הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
עכשיו נשברים

במקום 37 

22.2 

עכשיו נשברים


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
0

במקום 37 

22.2 

במקום 37 

22.2 

גודל (עמ'): 167
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

ראשית הסיפור בנפילה. נער מטפס כדי להוריד

חתול מעמוד חשמל בקיבוץ וצונח מטה. גופו של

המתבגר, שעוד רגע יהיה חייב להשתנות ולהפוך

לגבר, נשבר. הנפילה הארוכה מן הילדות אל

הבגרות נעצרת למשך רגע ארוך.

במהלך המסע לתיקון השבר קושר הנער את נפשו

בכאב, שמתגלה כאחת מדמויות הספר. בהמשך

נדמה שהוא קם מנפילתו ושב לחיים בעצמות

מתאחות. ואולם כעבור כמה שנים, בעיר זרה

באירופה, הנפילה אורבת לו בדמות אחרת, מפתה

ומסוכנת פי כמה.

הנפילה פושטת ולובשת צורה לאורך הספר כולו.

הולכת ונחשפת שושלת שלמה של נופלים -

משפחה, ושמא חֶברה, שהנפילה היא גורלה.

עכשיו נשברים פורש בפנינו תהליך התבגרות

ישראלי מיוחד במינו. בעשייה ספרותית ייחודית,

שמערבלת את הזמן ואת עריצותו הליניארית,

מתקדמת העלילה על פי קצב משתנה: אנו

מסתחררים בין סיפורי משפחה לבין הרפתקאות

נעורים, מאטים ומשתהים בין קולות המתים לבין

דמות הכאב, ומתוודעים לכוח האחיזה של רוח

האדם בממש.

אלעד ערמון, אמן בן 33 מקיבוץ שדה נחום.

זהו הרומן הראשון פרי עטו.

  • ISBN: 3624778
  • גודל (עמ'): 167
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 01/01/1970
  • שם המחבר: אלעד הרמון
  • זמין להשאלה: כן

1

תחושות משונות הקיצוני משנתי. אי-נחת ניערה ממני את שמיכת השינה. אני מתיישבת במיטה הריקה בעיניים עצומות, רטובה מזיעה, מנגבת את מצחי, שערי לח, דבוק בעיקשות ללחיַי ולכתפַי, אני מסתכלת בשעון שעל השידה שליד המיטה, הספרות הדיגיטליות מאופסות, אני נמתחת לאחור כדי להקל את הלחץ בשרירים, הכול מכווץ, כאילו שתיתי שיקוי והתכווצתי בשנתי, או בעצם להפך, התרחבתי, והעצמות, מה קורה לי, הכול זז מהמקום, אני מניעה את ראשי לצדדים, מותחת את צווארי, כמה נורא להתעורר בתחושה שכל העצמות שינו את מקומן והכול כמו התקער ואני נבחשת מבפנים כמו מטרייה הפוכה. אני מרפרפת באצבעותי על הכתף, אני לא לובשת חזייה ובכל זאת הלחץ הזה בחזה, אני מחליקה את האצבעות אל השדיים ומעבירה את כף היד עליהם, חופנת אותם עם שתי הידיים והם תפוחים כל כך וקשים, אַיי, והפטמות רגישות וְ -

אוי, אלוהים, הבטן, עיני נפערות בבת אחת ובחשכת החדר אני מבחינה בכוכבים המנצנצים מתוך כיפות הזיעה הקטנות על זרועותי ועל בטני, אוי אלוהים, היא ענקית, אני נפוחה, אלוהימָדירים, אני בהיריון, אני בהיריון מתקדם, איך לא ידעתי, איך לא הרגשתי עד עכשיו, אני לא זוכרת שום דבר פתאום, איך הגעתי לכאן, מה עכשיו, איך בכלל אפשר פתאום להיות בהיריון, ואולי פשוט שכחתי, זה כואב, הלידה כנראה קרובה, אהה, אני צועקת, משהו שורף בִפנים, צירים, אני לא מאמינה, זה לא יכול להיות, קברים נפערים, ולא הכנתי כלום, איך אגיע לבית חולים, אני לא רוצה ללדת פרי בוסר -

אלומות אור אדומות חודרות לפתע מבעד לחלון וצובעות את קירות החדר, כמו זרקורים התרים אחר אסיר נמלט, מאיימים לשסף באורם את עורפו ואת עורפי. אמבולנס, אני חושבת, אך אינני מוכנה, לא ידעתי דבר. מישהו דורך על מפתן הדלת, משקלו כבד על המרצפות, הדלת נושמת את האוויר שנהדף אליה בתוך כף יד קעורה שנשלחת לעבר הידית, הידית קורסת מטה אל חלל מתכתי, ואני מתכווצת במקומי בפחד כשלהב אדום של אור נקרע בין הדלת למשקוף וחודר פנימה, אני מסיטה את ראשי לכיוון השני -

והתעוררתי. עודד למרגלותי, מתרווח במקומו. יום שבת בצהריים. ואני בוואדי. שוב חלמתי. מחייך לעצמי למרות הבעתה שטרם התמוססה. מאז ומתמיד שעות הצהריים בשבת היו לי זמן אחר, מנותק משאר החיים. כולם ישנים, סגורים בחדרי הקיבוץ הצוננים, מוטלים על מצעי קיץ דהויים, כרוכים בשמיכות פיקה קרושות, ואני יוצא לשוטט בקיבוץ, "שׁוֹלָל וְעָרוֹם", כמו ששלמה, המורה להיסטוריה, אומר בכל פעם שהוא פוגש אותי בבית הספר, יחף ומחפש עניין. המדרכות מתפצלות ונאספות, כמו ורידים ועורקים, ואני מתהלך ומלטף ברגליים מיֻחפות את חומן, דורך על פירות אזדרכת מתפצפצים, מקצה הקיבוץ ועד קצהו, ואז יוצא מהשער של גדר המערכת וממשיך לשוטט ברחבי הוואדי שמעבר לגדר, הברושים הנמוכים מסתירים אותי מהשמש הקופחת ומהעולם. בבית הקברות, הפינה המטופחת ביותר בקיבוץ, הברושים הגבוהים מסתירים אותי. תמיד בסוף השיטוטים בוואדי אני מגיע אל הגבעה הקטנטנה, שעל חצייה מטיל צל האיקליפטוס הקטן שלי. נשכב לי על הגב, על עשב ירוק ורך או על עשב צהוב ודוקר, עוצם עיניים ונדרך לקראת החלומות, ועודד משתדל לא לנבוח כדי לא להפריע.

אולי מאז ומתמיד רק כאן אני חולם. אני לא זוכר אף חלום ממקום אחר, אולי רק אחד מהבית, וגם הוא מעורפל. היתה בו זקנה אחת, רעה, שחסמה לי את הדרך עם כיסא הגלגלים שלה וצעקה עלי גנב גנב. אולי מאז הפסקתי לזכור את החלומות שלי בבית. מצאתי את הזמן והמקום הפרטיים שלי בשביל לחלום, צהרי שבת שלי בוואדי שלי. אני ואני ואני.

יום חמישי אחרי הצהריים, ובדרך מהעבודה במטעים אל החדר בשכונת הנעורים אני עוצר להשתין על עץ ונזכר שפעם גדלו עליו תותי בר. חרדון מבוהל עולה במהרה על גזע העץ, ונראה שהוא מבוהל מהרגיל כי הוא נִתלה על ענף דק מדי ונופל ממנו ארצה בחבטה עמומה. בחלופי על פני חדר האוכל אני רואה מבין דלתות הזכוכית את לוח המודעות מאמש, מכוסה בבד לבן ממוסגר שחור ודיוקן של רבין, שלוש שנים לרצח.

על הדשא מחוץ לחדר יושבים החבר'ה ואני מצטרף. אביתר בנאי נשמע ברקע, אנחנו ערימה של חבר'ה שמתבגרים לצלילי "תיאטרון רוסי". לידנו ניצב עמוד חשמל מעץ, ובראשו יושב החתול של לילך, ואנחנו מחליטים לנסות להוריד אותו. אנחנו זורקים סביבו אבנים קטנות ומתיזים עליו מים עם צינור ירוק מרושת במשבצות לבנות שקו צהוב דק מלווה אותו לכל אורכו, אך רוח השטות שלנו לא מרגשת אותו כלל, והוא רק בוחן אותנו באדישות.

ברגע של חולשה מסוימת, שתי בנות הולכות להביא סולם ברזל מהחשמלייה, וברגע של חולשה תהומית, אני מתנדב לעלות עם מטאטא ביד ולבצע את המשימה. אני לא אמיץ במיוחד, אבל גם לא מי-יודע-מה זהיר, ונראה שהשעמום המצטבר של עוד יום חול, ביחד עם השעמום הדחוס, העבה, האינסופי, שעוטף את הכול בגיל הזה, הביאו לפתע לשיבוש נדיר במערכות שלי ושל השגרה, כיוון שבזה הרגע ממש אני נמצא בעמדה מסוכנת בעליל. ומהעמדה הזאת, בראש סולם ברזל שמלוכסן אל עמוד החשמל, אני מנסה לדחוף את החתול עם המטאטא, בהתחלה מלמטה, אחר כך מלמעלה ואז מהצדדים, אך מהר מאוד מתחוור לי, לדאבוני, שלא פשוט כלל וכלל לגרום לו להתקרב אל הקרקע. מְאֹד קָשֶׁה פֹּה כָּל הַלְּבַד הַזֶּה, אוֹי וַאֲבוֹי לִי.

ואולי אם לא הייתי קיבוצניק - כלומר, אם לא הייתי יחף - ואולי אם הדשא והסולם לא היו רטובים מהמים שהתזנו קודם מהצינור הירוק המרושת משבצות לבנות שקו צהוב מלווה אותו לכל אורכו, ואולי אם הסולם ומוט המטאטא לא היו עשויים ממתכת, ואולי אם בני-ישראל היו מאבדים את דרכם במדבר ומחליטים להשתקע שם ולחיות עד עצם היום הזה באושר ועושר באוהלים ללא חיבור לחשמל - אז הכול היה נגמר אחרת. אולי. אך לא כך היה. ובעודי שקוע בלהנדס זוויות תקיפה מתוחכמות, הודף בקושי את פעימות הייאוש המפעפעות בי, לפתע מתאבן גופי. יֵשׁ לִי לַחַץ בָּאָזְנַיִם וּסְרָטִים כְּחֻלִּים בָּרֹאשׁ.

