הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3.9 ממוצע
1
0
2
1
3
3
4
3
5
4
19
עוצרת נשימה 2: מחסיר פעימה

עוצרת נשימה 2: מחסיר פעימה


דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3.9 ממוצע
1
0
2
1
3
3
4
3
5
4
19

במקום 35 

28 

במקום 35 

28 

סדרה:‎ עוצרת נשימה - 2
גודל (עמ'): 361
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

כנגד כל הסיכויים, יונתן מקבל הזדמנות שנייה. הוא חוזר אל מיכאלה, השוכבת בבית החולים רגע אחרי ששלחה יד בנפשה. אלא שעד מהרה הוא גם חוזר לדפוסי התנהגותו הישנים - הצורך לשלוט, לכבוש, ויותר מכול לאטום את הלב ולא לאפשר למיכאלה דריסת רגל בחייו, אינם מרפים ממנו. אלא שמיכאלה כבר לא מוכנה לחיות בצילו. חייה החדשים מזמנים לה הזדמנות לעצמאות ולהתפתחות אישית וכלכלית, הזדמנות להכיר את עצמה מחדש ולממש את רצונותיה וכישרונותיה שאותם הדחיקה במהלך חייה המשותפים עמו. למרות ניסיונותיו העקשניים להחזיר את מיכאלה לחיקו, ולמרות המשיכה הבלתי ניתנת לריסון ביניהם, דומה שדרכיהם עומדות להיפרד.

האם היצמדותו העקשנית של יונתן לעברו תגרום לו לאבד שוב את מיכאלה, והפעם לצמיתות? האם מנתח הלב המפורסם מסוגל לשנות את דפוסי ההתנהגות שאימץ לעצמו ולפתוח את ליבו? האם מיכאלה מסוגלת לסלוח לו, או שכבר מאוחר מדי עבור שניהם? ואולי הגורל שוב יתערב ויטרוף את כל הקלפים?

מחסיר פעימה, ספר ההמשך של ‘עוצרת נשימה’, חושף את סיפורו של יונתן אביב, השדים מעברו שעליהם הוא מנסה להתגבר, והבחירה בין היצמדות לעבר לבין הזכות להזדמנות נוספת. שרית חיים, מידענית, נשואה ואמא לשלושה. התאהבה במילה הכתובה בגיל ארבע. מאז ומתמיד נמשכה לסיפורי אהבה. כשהתוודעה לז'אנר הרומנטי התמכרה - ואז התחילה לכתוב.

המשך קריאה
  • ISBN: 20-53412
  • גודל (עמ'): 361
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 22/02/2018
  • שם המחבר: שרית חיים

1

יונתן

למה לעזאזל מיכאלה לא עונה לי? הצמדתי את הטלפון הנייד לאוזן והקשבתי; צליל החיוג לא פסק, כאילו התגרה בי. ניתקתי וחייגתי שוב, אבל בכל פעם, אחרי צלצולים אחדים, ענה לי המשיבון הסלולרי הלאקוני - אפילו לא הקול שלה, רק הודעה מוקלטת שדקלמה את מספר הטלפון שאליו חייגתי.

פאק! זרקתי את הנייד על השולחן שלידי. אני חייב לדבר איתה. חייגתי שוב, אבל הוא שוב ענה לי, הקול המוקלט המעצבן כל כך. אילו יכולתי, הייתי מושיט יד אל תוך מכשיר הטלפון, שולף אותו מתוכו, מוחץ, מרטש ומפורר אותו לחלקיקי אבק ממתכת. חייגתי שוב. לרגע קצר התמונה של מיכאלה הופיעה על המסך; תמונה שצילמתי בהיחבא, באחת הפגישות הראשונות שלנו. רציתי שתהיה לי הוכחה חד משמעית שהיא אמתית, שלא דמיינתי אותה רק בגלל הצורך הנואש שלי להיאחז בעבר. הצליל המונוטוני חזר וטרטר לי באוזן, וניתקתי את השיחה. הקלקתי שוב על השם שלה, אבל הפעם רק כדי להתבונן בתמונה שלה. היא הייתה כל כך יפה באותו יום. העיניים הגדולות והירוקות שלה השקיפו אלי דרך המסך, הייתה בהן תמימות, אפילו בתוליות מסוימת. גם השיחות הראשונות שלנו שיקפו את אותה תמימות, כשעוד האמינה באהבה, באנשים, בסוף טוב. עוד לפני שהחיים הוכיחו לה אחרת.

