המוות ועל מה שביניהם


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
16 
16 
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

הספר "על החיים, על המוות ועל מה שביניהם" הוא ספר מסות פילוסופיות, המורכב מכתבים שונים בנושאים פילוסופיים מגוונים, ומטרתו לפתח חשיבה.

מטרת הפילוסופיה, על פי דעתי, היא לגרום לנו להבין את העולם, את הסובבים אותנו ואף את עצמנו. בנוסף לכך, הפילוסופיה עוזרת לנו לחיות טוב יותר.

 

"איך?" אתם שואלים - קראו וגלו.

שמי ניר חן לוין. בעת יציאתו של ספר זה לאור אני בן 18, ערב גיוסי לשירות צבאי. לעניות דעתי, יש לנו כמה תפקידים מאוד פשוטים בעולמנו: ליהנות, לאהוב ולדאוג שהעולם יהיה מקום טוב יותר כשנעזוב אותו.

אני מאמין שהפילוסופיה יכולה לעזור לנו להשיג את כל השלושה, ולכן תחום זה מעניין אותי כל כך. בספרי אציג מעין הקדמה לפילוסופיה שלי. טעימה קטנה וראשונה אשר תציע מקום שאולי מעולם לא נחשף לקוראים.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-571-082-3
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 22/11/2016
  • שם המחבר: ניר חן לוין
  • זמין להשאלה: כן

הקדמה:

 

אני רוצה לפתוח בלומר תודה. תודה שהחלטתם לקרוא את כתביי ולהשקיע בי מזמנכם, אני מבטיח שההשקעה תשתלם.

 

 

מהי בכלל מטרת הספר, אתם ודאי שואלים. מטרתו לעודד מחשבה, לגרום לכם להרהר בשאלות, שלדעתי הן חשובות והכרחיות לקיומנו. בל נתבלבל – אינני מתכוון לגרום לכם לחשוב כמוני, אלא פשוט לחשוב. כל קורא ודאי יפרש דברים בצורה שונה מעט, וזה בסדר גמור, פירוש הדבר הוא שאתם לא קוראים את מילותיי ומקבלים אותן כתורה מסיני. חשוב שתטילו ספק בכתביי, אך גם שתתנו לי הזדמנות לשכנע אתכם בצדקתי או בדרכי המחשבה שלי שאינן שגרתיות תמיד.

 

 

כשתתחילו לקרוא את הספר עצמו תראו שבפתח כל יצירה תבוא הקדמה. חשוב לציין שההקדמה חשובה להבנה ושלא כדאי לדלג עליה בשום אופן. מי שירצה יוכל לקרוא קודם את היצירה ורק אחר כך את ההקדמה, אך זו לא האפשרות המומלצת. ההקדמה לא נכתבה רק כדי לעבות את הספר. מטרתה להפוך את היצירה מאוסף של מילים מעניינות לחיבור מלמד שיעורר את מוחכם לחשוב בצורה שונה ופתוחה, ובמיוחד באופן ענייני לנושא שבו נדון. מטרת היצירה ללמד, וההקדמה תאפשר ליצירה להיות כלי לימוד טוב.

 

את הרעיון להקדמה הפותחת כל יצירה קיבלתי בעקבות שתי חוויות. האחת הייתה מופע מחול שהגיע לבית ספרי כשהייתי בכיתה י"ב. לפני המופע לא הייתה כל שיחה מקדימה וגם לא לאחריו. חברי ואני ניסינו לפענח את המשמעות של הריקודים במשך כל המופע, אך מכיוון שלא הייתה הכנה מוקדמת, לא היו לנו הכלים לנסות לפענח וללמוד מהאמנות שהוצגה לפנינו. שאלנו כמה תלמידות שלמדו בעברן, או שלומדות עכשיו, מחול מה משמעות הריקודים. חלקן אמרו שאין משמעות מיוחדת ושמדובר במחול מודרני לשם היופי בלבד, בעוד שאחרות טענו שיש משמעות ושכל אחד נותן הסבר משלו ליצירות. לדעתי, הכוריאוגרף, שיכול היה להשתמש באמנות כדי להשפיע על חשיבתנו וללמדנו דבר-מה חדש, הפסיד הזדמנות. זו הוחמצה כי לא היינו מוכנים ליצירה, ולא קיבלנו כל הסבר לאחריה. היא הייתה אוסף של מילים מעניינות במקום חיבור מלמד.

