הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
33 דירוגים
3.5
ממוצע
1
1
2
8
3
8
4
4
5
12
7
גם ב - Kindle
עכשיו אפשר להתחיל
ורד שנבל

במקום 37 

20 

עכשיו אפשר להתחיל

ורד שנבל

דרג ספר זה מתוך 5
33 דירוגים
3.5
ממוצע
1
1
2
8
3
8
4
4
5
12
7

במקום 37 

20 

במקום 37 

20 

גודל (עמ'): 366
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

איך שרני והיא מתגרשים, עמליה מגלה שהיא שוב בהיריון. מרני. ההיריון הקודם נגמר רע, ובעצם גמר את הזוגיות שלהם. לוקח לה המון זמן לספר על ההיריון ליונה, אמא שלה, ולאנה, החברה הכי טובה שלה, וגם ליפתח, הבחור הישן-חדש שלה. וגם לרני.
"עכשיו אפשר להתחיל" הוא רומן יפהפה ורב גוני על אנשים שצריכים לבחור דרכים חדשות, כי הישנות נגמרו להם מתחת לרגליים.
ורד שנבל, ילידת 1973, מילאה שורה של תפקידים עיתונאיים. מתגוררת ברמת השרון. זהו ספרה הראשון.
  • ISBN: 978-965-552-644-8
  • גודל (עמ'): 366
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 23/03/2013
  • שם המחבר: ורד שנבל

הדבר הראשון שהפתיע אותה כשנעמדה בקצה המדרגות, ממש מתחת לשלט "הרבנות הראשית רעננה", היה השמש הענקית שסינוורה אותה. ולא רק שמש, אלא גם שמים בהירים, בלי צל של ענן, וציפורים שצייצו ברקע כאילו השעה שש בבוקר, ולא שתיים וחצי בצהריים.

ולא שזאת באמת היתה הפתעה גדולה כל כך. בכל זאת, אביב ואמצע אפריל. עוד שלושה ימים פסח. ומתנה לחג — היא מתגרשת. נחת להורים. כל התקופה הזאת שהיא ורני דיברו ביניהם על הגירושים ואז שתקו כי לא היה עוד מה לומר, מה שניקר לה בראש זה מה יונה ושאול יגידו. הרי אסון אחד הם כבר עברו, איך יעמדו בבת גרושה. זאת חרפה. ועוד חרפה משפחתית.

איכשהו עמליה החליטה שביום שהיא תתגרש ירד גשם. שבוע קודם כבר תיסרטה בראש בדיוק איך ייראו הדברים — שהיא תעשה ככה, והוא יתנהג ככה, והיא תרכב, עטופה במעיל גשם, על האופניים שלה לבית הישן שירשה מסבתא שלה וכבר תשעה חודשים עומד ריק, מצפה לה — וכמובן שגם על זה היה ליונה, אמא שלה, מה להגיד כי זו אמורה להיות בעצם הירושה שלה — והיא תצא אל המרפסת האחורית ותשב על הכורסה הכתומה — שהביאה מהבית שלה ושל רני ומיקמה ליד מכונת התפירה השחורה — מכורבלת באיזה סוודר נשפך ורומנטי שאין לה ובחיים לא היה לה, עם כוס תה מהביל בין הידיים, ותביט על הגשם, וכשתקום מהכורסה היא תחליט שהיא בן אדם אחר, חדש, חזק, מלא ביטחון ותקווה, ושהיום הזה הוא היום הראשון של שארית חייה, והגשם הזה הוא סימן טוב, כמו שיונה תמיד אומרת, ובאומץ היא תתקלף מהסוודר, השמש תצא, האוויר יהיה נקי והיא תפרוק את כל הארגזים ותבנה לעצמה פינת חמד שתהיה מוכנה לקלוט חיים חדשים. אאוץ'. היא לא התכוונה. לחשוב בביטוי הזה של קליטה ושל חיים חדשים.

טוב, עמליה, די, פקדה על עצמה. תחשבי חיובי. הנה. שימי לב. הרבנות מאחורייך, החיים לפנייך. רק תרדי כמה מדרגות ותפתחי פרק חדש בחייך. את אופטימית. ככה גידלו אותך. צריך להיות אופטימיים וצריך להיות בריאים, והכול כפרה. מילים כדורבנות, אבל כמו שרני אומר, מילים כמו חול ואין מה לאכול. הוא צודק. מרוב אופטימיות היו לה שש שנים הכי מחורבנות בחיים.