לפני שאתה הוכחת לה אחרת!

השיחה האחרונה בינינו הייתה קשה. כשהיא יצאה מהבית כבר לא נשאר בה אפילו לא גרגיר של תמימות. נזכרתי ברגע שבישר את ההתחלה של הסוף, הרגע שבו היא פתחה את דלת הדירה, על פניה מבט מאושר שהתחלף להבעת אימה כשנתקל בשלי.

השיחה בינינו הידרדרה במהירות. המילים שהיא הטיחה בי והמבט המאשים בעיניים שלה נצרבו בראש שלי. כל מילה פגעה ישירות בגוש הקרח שעטף את הלב שלי. כל מילה הייתה סדק שאיים לרסק את הגוש לרסיסים. אבל גוש הקרח התגבש וקפא מחדש כשנזכרתי בתמונות באייפד שלי, בתמונות שלה ושל תומס ביחד. צוחקים, נהנים, קרובים כל כך. זעם הציף כל תא ותא בגוף שלי ואיים להטביע אותי. איך היא העזה לבגוד בי? איך היא העזה לתת למישהו אחר לגעת בה?

רק אחרי שהיא אמרה לי שהיא מתכוונת לעזוב אותי וללכת אליו, הבנתי שהיא לא יודעת, שלא היה לה שמץ של מושג מי הוא. כששאלתי אותה מה היא יודעת עליו, היא ענתה לי בעיניים נוצצות שקוראים לו מייקל, שהוא איש עסקים מאנגליה שהגיע לארץ לעשות עסקים, אבל חשוב מכול, היא הדגישה, הייתה העובדה שהוא אוהב אותה. לרגע קל התלבטתי אם לספר לה, בידיעה שהמילים שלי ישברו לה את הלב, אבל לא הייתה לי שום ברירה, אז סיפרתי לה. סיפרתי לה ששמו האמתי הוא תומס ולא מייקל; שהוא בכלל לא מעוניין בה, שהסיבה היחידה שהוא יצר איתה קשר הייתה הרצון לנקום בי. היה לי נדמה שכל מילה שיוצאת מפי מכווצת אותה עוד ועוד, ממש כאילו המילים שלי נוחתות כמו סלעים כבדים על הכתפיים שלה. מערבולת של רגשות השתקפה בעיניים שלה - כעס, כאב, פגיעות, ובעיקר צורך נואש לא להאמין לדברי. אבל הנורא ביותר היה לראות איך ניצוץ התקווה שעד אז הבהב בעיניים שלה, כבה.

אני חייב למצוא אותה, היא חייבת להסביר לי מה קרה שם בלילה הזה שבילתה איתו. הרגשתי איך הכעס מציף אותי שוב.

ואתה לא חייב לה הסברים? על הסיבה האמתית שבגללה התחתנת איתה, על היחס האכזרי שלך אליה, וכל זה רק כי היית שבוי עמוק כל כך באמונה הטיפשית שלך שדרך ההתנהגות הזאת מבטיחה לך ששום דבר רע לא יקרה.

תחשוב, יונתן, תחשוב. איפה היא יכולה להיות? לאן היא יכולה ללכת? ניערתי את רגשות האשם שניסו להשתלט עלי.

שברתי את הראש במאמץ להעלות רעיונות, אבל שום דבר לא עלה לי בראש. אני לא יודע עליה כמעט כלום, התחלתי לקלוט. ניסיתי להיזכר אם היא הזכירה חברות חדשות בחייה לאחרונה, אבל מיכאלה לא סבלה את כל הנשים שסבבו אותנו, היא מעולם לא מצאה איתן שפה משותפת. לעזאזל, לאן היא יכולה ללכת? איפה היא יכולה להיות?!

פאק, איך שכחתי, הרי התקנתי לה תוכנת מעקב בטלפון הנייד. הפעלתי את האפליקציה וחיכיתי. חמש שניות, עשר שניות, חצי דקה… נקודה ירוקה מהבהבת הופיעה לבסוף על הצג שלי ובצמוד אליה כתובת. רחוב המכבים 71... הכתובת הזאת מוכרת לי… היא בדירה של אימא שלה! אספתי את מפתחות המכונית מהקערה שבכניסה ומיהרתי אל המעלית.