פחד, שכמותו לא אדע עוד מימַי, מציף באחת את כולי. אני מתחשמל. אני לא יכול לזוז אני רואה הכול אני מרגיש הכול האיברים מכווצים בכאב אדיר אני גוש שסובל ברגעיו האחרונים אני ספק חי מתבוסס באימה חשמל זורם בעורקים מה יהיה מה יגידו ההורים אני לא רוצה למות עדיין - מה הספקתי מה לא הספקתי מה הייתי עושה כעת לו רק יכולתי, יותר מדי דברים טרם ניסיתי תוכניות על גבי תוכניות - ייסורי החמצה וסקרנות אין-קץ ותסכול אין-שובע ואני לא יכול להזיז את הידיים ואני לא יכול לדבר ולא יכול לבכות ואפילו לא לנשום - בצרור החיים תהא נשמתי צרורה - אני תלוי בין ארץ לרקיע אני זורם במעלה מפל אני הופך לזרם נגדי אני מזמזם כרבבות כוורות של צרעות ערוכות לקרב, הזמזום הנורא משתק את התחושה, הפחד משתלט לחלוטין, מה יכתבו על מצבתי בכתב שקוע, חללים זעירים ודוממים בתוך העצמות מתרוקנים ושואבים לתוכם את כל מה שבסביבתם והמסה מתרכזת והגוף קורס אל תוך עצמו. הכול שחור. הכול שחור. הבזק של קרקע. ושוב שחור. צעקת פחד קטועה ברקע. לא ממני. הכול שחור. הכול קורה באמת. הכול שחור. הכול מציאות. הכול שחור. הכול נגמר. וְאֵין לִי אַהֲבָה בֵּינְתַיִם.

המחשבה הראשונה שלי - אני חי. פשוט כך. כולם מתגודדים סביבי, אני שרוע על הדשא, קצת מלוכלך בבוץ וכנראה חיוור להחריד. מיד כשנפלתי ניסיתי לקום ולרוץ ולנוס מהסיוט, אך נפלתי ארצה. והנה פתאום נראה שאולי הכול עבר והכול בכלל בסדר, רק הרגל כואבת, כף הרגל, והכאב שם לא מרפה. כאב. היא מתחזקת והולכת עכשיו, כאב לופתת, כאב חזקה מדי. מביאים לי קרח במגבת ושמים לי על הרגל, אומרים לי לנסות להזיז אותה, לא לקום, לא לעצום עיניים, לספר מה קרה, לא, אל תעצום, למה קפצת פתאום. "לא קפצתי, בחיי שלא, התחשמלתי," אני לוחש, "התחשמלתי." והפנים שלהם, של כולם, המומות, ואני מהנהן בראשי, מתמסר כנגד רצוני לקריסה המכריעה תחת כובד העייפות, אני מוכרח לעצום עיניים, רק לרגע, לעצום את עצמי ולנוח, אבל אסור לי להפחיד אותם, אני נלחם לא לאבד את ההכרה, אני מחזיק חזק, אני מנסה להתאפס מבלי לאפס את המערכות, אף פעם לא התעלפתי ואני בהחלט לא מתכוון להתחיל עם זה עכשיו, אני אשכב פה בשקט ואירגע בהכרה מלאה. "לא צריך, באמת שלא צריך," אני ממלמל בתוקף נוכח הפצרותיהם, "אני לא רוצה רופא, גם לא אחות, גם לא את אמא, הכול בסדר, בואו נחכה עוד רגע, אני בסדר." אחרי כמה דקות אני מאושש מספיק כדי לנסות להיכנס אל החדר, אני מנסה לעמוד אך כאב נושכת לי את כף הרגל, נושכת חזק מדי, אני נשען בכוח על הכתפיים של שניים מהחבר'ה ומדדה פנימה באטיות, קורס על המיטה, כוכבים מנצנצים מתוך כיפות הזיעה הקטנות על זרועותי, אני מתקשר לאמא, היא אחות, היא מגיעה על אופניים בתוך חמש דקות ואני מוטל כמו ילד, אמא-תראי-מה-ציירתי, שותק, ממתין בדריכות למוצא פיה. ראי, אמא, מַחְמַל נפשך חֵרֵף נפשו, ועוד למען חתול, או לפחות למען השעמום. היא בוחנת את הרגל שלי ואני נזכר פתאום איך בתחילת גיל ההתבגרות, כשהנצו רימוני עלומי, ולאחר ימים רבים של ייסורי דאגה קשים ומורטי עצבים, הלכתי לאמא בהשלמה עם מר גורלי וביקשתי שתמשש את הפטמות שלי כי כנראה יש לי סרטן. והיא הסבירה אז בסבלנות של תעצומות אימהיות שזה לא סרטן, זה רק גיל ההתבגרות, וזה טבעי, ושלאט לאט כל החלקים בגוף שלי יתבגרו וישתנו, ואכן כך היה. האף היה אחד הדברים הראשונים שהשתנו, כלומר גדלו, והוא חיכה, האף, די הרבה זמן, בסבלנות, עד ששאר הפָּנים ושאר הגוף גדלו בהתאמה אליו.

והנה אנחנו כבר בנסיעה, בדרך לצילום רנטגן בבית החולים האזורי, אני שוכב על המושבים האחוריים של הרכב המסחרי של הקיבוץ, אבא נוהג ואמא במושב לידו, מגוֹבה מבטי אני רואה את מעלה העורפים שלהם בדיוק כמו כשהייתי ילד. על הדרך, לפני שיצאנו מהקיבוץ, אספנו כיסא גלגלים מבית האבות וכמה כריות לרפד את הרגל, והסכמתי לבלוע שני כדורי אופטלגין, הסכמתי כי התחושה ברגל היתה מוזרה, תחושה חדשה לי, דבר-מה שונה, שונה אך עדיין לא מספיק כדי להכין אותי למה שתכף מגיע.

מתוך מסגרת החלון אני עוקב במבטי אחרי הקווים שמלווים אותנו, אסופת החוטים שיורדת ועולה כמו גלים, גולשת מטה ומתרוממת אל ראשם של עמודי החשמל. את העמודים אני לא יכול לראות מגובה כזה, רק את ראשיהם ואת גלי החוטים, גל ועוד גל, איתנו לאורך כל הדרך. ככה זה, כבר אי-אפשר להתנתק מהחשמל. אבא אומר פתאום, "תראו תראו תראו, שם בתחנה." אני נשען על המרפק ומגביה את עצמי אל החלון ומספיק לראות טווס גדול עומד בתחנת האוטובוס לצד הכביש, בטח ברח מאיזו פינת חי, אנחנו חולפים על פניו, אנחנו בנסיעת חירום אז לא לוקחים טרמפיסטים, ואני חושב כמה מסוכן לו שם, אולי לא יסכין להיזהר, ואני מדמיין איך תכף ודאי ייפרשו נוצות זנבו למניפת עולמים במרכז האספלט, מעל לפס גבול צהוב ופס דם אדום ופס ירוק של אבקת נוצות, כמו דגל בורמה תחת הכיבוש היפני.

ואחרי כמה רגעים אבא אומר: "נראה שמזמן לא בדקו לחץ אוויר בגלגלים." לחץ אוויר. אבא מנסה לצוף מעל המצב, ובינתיים לחץ האוויר עולה ועולה אצלי בתוך כף הרגל.

והנה זה מגיע.

הטווס כבר מאחור. עכשיו כאב מגיעה.

זכורות לי פעמיים בחיים שבהן חשתי כאב שהיא גדולה ממני, גדולה מהכול. והנה הפעם הראשונה. הכדורים עדיין לא משפיעים, האוטו הכבד והמיושן רועד וקופץ ללא הרף, הקפיצים הישנים של המושבים הרכים חורקים, וכל קפיצה כמו מציתה עוד גפרור, והכאב מתלקחת ומתפרצת לכל עבר. חַשְׁמַל זוֹרֵם בְּכַפּוֹת יָדַי, מֹתֶן יָרֵךְ וְגַב. נדמה שכל הדם שיש לי בגוף מתנקז עכשיו אל כף הרגל ומנפח אותה בלחץ אדיר עד שהעור מאיים להתבקע, להתפוצץ בעוד רגע, ודליים של דם כהה ישפריצו על ריפודי המושבים המהוהים וייזלו לאורך צלעות המתכת המחברות אותם לרצפה המלוכלכת של המפלצת השועטת הזאת שמפרקיה חורקים ללא הרף. כאב מתעללת, לוחצת, מועכת, יושבת לי כמו תותח ברזל על החזה, היא כה נוראה עד שאינני מצליח לדבּר. אני מנסה עכשיו בכל דרך לסמן להורים, להסביר להם שיעצרו שיבדקו שיעזרו שיעשו משהו, אבל אני מנוטרל ומצליח לפלוט רק יבבות חנוקות ופנטומימה מלאת תכלית וחסרת פשר. רגע ועוד רגע, והנה, נראה שבאורח מסתורי זה עובד. האוטו עוצר ואמא יורדת, היא פוערת את הדלת שלידי בגרירת מסילות מתכת שמחרידה את מעטפת הפח של הרכב כולו, ומסתכלת על כף הרגל. "לא רואים כלום," היא אומרת בהתנצלות, מכווצת את עיניה בתסכול, סובלת לפחות כמוני נוכח ארשת פני המסגירה. "אני לא יודעת, חמוד, לא רואים כלום... אני לא יודעת." אנחנו ממשיכים בנסיעה והסבל גובר, הכול מיטשטש, תחושות-מראות-מחשבות, הכול נמוג ביִראה למול האדונית החדשה, אלת המכאובים, דיקטטורית שאך זה הגיעה והנה היא כבר משנה את כל סדרי החיים, מבטשת ומבתקת, מעוותת את התפיסה וממוטטת את הרוח. ועכשיו אני ללא מגן, חשוף לרוחותיה העזות, המצליפות. מתרכז רק בנשימה, שאיפות ונשיפות, שאיפות ונשיפות, לא להתבלבל בַסדר, רק לנשום, לא להפסיק לנשום, היא מעבירה אותי למצב צבירה שונה, רחוק. כאן כבר אי-אפשר להירגע.

אני האיש שכל הלילה לא נרדם. אני האיש שהתעורר וגילה שלא חלם.

יושב על כיסא גלגלים מול הדלפקים בכניסה לחדר המיון בבית החולים האזורי. הכדורים מתחילים להשפיע, אבל הדמעות ממשיכות. מדווחים ברקע על תאונת דרכים, אנשים עם תחבושות, עציצים עם אבק, מגלגלים פנימה שחקן כדורגל עם רגל מכוסה בדם, ואוטומטית אני מרחם עליו יותר מעל עצמי, נראה שהמצב שלו גרוע בהרבה משלי. הרופא במיון שואל שאלות ואחר כך עולים כמה קומות. הספרות בצג המעלית מתקדמות ואני חושב כמו תמיד על השלטים של "גובה פני הים" שבצדי הכבישים, ואם בקומה הזאת אנחנו כבר בטוחים, אם כבר עברנו את המפלס וניצלנו או שעדיין איום הטביעה שוצף באוזנינו. הרצל, המורה לאזרחות, אומר שהשלטים הם שריד הזוי מתקופת הבריטים, שמשום מה מישהו ממשיך לשמר אותו באדיקות. בדרך אל חדרי הצילום אני יושב בכוננות שיא, מוכן להדוף בידַי כל מי שיתקרב יותר מדי לכיסא הגלגלים וירהיב לחדור אל העיר האסורה, אל השטח הסטרילי שאופף את כף הרגל.