ירדה מדרגה, אבל הרגישה איטית. הרגליים שלה היו כבדות ותקפה אותה חולשה נוראית. גם בפנים, קודם, כשההוא הרים את היד ואמר גם לה להרים — והיא חשבה על רני, עם הג'ינס והחולצה הלבנה המגוהצת, הגילוח שהרביץ לכבוד יום גירושיו והכיפה הלבנה שהוציא מהכיס וחבש, ועפו לה כל מיני דברים בראש, כמו למשל האם היא נראית מגוחכת עם המטפחת הזאת על הראש — והיא הרגישה שעוד רגע היא מתעלפת, אבל נשמה עמוק, עצמה עיניים ושמעה "מגורשת", ופתאום התנדפה הזיעה, הבחילה התפוגגה ותחושת הקלה גדולה הציפה אותה. היא נאנחה ברווחה וכמעט חייכה. זה בכל זאת פסיכוסומטי — וזה אומר שהיא באמת עצובה שהיא מתגרשת, ולא סתם — היא חשה צער שבא לידי ביטוי פיזי חזק. תודה, אלוהים. היא נורמלית. היא לא הדחיקה כל רגש בכל זאת. היא בחיים.

***

כשהכול הסתיים רני היה עסוק עם החברים החדשים שמצא לו ברבנות, והיא מילמלה במהירות תודה לעדים שרק בזכות רני הצליחו לעבור את הרבנות, כי הם לא באמת היו קרובים לה או משהו כזה, והסתלקה.

רני. כולם אהבו את רני. והכי מכולם — יונה ושאול. הלב שלהם נשבר כשהם שמעו על הגירושים. שאול אמר, "זהו? אתם החלטתם? את בטוחה?" כאילו זה לא היה ברור שאחרי מה שקרה אין סיכוי שהם יישארו יחד, ויונה התחילה לבכות, כי לא אחת כיונה תפספס הזדמנות לבכי טוב. אבל אז היא תפסה את עמליה, לקחה אותה הצידה כדי ששאול לא ישמע, נעמדה מולה קרוב־קרוב, כמו שהיא אוהבת לעשות ועמליה שונאת שהיא עושה, ואמרה לה, "אם זה מה שאת רוצה, תעשי! תקשיבי טוב למה שאמא שלך אומרת, אל תהיי כמוני. תהיי חכמה. לא טוב, תלכי. אל תהיי פראיירית, אל תהיי כמו שאני הייתי כל החיים שלי. את שומעת אותי?!"

כשהם גילו שיום הגירושים של עמליה נופל על הטיול המאורגן שלהם לבולגריה ולצ'כיה, כבר היה חבל לבטל, ועמליה מיהרה להגיד להם שזה בסדר. שייסעו. באמת. היא תסתדר. שאול בכל זאת שאל אם היא רוצה שהם יבטלו, אבל יונה נלחצה, "למה לבטל? מה היא צריכה אותנו שם," והתנפלה על עמליה שלמה דווקא לפני החג, ודווקא כשהם לא נמצאים, ו"דווקא על החופשה שלנו, הרי אנחנו נורא נדאג, שאת מתגרשת ואנחנו לא שם."

"אני באמת מצטערת שלא תיאמתי עם הרבנות לוחות זמנים יותר נוחים לאמא שלי," עמליה ענתה בסוף, ויונה מיד אמרה, "לא. לא התכוונתי. למה את ישר מתנפלת?"

"מילי!" רני התקרב אליה במהירות, "הֵי, לאיפה ברחת? צריכה טרמפ?" והניח יד על הכתף שלה, קרוב לצוואר. הוא היה גבוה ממנה בראש לפחות. היו לו עצמות לחיים ברורות, אף מחודד והשיער הפעם־שטני שלו, גם רגע לפני ארבעים, היה מלא וצפוף, אבל אפור לחלוטין. היא אהבה את האפור שלו. כבר בחתונה שלהם נשזרה אצלו התחלה של פסים אפורים. עכשיו, עם השמש הזאת בשמים, השיער שלו נראה לה כמו מחזיר אור.

"לא. תודה," ענתה והמשיכה לרדת במדרגות, "אני עם אופניים."

"מי מגיע עם אופניים לטקס הגירושים של עצמו?" רני נצמד אליה, סידר עם כריות האצבע והאגודל את מסגרת המשקפיים שלו, למרות שישבה עליו בול, כמו תמיד.

