הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
0
עלילות פרומות
ינון ניר

במקום 44 

22 

עלילות פרומות

ינון ניר

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
0

במקום 44 

22 

במקום 44 

22 

גודל (עמ'): 225
מו"ל: אריה ניר

תקציר

תמר, מרצה לאמנות, בת שלושים ושמונה, מתארת באירוניה מושחזת את חוויותיה כאם צעירה. שנה וחצי חלפו מאז שילדה את דניאל וכמעט ולא עובר יום בלי שתשאל, "למה לא סיפרו לנו שכל־כך קשה להיות הורים?"
לדבריה, המין האנושי שורד הודות לשקרים מוסכמים והונאה עצמית. מבחינתה כולן שיקרו לה: אימא שלה, חברות שכבר היו להן ילדים, הפקידה בבנק, נשים ברחוב... כולן חברו יחד. הן טוו סביבה את קוריהן כדי שתרצה להתרבות. בעיניהן המין הנשי מתחלק לשניים: אימהות ואימהות לעתיד. חלוקה חדה ובלתי מתפשרת. כמו שמן ומים שלא מתערבבים.
אך בחדרי־חדרים לוחשות אימהות זו לזו את האמת המרה. מייללות עד אובדן הכרה. זועקות עצמן לדעת. הן נועלות את השער, מקפידות שאף אימא לעתיד לא תיכנס. בין החלפת חיתולים, ציד מוצצים וביקורים במוקד, מנסה תמר להשיב את חייה למסלולם; לגמור את הדוקטורט, לחזור לצלם, להספיק הכול ולהשלים שעות שינה. או במילים אחרות, פשוט להחזיק מעמד.
עלילות פרומות הוא רומן מרגש, מטלטל ומצחיק על אימהות וזוגיות, על אמנות ועל כתיבה, על ייאוש ותקווה. זהו סיפור אנושי על ציפיות לא ממומשות, על ישראל של היום ועל ישראל של פעם שכבר לא קיימת יותר ואולי לא הייתה קיימת מעולם.
ינון ניר נולד ב־1975. עלילות פרומות הוא ספרו השלישי. ספריו הקודמים, התקופה הכחולה ופעמיים קברו את ברטה, זכו בשבחי הביקורות.
המשך קריאה
  • ISBN: 55000002028
  • גודל (עמ'): 225
  • מו"ל: אריה ניר
  • יצא לאור ב-: 13/06/2012
  • שם המחבר: ינון ניר

חלק ראשון

ניאו־נאצים

ב"נופי תל אביב" נוהגים בכובד ראש בפנאי של הזקנים. פעמיים ביום, בבוקר ואחר הצהריים, מספק בית־האבות חוגים, הרצאות ותוכניות בידור לזקנים, מארגן עבורם הווה משותף, ובמידת הצורך גם עבר משותף — כור ההיתוך של גיל הזהב.

ימי שני אחר הצהריים מוקדשים לשירה בציבור בהנחיית יוסף זומר, איש נמרץ באמצע חייו, שפורט על גיטרה ומנגן באורגן חשמלי, ואחרי שהוא מספר בדיחה, הוא לא שוכח ללחוץ על הכפתור שמשמיע רעש של צלחת נשברת ומבטיח שהזקנים יֵדעו מתי הם אמורים לצחוק. יוסף זומר מחלק לזקנים שירונים מצולמים ומשוכפלים, שמחוברים בסיכות שדכן מתפרקות, עם מילים של השירים. בעבר השתמש במקרן שקופיות, אבל חלק מהזקנים לא הספיקו לקרוא את המילים שריצדו על המסך כנמלים בבוקר סגריר, ולכן ערך את החוברת בעצמו, מעין קולאז' של גופני אותיות בגדלים שונים שליקט מחוברות הזמר העברי של ההתיישבות העובדת מהשנים תשכ"ב, תשל"ז ותשמ"א, או הוריד מהאינטרנט. הוא מאוד גאה בכותרת שהגה במעמקי מוחו הקודח; על הכריכה היה כתוב באותיות גדולות, בכתב ידו המלוטש, "השירים של ילדותנו" ובאותיות מעט יותר קטנות "שירי ארץ ישראל היפה".