כעבור עשרים וחמש דקות בדיוק כבר עליתי במדרגות הבניין. החזקתי את הנייד שלי ביד, לא העזתי להסיט את המבט מהנקודה המהבהבת, אבל היא התגרתה בי, כאילו לעגה לי שהיא יודעת איפה מיכאלה נמצאת, ואילו אני לא. דפקתי על הדלת, אבל שום רחש לא נשמע מהעבר השני. התכוונתי לפרוץ פנימה כששמעתי קול מאחורי.

״סליחה, אפשר לעזור לך?״ בחורה צעירה נעצה בי מבטים חשודים.

״לא, זה בסדר, תודה,״ הפניתי אליה את החיוך המקצועי שלי, ואז סובבתי אליה אל הגב והקשתי שוב על הדלת.

״כבר לא גרים כאן הרבה מאוד זמן,״ היא ציינה בקצרה ונשארה לעמוד במקום. פניתי אליה וחייכתי, אבל הפעם השתדלתי להבהיר לה בקצוות החיוך שאני לא צריך את העזרה שלה ושהיא חופשיה להמשיך בדרכה. אבל נראה היה שאין לה שום כוונה לוותר. מלמלתי משהו לא ברור והעמדתי פנים שאני יורד במדרגות. כששמעתי את נקישות העקבים שלה במעלה המדרגות, הסתובבתי וחזרתי למעלה, ושוב עמדתי מול הדלת ודפקתי עליה.

שוב לא נשמעה שום תזוזה מהעבר השני.

״מיכאלה, תפתחי את הדלת, אנחנו צריכים לדבר,״ ניסיתי לדבר בשקט, כדי לא למשוך את תשומת הלב של השכנה. אבל אחרי שלא נשמעה שום תגובה, הרמתי מעט את קולי.

״מיכאלה!״

דפקתי בחוזקה על הדלת. דמיינתי אותה יושבת בסלון ומבט זועם בעיניים, מחכה שאתייאש ואלך. אבל לא התכוונתי לוותר, לפחות לא עד שאקבל ממנה תשובות.

כשלא נעניתי, ניסיתי את הידית, ולהפתעתי, הדלת נפתחה בחריקה קלה.

נכנסתי פנימה, חיפשתי אותה במבט, אבל הדירה הייתה חשוכה ודוממת, וריח של טחב היה באוויר.

״מיכאלה?״ הקול שלי פילח את הדממה. השקט רעם סביבי, כאילו אין איש בדירה. היא פה, היא חייבת להיות פה, הנקודה הירוקה המהבהבת עדיין עמדה על שלה.

עמדתי בפתח הדירה בלי להזיז שריר. אימה אחזה בי. השקט הזה לא מבשר טוב. צמרמורת אחזה בי מקצה עמוד השדרה ועד עצם הזנב.

אל תלך לשם, זה לא יקרה שוב. זה לא אותו הדבר.

באטיות רבה התקדמתי פנימה, הסלון נראה נטוש, גם המטבח. פניתי לכיוון המסדרון, היו שם שתי דלתות, אחת פתוחה לרווחה והשנייה סגורה. הצצתי פנימה דרך הדלת הפתוחה. המיטה שלה, הארון והשידה ניצבו שם בדיוק כמו שהיה בפעם האחרונה שבה ביקרתי בדירה הזאת. דבר לא השתנה, כאילו שהזמן עמד מלכת. שלחתי מבט ימינה אל הדלת הנוספת, שהובילה לחדר של אימא שלה. אמנם הדלת הייתה סגורה, אבל רצועת אור הבליחה מהחריץ שהפריד בין הדלת לרצפה. היא פה. תחושת הקלה שטפה אותי, האוויר שהחזקתי עד לאותו רגע נפלט ממני בשריקה, אבל כמעט מיד נעצר. זיעה קרה כיסתה אותי מלווה בתחושת מחנק של דה ז׳ה וו.