הבחילה שתקפה את עמליה קודם, חזרה. כפולה בעוצמתה. היא נאחזה במעקה. רק לא להקיא כאן, ככה, מול כולם, עברה בה מחשבה איומה. כשהיתה בת שתים־עשרה או שלוש־עשרה והם היו חוזרים הביתה ברנו הלבנה שלהם מהיכן שהוא ולה כרגיל היו כאבי בטן, ויונה היתה אומרת, אני לא יודעת מה נעשה איתה ועם כאבי הבטן שלה, עמליה היתה מתפללת בשקט לאלוהים ומבקשת, "רק לא מחזור ורק לא להקיא," חוזרת בלבה על המשפט הזה שוב ושוב, כמו איזו מנטרה. שני הדברים הפחידו אותה באותה מידה.

"יכולת להגיד לי. חבל. יכולתי לעבור ולאסוף אותך," רני אמר.

האמת, בבוקר, כשעמדה מול המראה, בין הארגזים וכל הבלגן, עוד התלבטה. ערב קודם כבר תיכננה מה תלבש. נברה בארגזים וניסתה לדמיין איך תיראה כשתהיה מגורשת — מכובדת ויפה, או אולי מסתורית, מעין אלמנה שחורה. לבסוף בחרה בשחור. חצאית שחורה וחולצה שחורה עם שרוולים — כי בכל זאת רבנות ושלא יעשו לה בעיות בטעות.

היא היתה קטנטנה. קטנטונת. רני קרא לה ככה מהיום שהכיר אותה. הרגליים הארוכות של יונה, זכר לגופה הגבעולי שהיה פעם מלא פוטנציאל, דילגו עליה. עמליה קיבלה את החלקים החזקים של שאול והם כללו, מלבד היעדר הגובה, גם ישבן שטוח, גבות עבותות ובולטות שנהגה למרוט ולסדר מדי יום, ושיער שטני בהיר, שהיה בו, כך אמר כל ספר שעמליה ביקרה אצלו אי־פעם, גם פיגמנט אדום. הפיגמנט הזה, כך סברה, הוא מה שגרם לשיער שלה להיות מקורזל ונפוח ולעור הפנים שלה להיות חיוור, עד כדי כך שעד גיל שלוש־עשרה סחבו אותה כל כמה חודשים לעשות ספירת דם. העיניים של עמליה, לעומת זאת, היו שילוב בין הכחול־אפור של שאול לירוק מובהק של יונה — ונצבעו בגוון עז של ירוק־טורקיז.

עמליה שלפה מאחד הארגזים מטפחת שחורה שעליה רִקמה עדינה של פרחים אדומים, מתנה שרני הביא לה מאחת הנסיעות שלו, וקשרה סביב שערה. היא בחנה את עצמה. זה נראה לה מתאים.

כשהיתה לבושה ומוכנה, עם התיק באלכסון כמו שהיא אוהבת, נשאר לה רק להחליט איך תגיע לשם. מונית נראתה לה דרך הרבה יותר מסודרת. למרות שרכבה שנים על אופניים, נראה לה מגוחך לרכוב בדרך לגירושים. כאילו אין לה מספיק כבוד למעמד.

למה באמת לא באה במונית, חשבה עכשיו. תמיד העדיפה לרכוב על אופניים. היה לה רישיון, אבל היא שנאה לנהוג. זה הלחיץ אותה. כל הנשים במשפחה, כולל אנה, שהיתה חלק מהמשפחה, למרות שלא היתה לה קרבת דם, לא היו חובבות הגה. יונה הפסיקה לנהוג כשאיתמר, הבן הבכור שלה, היה בן שלוש. הוא עמד על המדרכה, ויונה נכנסה לאוטו, רק כדי להזיז אותו קצת לאחור. איתמר עמד מולה, ליד גזע עץ, וליפף את הידיים הקטנות שלו סביב חצי גזע, ויונה במקום לרוורס, הכניסה לדרייב ועלתה עליו. הנזק הסתכם ביד שבורה וחופשה באילת עם יונה ושאול שבוע אחר כך, כשאיתמר נאלץ לבלות את כל החופשה מחוץ למים. מאז יונה לא חזרה לנהוג. למרות ששאול הפציר בה — ופעם אחת אפילו שיכנע אותה לחזור ולקחת שיעורי נהיגה — יונה העדיפה מוניות או ביקשה משאול שיקפיץ אותה. היא העדיפה תמיד נהג פרטי. זה התאים לה. בראש נשארה הזמרת המפורסמת שהיתה אמורה להיות אילו אמא שלה לא היתה הורסת לה את העתיד.