זה פחות כואב ממה שציפיתי, אני חושב כאשר הטכנאית מכופפת לי את כף הרגל. עכשיו גם ההורים יושבים על רשתות הברזל המכופפות למושבים באזור ההמתנה מחוץ לחדר הרנטגן, ואנחנו מחכים לצילומים על קלפי הפלסטיק הרחבים, הכחולים-שקופים, ואז אנחנו יורדים שוב לחדר המיון, ושוב אולי כבר פחות מוגנים מטביעה.

בזמן ההמתנה המכאובים כבר חולפים כמעט לגמרי, והנה הכדורגלן, עם תחבושת קטנה על ברכו, יוצא מחדר המיון, משוחרר לדרכו, ואני מחייך לעצמי, אם הוא כבר השתחרר אז לי אין מה לדאוג, הוא נראה קודם הרבה יותר סובל ממני. "זה כבר לא כל כך כואב," אני אומר להורים, "כנראה רק מכה חזקה או נקע, בטוח לא שבר."

אמא מספרת שהיא כבר היתה פה היום בבוקר, בבית החולים הזה, ממש פה, בבניין ליד, היא עברה ניתוח להוצאת ציסטה מהרחם, היא לא סיפרה לנו, הילדים, כדי לא להדאיג. הלכה רק עם אבא, צ'יק-צ'ק ונגמר. הם רצו לערוך את הניתוח שלה בהרדמה מלאה אבל היא לא הסכימה, ודרשה שיעשו בהרדמה חלקית, כדי שהיא לא תצטרך להישאר באשפוז ללילה. "איזה מזל," היא אומרת, "שהתעקשתי ככה. אוי, איך אני מברכת את המזל שלי, אחרת לא הייתי יכולה להיות איתך כאן עכשיו."

אני נכנס עם אמא לחדר הרופאים והרופא שם מתעקש לשלוח ידיים אל כף רגלי הנפוחה. "אז מה בדיוק קרה," הוא שואל, ואני מספר את קורותי בקצרה והוא מרים גבה. הוא בהחלט לא האחרון. ואז הוא מביט בי רגע, רגע קצר מדי, קצר מכדי לרמוז על המילים הבאות. "אז ככה," הוא אומר, ונראה שהוא כמעט נהנה מזה, "יש לך שבר מרוסק בעקב, אתה נכנס עכשיו לאשפוז עם אפשרות לניתוח עוד הלילה."

- - אני דופק עם היד על המצח. אני אידיוט. אני לא מאמין. זה באמת. אני בוכה. אמא בוכה. הנה זה מתחיל. מה קורה פה.

אמא מתקשרת לאחד האחים שלי ומבשרת לו בשקט. ובַפּנים שלה, בין כל גוני הצער והבהלה, אני מצליח להבחין בבירור בסוג של נחישות בלתי-מתפשרת, כזאת שאומרת שהפעם זה ייגמר כמו שהיא תחליט, כי יש לה חשבון לא סגור עם צרות כאלה, ואני יודע היטב שהיא התבשלה בתוך עצמה מספיק זמן כדי לדעת בכל מאוֹדה שיותר היא לא תוותר, ולא משנה מה יקרה, היא בשום פנים לא תיתן לזה להידרדר למקומות ההם.

עכשיו עורכים כמה בדיקות ושאלות - אני לא מעשן, לא רגיש לתרופות, לא סובל מאף אחת מהמחלות וכו', בדיקות חום, מזרק עם דם, לחץ דם - "הלחץ דם שלו תמיד כזה נמוך?" שואלת אחת האחיות את אמא, "לא, אף פעם לא," אנחנו משיבים, ואני רוצה רק להניח את הראש ולעצום עיניים, רק לנוח לרגע, אבל בשנייה שאני מנסה מישהו נותן לי סטירות. אני פוקח עיניים, "תתעורר, אתה מתעלף," אומרים לי מסביב. "אני לא," אני משיב בכעס, אם כי אכן יש חולשה מסוימת, אני מהרהר. אותם, בכל אופן, זה לא משכנע, והם משכיבים אותי על אחת המיטות המשוכללות ומרימים אותה באלכסון, כך שהראש שלי כמעט נוגע ברצפה והרגליים מונפות אל-על, כמו זין עומד. שמים עלי הרבה שמיכות ושואלים למה אני רועד. "לא, לא קר לי," אני עונה, זה כנראה מפחד. "אין ממה לפחד," מתפרץ אחד הרופאים וקם אלי - נראה שעניתי בקול ולא בלב - הוא בודק לי את הדופק עם שתי אצבעות וצובט לי בחוזקה בלחיים. אני מטושטש ועייף וביישן מכדי להתנגד. הרגל שלי חבושה ומובילים אותי על המיטה לכיוון המחלקה האורתופדית, עברתי מלהתגלגל בישיבה ללהתגלגל בשכיבה. נורות ניאון חולפות מעלי כמו בסרט-נע ארוך ארוך, כמו פס הפרדה מקוטע במרכז הכביש, ומימין ומשמאל עוקפים אותי פנים של הורים ורופאי רפאים, והנה גם הפנים של אחי הבכור, כלומר הראשון, הוא כנראה שמע מהאח השני, ונסע עד לפה לראות מה שלומי. מעניין אם גם האח השלישי יגיע לבדוק מה המצב. במחלקה שוב שואלים את אותן השאלות, אך יש גם תוספות על סוגי מזון ותרופות. לפחות פיג'מה בתכלת עכורה הם לא מכריחים אותי ללבוש בינתיים. עכשיו השפעת הכדורים מתפוגגת וכבר די כואב, תחושה כל כך מוזרה בכף הרגל. אחרי חצי שעה זריקה בתחת, מי היה מאמין שמכאן תבוא ההקלה. הִנֵּה כִּי כֵן, עַצְמִי אוֹמֵר לִי, הָיְתָה לָנוּ תְּרוּפָה. ארס צלול וחד לשיתוק העצבים. תחילתו של רומן סוחט דמעות ביני לבין משככי כאבים, ודברים אחרים שעוד לא ידועים לי.

לא הצלחתי להירדם. כל ההתחוללות הזאת הכניסה אותי לניוטרל. העייפות דחפה לי עוד ועוד גרגירי חול מתחת לעפעפיים, ועצירת הבכי חרכה לי את הגרון. אמא נשארה לישון לידי, תשושה גם היא.

פתאום נוחת עלינו אור חזק מסנוור, אני מתעורר, פוקח עין ומסיט מבט, מה קורה פה, חמש לפנות בוקר, אני רואה בשעון שלי שמונח על השידה לידי. אנשים מדברים בקול רם. אני מתנער. אלה האחים והאחיות בבדיקות בוקר שיהפכו שגרתיות. אנשים כאן סובלים מספיק גם בלי שיבהילו אותם בשעות כאלה, אני חושב, והווילון נפתח ואחות נכנסת במהירות, תנועותיה נמרצות, היא דוחפת אל פי מדחום עטוף בפלסטיק ומודדת לחץ דם. כשהיא שולפת את המדחום היא שואלת אם היתה לי יציאה. אחרי שהיא נעלמת מאחורי הווילון אני מהרהר אם היה עדיף לשקר קצת בקשר לשאלתה האחרונה כדי לשפר את מצב רוחה. האורות כבים ואני שוב לא נרדם. מנסה ולא מצליח. הספקתי להבחין שיש בחדר עוד חמש מיטות, כולן תחומות במסכי בד בגוון ורוד כבוי. עתיק, נדמה לי שקוראים לו. המיקום שלי לא רע יחסית לשאר, בפינה, עם גישה ישירה לחלונות הגדולים. שוכב על הגב ומנסה להירדם, מביט לתקרה הכהה, ואז מתוך החושך שנושק לה אני רואה שתי חרבות קטנטנות שנופלות כמו סיכות שקופות ומפלחות את עינַי ועוצמות את כאבַי עמוק אל ענני הכריות. הלוואי.

בוקר המחרת, כאבים, בלבול, זריקות, צהריים, עצב, כאבים, בלבול, זריקות, אחר הצהריים, ייאוש, עוגמה, כאבים, הרגעים מתמוססים זה בזה, בורחים מבין האצבעות, וכבר השמש שוקעת וצובעת את הווילונות הוורודים במצולעי אור כתומים, ואין בזה שום יופי. אי-אפשר לדמיין שקיעה פחות יפה מזו. רְ‏אֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה, מביט במצולעי השמש האחרונים ושוקע.

ופתאום אני שם לב שחזרו לי החלומות, אני שוב חולם, ולא רק בוואדי. אני מתחיל לחלום מחוץ לצל האיקליפטוס. כל משכיחי הכאבים מסממים אותי ומדשנים את שיממון ההזיות. ככה זה כשלא-אמת ולא-יציב.

ביקורת רופאים לפני משמרת ערב, זריקה בישבן בשישי בין-ערביים, כאב היתה פה ועכשיו היא גורשה. ארורה תהיי, ארורה. הייתי מחייך לעצמי לו היה בי שמץ כוח, אבל בטח יֵצא רק גיחוך של זלזול עצמי. "הכול בגלל חתול קטן," כתבו יניב ויעל על כרטיס הברכה שצורף לערימת ממתקים, וציירו חתול שמנמן שמפיו פורץ בלון עם הכיתוב "ציף ציף". זיהיתי בנקל את האותיות של יניב, אני מכיר את כתב היד שלו טוב יותר מאת שלי. הוא לא הגיע ואותי זה בטח לא הפתיע. רק יעל, כל כך יפה וכל כך משתתפת. ואני כמו תמיד מתרגש ומתבלבל לידה, ומשוכנע שהיא יודעת כמה אני מאוהב בה, מההתחלה, מאותו ערב שיניב ערך בינינו היכרות רשמית, "תכיר, זאת יעל," הוא אמר, אף פעם לא אמר "החברה שלי." הוא לא אהב מקומות כאלה ואירועים כאלה, כלומר בתי חולים והישברויות, והיא עמדה שם, כולה מנחמת וקרובה, ואני ניסיתי להיראות יפה וחזק בשבילה, ואוהב אותה יותר מכפי שהוא אי-פעם יוכל.