הרגליים שלי נשתלו ברצפה כשפתחתי את דלת החדר. מיכאלה הייתה שרועה על המיטה, קופסאות ריקות של כדורים מפוזרות סביבה, העיניים שלה עצומות ועור הפנים שלה לבן כמו הסדינים שעליהם היא שכבה.

לא, לא, לא עוד פעם. רק לא שוב.

רצתי אליה, כרעתי ברך לידה.

״מיכאלה,״ לחשתי.

״מיכאלה,״ אמרתי בקול רם יותר.

״מיקי!״ צעקתי. אבל היא לא הגיבה. שאפתי אוויר וניסיתי להתרכז, אבל הפחד שיתק אותי. הבטתי בה שוב, היא נראתה חיוורת מדי, שקטה מדי... הנחתי את האצבע שלי על עורק הצוואר שלה, הסתכלתי על החזה שלה, ובפעם השנייה בחיי, התפללתי. התפללתי שלא הגעתי מאוחר מדי, שיש עדיין מה לעשות. התחננתי לאלוהים שלא יעשה לי את זה שוב.

אלפי נמלים זחלו על עמוד השדרה שלי ברגע שהבנתי שהיא לא נושמת ושאין דופק.

שלפתי את הטלפון שלי מכיס המכנסיים והתקשרתי למוקד של מגן דוד אדום. המוקדנית ענתה לי כמעט מיד. הזדהיתי בשמי, הקראתי לה את הכתובת ודרשתי אמבולנס.

התחלתי לפעול בצורה אוטומטית. קרעתי את החולצה שלה מעליה והתחלתי לבצע פעולות החייאה. הנחתי את הידיים שלי על החזה שלה, התחלתי ללחוץ ולספור. כשהגעתי לשלושים, הצמדתי את השפתיים שלי לשפתיים שלה ונשפתי אוויר אל תוכה. פיללתי לשמוע את הדופק שלה, לראות את בית החזה שלה מתרומם, אבל שום דבר לא קרה.

לא! אני לא יכול לאבד אותה. אני לא אתן לזה לקרות.

בלי להפסיק לרגע רכנתי אליה ודרשתי ממנה להתעורר.

״מיכאלה, שלא תעזי לעשות לי את זה, אני לא מרשה לך להרים ידיים, את חייבת להתעורר,״ אבל היא לא הגיבה.

מרחוק שמעתי את סירנת האמבולנס, וכעבור דקה או שתיים, כבר עמדו לידי החובשים. תוך כדי שהמשכתי ללחוץ יריתי פקודות לכל עבר.

״תתחילו בעיסויים, תפתחו וריד... אני מאבד אותה.״

״סליחה אדוני, אתה צריך לפנות לנו מקום, תן לנו לטפל בה,״ אחד החובשים פנה אלי בעדינות.

״אף. אחד. לא. נוגע. בה. ואני לא ׳אדוני׳, שמי דוקטור אביב, והיא לא נושמת ואין דופק, תן לי מיד את מכשיר ההחייאה,״ נבחתי עליו.

בזווית העין ראיתי אותו מתלבט רגע אם להמשיך להתעקש, אבל אז הוא שלף את מכשיר ההחייאה מהתיק ורכן לעבר מיכאלה.

״תן לי,״ הוריתי לו בטון שיבהיר לו מי כאן האחראי. חיברתי את מכשיר ההחייאה. השתדלתי לא להביט בפנים שלה, לא יכולתי לסבול את החיוורון שלה.

אחרי דקות ארוכות של פעולות החייאה, זה קרה. הקו הישר שעל המוניטור התחיל לרקד מולי. פלטתי אנחת רווחה, קול שנדמה היה לי שאפשר היה לשמוע בבניין כולו.

״דוקטור אביב, אני צריך שתזוז רגע הצדה, אנחנו חייבים להמשיך לייצב את המצב שלה,״ אחד החובשים פנה אלי.

לרגע אחד ארוך בהיתי בו. לא הצלחתי לפענח את מה שהוא אמר, כאילו הוא לא דיבר בשפה של בני אדם. רק אחרי שהוא חזר על דבריו בפעם השנייה, המילים שלו החלו לחלחל. זזתי מעט לאחור ונתתי להם גישה. כל האדרנלין שהציף אותי קודם לכן נשאב החוצה. הרגשתי מרוקן לגמרי, כל מה שהצלחתי לעשות היה לבהות בחובשים, במיכאלה, ובקו הגלי שהמשיך לרקד על מסך המוניטור.