למה היא חושבת על יונה עכשיו. רק זה עושה לה בחילה. עמליה התיישבה על המדרגות והורידה את הראש שלה בין הרגליים. רני גחן לעברה ושם לה יד על המצח.

"די. אני בסדר," הדפה את ידו. היא ניסתה להתרומם אבל מעדה וכשניסתה להיאחז במעקה, הציפורן של האמה התעקמה לאחור, ומהכאב עמליה נשכה גם את הלשון.

"איייי," פלטה ועלו לה דמעות בעיניים.

רני תפס אותה ומיהר לתמוך בה. "זהו. אני לוקח אותך. לא מעניין אותי כלום. איפה האופניים שלך?" שאל בלי לעזוב אותה.

"שם," סימנה לו עם הראש.

רני עזר לה לרדת במדרגות. "אני לא מבין מי מגיע לטקס הגירושים של עצמו עם אופניים," אמר שוב.

מזל שאתה לא צריך להבין אותי יותר. אין לך שום מחויבות. אין ילדים, אין כלבים, רק שני דגי זהב קטנים, באקווריום עגול, מעל שידת הקריאה, ליד המיטה. מתנה שרני הביא לה אלוהים יודע מתי. "הצלחת לגדל עציץ," אמר לה אז, עמד מאחוריה, עיסה לה את הכתפיים והניח את הסנטר שלו על הראש שלה. "עכשיו תגדלי דגים. אם זה יצליח, נביא גם כלב, ואז אולי נעשה גם ילדים."

מאז החליפה בערך שבעה דגים. לכלב לא הגיעה. מיד קפצה לתינוק וזה היה כישלון חמור.

רני תמך בעמליה והם צעדו לכיוון האופניים שהיו קשורים לעמוד חשמל. הוא שיחרר את מנעול האופניים בתשומת הלב האופיינית לו, ועמליה נשענה על הגדר הסמוכה. הוא העמיס את האופניים על הכתף בצורה מדויקת כל כך, שהם אפילו לא נגעו בקצה החולצה הנקייה שלו. בידו הפנויה אחז בעמליה והם התרחקו יחד מבניין הרבנות, גרושים כדת וכדין.

כל הדרך, שהיתה קצרה, רני אמר לפחות שלוש פעמים, "את כנראה מבשלת משהו," וזה עיצבן אותה. ביטויים כאלה גרמו לה להתרחק ממנו. "מה אתה, אמא שלי?" אמרה לו תמיד כשדיבר אליה בפולנית. אבל עכשיו ענתה לו בשפה שלו, שכנראה באמת חטפה איזה משהו כי זה נמשך כבר כמה ימים. רני התבונן בה במבט הזה שלו שאומר, אני רואה אותך, שתדעי, מה את כבר מסתירה ממני, וזה עיצבן אותה אפילו יותר, וכשהגיעו היא יצאה מיד מהאוטו. הוא הוציא את האופניים ורצה ללוות אותה פנימה, אבל היא הודיעה לו שהכול בסדר והיא יכולה להסתדר מכאן.

"את זוכרת שאני טס מחר בלילה?" הוא אמר.

הדהים אותה שלמרות שכבר הרבה זמן לא חיו כזוג, גם אם ישנו יחד תחת אותה קורת גג, הוא עדיין הרגיש צורך ליידע אותה בכל פרט טכני של חייו.

"סע לשלום," אמרה וראתה איך הגרגרת הבולטת שלו עולה ויורדת, סופגת את תגובתה. היא לקחה ממנו את האופניים והתגלגלה ממנו הלאה.

"את תהיי בסדר?" רני קרא אחריה. "תעשי לי טובה, תלכי לרופא."

היא הינהנה, סימנה לו שלום עם היד והביטה קדימה.