הזקנים היו מרוצים. אחרי הכול, מדי שבוע, במשך שעה עד שעה וחצי, בלי לספור את הדקות, זומר הגיש להם יַלדוּת שהייתה טובה לפחות כמו זו שהייתה להם. לפעמים אף טובה יותר, ילדות של פעם, ילדות בת אלפיים שנה, של נופים וגבורה, שזורה בחלוצים ובביצות שיובשו, חומה ומגדל ובורות מים, החול והים, ובלי שום דבר שיכול לקלקל. היו זמנים. אפילו תרצה, מנהלת בית־האבות, הגיעה לראות את הזקנים שרים ומוחאים כפיים. מדי פעם צילמו את הכול בווידיאו, להנציח לעתיד שלא ייגמר לעולם.

אייל גולדמן עבד ב"נופי תל אביב" בחופש הגדול שבין כיתה י' ל־י"א. נער בלונדיני עם עיניים כחולות שבא מדי יום לכמה שעות ללמד את הזקנים להשתמש במחשב. הוא לא הסתפק בללמד אותם לגלוש באינטרנט, והזקנים אהבו אותו, את ממלא מקום הנכד כפוי הטובה שלהם, שהגיח לעת זקנה כדי לעשות עבורם שליחויות, בלי להתחשבן ובנדיבות אין קץ, בלי לבקש שום דבר לעצמו, ושיתף איתם פעולה בזלזול המוחלט ב"תזונה הנכונה" של בית־האבות. ב"נופי תל אביב" מקפידים בקנאות על הזנה מאוזנת של הזקנים, טיפול בהשמנה ואיזון רמת הסוכר. השוקולד, למשל, היה רחוק ומושא לכמיהה ולגעגועים כמו הילדות, למרות שהוא נמצא מעבר לכביש, במינימרקט של בני. מדפים שלמים, וגם ליד הקופה. ב"נופי תל אביב" משקיפים חלק מהחדרים לבית־הקברות וחלק למינימרקט, ורק מחלונות המחלקה הסיעודית ניתן לצפות בשניהם. את המינימרקט אפשר לראות, אבל לא להגיע אליו. לפני שאייל התחיל לעבוד בבית־האבות, אכלו הסיעודיים שוקולד רק בחלומות. שינויים ברמת הסוכר שלהם היו תלויים באופן מוחלט בקרובי משפחה שנזכרו בהם מדי פעם והביאו שוקולד כפיצוי על היעדרות ממושכת. רק אחרי שאייל התחיל לעשות עבור הזקנים שליחויות, הפכו החלומות על מתוקים למציאות.

בכל יום עבר אייל מחדר לחדר ורשם את ההזמנות בפנקס קטן. הוא ניווט במיומנות מרשימה בין חרדות לגורל הירושה להתקפי בזבזנות, והיה חוזר ממסע הקניות כשבידיו תיק תפוח ומלא בדברים טובים. הוא הקפיד לקנות לזקנים יותר ממה שביקשו, מכל הלב ומכל הבא ליד. בטווח הקצר, הסוכר עושה פלאים למרירות של הזקנה, על הטווח הארוך לא מדברים. עדיף ככה. אייל פרט ביעילות את רגשות האשמה לשקלים. הוא דאג ללקוחותיו בכך שאִפשר להם לנקות לעצמם את המצפון. רגשות אשמה שהתעוררו בעקבות אכילת שוקולד היו נעלמים ביחד עם העודף שנשאר אצל אייל.

אייל גבה מהם כסף רק עבור מה שהזמינו והחזיר תמיד את העודף המדויק, עד לאגורה האחרונה. את חבילות השוקולד הנוספות שחילק מימן מכיסו הפרטי. הוא התעקש על כך וסירב לקבל עבורן כל תשלום. בתמורה השאירו לו הזקנים את העודף. "תשמור לך את הכסף הקטן," אמרו לו. "תקנה לך גזוז בקיוסק, ילד," ולפעמים גם הוסיפו דמי כיס בלי סיבה.

אמנם לא כל הזקנים שיתפו פעולה מיד בהתחלה. היו כאלה שהיושר והנדיבות שהפגין לא עשו עליהם שום רושם. אבל בדרך כלל הספיקו פעם או פעמיים של שוקולד בחינם כדי להרחיב את מעגל הלקוחות. מהזקנים שלא היו לקוחות קבועים סירב לקבל כסף. כשהופיע בחדרם, אוחז בידיו את השוקולד שלא הזמינו, הקפיד לעזוב לפני שהספיקו להושיט את ידם אל הארנק ולשלם לו. חלק מהזקנים שומרים את המזומנים קרוב אליהם, צמוד לגופם, שלא יברחו, ומהם היה לו קשה יותר להימלט. אייל לא בחל בדבר כשחיפש לו עזרי מילוט. הוא ניצל לטובתו את מגבלותיו של כל ישיש וישיש: מכשירי שמיעה, הליכונים, קוצבי לב, כיסאות גלגלים, וכמובן, גם פער הגילים היה לו לעזר.