בהיתי בהם גם כשהם הניחו את מיכאלה על האלונקה, מורדמת ומונשמת.

פאק! איך הגענו למצב הזה? כמה זמן היא שכבה ככה, עד שהגעתי לכאן? כמה זמן לא הגיע חמצן למוח? רק שלא הגעתי מאוחר מדי, רק שלא נגרם נזק בלתי הפיך והיא לעולם לא תתעורר. המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ בראש.

ברגע שהם יצאו עם האלונקה מחוץ לבית התעשתי ומיהרתי אחריהם.

רק כשדלתות האמבולנס נסגרו הרשיתי לעצמי לנשום שוב. נשימות קטנות, קצרות, מספיקות רק כדי להכניס מעט אוויר לריאות. שלחתי הודעה לדורון. עדכנתי אותו בקצרה לגבי מה שקרה, וביקשתי שיגיע לבית־החולים. החלקתי בחזרה את הטלפון לכיס המכנסיים. לא חיכיתי לתשובה, ידעתי שהוא יהיה שם כשנגיע.

דלתות האמבולנס נפתחו בכניסה לבית־החולים, ורענן, מנהל חדר המיון, כבר עמד שם וחיכה לנו.

״יונתן, דבר אלי,״ הוא לא בזבז זמן, תוך כדי שהחובשים רצו עם האלונקה ועליה מיכאלה.

ניסיתי לדבר, אבל המילים נתקעו לי בגרון. הושטתי לו את קופסאות הכדורים שאספתי מהדירה והנחתי אותן בכף היד שלו. הוא הביט בי לרגע, אבל לא אמר דבר.

״סימנים?״ הוא שאל את החובשים.

״כדאי שתשאל אותו,״ אחד מהחובשים סימן בתנועת ראש קלה אלי.

תיארתי בקצרה את הפעולות שנעשו, דיברתי בקול מונוטוני, כאילו דיברתי על אדם זר, לא על מיכאלה.

״אוקיי, אני אעדכן אותך,״ רענן אמר במהירות והמשיך להתקדם עם האלונקה.

לרגע אחד קצר עמדתי במקומי, אבל כעבור שבריר שנייה פתחתי בריצה בעקבותיהם. לא, לא, אני לא משאיר אותה לבד, אני חייב לעשות משהו.

״יונתן!״ רענן, שרץ לצדי האלונקה, התרה בי ברגע שראה אותי רץ אחריהם.

״רענן, זו אשתי, אני לא מחכה בחוץ בלי לעשות שום דבר. אני חייב להיות שם איתה!״

״אני מבטיח לך שנטפל בה כמו שצריך. אם תיכנס לחדר הטיפולים ותתחיל לזרוק את הפקודות שלך לכל עבר, זה רק יפריע, ואתה יודע את זה.״

״אני נכנס,״ גייסתי את הטון התקיף ביותר שלי, כדי שיבין שאני לא מתכוון לוותר.

״יונתן,״ שמעתי מישהו קורא בשמי. הסתובבתי לאחור במהירות ויריתי מבט כועס, מי מעז להפריע לי עכשיו? העיניים שלי נתקלו בדורון, והמבט שלו אמר הכול - כאב, חמלה, דאגה.

״דורון, אתה חייב לדבר איתו, תגיד לו שאני מוכרח להיכנס,״ הפניתי את המבט ממנו בחזרה לרענן, אלא שרענן והאלונקה, שעליה הייתה מיכאלה, כבר לא היו שם.

״יונתן, אתה יודע יותר טוב ממני שאתה לא יכול להיכנס לשם. אם עידית הייתה שוכבת שם במקום מיקי, גם אתה לא היית נותן לי להתקרב. בוא נשב, נחכה שרענן ייצא לעדכן אותנו. הוא מנהל חדר המיון, למען השם, לא סתם הזעקתי אותו.״

קרסתי כמו בובת סמרטוטים על אחד הכיסאות הקרובים, דורון התיישב לידי.

״מה קרה?״ הוא שאל בשקט.