שעת ערב, כל המשפחה הגיעה לבית החולים - שישי היום, אני שוב נזכר ושוב שוכח - ההורים ושלושת האחים הגדולים עם הנשים והילדים, כולם חגיגיים, נקיים ומסודרים, הביאו אוכל מהבית, פקעות פלדה וטפלון שגועשים בהן צירי בשר וירקות, נוזלים החוצה בעליות ובפיתולי הכביש וממלאים בריכות קטנות של רוטב במשבצות הגומי של שטיחוני הרצפה במכונית. ואני מדדה לעברם עם הקביים, עולה קומות וצועד במסדרונות אל המקום שהם מצאו - חדר המתנה רחב ואפלולי באחת המחלקות, שננטש בשעות כאלה - מתחבק עם כולם ומתיישב בלב ההתיישבות המשפחתית, עם הרגל למעלה, שרוע ומנוטרל על ריפוד פלסטיק ירוק כהה, זיעת מאמץ על מצחי, תרחישי אימה למרגלותי, מחייך לאחיינים הסקרנים, לא מרוכז מספיק כדי לחוש בטעם האוכל, ולא כדי להשתתף בשיחה, רק עונה בקצרה על שאלותיהם ומשתדל לא להדאיג, להיראות שלֵו ונינוח במקום סובל ומעורפל. קשה לי להסתדר לבד, אני צריך עזרה בכל דבר קטן, בלהגיע למזלג או למפית, אני שונא להיות תלוי ככה באחרים.

קודם במקלחת, על כיסא גלגלים גדול ממתכת ופלסטיק, עם חור גדול באמצע כדי לשמש גם ככיסא שירותים, התחבושות על כף הרגל הנפוחה עטופות היטב בשקיות, הרגל נשענת על הכיור כשאני מנסה להגביה את עצמי אל גובה המראה כדי שאוכל להתגלח כראוי, כל גופי דרוך שמא אחליק על הרטיבות המאיימת מכל כיוון, הכול צהוב מסביבי בגלל המנורה הכתומה, ונראה כאילו מישהו מרח פולידין על כל הקירות ועל כל החפצים - או רק על גלגלי העין שלי - ובעודי נמתח כדי להניח את הסכין על המדף, אני מאבד שיווי משקל, הגוף מחליק על הפלסטיק הלבן, הצלעות נחבטות במסעד המתכת, ואז, על סף קריסה טוטלית, קולוסלית, כשהרגל כבר נתקעת כמו עוגן בשולי הכיור ואני נשמט בבהלה אל הרצפה, אני מצליח ללפות בידי ברגע האחרון את מעקה הנכים שמלוכסן על הקיר וניצל, ואז ממשיך לאט ובשליטה את מסלול הנפילה אל הרצפה ושוכב שם עוד רגע, זרוק מבוהל עירום ורטוב, נרגע לאט ואז מתקדם בזהירות מופרזת בחזרה אל הכיסא, נאחז בחוזקה בכל מה שיציב בחלל הצהוב שסביבי, ונכנס למקלחת חוזרת, מקלחת קרה להרגעה, לחיטוי. "איי, איי, לא כאן," אני מתכווץ כששני אחיינים מתרפקים לי על המותניים, אלה שני האחיינים הכי קטנים, אלה שבהתחלה שומרים הכי הרבה מרחק ובסוף הכי פחות. בטח יש שם כבר סימן כחול, אני חושב. "לא, בטח סתם עוד מכה יבשה מהנפילה," אני עונה לאמא, מנסה לא להיבהל ממבטה המבוהל, ולבקשת אשתו של אחי הבכור ממשיך למנות את שאר המקומות הכואבים, לנסות להפריד את הכאב לאזורים מוגדרים.

"למה כואב לך?" שואל אחד האחיינים, הצעיר יותר. "אֶההה..." מנסה להשיב במקומי האחיין השני, שנראה שהחיים שלו כבר מתחילים להסתבך, "זה בגלל ש..." - "למה כואב לו?" מעביר הסקרן את השאלה ממני אל המשיב-בכובד-ראש, "למה כואב לו ברגל?" הוא אוחז בשאלה ולא מרפה. "אֶההה... זה בגלל שהוא התחשמל מהעמוד חשמל וגם הוא נפל וזה גם גבוה אז זה כואב לו, עכשיו, זה כואב לו," הוא מסתכל בי לאישור. "אֶההה... כן," אני עונה, "זה פחות או יותר הסיפור, התחשמלתי, נפלתי, כואב." ואחרי רגע אני מוסיף, לטובת הסקרן המודאג, "יעבור." "כן, יעבור," הם מאשרים אחד לשני כדי לנסות לחתום את הסוגיה, ומסתובבים כל אחד לאחוריו כדי לקבל עוד אוכל. ורק האחיינית הקטנה לא מתעניינת בפציעה. בכלל, כאבים לא מזיזים לה. אם היא נפצעת ואף אחד לא ראה, אז אף אחד גם לא יֵדע. ולא כי היא מנסה להסתיר, אלא כי היא לא מחשיבה את זה כעניין גדול. גם כשציפורן חודרנית מדליקה את בשרה, היא כמעט מתעלמת מזה, עסוקה בדברים חשובים בהרבה. והבנים, הם עוד ממלמלים ביניהם, בין ביס לביס, על הכאב ועל הנפילה ועל הגוף. "לי לא כואבת הרגל, אני עוד קטן, אני לא גדול, לי לא כואבת הרגל," אומר פתאום בקול רם האחיין הקטן. והשני, הגדול יותר, מטיח בו באנחה מיואשת: "אלון, אתה לא מבין כלום מהחיים שלך."

"מה עוד לשים לך בצלחת?" אמא שואלת אותי, "רוצה לשתות?" אני צריך פשוט לשכב והם כבר יטפלו בי. זו ילדותי השנייה - רק שעול השנים לא נשכח. אמא שואלת אם זה בסדר שהלילה היא לא תישאר איתי. "אני אסתדר, נראה לי," אני עונה באומץ מהוסס, "כן, כן, אין בעיה." והיא מבטיחה שתחזור מוקדם בבוקר. כבר די מאוחר, אני מהרהר לעצמי, ולא תהיה לי בעיה להירדם, לפחות שהיא תישן כמו שצריך. הם מתקפלים כולם ונפרדים ונאספים לדרכם, אבא מזכיר לי לחפש טלוויזיה עם ערוצי ספורט כדי לראות את המשחק הערב, ואמא אומרת בתגובה: "עזוב, תישן, זה יותר חשוב."

כשכולם הולכים כל הקולות נאלמים ופתאום נשאר רק שקט, שקט ריק וענק, בגודל של כל הבית חולים. אני חוזר בתוך השקט אל החדר ונשכב בתוך השקט במיטה, בחושך כמעט גמור, ומנסה לשכנע את עצמי בתוך השקט שאני רגוע. וככה חצי שעה. ואז עוד חצי שעה. ובקרוב כבר תפוג ההשפעה של הזריקה האחרונה. עוד חצי שעה עוברת ועוד חצי שעה, והשינה ממני והלאה, הפליגה לה אל חופים אחרים, הותירה אותי נטוש, מחפש לי מנוחה מכאב. המחשבות מתבלבלות כל הזמן, נקטעות, מתחילות ומהר מדי דועכות, מבלי להסתיים, מבלי להיסגר. מחשבות בבליל שפות שלא מיתרגמות היטב זו לזו, ואת חלק מהשפות אני כבר מתקשה לזהות. לישון כבר. לישון. אני מוכרח להתחיל להתעקש ולהיות פורץ דרך ולעמוד על שלי ולהיות בעל עקרונות, ואני חושש ששוב לא אחזיק מעמד יותר מחמש דקות. רק מבזבז את הזמן על הזיות וחלומות. בוחר מקטלוגים. מאז שאני ילד קטן אני בוחר מקטלוגים, מדפדף בחוברות צבעוניות ומצביע בעיניים, את זה ואת זה ואת זה, רוצה ורוצה ורוצה, וגם בעיר, ברחוב, בוחר בנות יפות, כמו מקטלוגים, את זאת ואת זאת ואת זאת, ומפנטז שכשאמות ואגיע לעננים כל הבחירות יחכו לי שם, המוני נשים מוקפות ברהיטים מעוצבים ומכוניות יוקרה ממגזינים, ובתים של עשירים ובריכות שחייה ומאכלים פוטוגניים, והכול מוקף בהררים של עננים מרופדים. לישון כבר. לישון. למה אני לא יכול להיות יותר כמו יניב, הוא כבר סגור על זה שהוא לא יתגייס, אני לא סגור על כלום. אני רק מבזבז את הזמן על הזיות וחלומות. מדמיין כל הזמן מה הייתי עושה אם היו לי כוחות קסם, אילו יכולתי להגשים כל מחשבה שלי. בטח הייתי מבזבז ברגע את כל כוחות הקסם על לעשות את עצמי חתיך ועל לשפצר את הקיבוץ. לשדרג את עצמי ואת תבנית נוף מולדתי. הייתי מבזבז את כל המשאלות על יותר שרירים ועל עיניים כחולות ועל צביעת גגות הרעפים של הקיבוץ באדום, הייתי מרחיב ומיישר את כל המדרכות, אוטם את הסדקים ומסיר בהינף יד את הדשא שמכסה את שוליהן ומאיים לכסותן כליל, הייתי מוריק את הדשאים ומדשיא את הקרחות ומוסיף מעגלי פרחים וספסלים חדשים, הייתי משפץ את מגדל התבואה הגדול, המט ליפול, הייתי מסדר צורה יפה לכל העצים ומכפיל ומשלש את מניינם ונוטע מכל עבר שדרות מוריקות ופורחות. הייתי משתמש בכל כוחות הקסם כדי להחזיר את הקיבוץ למצב שבו מעולם לא היה במציאות, לאיך שראיתי אותו כילד. לישון כבר. לישון. מבזבז את הזמן על הזיות וחלומות ושטויות.