הבית של סבתא שלה עמד שם, מוקף בחצר גדולה. הכניסה אליו היתה רחוקה מן הרחוב, בסוף שביל ארוך מרוצף אבנים חומות בגוון ורוד, לאורכו גדר חיה מצמחי הדס, עבותה וריחנית. עמליה צעדה בשביל, ורק כשהגיעה לחלק שנסתר מהרחוב עצרה רגע. היא לא רצתה שידאג לה יותר והוקל לה כששמעה את רעש המנוע המתרחק. עכשיו תקשיבי, הכול בסדר, זה עבר. הגיע הזמן. תנערי ממך את כל הפסיכוסומניה הזאת ותתחילי לעבוד. עד מחר הכול חייב להיות מסודר. כי די.

היא הגיעה לכניסה לבית — מרפסת פתוחה עם מעקה אבן נמוך מסביב וספסל מעץ כהה וגס שמתחתיו נח זוג כפכפים ישנים של סבתא זורי — העלתה את האופניים שתי מדרגות והשעינה אותם על הקיר. תקעה את המפתח במנעול הפלדלת בדלת. השלט רודין עדיין היה תלוי עליה. היא נכנסה והוצפה בריח סיגריות טיים, מעורבב בריח של צבע טרי.

חלל הכניסה המרווח שימש כחדר אוכל. במרכזו ניצב שולחן פורמייקה חום כהה וסביבו כיסאות עם מסגרת עץ ומושבי עור שחורים. מחלל הכניסה הזה יצאו כל חדרי הבית: מימין מטבח צר — שנראה כמו צוללת ארוכה עם חלון עגול בקצה — בצדו האחד שולחן צר ובצדו השני, שיש עם כיור ומקרר. מצפון למטבח, גם כן מצד ימין, הוביל מסדרון קצר לחדר אמבטיה שהיו בו כיור עמוק ורחב מחרסינה ירוקה ואמבטיית ישיבה לבנה, ומעליה ראש טוש רחב שהיה מחובר לתקרה. בצד הדרומי של חלל הכניסה היו שני חדרי שינה עם תקרות גבוהות וסלון שבקצהו דלת כבדה מזכוכית מחוספסת, מכוסה וילון כחול, שהובילה אל מרפסת מלבנית סגורה בתריסים לבנים. בקצה המרפסת היתה יציאה לחצר. בין הסלון לחדר השינה המרכזי נפערו מדרגות תלולות שהובילו למרתף ענקי.

סבתא זורי שיפצה את הבית שלה לפני שנים. אז קראו לזה רמונט. סבתא שלה לא דיברה מאוד ברור, היה לה מבטא, לא פולני ולא רוסי, היה לה מבטא של אנשים זקנים, למרות שכשעמליה נולדה היא היתה רק בת חמישים.

סבתא זורי ויונה רבו כל הזמן. בדרך כלל זורי התעלמה מהצעקות של יונה, אבל לפעמים היתה פוטרת אותה ב"לוז מיכ אופּ כבר," שעמליה למדה מהר להבין שזה "עזבי אותי כבר". הן התווכחו הרבה כשישבו במרפסת ושתו את התה־סֶנָה שלהן — זה שיונה עד היום לא יכולה לדמיין את מערכת העיכול שלה בלעדיו. כל אחת עם הספל שלה, שנחו בו עלי התה באופן קבוע יום ולילה. הן היו יונקות את התה מקש נחושת מיוחד, שבקצהו התחתון מעין מסננת אליפטית רחבה שמנעה מהעלים להיכנס פנימה ולהיתקע להן בין השיניים. אחרי שסיימה לשתות היתה סבתא זורי קמה, נעמדת ליד המרפסת, מוציאה את קופסת הטיים מכיס החלוק הפרחוני שלה, מציתה סיגריה ומעשנת.

כמה היא עישנה, סבתא שלה. אילו יכלה היתה נושמת את נשמתה האחרונה עם סיגריה. כשעמדה ליד סבתא זורי, כשזו היתה מחוברת לכל המכשירים ולכולם היה ברור שזה הסוף, עמליה חשבה שסבתא זורי היתה שמחה אילו שלפה עכשיו סיגריה והושיטה לה לשאיפה אחת, עמוקה, אחרונה.

עמליה רצתה להיכנס למיטה, אבל מלבד מצעים על המזרן, היא לא סידרה דבר. אנה אמורה לחזור בלילה והבטיחה שתבוא לעזור מחר. גם יונה ושאול נוחתים מחר, אבל את יונה היא לא רצתה כאן. יונה כבר התלוננה לה בטלפון, שלשום, שהיא נוחתת ישר לבישולים של ליל הסדר. השנה הם יהיו רק ארבעתם, כמו פעם: יונה, שאול, עמליה ואנה. עמליה היתה מוותרת על כל העניין, אבל לשאול זה היה חשוב.