״לא עכשיו, דורון, לא עכשיו,״ השתקתי אותו. לא יכולתי לספר לו מה קרה בעשרים וארבע השעות האחרונות. בתוך תוכי הפחדים השתוללו. לא יכולתי לאבד אותה. כל מה שרציתי היה שרענן יחזור אלי ויגיד לנו שהכול בסדר.

חצי שעה עברה, כל דקה דמתה לנצח. דורון ישב לידי ושתק. מדי פעם הוא הציץ בטלפון שלו, אבל שום הבעה לא הופיעה על הפנים שלו. ידעתי שהוא ביקש מהצוות עדכונים, אם המצב היה הפוך, הייתי עושה אותו דבר.

״יונתן,״ דורון נגע בכתף שלי בעדינות. הרמתי את הראש וראיתי את רענן צועד אלינו. שנים של ניסיון עמדו לצדי, אבל… תמיד בצד השני. אני תמיד יצאתי אל המשפחות כדי לבשר להן על מצב החולה שהיה בטיפולי, לא להפך. הבטתי ברענן, ניסיתי לפענח את המבט שלו. אז ככה מרגישים כשהרופא מתקרב אליך במתינות וכל מה שאתה רוצה לדעת זה אם הכול בסדר. כל החיים שלך תלויים במבט הזה.

המבט של רענן היה אטום, שום שריר לא זז בפניו.

״מה שלומה?״ דורון שאל לפני שהספקתי להוציא הגה. רענן הביט בדורון ואז התמקד בי.

״רענן, אם אתה לא מתחיל לדבר עכשיו, בזה הרגע…״

״ביצענו שטיפת קיבה. צריך לחכות.״ למזלו, הוא לא ׳מרח׳ אותנו בכל מיני הסברים שאנחנו הרופאים התמחינו בלהפיל על המשפחות.

״היא בהכרה?״ זה הדבר היחיד שעליו הצלחתי לחשוב. רענן לא הביט לי בעיניים כשהשיב, ״היא עדיין מורדמת ומונשמת. אתה בטוח שאתה לא יודע מתי בדיוק היא בלעה את הכדורים?״

״אתה חושב שהייתי מסתיר ממך מידע כל כך חשוב?״

מהרגע שבו גיליתי את מיכאלה ניסיתי לחשב כמה זמן עבר, כמה זמן ישבתי בדירה שלי עד הרגע שבו יצאתי לחפש אותה, אבל לא הצלחתי להגיע לשום מסקנה. ומה אם היא בלעה את הכדורים ברגע שהגיעה לדירה של אימא שלה? המצב עלול להיות חסר סיכוי, אולי היא בכלל לא תתעורר…

״אוקיי, אז כמו שאמרתי, צריך לחכות,״ קולו של רענן הנחית אותי בחזרה למציאות.

צריך לחכות שהיא תתעורר כדי לדעת אם יש נזק מוחי. הוא לא אמר את זה, הוא לא היה צריך להגיד את זה, שלושתנו ידענו למה הוא התכוון.

״אתה רוצה לראות אותה?״ הוא הפתיע אותי, לא יודע איך לא חשבתי בעצמי על האפשרות הזאת. הנהנתי מיד והתחלתי ללכת בעקבותיו.

״יונתן, חכה,״ שמעתי את דורון מאחורי. הוא ניגש אלי וחיבק אותי חיבוק ארוך, חיבוק שרק דורון היה מסוגל לתת לי. לא כי דורון מהמחבקים, אלא כי הוא היה היחיד שלו אפשרתי לחבק אותי, היחיד שתמיד הצליח לחדור את השריון שלי.

רגע לפני שנכנסנו, רענן הניח משהו ביד שלי.

״זה שלה,״ הוא אמר.

העפתי מבט אל כף היד שלי וראיתי בתוכה את השרשרת שנתתי לה ביום הנישואין שלנו ועליה התליון שבו האותיות M ו-Y משולבות זו בזו. החלקתי אותה בזהירות לכיס המכנסיים.