שתי דקות עברו, כל זה ורק שתי דקות. אני נועץ עיניים קשוחות, מאיימות, בשעון שלי שמונח על השידה, הספרות שלו כבדות, הוא לא על היד כי אני לא מצליח לסבול כל דבר שנוגע בי מאז, גם ככה כל המערכות אצלי כורעות תחת העומס המעיק של כל מה שמתרחש בקרקעית הרגל שלי, עֶצֶמֵּעַצְמִי, אנדרלמוסיה מתחוללת שם, עיי חורבות, שברי עצם מחודדים נעוצים בבשר, מפלחים סבכי נימים, מה יהיה. אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם, אל ארך גפיים, תציל אותי מעצמי, למה זה מגיע לי. לישון כבר. לישון. נזכר פתאום - באופן בהיר וצלול של עייפות גדולה - בשני זוגות החזיונות בשחור-לבן שמופיעים אצלי תמיד על סף השינה; הזוג הראשון הוא של נופים דמיוניים - האחד מעין מדבר לבן אינסופי של גבעות קטנות אחידות וחלקות, והאחר כעור ומקומט, כאילו יצקו את תבנית הנוף הראשון מנייר ואז הניחו אותו ברטיבות להרקיב ולהעלות כתמי עובש אפרפרים, פרוותיים. הזוג השני הוא של תמונות מפלצתיות של ידיים - באחת מופיעות שתי זרועות דקיקות וארוכות כמו של דמויות קומיקס המחבקות זרוע ענקית היורדת מן השמים, והתמונה האחרת הפוכה כך ששתי אצבעות ענק מחזיקות בעדינות בזרוע רזה ודקיקה העולה כמו נבט מן הקרקע. אני לא יודע מתי החלו החזיונות האלה להופיע אצלי ולמה, ומה הם אומרים, אבל הם שבים מדי לילה ותמיד מותירים אחריהם תחושה מוזרה בשיניים, כמו נגיסה בנייר אלומיניום או כמו התחושה כשמדמיינים נגיסה עמוקה בבשר אדם. הפעם זה יותר מדי בשבילי, בבת אחת אני מוצף בחילה. אני קם לאט, עדיף להסתובב במחלקה, אני חושב, גם ככה אני לא ישן. מושיט ידיים לקביים ומתייצב בזהירות, משחיל כף רגל אחת אל תוך הכפכף - פיסת הרצפה הפרטית שלי, כדי לא לדרוך על הרצפה של כולם - מטופף לאט כי אין לי לאן למהר, אין לאן להגיע. קול צעדַי הוא קול צעדִי, צעדי הבודד, וקול נקישות האלומיניום של הקביים. מרחוק אני מבחין במנקה שעובד בקצה המסדרון, הוא שוטף את הסמרטוט אחרי שסיים לשטוף את הרצפה, עובד בשישי, כנראה לא יהודי. דלפק הקבלה מואר ואין שם איש, רק כמה זרי פרחים קמלים בקרומי צלופן, קנוקנות של סרטים צבעוניים מסתלסלות סביבם. אני מתקדם לאורך המסדרון ובזווית העין מציץ אל תוך החדרים משני העברים, תחילה מציץ ואחר כך מיישיר מבט עיקש פנימה, אל תוך כל חדר, מנסה לראות אם מישהו עדיין ער, אם היכנשהו דולקת טלוויזיה או מתחולל איזה עניין. טלוויזיה, שיט, שכחתי שיש כדורסל, כלומר, שהיה כדורסל, בשעה כזאת כבר מזמן נגמר. דווקא היה מעביר לי נהדר את הזמן. אני בודק חדר חדר, מחפש. מה כבר ציפיתי למצוא כאן, ועוד עכשיו, אורגיה פרועה של אחיות ורופאים? של פצועות ופצועים? אורגיה של נחירות יש כאן, ושל זמזומי מכשירים וצפצופי חיישנים. כל הפצועים, כל השבורים, ישנים, מורדמים, שקטים. רק אני חסר שקט.

בסוף המסדרון אני מגיע למין חדר, לא ממש חדר אבל כבר לא ממש המסדרון, לא נראה שהוא משמש למשהו, הוא לא ריק אבל גם לא ממש מלא, רק כמה עגלות קטנטנות עם חפצים מכוסים מפיות, ומוטות שמונחים בשולי הרצפה ומוטות שמלוכסנים אל מפגשי הקירות. אני מנסה להבין אם אלה חפצים אישיים או אביזרים של המחלקה, ומשהו בַגודל ובצורה של המקום הזה לא מתאים לשום שימוש שעולה על דעתי. ואני מסתובב לחזור. מחוץ לחדרון, על שרפרף קטן, מונח סליל גדול של נייר שיוף אדמדם, כנראה של אנשי התחזוקה, בדיוק בגובה כף היד שלי כשהיא מונחת על ידית הקביים, מחכה כמו מתנה, מבקש ממני שארגיש אותו. אני ממשש אותו באצבעות, סרט ליטוש אפס-אפס, מחוספס כמו דבק, ואני קורע לי בשקט פיסה קטנה ממנו ושם בכיס. גם הכיס בגובה של ידית הקביים. בדרך חזרה אני מנסה שוב את כל החדרים, אולי מַשהו התעורר בינתיים, אך השעה מאוחרת מדי, הכול מסביב קפוא ומיואש, ושיווי המשקל שלי שוב אובד, הקב מחליק על שלולית ברצפה השטופה - המנקה שטף את הרצפה, שכחתי - והוא נוסק אל-על ואני בעקבותיו. ניתז לכל עבר מרחף מבועת ללא נשימה, ושוב ניצל בשנייה האחרונה, מספיק להיאחז במעקה הירקרק המתקלף ולרכך את הנפילה. היתרון בלשכב על הרצפה הוא שמכאן כבר אי-אפשר ליפול. אני מתיישר, מסדיר את נשימתי, ייקח עוד לא מעט זמן להתרגל למצב החדש, השבור, ולעכל את מלואו, ומיצי העיכול מרירים כמוהו, נצטרך אפוא להמשיך לחדד את האינסטינקטים. חזק, חזק ונתחזק. לישון כבר. לישון.

אני חוזר לאט אל החדר, נצמד באדיקות אל המעקה. בימים כתיקונם - כלומר, כתיקוני - אין לי סיבה לחוות את החדווה שבליטוף מעקות ציבוריים. אני תר בעיני אחר מלכודות מים קטלניות על הרצפה, ובלי משים מתחיל לבכות, כמו ילד קטן שנשאר לבד, שאבד כמו שיווי משקל, מה יניב היה אומר על זה. ואולי אני מפחד להירדם כדי לא להתעורר מכאבים, מעדיף להישאר ערני ולהבחין מבעוד מועד בעקב אכילס שלי פונה נגדי ומורד בקיומי.

כשאני מתקרב בחזרה לחדר עיני כבר יבשות, ודאי אדומות, ואני שומע שם לחישות, תכונה ערה ואור חלש בוקע. הגיע פצוע חדש, טרי טרי, היישר מזירת האירוע, איך לא שמעתי אותם מגיעים, הם כל כך יעילים, כמו חרקים, כשהם מגלגלים את המיטות לאורך המסדרונות. כבר מאוחר, אני חושב, תאונות בלילה זה תמיד יותר גרוע, כשהכול חשוך וריק וכולם חצי עיוורים וחצי חולמים. אני פוסע חלושות אל תוך החדר, מנסה שלא יבחינו בי, אך לשווא. קשה להתעלם מנקישות הקביים. הם מרימים את עיניהם אלי ומיד חוזרים לעסוק בענייניהם, אחיות מיטיבות סדינים וכריות, תולות שקיות נוזלים במפלס עליון ושקיות להפרשות במפלס תחתון, רופא בודק חבישות, הרבה חוטים וצינורות, הוא נראה צעיר, לא יותר משלושים, דם קרוש על שערותיו. הריח, אלוהים, הריח. ריח חריף של דם קרוש נזרק אל המוח כמו חזרת של פסח. הוא מוטל על המיטה בין הכריות כמו היה כרית בעצמו. יש שם בחורה צעירה שמביטה דרכי בפנים המומות, כנראה אשתו. אני נצמד אל אחת האחיות שחרגה מן הקבוצה אל צד אחר של החדר, ושואל אותה בלחש מה קרה. היא מספרת שדרסה אותו מכונית בכניסה למושב שלו, "הוא הלך בצד הדרך, אחרי פנייה בכביש, הוא שבר כמה צלעות ואת יד ימין ואת שתי הרגליים, ברגל אחת יש שני שברים, הוא יצא עכשיו מניתוח, למה אתה לא ישן, במצבך אתה לא צריך להסתובב, עם מה שיש לך ברגל, אלוהים ישמור, חבל על הזמן, תשכב עם הרגל למעלה כל הזמן אחרת הנפיחות לא תרד, אני הולכת להביא לך עוד שקיות עם קרח." "הקרח לא עוזר," אני אומר לה, "נורא קשה לשכב עם הרגל למעלה, זה מציק, זה כאילו יש שם מלא אוויר בפנים ואני חייב להוריד אותה למטה כדי שיזרום בה דם." "טוב, נו, אין ברירה," היא קוטעת אותי, "תשכב, אני אביא לך קרח חדש ועוד כמה כריות לשים מתחת לרגל."

חצי שעה אחר כך ואני עדיין חושב במקום לישון, אבל עכשיו מעט יותר רגוע, אחרי שקיבלתי קצת תשומת לב, וזריקה. אני מכניס יד לכיס וממשש את נייר הליטוש הסמוק שלי, משפשף עליו את כרית האגודל ואז מוציא אותו ומקרב אל השפתיים, מלטף את השפתיים בנייר והמרקם שלו נעים, מרגיש כמו נשיקה, עדינה אך רוויה בתשוקה, החספוס מקנה לנייר כוח, תחושה של שפתיים שמנשקות חזרה, ואני משפשף את הנייר שוב ושוב על השפתיים, חזק, והן מתחילות להתחמם וקצת לשרוף, אולי כבר הגזמתי, אני חושב, ומפסיק. כאב קצת הרפתה מהרגל פתאום ועברה לשפתיים. היא פועמת בהן. היא מנשקת נעים. נשיקת לילה טוב.

כמו הכתובת על גב מחברת הילדוּת: היקום. צביר העל המקומי (כאלף גלקסיות סביב הציר וירגו). הקבוצה המקומית (כעשרים גלקסיות). גלקסיית "שביל החלב" (כמאה מיליארד כוכבים כמו השמש במבנה דמוי דיסק ובו זרועות ספיראליות). הזרוע הספיראלית "צייד הברבור". מערכת השמש (תשעה כוכבי לכת סביב השמש). כדור הארץ. יבשת אסיה. המזרח התיכון. ארץ ישראל. בית חולים העמק. מחלקה אורתופדית. חדר חמש. חדר גדול. יש כאן שש מיטות. לאורך החלונות הגדולים שבקיר המרוחק מהדלת יש שלוש מיטות, אני בשמאלית, לידי יש פועל בניין צעיר ערבי, שחצן, לא הפסיק לעשן קודם למרות שאסור, ולא הפסיק לדבר, סיפר לי על כל הפעמים שהוא נפל מכל מיני פיגומים ומגגות קורסים של בניינים גבוהים. הפעם נפל עליו מערבל בטון. יחסית למה שהיה יכול לקרות הוא יצא בנס, לא יותר משלוש עצמות שבורות, עכשיו הוא ישן וטוב שכך. מזל שאמא לא נשארה הלילה כי אז היא היתה צריכה לשים את המזרן על הרצפה בין המיטה שלי למיטה שלו, ולא נראה לי שהיא היתה אוהבת את זה.

מול המיטה שלי ישן ילד אחד ערבי, לא הייתי מנחש שהוא ילד ולא הייתי מנחש שהוא ערבי. יש לו גוף ענקי, מנופח, הוא נראה קצת כמו אפרוח מגודל, עם קווצות השיער הבלונדיני המעטות שעל ראשו. הוא פה כדי לטפל בפגם מולד שיש לו בעצמות האגן. הוא גם לא מדבר ברור, ואבא שלו סיפר לאמא שלי שכל הדברים האלה הם כנראה בגלל נישואים בתוך המשפחה. בחיי, ככה היא אמרה. אבא שלו נמצא איתו כל יום, פעמיים ביום מביא לו אוכל מהבית, ובלילה שוכב על מזרן דק ליד המיטה שלו. הוא חביב, חרוש קמטים, רזה וגבוה, עם דיבור רגוע, הוא מכיר כבר את כל הסגל במחלקה ועוזר להם לטפל בחולים האחרים, הוא החליף לי את שקיות הקרח כמה פעמים כשעוד חשבתי שיש בכך תועלת. יש לו עוד שישה ילדים יותר גדולים, הם כולם בריאים-ברוך-השם, בלי שום בעיות.

