הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
1
עכשיו אני
44 

עכשיו אני


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
1
44 
44 
גודל (עמ'): 330
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

עכשיו אני הוא המשכו הישיר של הספר "אהבה בטרנס", המגולל את סיפור חייה יוצא הדופן של גילי צוק, שמתועד גם בסרט דוקומנטרי שזכויותיו נרכשו על-ידי YES דוקו, ושצפוי לעלות לשידור הארץ ובעולם באביב 2018.

הספר אהבה בטרנס סחף עשרות אלפי קוראים והכניס אותם אל עולמה שהתהפך ברגע אחד, כאשר בעלה דאז, עמית, יצא בפניה מהארון כאישה טרנסקסואלית, אחרי עשרים שנות נישואין מאושרות וארבעה ילדים משותפים: יובל, ירדן, אגם ופלג.

אהבה בטרנס הוא הספר היחיד בעולם שמתאר מנקודת מבט של בת הזוג תהליך לשינוי מין על כל רבדיו: מיניים הורמונליים, פסיכולוגיים, רפואיים, דתיים וחברתיים.

הסיפור על הזוגיות המיוחדת ששרדה הכול התפשט כאש בשדה קוצים. היו שעודדו, היו שפרגנו, היו אנשים שהסיפור היווה עבורם השראה, היו שנותרו המומים, והיו נביאי זעם שהמתינו בפינה וחיכו שהבועה תתפוצץ.

עכשיו אני הוא אמירה נוקבת של מי שמנסה לנער מעליה שכבות של אירועים הרי גורל ולברר האם הבחירות שעשתה השתלמו, או שמא הייתה צריכה להמתין ולתת לאבק המלחמה לשקוע לפני שיצאה למסעות נוספים. מיהי האישה שגרמה לה להתאהב עד כלות, על-אף שנולדה הטרוסקסואלית ועל-אף שמעולם לא נמשכה לנשים, ואיפה נמצאת עמית בכל התהליך הזה.

המשך קריאה
  • ISBN: 27-700-543-1
  • גודל (עמ'): 330
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 24/04/2017
  • שם המחבר: גלית (גילי) צוק
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1 - הסוללה חלשה

..........................

אני סופרת את הימים ואת השעות, אך נראה שהאחד בספטמבר לא יגיע ושהילדים לעולם לא יחזרו לבתי הספר. אני מחכה לו, לתאריך המשיחי הזה, שיגאל אותי מייסוריי. אני מאמצת את עיניי ונועצת אותן בשעון הקיר הזהוב, מנסה להאיץ את מחוגיו ומבקשת מהם להיענות לבקשתי כי עוד מעט כבר לא יהיה להם עם מי לדבר, אך נראה שהם מגחכים אליי ומאטים את קצבם אף יותר. אני מביטה בדמות המלאך המשתקפת אליי מתוך השעון ומבקשת מהמלאך לעזור לי ולשכנע את עובדיו. משום מה, אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליו, רק שיניף לעברי את שרביטו, יעצום את עיניי ויאפשר לי כמה שעות של שקט ושלווה, רק שיאמר לי שלא אאבד תקווה. יותר מזה אני לא צריכה. הסוללה חלשה. האייפון שלי מצלצל ומקיץ אותי מהזיותיי. מתחשק לי לומר לו שגם הסוללה שלי חלשה ושיניח לי לנפשי. רק בו עוד חסר לי לטפל. איך הוא מעז להתריע בפניי לטעון אותו ולדאוג לו, כשהוא מעולם לא דאג לי. הוא מכיר אותי כבר ארבע שנים ואמור לדעת כמה עצבות וחוסר אונים אני מרגישה, כמה אני חסרת שליטה עצמית; כמה שרירי גופי בוגדים בי ומתפוגגים בתוכי כאילו מעולם לא היו שם. הוא יודע, אך בכל זאת נראה שתחושותיי אינן מעניינו. אגואיסט שכמותו. רק על עצמו ועל הצרכים שלו הוא חושב! שייכבה מעצמו ויניח לי להיכבות מעצמי. סוף אוגוסט כמעט, ואת שלושת הימים מאז שעמית ואני חזרנו מתאילנד העברתי בפריקת מזוודות ובעשרות סבבים של כביסה, תלייה, קיפול והחזרה למקום. כבר הספקתי לערוך קניות ולנקות את הבית בן שלוש הקומות, ואין לי מושג מתי וכיצד הספקתי גם לשכור מיד שרה כיסא גלגלים שמשקלו השתווה למשקל גופי, והכול כדי שאוכל לשנע את עמית ברחבי הקומה התחתונה.