מיכאלה שכבה על המיטה, השיער המתולתל שלה פזור על הכרית, העיניים שלה עצומות וגוון העור שלה חיוור מאוד. היא נראתה כל כך קטנה במיטת בית־החולים, כל כך שברירית וחסרת אונים. התקרבתי בזהירות והתיישבתי על הכיסא שלידה. לא ידעתי מה לעשות. איך מתנהגים במצב כזה? מה עושים? בסופו של דבר הנחתי בזהירות את היד שלי על שלה. היא הייתה קפואה. לקחתי אותה בין שתי כפות הידיים שלי וניסיתי לחמם אותה, אפילו שידעתי שזה לא יעזור, אבל הרגשתי צורך לעשות זאת. המוניטור צפצף, העפתי מבט אליו, הסימנים נראו יציבים. אבל חוץ מזה לא קרה דבר. פשוט כלום. לא היה לי מושג כמה זמן עבר, רטט הטלפון שלי נשמע כמה פעמים, אבל לא טרחתי להוציא אותו מהכיס. מדי פעם מישהו מצוות המחלקה נכנס לחדר, בדק את המכשירים סביבה ויצא כלעומת שבא. אחרי דקות ארוכות של כלום הדלת שוב נפתחה. הייתי בטוח ששוב הגיע מישהו מהצוות, אפילו לא הפניתי את הראש כדי להסתכל מי נכנס.

״יונתן, אתה חייב לצאת לנוח קצת, אני אשב כאן במקומך,״ קולו של דורון הצליח להבקיע את הבועה שהייתי בה.

הבטתי בו כאילו צמחו לו פתאום שני ראשים.

״רק כדי שתחליף בגדים, תתקלח, אולי תאכל משהו. אתה יושב פה שעות.״

״אני לא זז מפה עד שהיא מתעוררת,״ אמרתי בנחרצות.

״זה יכול לקחת הרבה מאוד זמן,״ הוא ניסה לשכנע אותי.

״דורון, אני לא זז מפה עד שהיא מתעוררת!״ חזרתי שוב על אותן המילים בתקיפות. הוא הפסיק להתווכח, משך כיסא והתיישב לידי. למשך זמן רב היה שקט בחדר, רק צפצוף המוניטור נשמע מדי פעם.

״היא תתעורר, נכון?״ שאלתי בשקט. דורון ידע את כל סיפור חיי, הוא הכיר את יונתן האמתי.

גם מיכאלה רצתה להכיר אותו, היא ידעה שאני מסתיר משהו, היא ניסתה לדבר איתי על זה, אבל בכל פעם מחדש הסתגרתי בתוך עצמי, שמרתי שהחומות יישארו בצורות.

״ברור שהיא תתעורר. הגעת בזמן, חוץ מזה, היא לא קרן.״

לעתים נדירות הזכרנו את השם שלה. זה היה נושא שהעדפנו לא לדבר עליו.

״פאק. דורון, מה חשבתי לעצמי? למה לא הקשבתי לך? למה כפיתי את עצמי עליה?״ הקול שלי נשבר.

״זה לא הזמן לרגשות האשם האלה, יונתן. אבל אתה יודע שאני מאמין ששום דבר לא קורה בלי סיבה, אנחנו רק לא יודעים עדיין מה היא,״ הוא דקלם איזו שטות שלמד באיזה אשראם בהודו.

״עברו כבר שמונה שנים מאז האשראם ההוא, אתה עדיין מאמין בזה?״

״ברור שאני עדיין מאמין בזה. זה אמתי, יונתן.״

מיכאלה נאנחה פתאום, ושנינו קפצנו על הרגליים, נעמדנו בלי לזוז ועצרנו את הנשימה. אבל כשהיא לא פקחה עיניים, חזרנו לשבת.

״מה קרה ביניכם? איך הגעתם למצב שהיא בלעה כדורים?״

לא יכולתי להביט לו בעיניים, הרגשתי כל כך אשם, אבל הייתי צריך לספר למישהו. במשך עשר הדקות הקרובות סיפרתי לו את כל מהלך ההתרחשויות בעשרים וארבע השעות האחרונות - הנסיעה שלי לחו״ל, הרגע שפתחתי את האימייל שלי וראיתי את התמונות שלה עם התומס הזה, ואיך כשחזרתי לארץ לא מצאתי אותה בבית. סיפרתי לו על הרגע שבו היא נכנסה הביתה, כולה קורנת, על השיחה בינינו, ההכרזה שלה שהיא עוזבת אותי וההלם שלה כשסיפרתי לה מי הוא תומס באמת. עצרתי לרגע כדי לנשום לפני שהמשכתי לספר לו על הרגע ההוא שבו מצאתי אותה בדירה של אימא שלה. דורון שתק לכל אורך הזמן שבו דיברתי, הוא לא הפריע לי ולא שאל שאלות.