יש עוד שני זקנים בחדר, אחד מהם נפל במדרגות, בכל חדר יש לפחות אחד כזה, שתי הרגליים שלו מכוסות בגבס מלמטה עד למעלה, או בעצם להפך כי הן תלויות באוויר עם כבלים מפלדה. במשך היום אשתו מטפלת בו והוא שולח אותה שוב ושוב אל המיטה שלי להביא לי ממתקים כאילו אני ילד. הזקן השני הוא תעלומה, לא ממש ברור לי מה הוא עושה פה, לא נראה שיש בו משהו שבור, הוא מתפקד יותר טוב ממני, עסוק כל הזמן בטקסים קטנים של צחצוח שיניים, סידור מגירות, קיפול בגדים, סדינים. לזכותו ייאמר שהוא לא מפריע לאף אחד, הוא אפילו מתאפק לא להציק לאחיות. ויש בחדר עוד מיטה אחת ריקה, בעצם עכשיו כבר לא. אז בעצם אנחנו בתפוסה מלאה. כולם שוכבים במקומותיהם, אפשר לצאת לדרך.

בבוקר כבר הרגשתי טוב יותר, פחות חולה, פחות אבוד. כשהלכתי לשטוף פנים ולצחצח שיניים נבהלתי נורא מהשפתיים שלי במראה. הן היו נפוחות מהנשיקה של נייר השיוף. לאמא אמרתי שאולי זו אלרגיה למשככי כאבים או לאוויר של בית החולים והיא לא שאלה יותר מדי שאלות. סיפרתי לה על הפצוע החדש בחדר, שהגיע באמצע הלילה. ידעתי כבר שהוא בדיוק סיים את הלימודים שלו בווינגייט כדי להיות מורה לספורט. "מסכן," אמא אמרה, "מה נשאר לו עכשיו." הסתכלנו עליו שנינו, החברה שלו עדיין לידו, מסתבר שהם עוד לא נשואים, מי יודע אם הם יתחתנו עכשיו, כשהוא כבר לא אותו איש, כשהשלד שלו כבר אחר, קטוע, מפורק. היא לא זזה לרגע מהמיטה שלו. גם ההורים שלו באו, מבולבלים, מתרוצצים סביבו בחוסר שקט, והוא שוכב לו שם, עם אפידורל מוזרק ישירות אל עמוד השדרה כמו בלידה, ספק ישן ספק מעולף, ייקח עוד זמן עד שיתאושש מהניתוח.

ציפורים מצייצות על אדן החלון הצר, מאחורי הזכוכית. יש ביקורת רופאים מושקעת הבוקר, הם עוצרים ליד כל מיטה ומדברים ביניהם בקוצר רוח, ובסוף זוכרים או לא זוכרים לשאול גם את השבורים לשלומם. כשהם מגיעים אלי הם מתעכבים קצת יותר, נדמים חסרי אונים, משתהים כאילו קצת לא נעים להם. אני מזדקף, מותח את עצמי באופן אוטומטי כי המעמד מחייב.

אחד מהם פונה אלי ומסביר לי שעצם הקָלְקָנֶאוּס שלי מרוסקת בצורה די קשה, זה שבר נדיר מאוד והם עדיין מנסים לברר איך בדיוק לטפל בזה, אמא שואלת מה הצפי והם לא ממש יודעים, בעבר במקרים כאלה לא המליצו על ניתוח אלא השאירו את הרגל להחלים לבד. צריך להביא בחשבון שאני אשאר עם צליעה כל החיים - הם אומרים ורוחי מגרדת את הרצפה - וכנראה גם תמיד יישארו כאבים - רוחי מגרדת את אותה הרצפה אבל הפעם מלמטה - הם בודקים, אחרי צילום סי-טי הם יֵדעו יותר, בינתיים לא לדאוג - רוחי מתחככת במורד יסודות הבניין. הספקתי עוד לשאול מה עם הצבא והם אמרו לשכוח מזה, ושגם ככה יש דברים יותר גרועים מלֹא להתגייס - רוחי אוספת מטבע שנקבר תחת אבן הפינה כדי לשלם בפתחו של השאול. הם הולכים ואני משכנע את עצמי לא לבכות ואני לא בוכה, אני רק פולט נשיפה כבדה, והאוויר כולו רווי בדאגה לחה, ואמא מנחמת אותי, או לפחות מנסה. על הקיר ליד המיטה תלויה תמונה ממוסגרת, תצלום פסטורלי של צמד כדורים פורחים מרחפים מעל אגם גדול מוקף הרים מיוערים ומושלגים, ומשהו בה טורד את מנוחתי. אינני יודע מה בדיוק. אמא, אולי נוריד את התמונה הזו, אני מציע, והיא מסתכלת בה ואומרת, אי-אפשר, זה של המחלקה, לא נעשה להם בלגן, וזה גם יפה, מה אכפת לך, קצת אירופה.

אחר כך יעל מגיעה, עוברת על הדרך, כמו קרחון יפה של נחמה פתאום באמצע ים הרחמים העצמיים. היא עומדת לידי ואני קצת נרגע וקצת נרעש וקצת נבוך, כמו אחרי קריאת מכתב אהבה, ורואה איך העיניים שלה מתמקדות בשפתיים שלי, שכבר נרגעו מעט אך הן עדיין מלוטשות ונפוחות, והיא שואלת אם השפתיים שלי תמיד היו כאלה. "כאלה מה," אני שואל. "כאלה... יפות," היא עונה. אני שותק, ופתאום היא מסתכלת בי קצת אחרת, ואני רואה איך העיניים שלה סוקרות מטה אל הסנטר שלי ואל הצוואר ואל פתח הצווארון הגזור של החולצה. "איזה חָלָק אתה," היא אומרת ונוגעת באצבעה במעלה החזה שלי. "עוד לא כל כך צמחו לי שערות בחזה," אני אומר, ומותח את צווארון החולצה למטה כדי להראות לה את המקום במרכז החזה שבו כבר מתחילים ניצנים דקים של שיער. "פה כבר יש קצת," אני אומר ורק רוצה שהיא תמשיך לשאול על הגוף שלי ואז יהיו לי סיבות להראות לה עוד ועוד חלקים ממנו, ואולי היא תיגע בי עוד, אבל היא מחייכת וכבר עוברת הלאה ושואלת מה התוכניות לגבי הרגל. והרגל מתחילה לכאוב.

אחר כך היא יושבת ומספרת לי על ספרים חדשים שיצאו לאחרונה. היא לא קוראת ספרים, יעל, בכלל, אבל היא משוגעת על ביקורות ספרים, בכל העיתונים. עַם של גרפומנים, היא אומרת, למי יש זמן לקרוא כל כך הרבה ספרים. אבל אחרי ביקורות הספרים היא עוקבת באדיקות ותמיד מעודכנת בכל מה שחדש. ועכשיו היא יושבת ומספרת על עוד ספר ועוד ספר, על מה כל אחד וכמה הוא שווה על פי הביקורות שהוא קיבל. יעל, עם שיער הדבש הזה, שמלטף לי את הפנים תמיד כשאנחנו מנשקים על הלחי. היא מסכמת ביקורות ספרים ואני מקשיב, כמו סיפור לפני השינה. אחר כך היא מכניסה יד לתיק שלה ושואלת אם אני רוצה קלמנטינה. אני עונה לה שאני אוהב אותה. היא שולפת מהתיק קלמנטינה כהה, עטופה בשקית שקופה. היא לא שמעה שעניתי לה בלב, אז אני עונה בפה, "לא, תודה." היא מכניסה את השקית עם הקלמנטינה בחזרה לתיק ותולה אותו על הכיסא. "אולי תזמינו טלוויזיה שתהיה לך פה מעל המיטה ותוכל לראות את הכדורסל שלך," היא מציעה, ואני אומר שאני מקווה לא להישאר פה עוד הרבה זמן.

אחרי שהיא הולכת הריח שלה נשאר סביב המיטה שלי ומרגיע אותי.

אחרי יעל מגיעים אחי השני ואשתו, ואיתם גם אבא של אשתו שהביא לי במתנה את הגיליון החדש של ביטאון חיל האוויר, ואמא של אשתו שמנסה לעודד אותי, היא מורה בבית ספר לאחיות ומכירה את רוב הסגל כאן, היא אומרת שזה ממש לא נורא וצריך לקבל הכול בהבנה, אין מה לעשות, נחכה, נראה מה יגידו הרופאים, קורה, לא סוף העולם. היא מספרת שברגע ששמעה שמשהו קרה לי היא מיד חשבה על אמא. אמא שלי, שאיבדה אבא ואיבדה אח ועכשיו חס וחלילה יקרה משהו לבן שלה. כולנו שותקים רגע, ופתאום אני חושב שכשיהיו לי ילדים לא אוכל לרוץ איתם בשדות או על חוף הים וזה מכביד לי על הנשימה. היא מסבירה לי עוד קצת על השבר, היא הסתכלה בכמה ספרים לפני שבאה והיא מדגימה עם הידיים את צורת הביצה של עצם העקב, שבפנים היא רכה וכשהיא נשברת היא קורסת כולה פנימה, ולכן אין הרבה מה לעשות.

ובינתיים כאב חוזרת מגלותה הנרקוטית, שבה אל ביתי שכעת הוא גם ביתה, רצה אלי בסלואו מושן בזרועות פרושות וחיוך צחור שיניים, ומשהו בי מתרגש פתאום, משהו בחֵירוּמִיוּת המתגלעת בתוכי ובסביבותי - כמו מלחמה מתועבת שנוסכת התרגשות איומה אפילו בגדולי הפציפיסטים - מרגש לרגע, ומיד קורס תחת הסבל, ואנחנו מחליטים לנסות אופטלגין נוזלי במקום זריקה. נוזל שקוף ומר בכוסית פלסטיק קטנה ואחריו הרבה מיץ להעביר את הטעם, עד שיגורש הדיבוק.

אך ארוחת הצהריים מגיעה, וכאב עדיין מתגברת. המשקה בכוסית אולי מר בשבילי אבל כנראה לא מספיק מר בשבילה. הלוואי שיכולתי רק לרגע להוציא את כף הרגל ממקומה ולנוח, להירגע. לשבות מכל מלאכתי אשר עשיתי, להיות בבריכה של הקיבוץ, שעות אני יכול לבלות שם בלי שום תלונות, מכור לזה, מטעין את המצברים במלואם, עד אפס מקום, וזה מספיק לי לשניות בודדות. הייתי צריך להיוולד דג, כל היום בתוך המים ועם זיכרון לטווח קצר. או אולי רֹאשן בביצה. מים מים ושמש שמש.