שולחן זכוכית מלבני ונמוך היה למשרדה החדש, וְשַׁלָּטִים מכל הסוגים הונחו לצדה: שלט לטלוויזיה ושלט לכבלים, שלט למזגן, ושלט אוניברסלי שהיה לשליט על כולם. הסלון סודר ואורגן מחדש, מצעים נפרסו, וכריות מכל הגדלים וצבעי הקשת הונחו סביבה. הנה היא שוכבת ונאנקת מכאבים בממלכתה החדשה. אני מביטה בה בעצב, רואה את גופה מכווץ, שומעת את נשימותיה עולות וכבדות. עוד מעט אאזור מעט כוחות ואשכנע את שריריי להיענות לי כדי שאקלח את גופה ואגלח את זיפי פניה הלבנים והסוררים, אחפוף את שיערה העבות ואקלע אותו לצמה סינית צמודה, כמו שהיא אוהבת. מצד אחד קשה לי כל כך לראות אותה כך, ומנגד, נראה שהחודש שבו שהינו בתאילנד לצורך הניתוח לשינוי המין שלה שחק אותי עד העצם, ורגשותיי כלפיה היטשטשו והתעמעמו מיום ליום. אני מביטה בה ויודעת בוודאות שפעם אהבתי אותה יותר, חמלתי עליה יותר, הייתי כל־כולי בשבילה, עד כדי כך שהצטמצמתי: הצטמצמתי בהיקפי ובגזרתי, הצטמצם מקומי בעולם עד שנראה שאינני קיימת עוד ויש רק היא; אך משהו קרה לי בתאילנד. עם כל יום שחלף גופי נפרד מגופה ונפשי נפרדה מנפשה, דמעותיה נגעו בי פחות וכאביה פגעו בי פחות. אני כבר לא חולמת עליה בלילות ולא מנסה להציל אותה מעצמה בימים.

נדמה לי שככל שאני מתנתקת ממנה אני מתחברת לעצמי יותר. לפתע אני מרשה לעצמי להציב גבולות. יש גבול ליכולות שלי. יש גבול לכוחות שלי. אני לומדת גם לומר לא. לא רוצה יותר. ואני פוחדת מהתחושה הזאת, שאני לא פוחדת יותר משום דבר. האם הם צדקו, נביאי הזעם, כשאמרו לי שניתקתי את עצמי מעצמי כדי להיות מסוגלת להתמודד איתה? כדי להכיל אותה ואת התהליך לשינוי המין, שהוא ללא ספק התהליך הקשה בעולם? האם הם צדקו כשאמרו שאני באופוריה מוחלטת ובשיכרון חושים, ושהם לא רואים סיבה לחיוכים הצבועים שהתישו את פרקי לסתותיי? אנחנו אחרי הניתוח. אנחנו אחרי הניתוח, אני מדברת לעצמי בקול רם, מנסה לשכנע את הבלתי משוכנעת שהנה, אחרי שנתיים, ממש עוד רגע יגיעו ימים של שקט. אך נראה שאין עם מי לדבר ‒ אני כבר לא שם, אין קול ואין עונה. עייפתי ממחשבות אופטימיות על עתיד טוב יותר, עייפתי מלחכות שהתקפי הבכי והחרדה ייעלמו, עייפתי מלטפל ולקלח, ועייפתי מלנסות לשכנע את החיוך שלי לנדוד מפניי אל פניה. כמה זמן עוד תיארך החלמתה? נביאי הזעם דיברו על שנת החלמה, בעוד שנביאי התקווה הסתפקו בחצי שנת החלמה בלבד, ולהם העדפתי להאמין. בכל זאת — נביאי תקווה. רשרוש הילדים במטבח קוטע שוב את מחשבותיי. אגם ופלג פותחות וסוגרות את המקרר בטריקה כמאותתות לי להקים את עצמי מממלכתה של עמית כי זה הזמן לבשל עבורן ארוחת צהריים. אני מתרוממת באיטיות משכיבה לישיבה וסחרחורת עצומה מתיישבת בתוך ראשי; אחר כך עוצמת את עיניי, מנסה לאזן את הלונה פארק שבתוכו. "את קמה?" הבנות מקפצות מצד לצד, "אנחנו רעבות!" למה הן צועקות חזק כל כך?