עמליה הקימה את עצמה מהכיסא ולקחה את זוג המספריים ששכב על השולחן במטבח. היא עברה בין הארגזים והתאמצה לחתוך את נייר הדבק שהיא עצמה הדביקה חזק מדי, כרגיל, כי ככה שאול לימד אותה תמיד, צריך לעטוף כמו שצריך, שאם פתאום משהו ייפול, שלא יתפרק. לכל טיול שנתי שיצאה, מכיתה ה' בערך, היה מכניס לה לתיק חבל, שיהיה — לכי תדעי מה תצטרכי לקשור ובאיזה מקרה הישרדותי תמצאי את עצמך, אם חלילה יקרה משהו.

היא התכוונה לפתוח כמה שיותר ארגזים ולהוציא מהם את כל הדברים, כדי שתהיה חייבת לסדר. ארגזים יכולים לעמוד בערמה בפינה גם כמה שבועות והיא — כמה שהיא מסודרת — יכולה להתעצל ולא לגעת בהם, עד שתהיה לה האנרגיה. ואנרגיה זה משהו שחסר לה מאוד בזמן האחרון. עברה בין הארגזים ותוך דקות ערמות של חפצים — בגדים, ספרים, כוסות, צלחות, קרמים, סבונים, אוכל לדגים, ניירות, עפרונות, מגבות וכל יתר תכולת חייה מהשנים שחיה עם רני וקצת מלפני — החלו להיערם על השולחן.

היא התרוצצה, העבירה בגדים לחדר השינה והניחה על המזרן, חזרה לשולחן, העבירה צלחות וכוסות למטבח, מגבות וסבונים לחדר האמבטיה. היא עבדה על אוטומט, כאילו מישהו מתח לה מפתח בגב. כשעצרה לרגע והסתכלה סביבה על כל הבלגן, חשבה — כמו תמיד כשיש לה ערמות של דברים לסדר והיא מרגישה קצת חסרת אונים, על בת הטוחן מ"עוץ לי גוץ לי", ההצגה הראשונה שיונה לקחה אותה אליה — מה היא יכולה להציע מעצמה לגמד המניאק הזה כדי שיעשה איזה קסם ויציל אותה מכל הבלגן.

ופתאום שוב. חולשה. נעמדה במקומה, ורגע אחר כך נשענה על הקיר כשידיה פרושות לפניה, נתמכות בקיר, וראשה מורכן.

היא שמעה את הטלפון מצלצל וניסתה לנשום עמוק, להתאושש. איפה היא הניחה אותו עכשיו. זאת בטח אנה, שנמצאת עכשיו בהפקה בצפון ורוצה לדעת איך עבר. עשר פעמים לפחות אנה חזרה ושאלה אותה, אם היא בטוחה שהיא לא רוצה שהיא תבוא איתה לרבנות. עמליה ידעה שבניגוד לה עצמה — שחשה הקלה עם כל ריאיון שהתבטל או נדחה — אנה שונאת להפסיד ימי עבודה ותשמח שעמליה תפטור אותה מהעול הזה.

עמליה הזדקפה ובצעדים איטיים נכנסה לסלון, אבל עד שמצאה את הטלפון שלה, שהתחבא מתחת לערמת ספרים על הרצפה, הצלצול נדם. היא התיישבה על הספה והתקשרה, אבל אנה כבר לא ענתה. עמליה הזיזה תיק כלי רחצה וערמת דיסקים מהספה ונשכבה. היא הניחה את הטלפון על הרצפה לידה, עצמה עיניים ונרדמה.

כשהתעוררה, היה כבר ערב. היא לא האמינה שנרדמה. זאת לא היא. היא לא נרדמת ככה, פתאום, באמצע היום. היא ניסתה לקום, אבל הרגישה ממש רע. מה יש לי לכל הרוחות. היא שלחה יד ולקחה את הטלפון שלה. שלוש שיחות שלא נענו נצבעו באדום על צג הטלפון. אחת מיונה. אחת מאנה. אחת מרני.

עמליה התאמצה לשבת, אבל התקפלה לפנים ונשארה לשכב בקצה הספה.