 

החוויה השנייה שגרמה לי להבין שנדרשת הכנה לכל יצירה הייתה קריאת ספרו של שפינוזה "האדם, הטבע והאלוהים", ספר מסות פילוסופיות, כלומר אוסף של יצירות בנושאים שונים. ההרגשה בעת קריאת הספר, זו לפחות הייתה הרגשתי שלי, היא כמו תותח אשר מפציץ אותך בהמון פגזים. כל פגז שכזה בנפרד היה יכול להיות משמעותי ורב השפעה, אך כשיורים עליך צרור אינסופי של פגזים, הם מאבדים מכוחם, וכולם יחדיו חזקים פחות מאחד שנורה לבדו. שני המקרים האלו גרמו לי להבין שחובה שתהיה הכנה לכל יצירה. ההכנה שלי היא כאמור ההקדמה ליצירה, לכן אני מבקש מאוד שתקפידו לקרוא כל הקדמה לפני קריאת היצירה עצמה, לא משנה עד כמה היא ארוכה או קצרה.

 

 

אם להמשיך באותו הכיוון של ההפגזה של שפינוזה – תותח שפינוזה, אני ממליץ לכם בחום ואף מפציר בכם שלא לקרוא מהר מדי את הספר כדי שתוכלו לעכל כל יצירה בפניי עצמה, לחשוב עליה ולנתח אותה, וכדי שתוכלו להתרכז רק בה למשך כמה שעות. ההמלצה שלי היא יצירה או שתיים ביום. ברצוני למנוע מצב שבו תרגישו מופגזים ברעיונות שדבר מהם לא נקלט עקב הכמות הגדולה הנצרכת בזמן קצר. במילים אחרות, קחו את הזמן.

 

 

היצירות יכולות להתפרש כקרות, לכן אוסיף קצת חום ואנושיות בכך שאספר על עצמי בקצרה. גיליתי את עולם הפילוסופיה בתחילת כיתה י"ב, ממש במקרה, אם אינני טועה. קראתי כמה דברים באינטרנט, התגלגלתי מדבר לדבר ואז איכשהו ראיתי כותרת לכתבה על הפילוסופים הגדולים. קראתי את הכתבה ובעקבותיה החלטתי שאני רוצה לקרוא עוד בנושא. כעבור כמה ימים הלכתי לספריית בית הספר והתחלתי לקרוא ספר שנקרא "הפילוסופים הגדולים" שנכתב על-ידי בריאן מגי. זהו ספר המהווה מבוא לפילוסופיה. שם החל הרומן שלי עם הפילוסופיה, ומאז לא איבדתי בה עניין, אפילו לא מעט. בדיוק להפך. פילוסופיה מעניינת אותי יותר ויותר ככל שאני לומד ומשכיל בנושא, ולא רק זה – ההערכה שלי אל הפילוסופיה עולה, אך לכך נגיע בקרוב. את לימודיי בתיכון סיימתי לפני ארבעה חודשים וברגעים אלו ממש אני עומד בפני גיוס לצבא. את הסיפור עליי אעצור כאן מכיוון שלא אני המוקד, אלא הפילוסופיה והכתבים שלי.

 

 

הפילוסופיה בשבילי היא יותר מרק "אהבת חכמה" (פירושה של המילה היוונית "פילוסופיה"). בשבילי היא דרך חיים, דרך שבה אדם שיצעד נכון ישנה את עצמו לטובה ויחד אתו את כל סובביו. בשבילי הפילוסופיה היא הפטיש שבעזרתו אתקע את המסמר, ואילו המסמר שלי הוא שינוי.

 

 

 

"ידע הוא כוח" (פרנסיס בייקון).

המשפט הזה ידוע לכולנו, אך רובנו לא מבינים אותו ולא מפנימים אותו דיו. אני הבנתי אותו רק בשנה האחרונה עם ההתוודעות שלי לפילוסופיה. למדתי שכדי לעשות שינוי, כדי לדעת איך להתנהג נכון, איך לעזור לאחרים, איך להצליח בכל משימה שתבחר, אתה חייב שיהיה לך ידע – בנושא מסוים או בנושאים רבים. למשל, כדי לפתח את הגוף בצורה יעילה ומבלי להיפצע, עליך לדעת מה אתה עושה. עליך לאכול נכון, לנוח די הצורך בין אימון לאימון, לישון הרבה וכמובן להתאמן בצורה נכונה ומספקת. כדי לעשות דבר-מה בעולם זה, כל דבר שהוא, אנו זקוקים לכמות ידע מסוימת בתחום מסוים. ברגע שמבינים את העניין הזה, הכול נהייה קל בהרבה.

אם נמשיך ונעמיק בחשיבות הידע אז נגיע למסקנה שאם אדם ילמד את סיפור חייו של האדם העומד מולו, הוא לעולם לא יעז ללחוץ על ההדק. כאשר כולנו נשכיל ונלמד, נגלה שאין בנו את השפלות להרוג או לייחל למוות של אדם אחר.

 

 

הספר נכתב במטרה לעודד מחשבה. תכליתו אינה לשתול בתוככם, קוראיי היקרים, את מחשבותיי שלי, אלא לגרום לכם לפתח מחשבה עצמאית. ברצוני לגרום לכך שבכל רגע במהלך חייכם, ביום חול רגיל וסתמי או ביום חשוב מאין כמוהו, תשתמשו בראשכם על מנת ליצור מקום טוב יותר, להבין את הדברים בצורה ברורה יותר ולמנוע פגיעה באחרים ואם אפשר – אפילו לעזור להם.