"כן," אני מנסה לצעוק בחזרה, אך הבנות אינן שומעות אותי. מחשבותיהן מנסות בוודאי להבין מה קרה לאימא שפעם הייתה ואיננה עוד, אותה אימא שלא היה צריך לבקש ממנה דבר כי הכול היה מוכן תמיד; אותה אימא שנעמדה על רגליה בתוך שנייה ומילאה כל בקשה שלהן מיד. הדרך למטבח נראית לי אין־סופית. אני גוררת את רגליי צעד אחר צעד, ונראה שלעולם לא אגיע אליו. אין בי ספק שעליי לחשב את מסלול חיי מחדש. עשרות כוסות וצלחות שנערמו בכיור קיבלו את פניי בהלם מוחלט. הן בוודאי הלינו על אוזלת היד שלי ועל כך שאף אחד מלבדי לא לוקח אותן למסיבת קצף ובועות. עוד מעט ירד הערב ואפגוש את חברתי בר, אלבש את בגדי הספורט שלי וארוץ איתה בחוף הים. אני מחכה לזמן שלנו יחד. על־אף שרגליי נחלשו ועייפו מרוב ריצות והליכות בטיילת נהרייה, ולמרות שגופי איבד כמעט עשרה קילוגרמים ממשקלו בשבועות האחרונים, אני מרגישה חזקה מתמיד. לאחרונה אני מרגישה ששום דבר כבר לא מאיים עליי, אני כבר לא פוחדת מכלום ואין אתגר שלא אצלח אותו.

לקראת ערב גופי הוצף תחושת ריחוף שמילאה אותי בכוח לעשות שינויים בחיי, שינויים שמעולם לא הצלחתי להוציא מתת־המודע אל הפועל. אני צועדת לכיכר לפגוש את בר, החברה שלי. אוזניות קשת ורודות מעטרות את ראשי, ובאוזניי להקת הכול עובר חביבי, שמנסים לעודד את רוחי בשיר "אני ארקוד על מדרגות הרבנות". חיוך מעטר את פניי ואני בוחנת את מדרכת האבנים המשתלבות. אני רואה בכל אבן את אבני הדרך של חיי: באבן זו רגע של אושר ובאבן ההיא רגע של שמחה, האבן שעומדת בצד ספגה את דמעותיי וזו שעומדת מנגד אוצרת בתוכה כאב. והנה האבן הגדולה מכולן, שאוצרת בתוכה את תחושת הבגידה באמון שהרגשתי כשעמית יצאה בפניי מהארון כאישה טרנסקסואלית אחרי עשרים1 שנות נישואין וארבעה ילדים משותפים. צמודה אליה, ניצבת בניגוד מוחלט אבן קטנה שמנסה לספוג את מעט האינטואיציה הנשית שעוד נותרה בי.

כשאפגוש את בר בוודאי אחייך ואספר לה על כל האבנים שפגשתי בדרך ועל תחושות העוצמה והכוחות הנפשיים שאצרתי, תחושות שעומדות בניגוד מוחלט לחולשתי הגופנית. אספר לבר בקול רם שאני עוד ארקוד על מדרגות הרבנות, והיא לא תגיב. רק תהנהן בראשה ותקבל את כל השיגעונות שלי, רק תציע שנלך שוב בחולות כדי שנשימותיי יתעייפו ואשתוק קצת, ואני אסכים מיד ואודה לה על שהיא דואגת כל כך לשרירי ירכיי. כשנשימותיי יהיו כבדות, שוב אתחרט ואשאל אותה אם מוטב שאעצור את הרכבת משום שייתכן שאני עושה את טעות חיי; שאני כלל לא יודעת את מי אני מחפשת בתוכי ומה בכלל אמצא; בר תוביל אותי לסלע הקרוב ותאמר שהתשובות נמצאות בתוכי, ואני אביט בעיניה החומות ואדע שגם כשהיא לא אומרת לי כלום היא אומרת כל כך הרבה; גם ללא מילים היא מבקשת ממני למצוא את גילי הרגועה, השלווה, האופטימית ומלאת האהבה ‒ ואני רוצה רק תשובה אחת ויחידה, ממנה או מעצמי: האם ייתכן שיהיה לי טוב יותר בלי עמית, שעד לא מזמן שאבתי ממנה את כוחותיי וכעת היא זו שמרוקנת אותי מהם?

"אני שוקלת ללכת לפסיכולוגית, בר," אני יורה לעברה משפט מחץ ממש לפני שאנחנו נפרדות, ורואה איך עיניה מביטות בי באור. "לכי על זה, גילי. זה בדיוק הזמן!"

בוודאי נמאס לה להקשיב לסיפורים שנדדו איתי מתאילנד, הארץ שבה הנשים הטרנסקסואליות קדושות כאלות, ארץ שבה המגדר הוא בגדר המלצה בלבד, בעוד שבארץ הקודש, ארץ זבת חלב ודבש, הן אינן נמנות עם שבעת המינים. כן, בר צודקת. הגיע הזמן שאבחר בעצמי. "עכשיו תור גילי," אני צועקת אליה מרחוק והיא מאיצה את צעדיה: "מממ, כן, עכשיו תור גילי," היא מחזירה לי צעקה ונעלמת בשביל ביתה.

 


1 אני ועמית היינו נשואים עשרים שנה, אך היכרותנו הכוללת היא למעלה מעשרים ושבע שנים, ועל כן יופיעו בספר אזכורים שונים של זמן בהקשר זה.