ובן רגע זה פגע בה. בום. איזה סתומה. איך לא חשבה על זה קודם. איך? אלוהים יודע איך. ברור איך. אבל למה שזה יקרה. עכשיו נזכרת, אלוהים? לא יכול להיות. היא בטוח טועה. היא קמה מהספה, ניגשה לחדר האוכל, הזיזה ארגזים, פתחה, קרעה. לא. לא. אין מצב. דברים כאלה לא קורים לה. לאחרים, אולי. לה, לא. בלי התכוננות, בלי לחשב, בלי לנסות, בלי לקוות, בלי להאמין, בלי לרצות. מי מסתכל עליה עכשיו וצוחק. אלוהים. איפה שמה את זה לעזאזל. היא המשיכה לחפש, עד שהגיעה לבסוף לארגז הנכון. היא שלפה מתוכו שקית אטומה ובה לפחות עשר ערכות שונות לבדיקת היריון. שלפה אחת, קילפה אותה, נכנסה לשירותים והשתינה. תוך שנייה הופיע עוד פס. ורוד, ברור וחזק.

בלי שהספיקה אפילו להרים את החצאית, הסתובבה במהירות אל האסלה והקיאה. הגוף שלה התכווץ, היא רעדה, הזיעה, ונזכרה איך רני תמיד פרץ לשירותים כשהיתה מקיאה, אז, והתעקש להחזיק לה את המצח. איך הוא, שגדל עם זוג יקים בבית, קיבל את הגן הפולני, והיא, שגדלה בבית הפולני, בהא הידיעה, סלדה מכל התנועות האוטומטיות האלה, כמו להחזיק את הראש כשמקיאים ולשים יד על המצח כשאומרים שלא מרגישים טוב.

ההקאה שיפרה לה מעט את ההרגשה. היא הרימה את התחתונים ואת החצאית, שטפה פנים והסתכלה על הבדיקה. שני פסים ורודים, מקבילים. היא הניחה את הבדיקה בשקע המפוספס המיועד לסבון על הכיור הירוק, יצאה במהירות מחדר האמבטיה, חטפה את שקית הבדיקות מהשולחן, חזרה לשירותים וסגרה את הדלת. היא קרעה את העטיפה, פתחה את הברז ושתתה ישר מהזרם. אחר כך ישבה על מכסה האסלה והסתכלה סביבה. הלב שלה דפק. המבט שלה נתקע בגיגית התלויה על וו בקיר, זאת שסבתא שלה השתמשה בה כדי לרחוץ אותה כשהיתה קטנה. פעם היא היתה אדומה. עכשיו לא היה לה צבע כמעט. היד שלה רעדה. היא הניחה את מקלון הבדיקה בין הרגליים והשתינה שוב.

כעבור כמעט עשרים דקות עמליה פתחה את דלת חדר האמבטיה. היא פסעה אל חדר השינה, התיישבה על המיטה הישנה של סבתא שלה, גררה אליה עם הרגל ארגז שלא הספיקה לפתוח, והניחה עליו שלוש ערכות לגילוי היריון, זו ליד זו. ארבעה קווים ופלוס אחד. לא היה אכפת לה שהערכות כבר התחילו להסריח. היא ישבה ובהתה בשלושת המקלות ששכבו מסודרים על הארגז מולה. אלוהים יודע איך זה קרה.

רני עזב את הבית ראשון. הם מעולם לא רבו על רכוש או על חלוקה. את הדירה המודרנית שלהם, עם הקווים הנקיים, שהיתה בסך הכול בת חמש, הצליחו למכור תוך שעה וקיבלו הרבה יותר ממה שקיוו. רני לא מצא מקום לעצמו והחליט לעבור בינתיים להתגורר עם מייק, אביו האלמן, שמאז שנילי נפטרה, לא התאושש. מייק קם כל בוקר, לבש חליפה, הלך ללשכה שלו, שפט, וחזר בערב לכלום שלו, וסירב גם שלוש שנים אחרי לפנות את הצד שלה בחדר הארונות.

ביום האחרון של רני בדירה, עמליה התחילה לארוז גם את הדברים שלה. כשהתעייפה, התיישבה בסלון על הכורסה הכתומה. היה לה מצב רוח משונה. כאילו שתתה כוס יין גדולה. היא לא היתה שתיינית גדולה, וברגע ששתתה אפילו מעט, נעשתה עמליה אחרת, עליזה ומשוחררת, אחת שיודעת להסתיר היטב את הדיכאונות שלה.