אלוהים, אולי כבר תציל אותי מפה. בוא בתַּעֲצֻמוֹת עֻזֶּךָ, בוא כסה אותי עכשיו... רד ושא אותי לים, אל הלגונות השקטות, לשים ת'ראש על דיונה, לרחף בין עננים, להתארח בביתו של הירח, להתגשם מעל חלקת שדה ריקה. ולא לעוף בחזרה.

אנחנו מבקשים בכל זאת זריקה. "אין צורך לסבול," אמא אומרת. והרופא הרי אמר שלוקח כמה חודשים להתמכר לחומרים האלה אז לא צריך לחשוש. בקצב הזה, אני חושב, הדבר היחיד שאני אתמכר אליו היא כאב.

שוב אני נעשה רדום, חושב עד כמה הייתי פעם שלם, ללא פגם, בלי שברים, בלי תקלות, בבית הספר לא החסרתי אפילו יום אחד בגלל מחלה, אף פעם לא היו לי חורים בשיניים, אפילו לא סתימה אחת, ותמיד אכלתי הרבה ירקות ופירות, ושתיתי מים והלכתי בשדות וקיפצתי בגבעות. הגוף נהיה כבד, אני לוקח את ביטאון חיל האוויר ומדפדף בו, תמונות של מטוסים, עטלף 565-SA על רקע הירח, תמרונים מעל שטחי אש, זוג מטוסי 15-F מעל חופי מלטה. אני חושב על הצבא שמתכנן לגייס אותי בעוד חצי שנה, בעוד שבועיים אני אמור להתייצב בלשכת הגיוס למיונים לצוות אוויר, כמה ייחלתי לגיוס, כמה קיוויתי להיות טייס, כמה אני כבד, כמו תיון שנטבל בכוס של חומרי הרדמה, כמה אני שוב מעורפל, העיניים שכמעט לא נעצמו בלילה נעצמות עכשיו מאליהן - שוקולד נמס בכיס של חייל אדום עיניים, ענן אפור מכסה מפלצות חשמל שאוחזות זרועות דקיקות, מזמזמות מעל העשב היבש הפזור בגבעות המתוחות התחומות במפולות שיכונים לבנים, והכול שטוח ומעוך ומעושן.

אני מתעורר חלש וממשיך לדפדף, בִפנים דיכאון נקי, שיטפון צלול, בלי גינונים מקציפים, בלי זיופים מעכירים, מטוס פרוטאוס על רקע הרים מדבריים, מטוס נוסעים 11-MD עולה בלהבות, שחף סי-סקאן, דוק ערפילי, שחפים פצועים נופלים במהירות, צוללים בכבדות אל קבר פעור, גוססים, מתבוססים, מותחים שרירי צוואר וקורסים, מקור שחור מתנשק עם צלו, גווי גוויות, גפי גופות, בליל של עצמות ונוצות נרמס תחת רגלי היחפות.

התעוררתי אחרי הצהריים, מנסה להיאחז בקרעי המחשבות, ליצור איזו המשכיות, למצוא דרך במשוכות קוצים של חוסר שקט ומועקה סבוכה. ההורים לא כאן, אבל הציוד שלהם מונח על הכיסאות שליד המיטה, הם כנראה הלכו לשתות קפה או לנשום אוויר נקי מחיידקים ומכימיקלים נדיפים. איך הפכתי כך פתאום לילד בעייתי שמאלץ אותם אל סבלותיו. נהייתי כה תלוי בהם, לא מצליח להירגע כשהם לא לידי. והיא אורבת ממש פה ליד, כאב, כל הזמן, ממתינה להתנפל. אם ההורים לא יהיו פה מי יגרש את המפלצת שמתחת למיטה. ונזכר בכוכביות הקסם של הילדוּת, שאמא היתה לוחצת בציפורן שלה בעומקן של עקיצות יתושים על פני העור שלנו, ארבע לחיצות שמצליחות כמו בכישוף לשכך את הגירוד.

לכאוב זה לבד, תמיד, גם כשיש אנשים מסביב. כמו להשתין בשירותים ציבוריים, כמו לראות אמנות במוזיאון. ועכשיו אני באמת לבד, ומרגיש כמו חלקת השדה שנשרפה פעם מול הבית של ההורים, שכּל ענני הדרדרים הגדולים נעלמו ממנה והשאירו רק אדמה שחורה שסלעי בזלת חשופים מסתודדים עליה, מנסים להתקבץ ללא הועיל, ללא מקום מסתור, ללא סבך מטשטש. כדורי סלע אפורים על ארץ שחורה. כמה מפחיד זה היה.

ואני. מופשט לאט לאט, בכוח, מהטשטוש המנחם של הילדוּת. וכבר לא הכול אפשרי. פעם חשבתי שאני עוד יכול להיות הכול, מה שרק ארצה, וחשבתי שעוד אציל את כולם, אחדש אורחות כקדם, אבני גזית אחצוב מסלע ממש כמו בראשונה; אחפור מחדש את בארות המים הסתומות, אהיה הפתרון לכל הבעיות ששמעתי שיש לאנשים. ואיך הכול מסתבך, עוד ועוד עובדות נוספות ומבלבלות הכול, ואני הולך ונחשף. ככל שצומח לי שיער על הגוף, ככה אני נהיה יותר חשוף.

פעם יכולתי רק להושיט יד ולקטוף. עכשיו אני מושיט ידיים לקביים כדי לקום למקלחת. צריך להתרגל לזה.

במקלחת, כשאני שוטף ידיים על רגל אחת, בתנוחת חסידה ענוגה, אני מביט בראי, לבחון אם התחושות נכונות, ואם אני באמת הולך ומתכער. משהו באווירה, ריח של דבר-מה שאינו כשורה, מעבר לעקב המשוסע. משהו פנימי שחרג, שיצא כנגד סדרי עולם, ובצאתו קרע חור בקליפת המגן ועכשיו דולפים החוצה דברים נוספים, דברים שמאבדים את מקומם, והתוצאה של כל זה היא לא טובה ולא יפה. אני מביט במראה, מחפש בכוח ראיות מוחשיות שיוכיחו מעל לכל ספק שאני משתנה סופית, אנוס להפוך את כל מה שאני מכיר למפלצת ואז להילחם בו עד חורמה, כמו הגיבורים המיתולוגיים ששלמה מספר עליהם. להרוג את המפלצת כמו שזאוס הרג את טייפון, כמו שאפולון הרג את פיתון - שלמה, המורה להיסטוריה, סיפר לי על כולם - כמו שקדמוס הרג את הדרקון, כמו שאדיפוס הרג את הספינקס, כמו שפרסאוס הרג את מדוזה, כמו שבלרופון הרג את כימרה, כמו שהראקלס הרג את ההידרה. ולהיות איש.

שואב נשימה עמוקה, חונקת, כדי להחדיר חמצן ואולי להנשים איזו תקווה קטנה שעוד נשמרה, שאולי למרות כל הבלגן משהו בכל זאת יישאר. וממשיך להביט בראי בלי להתמקד, בוהה בפנים זמן רב, שיהפכו לא מוכרות ואוכל להביט במישהו אחר, באיזה נער מתבגר ומותקף נסיגות-פתע שמעיפות אותו הרחק לאחור, ככה פתאום, באיזו ארוחת ערב משפחתית, כשחוזר אליו הילד הרע כמו יד שפורצת מהאדמה בסצינת סיום של סרט אימה. והעיניים שורפות ונרטבות, שוטפות את הדמות שהוטבעה בהן בכוח. ואולי אני צריך לשנות את השם וכך אשנה את הגורל. שיתחילו לקרוא לי מעכשיו "אחאב" או אולי "אברהם", או "יניב", או -

אני שומע את אמא ואבא מגיעים לחדר, אני שוטף פנים ויוצא אליהם ומקפיד להסתכל בדרך לכיוון הרצפה עד שהעיניים יירגעו.

אמא מודיעה שסוף-סוף קבעו תור לצילום סי-טי, מחר על הבוקר, היא אומרת באנחת רווחה כי כבר חמישה ימים אנחנו מחכים. החבר'ה פה לא יותר מדי רציניים, העניינים לא מתקדמים, אנחנו מסכימים בינינו, או שאולי הבעיה היא אצלי, אני חושב, זה שתוקע את העניינים.

למחרת, אפילו כיסא גלגלים אין בנמצא. כדי לגלגל אותי את כל המרחק עד למקום שבו יצלמו את כף הרגל שלי, אנחנו נאלצים להשתמש בכיסא הגלגלים של השירותים, זה מהפלסטיק והמתכת, עם החור הגדול באמצע. "מי שמע על דבר כזה שבמחלקה אורתופדית אין כיסא גלגלים," אמא אומרת, "זה פשוט ביזיון," היא מוסיפה, בשקט, כדי שלא ישמעו מסביב, ובינתיים עוטפת את הכיסא בעוד ועוד שכבות של סדינים כדי לרפד ולבטל את החור. משסיימה, אני מתיישב לי אחר כבוד על כיסאי מרופד המסעדים. וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת. באמת.