מקווה שתיהנו מספרי, נתתי בו את כל נשמתי.

 

הקדמה ל"מהו טבע האדם":

 

ביום כתיבתי את החיבור רציתי להיות בטבע. ניסיתי לחשוב על מקומות בעיר שמזכירים את הטבע. הצלחתי למצוא מקום יפה בעל מראה טבעי למדי – חול, צמחייה, וחיות. שרר שם שקט, ללא קולות אנשים ומנועים, אך נשמעו קולות ציפורים.

 

האזנתי למוזיקה ונחתי, התייחדתי עם הטבע. בשלב מסוים הבטתי בשמיים, ואלפי מחשבות על קיומנו ועל טבענו כאנשים הציפו אותי, אז הוצאתי את המחברת והתחלתי לשרבט. לאט-לאט השתרבב במוחי הרעיון ליצירה הזו, ושם היא גם נכתבה.

 

נשאלת השאלה אם לאדם יש טבע מסוים. כדי לכתוב את הדברים הללו, הנחתי שאכן יש טבע לאדם: טבע מאפיין לכל בני האדם כחלק מהמין האנושי. אם אני צודק או לא – זאת אינני יודע ולא בטוח גם שאי פעם אדע. לשם הדיון נניח שאכן יש טבע לאדם, ובמהלכו נבדוק מהו.

מהו טבע האדם?

 

אני שוכב על הגב ומביט בשמיים,

אך אינני רואה אף כוכב בעיניים.

אני יודע שהשמיים אינם כחולים באמת,

האמת היא שהם לגמרי שחורים,

ועל אף היותם שטופי כוכבים

הם נראים לי ריקים ובודדים.

 

(אולי אפילו הטבע צבוע)

 

נושא מבט מעלה ומנסה לדמיין כמה כוכבים נמצאים שם,

כמה ביליוני טריליוני כוכבים קיימים,

ומבין כמה אני קטן.

כמה אני קטן ביחס ליקום כולו.

קטן, אך לא חסר משמעות.

קטן, אך בעל חזון ענק.

איך החלומות של יצור כה קטן יכולים להיות כה גדולים?

ואולי כל החלומות הללו הם בעצם בזבוז זמן...

כל העצב והאכזבה שלי מהעולם ומאנשיו, מדוע אני צריך את זה?

אולי עדיף בכלל לוותר על הכול ופשוט לחיות חיים חסרי משמעות

אך פשוטים הרבה יותר?

 

כדי למצוא מקום כזה, מקום שבו הטבע מתבלט קצת יותר מהרגיל,

הייתי צריך להשקיע הרבה מחשבה ואנרגיה בחיפוש.

איך אני יכול לצפות למשהו טוב מיצורים שהורסים כבר שנים על גבי שנים את הטוב שקיבלנו ומעזים לקרוא לכך " קִדמה"?

איך אני יכול לצפות מהאנשים שחושבים שטבעי שאין שום טבע בחיינו, להתנהג בצורה טובה לטבע, בצורה שאני רואה כטבעית?

 

"האדם הוא עץ השדה", כך נכתב בספר דברים,

אזי אם אדם הורס אדם ונוסף על כך הורס עץ, הרי חטאו כפול.

האדם ההוא פוגע בטבע ובמה שהטבע יצר.

לצערי, האדם ההוא איננו באמת האדם ההוא.

ההאדם ההוא אלו רוב האנשים בעולמי,

עולמי שופע הטוב והיופי, האדישות והעיוורון.

 

האדישות לרגשות האחר והעיוורון ליופיו של הטבע.

 

אם טבע האדם הרסני, מזיק, חסר לב ורע,

אז אינני רוצה להתנהג בצורה טבעית.

אך לדעתי, טבע האדם יצרני, עוזר, אכפתי וטוב,

אך איפשהו לאורך הדרך משהו השתבש ומאז לא תוקן.

 

ברצוני לתקן בעיה זו, אך כיצד?

הקדמה ל"המרוץ אל האושר":

 

כשכתבתי את היצירה הזו הייתי עצוב, מכיוון שניסיתי עדיין להחלים מהלב השבור שהסב לי סבל וכעסתי על חלק גדול מהחברה שמה שמעניין אותו הוא רק כסף ודברים מסוג זה, שכלל לא משנים. עיקר היצירה הוא לא בהבעת הביקורת על החברה או בעצב הפנימי שלי, אלא בשאלת הקיום שלנו. האם יש טעם בקיומנו ובחיינו או האם הכול בזבוז זמן וניסיונות שווא שלא יובילו אלא לכישלונות?

השאלה העיקרית העולה מן היצירה היא שאלת הקיום שלנו – האם כדאי להתקיים?