ברוב הפעמים שנכנס לחדרם מצא את הזקנים שוכבים במיטתם או שרועים על כורסא מול הטלוויזיה, בוהים בערוץ הראשון. אייל נהג להניח את השוקולד שלא הזמינו על השולחן או על השידה שליד המיטה ולסגת לכיוון הדלת, לאט־לאט ובצעדים מדודים, מושך בכתפיו, מתנצל ואומר שמחכים לו ושהוא מוכרח ללכת. הוא נשאר בחדר בדיוק את הזמן שנדרש לזקנים לשלוף את הכסף מהארנק, לקום מהמיטה או הכורסא, וכמעט להגיע לדלת. בדרכם אליו גילו כוחות שלא ידעו שיש להם: הזקנים זינקו מהמיטה כאילו באותו רגע נכנס לחדר בעל קנאי ורדפו אחרי אייל כמו היה מאהב שנתפס בשעת מעשה. הזקנות עשו אותו דבר מהסיבות שלהן. בעלים קנאים ולביאות. כמעט הצליחו לתפוס אותו. כל־כך כל־כך קרוב, השטרות או המטבעות כמעט־כמעט ונגעו בקצות אצבעותיו, אבל אז התרחקו האצבעות בחטף ושעטת הזקנים הסתיימה בדלת סגורה. מדי פעם התעכב ליד הדלת והקשיב להם מתנשפים, אך לרוב הסתלק משם כל עוד נפשו בו, מהר ככל האפשר. הוא הניח להם להתבשל ברגשות האשמה, ככה במשך כמה ימים, מקפיד לשמור מהם מרחק אבל להישאר בטווח ראייה, קרוב ורחוק, עד שהופיע בחדרם כדי לרשום את הזמנותיהם...

בסיום החופש הגדול שב אייל לבית־הספר. תרצה, מנהלת בית־האבות, נשמה לרווחה. בשבועות האחרונים פנו אליה כמה קרובי משפחה והתלוננו שההורים שלהם מגרשים אותם. "'אני לא צריך אותך יותר,' זה מה שהוא אומר לי אחרי שנים שאני מטפלת בו כמו בתינוק," מיררה בבכי בתו של זקן שהיה פעם קבלן עבודות עפר. "את לא מבינה," הרים את קולו ונופף בידיו בן גברתן, "הוא מבולבל לגמרי. הוא קורא לאודי, הבן שלי, הנכד שלו, אייל." אפילו מזכיר מועדון הקשישים נפל בפח.

"תפקידו של בית־האבות להגן על הזקנים מעצמם," פייסה אותם תרצה והבטיחה לטפל בעניין. עיניה הקטנות התרוצצו לכל הכיוונים. על הקיר מולה הייתה תלויה ליטוגרפיה של ראובן רובין. מראה ירושלים העתיקה חיזק את תחושת האחריות שלה, מוחה פעל בקדחתנות.

כעבור יומיים כבר מצאה פתרון. מחליפו של אייל, שימשיך ללמד מחשבים, ואולי יעשה גם קצת שיפוצים ותיקונים קטנים בתור עוזר לאיש התחזוקה יהיה בחור ישר ממוצא מזרחי, שבתמורה לעבודתו ב"נופי תל אביב" יקבל חדר קטן עם מטבחון, מקלחת ושירותים, ובלי חשבונות לשלם.

היא מיד ניגשה למלאכה וניסחה את מודעת הדרושים.

למחליף של אייל קראו דוד קדוש. הוא השתחרר לא מזמן מהשירות הסדיר, לפני הזמן, אחרי המלחמה. עם פרצוף כהה כשלו אין סיכוי שהזקנים יתבלבלו בינו לבין הנכדים האמיתיים שלהם, ואפילו בני הדור השני יוכלו שוב לישון בשקט מבלי לחשוש שהוריהם מפזרים את כספי השילומים בשדות זרים. היה רק חיסרון אחד, חלק מהזקנים עלולים לחשוב שהוא ערבי.

זה לא היה חשש שווא. ב"נופי תל אביב" אמנם לא מתרגשים מצעקות בלילות, מאחר שחלק מהדיירים הם עדיין ניצולי שואה. בחודשים הראשונים אחרי שקדוש התחיל לעבוד הם צעקו קצת יותר מכרגיל. הרי מאז שהגיעו לארץ אומרים להם שהערבים רוצים להשמיד אותנו, כמו הנאצים.