תוצאות הצילום אישרו את כל החששות ואף הגבירו אותם; שברי עצם, רסיסים דקים וחדים, התפלשו ורחשו וננעצו בתוך כלי דם ורקמות שריר, הערבוביה חוגגת, הרופאים מתייעצים, אובות וידעונים, בסוף ההתייעצות הם מחליטים שבערב תהיה להם עוד התייעצות, ואולי אז יצליחו להחליט מה עושים. המצב מדאיג, אני ממתין בציפייה דרוכה לתשובותיהם, מה יחתכו, איזה גורל יחרצו בי. חושב על איך זה להישבר ולהתפרק תוך כדי שאני נבנה ומתפתח, בנייה ופירוק סימולטניים, ובינתיים בולע עוד טיפה גדולה, בגודל ביצה, של אופטלגין נוזלי, וממתין לכאב שתיחנק ממנה, שתטבע בתוכה, ושוקע במחשבות על העולם שבחוץ, שמחוץ לבית, מחוץ לקיבוץ - כל הדברים החדשים שאני מכיר ככל שאני גדל. מלֵאמִילִים. פקקים, רעולים, עקיפות, מבריחים, הצפות, זיהומים, מחסומים, מוסכים, מחלפים, חוליות, מסתננים, עובדים, מפונים, זרים, נערים, מתנחלים, שוהים, חסימות, חיסולים, מפגעים, עקורים, סרסורים, מְיָדים, עניים, עצורים, מדיחים, עירומים, ארורים, נשברים. מלֵאמִילִים. מי שרוצה לטעום קצת מציאות, יניב אומר, שייסע לפתח תקווה וייקח קו פנים-עירוני, המציאות כבר תקיא את עצמה עליו. ונסעתי איתו פעם שם, ומולנו ישב איש זקן ובכה, האישה שעלתה איתו החזיקה המון שקיות והסתכלה על הרצפה, מדי פעם סידרה את הסיכות שחיברו לה את המטפחת לראש. לאיש שלידי היו סימני לחיצה חותכים לאורך הזרוע, כנראה מתפילין שמתח קודם, ניחשתי, והוא החזיק מול הפנים ספר קטן והעיניים שלו הציצו מעליו, סקרו מצד לצד. גם העיניים שלי סקרו בחשש מצד לצד. כמו תמיד, מחפש פגמים באנשים, וכשאני מוצא זה מעציב אותי וכשאני לא מוצא זה מעציב אפילו יותר. מלֵאמִילִים. עוֹדֵפנתוּנִים. הודף עודף נתונים. מחשבות מחשבות, תמונות תמונות, דוחפות זו את זו בתור, משתחלות פנימה בכוח, דרך כל החריצים במוח-בקתת-הקש שלי, ואני מנסה נואשות לעמוד בפרץ, ומרגיש שהקצב כבר עבר את הגבול ואני יודע מה מתקרב. ועוד מנסה לעצור ברגע האחרון, על סַפתְהוֹם: רק לא לחשוב על השואה, רק לא לחשוב על השואה, לשנות נושא, לדקלם, לדקלם משהו, "שירת דבורה", מההתחלה ועד הסוף, זוכר עוד מבית ספר יסודי. ה', בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם-שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם-עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה'. למדתי את הכול עם אמא פעם, הייתי אמור ללמוד רק חלק אבל אמא נהנתה מהאתגר ולמדנו יחד את הכול. אמא מומחית בלימוד בעל-פה. כשהיתה ילדה, המורה שלה היתה מרוצה שכל הילדים בכיתה כבר יודעים לקרוא, וסבתא התעקשה שאמא לא יודעת לקרוא ורק עושה את עצמה. וכשסבתא לחצה המורה החליטה להדגים והיא הביאה את אחד הספרים ואמרה לאמא להקריא כדי שסבתא תראה איזה יופי היא יודעת לקרוא, ואמא הקריאה יפה. ואז סבתא אמרה, עכשיו מהאמצע, תתחילי לקרוא מפֹּה. וזהו. ואז גם המורה הבינה שאמא גם חכמה וגם לא יודעת לקרוא. ולאמא כבר לא היתה ברירה והיא היתה חייבת ללמוד לקרוא באמת, אבל את יכולות הלימוד בעל-פה היא לא איבדה מעולם. מַיִם שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה, בְּסֵפֶל אַדִּירִים, הִקְרִיבָה חֶמְאָה. יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה, וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים; וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ, וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפַל שָׁכָב. בום בום בום. מלֵאמִילִים. רעולים, זרים, נערים, עקורים, עירומים, ארורים, נשברים. שוב אני מפעיל ממטרות בחורף, תמיד אני עושה את זה, מעמיס על עצמי בכוח את כל המחשבות שמסביב, את כל הצרות שיכולות להיות. מוּפלגוּת עוֹדפת. כמעט נהנה מההתעללות העצמית, מההתמודדות עם העמסת הנתונים, תנו לי בראש, תנו לי את זה בבום, בכל הכוח. מנסה לבחון את גבולות היכולת, את נפח הקיבולת, את סף השבירה והנפילה.

ואז - כמו נס - שלושת אחי מגיעים במפתיע, הראשון השני והשלישי, מופיעים בפתח החדר, לבד בלי המשפחות, בלי הודעה מוקדמת, בהרכב מלא. ושוב קרחון ענק של נחמה, פתאום באמצע ים הרחמים העצמיים. הם בולמים זה את זה בפתח הדלת, מרצינים פתאום, כולם באותו גובה, נעמדים בשורה מתוחה כמו הרכב שופטים, ואין דבר בעולם שיכול לעצור את החיוך שלי מלהשתרע לכל רוחב הפנים. ואז הם מתחילים לצחוק והשורה מתפרקת והם מתקרבים לחבק. קצת מפתיע, כשחושבים על זה, איך עד עכשיו כולנו נשארנו בחיים ונשתמרנו די שלמים כנגד כל הסיכויים, כנגד הסתברות המִפגעים האפשריים. והדבר הענק, שהתגבש מעלי במלוא כובדו, נגוז ברגע, מסתו מתפוגגת בבת אחת והקלה גדולה מרפה את השרירים. איזה כיף שהם באו.

הם מסתובבים סביבי ומסדרים את כל העניינים, כמו מנהלי משמרת במחלקה, והם שם רק בשבילי, הצוות שלי, הצוות הרפואי שלי, מספרים בדיחות, שואלים מה פתאום זה דווקא אני שעושה צרות. בן הזקונים שתמיד כל כך משתדל לרַצות. "זהו, נגמרו הימים הטובים, אתה כבר לא ילד, הא?" הם מקניטים וצוחקים, ולרגע אני מרגיש בבית, בבית של פעם, של הילדוּת, כשכולנו ביחד, כמו הריח של הקרם ידיים של אמא. ואיך במשך השנים גילינו שכולנו, ללא יוצא מהכלל, ישנים עירומים, כל אחד בחיק משפחתו ובגלגולי חייו, או לפחות עד שנולדים לו ילדים. לא מסוגלים לשאת בלילה את הכבדת אריגי הבגדים על הגוף. גם בחורף, מתחת לשמיכות הפוך, נהנים מכתמי החום-קור כמו אור-צל על הרגליים. זה מצחיק איך בלי שידענו בהתחלה אחד על השני זה פקד את כולנו בתורשה. עכשיו הם כבר מתווכחים ביניהם על הנושאים בחדשות, שוקעים בתוך שיחה משלהם, וזה נעים לי, לכמה רגעים לא להיות מרכז העניינים. ואז הם מספרים על הילדים ועל הנשים שלהם, ושואלים אותי מה איתי, ואני מספר להם ששלוש אחיות שונות כבר הציעו לי עזרה במקלחת, והם רוצים שאראה להם בדיוק מי ואני כועס עליהם שלא יצביעו. ואז אמא חוזרת, עומדת בפתח החדר ואני מבחין איך המבט שלה קופא לרגע, משתאה, כאילו היא לא מאמינה שזכתה למזל שכזה, לראות את ארבעתנו יחד, כל הסט, וכמעט כמעט שלמים ובריאים. איך ככה כנגד כל הסיכויים.

ותוך כדי שהם מתארגנים ללכת, הראשון השני והשלישי, אחרי שאמא חיבקה ונישקה ושאלה וסיפרה ווידאה עד תום שהכול כשורה, הם מוצאים רגע קצר, כל אחד בתורו, לשלוח אלי מבט של עידוד, ואני אוסף מהם את הכוחות ומקווה שזה יספיק לי כדי לעבור את הלילה.

וכמעט מרגיש את התרופה נדחפת אל תוך הבשר, הודפת בקושי קרישים של כאב, צמיגים כמו דבש בכוס מים קרים.

האחים - הראשון השני והשלישי - הרי נפצעו ונפגעו כהוגן, כל אחד בתורו, בתאונות ובאסונות, בצבא ובאזרחות, ושרדו הכול. ורק אני, איכשהו, נשמרתי מכל רע. כלומר, עד עכשיו. איכשהו רק אני עברתי את כל השנים ללא שום פגע ונגע, כאילו הזהירות שלי באמת פועלת, כלומר פעלה, בזמן עבר.

או שבעצם יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. אז מה זה אומר. אולי זו רק הכנה. אולי רק הדגמה קטנה של הגורל שממתין בצד, מאחורי הווילון הוורוד, ומחייך בערמומיות, מחכה לראות מתי אאבד רק לרגע את הריכוז, את שיווי המשקל. ואז, או אז. אז כוח הכבידה הזה שלי, זה ששמור רק לי, זה שאני כלוא בו תמיד כמו בפעמון זכוכית אטום ולוחץ, זה שפועל עלי יותר מעל כולם, כמו צוללן שתקוע במעמקים מסוכנים, אז הוא יפגין את מלוא עוצמתו.

זה הרי רק עניין של זמן. זה ברור לי.

מה שלא ברור לי זה איך לעזאזל עובד כוח הכבידה הזה, ולמה דווקא החומר שלי מתמגנט כל כך חזק אל החומר של האדמה, למה דווקא הגוף שלי ככה נמשך אל הרצפה, אל המיטה, אל הספה. מה לעזאזל כל כך דחוף לחומרים שלי ושל הקרקע להתחבר ולהתמזג, להצמיד אותי למטה, להשיבני לאלתר אל העפר שממנו באתי, להשליכני בטרם זִקנה. כן, עמוק בפנים ברור לי לגמרי, מתמיד, שהפוטנציאל התַצְרֵפי טמון בי מלכתחילה, ברור לי שמראש מצוירים בי מיקומי השבירה הבלתי-נראים, חתומים במטען הגנטי שלי, מגדירים בי וקטורים שרירותיים, מסמנים בי מראש מסלולי גזירה מקווקווים כמו בחוברות הפעלה לילדים, וזה רק עניין של זמן, עוד קצת זמן, עד שהכוכבים יסתדרו בשורה שתַראה לאיזה כיוון אפול. לאיזה עומק חשוך אצלול.

הלילה הזה, שכקודמיו יהיה סהרורי ויוביל בלית ברירה לבוקר מפוהק, הלילה הזה, שבו לא תופר ולא תופרע שגרת הכאבים, שלא יפסח עליו הסבל גם אם אצבע בדם את כל המשקופים, הלילה הזה, שבחלומות הבלהה שלו אדמיין שמשילים ממני את עורי, קולפים את בשרי, ומחבקים בחום את עצמותי רק כדי להפיג את הצמרמורת הבלתי-נדלית, הלילה הזה, שבו אמא שוב תתקשה להירדם, אך תעמיד פני ישנה כדי להרגיעני, הלילה הזה, שבו אנסה נואשות להתפתל כדי לראות רק לרגע קט כוכבים כחולים דרך החלון ובטעות אתקל בארונית ואפיל ספל חרסינה שהיה נופל ישירות על ראשה של אמא שהיתה מתעוררת עם הילת כוכבים כחולים אלמלא הצלחתי לתפסו באוויר רגע לפני ההתרסקות, הלילה הזה, שבו דפיקות הלב המואצות יכפילו את הלמות הדופק בכף הרגל המרוסקת, הלילה הזה, הלילה הזה, כולו מרור, הלילה הזה הוא האחרון שלי כאן.

ובין גל לגל חלמתי על מישהי שגוהרת מעלי, עירומה, מתחככת בי ומחליקה אותי לתוכה, מעורפל ומרוגש פלטתי אנחה, ויהי אור. ביקורת אחיות. מדחום לפה ולחץ דם. ויציאות.