היא בחנה את רני. בשבועות האחרונים הוא הניח לשיער שלו לצמוח, אחרי שכל השנים הקפיד לספר אותו קצוץ. והוא חזר לשחות, קם כל בוקר בחמש, גמא עוד ועוד קילומטרים בברֵכה ונדמה לה שהתרחב בגוף — בחזה ובידיים. כשהביטה בו, מרוכז לגמרי בארגזים, חשבה שהוא אלוף העולם בדיוק. כל דבר שעשה, לא חשוב מה, עשה בכזאת דבקות. אפילו כשמילא כוס מים, מילא עד הסוף, מילא ומילא ואז שתה, לאט, את הכול.

רני עבר פעמיים על כל ארגז, וידא שהסלוטייפ סגור היטב. בין ארגז לארגז סידר שוב את המשקפיים שלו על האף, בתנועה הזאת שלו, המהירה, שלפעמים נראה לה כאילו הוא לא נוגע בהם כלל. הוא יצא ונכנס, הלך וחזר, עד שהוריד כמעט את כל הארגזים. הוא היה ספוג זיעה, ניגש לכיור ומילא כוס במים. שעה.

עמליה משכה את הארגז האחרון שנשאר בסלון, הניחה עליו רגליים ונשענה לאחור. הארגז היה רחוק מדי. היא קירבה אליה עוד את הארגז והתמקמה. משהו משך את תשומת לבה. היא הזיזה את הרגל ושמה לב שעל הארגז כתוב: רני תחתונים. זה הצחיק אותה, ובתוך כל השקט הזה פרצה פתאום בצחוק גדול.

רני הציץ עליה בתדהמה. עמליה הסתכלה עליו והתפקעה מצחוק. הוא סיים לשתות, שטף את הכוס, שם בצד וניגש אל עמליה, שלא הצליחה להירגע.

"את מוכנה?" שאל והצביע על הרגליים שלה. עמליה הגביהה את רגליה ורני התכופף והרים את הארגז. "אני הולך. סיימתי."

"יופי," עמליה אמרה והתאמצה להחניק את צחוקה.

רני צעד לדלת עם הארגז על ידיו ועמליה קמה ללוות אותו. היא עמדה מולו, קרוב אליו, ליד הדלת הסגורה, הסתכלה עליו וניסתה להיזכר מתי שכבה איתו בפעם האחרונה.

"אז אני הולך," אמר בקול צרוד מעט, והיא נצמדה אליו ונישקה אותו כמו שלא עשתה כבר הרבה זמן. הוא הניח את הארגז על השידה בכניסה, בלי להרפות מהשפתיים שלה. שם, ליד הדלת, היא התפשטה משמלת המקסי הדהויה שפעם היתה אצלה מלכת הארון, וחילצה את עצמה מהחזייה והתחתונים. היא עמדה מולו ערומה והוא העביר את ידיו על גופה, משתהה על כל קימור ועל כל שקע בגופה, מלטף וחופן. היא תפסה את הידיים שלו והזיזה אותן מגופה, משכה למטה את מכנסי הטרנינג שלו, הרימה את חולצת הטי הכחולה שלבש, ונפעמה כמו בכל פעם, איך הגוף שלו כזה חם ושלה תמיד כל כך קר.

אחר כך, כששכבה לבד על המזרן במה שנשאר מחדר השינה שלה ושל רני, חשבה כמה זה מתאים לה. להחליט בראש שתהיה סגירה, לכתוב סצנה טובה לסיום. היא התאמצה לשמר את גלי האורגזמה ותחושת השיכרון שתמיד גרמו לה להרגיש שהיא מסוגלת לעשות הכול. אבל היא הרגישה מוזר. זה היה רני — שהיא הכירה כל פסיק בגוף שלו, ופעם יכלה לשכב שעות ולהסתכל על הדופק שלו, שפעם בדיוק מעל שלישיית נקודות החן בתחתית הצוואר, יודעת בדיוק איפה מתחיל קו הגילוח שלו ואיפה הוא נגמר, מאתגרת את עצמה לספור לו את הזיפים — אבל זה לא היה בית. זה היה זר.

ועכשיו היא בהיריון. היא בהיריון. בקושי הצליחה לגלגל את המילים על הלשון. עמליה הרגישה את דקירות החרדה המוכרות חודרות אליה לאט אבל בהתמדה. היא לא תעבור את זה שוב בחיים.