״היא בגדה בי, דורון. היא נתנה למישהו אחר לגעת בה,״ הקול שלי נסדק. ״אני כל כך כועס עליה, כל כך כועס עליה... ומצד שני, כל מה שאני רוצה זה שהיא תתעורר, שתפקח את העיניים ותסתכל עלי עם העיניים הירוקות הגדולות שלה. זה נשמע לך הגיוני?״

״אתה באמת חושב שהיא בגדה בך? איך אתה יכול להאמין בכזה דבר? תהרוג אותי, אבל אני לא מבין איך אתה לא רואה את התמונה המלאה. הבחורה הזאת מאוהבת בך, אם רק היית מסוגל להניח את קרן מאחור ולהסתכל על מיקי, באמת להסתכל על מיקי, היית גם אתה מבין את זה ובטח לא מאשים אותה בבגידה,״ דורון הסתכל עלי וטלטל את הראש מצד לצד בחוסר אמונה.

״דורון, אני ראיתי את התמונות, לא אתה. באחת מהתמונות היא עמדה בפתח חדר המלון שלו. היא פאקינג נכנסה לתוך החדר שלו ויצאה משם רק למחרת בבוקר!״

״מה היא אמרה לך כשהראית לה את התמונות?״ דורון התעלם מדברי.

״היא טענה שלא קרה כלום.״

גם עכשיו לא האמנתי לה. איך יכול להיות שלא קרה כלום? היא בילתה איתו לילה שלם ושום דבר לא קרה?

״אם זה מה שהיא אמרה, אני מאמין לה,״ דורון ענה בביטחון והמשיך, ״מיקי לא יודעת לשקר. היא לא כמו כל האנשים שסובבים אותנו, היא אחרת.״

רציתי להאמין שהוא צודק, אבל כמה שלא ניסיתי, דבר לא הצליח למחוק את התמונות שהמשיכו להתרוצץ לי בראש.

״דורון, ומה אם היא לא תתעורר? מה אם נגרם לה נזק מוחי?״ החלפתי נושא. הבטתי בו והתחננתי בפניו שלא יספר לי סיפורים, שלא יגיד לי סתם דברים שגם הוא וגם אני יודעים שהוא לא היה יכול לדעת בוודאות.

״היא כל כך דומה לה,״ הפעם הוא החליף נושא. הוא הביט בה ארוכות והמשיך, ״לפעמים אני מוצא את עצמי חושב שאולי מדובר באחותה התאומה, אפילו שאני יודע שזה לא יכול להיות. בחיי שאני לא מבין איך שתי נשים שאין ביניהן קרבת דם יכולות להיות כל כך דומות... אבל זה הכול, זה רק דמיון פיזי, לא יותר, היא לא קרן,״ דורון מלמל כאילו לעצמו, אבל אני הרגשתי כאילו הוא הכניס לי אגרוף בבטן.

קול הדיפת הדלת החזיר את שנינו למציאות. רענן נכנס לחדר.

״באתי לראות אם הכול בסדר. אני מבין שאין שום שינוי?״ השאלה שלו הדהדה באוויר.

״שום שינוי,״ אמרתי בשקט.

״קח אותו לנוח קצת,״ הוא אמר לדורון כאילו לא ישבתי שם.

״אני לא הולך לשום מקום, אני חייב להיות פה כשהיא מתעוררת.״

״יונתן,״ רענן ניסה שוב. ״זה יכול לקחת הרבה זמן, אתה יודע את זה. צוות המחלקה מצוין, אין לך מה לדאוג, הם יעדכנו אותך ברגע שהיא תתעורר.״

״לא מעניין אותי כמה זמן זה ייקח, אני מתכוון להיות פה כשהיא מתעוררת,״ עניתי לו.

ובדיוק באותו הרגע, כאילו ששמעה אותי, מיכאלה פקחה עיניים והסתכלה ישר אלי.