הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
עוד ביקשה נפשי

עוד ביקשה נפשי


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
38 
38 
גודל (עמ'): 193
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

״אחד שחור, אחד תה צמחים, שנֵי נֵס, מאפרה מאולתרת ממכסה של קופסת קפה "עלית" ישנה. לאחר הצלצול, במרפסת רחבת ידיים, הנתלית חסרת טעם ולקויַת עיצוב מפאתו המזרחית של הבניין המרכזי של בית ספר, מתקבצים אט־אט כל אלה אשר בהישמע הקול כבר מרגישים בפיהם את הטעם המרגיע, וידם נשלחת מגששת אל התיק לתור אחר מנת הנחמה."

בחדר מורים אלטרנטיבי, המוקצה למעשנים, נפגשים מדי יום אפרת, איריס, צליל ודורון. ארבעה מורים, ארבע נפשות מורכבות, שמחפשות את דרכן בעולם. בין העבודה, הבית ותחרות פרויקטים חברתיים שיזמו, הם מעבדים את חומרי חייהם ומתמודדים עם אתגרים שמציבה בפניהם המציאות.

שחיקת הגוף והנפש, קשיי פוריות, ספקות אמוניים, חרטות מאכלות, עמידה בציפיות והשתוקקות לשלווה ולקבלה - כל אלה ועוד נושאים נפיצים המוכרים לכולנו שזורים בתוך סיפורי חייהם של המורים, והקורא מוזמן להציץ אל שגרת היום־יום שלהם ואל ניסיונותיהם לשחזר את אירועי העבר.

עוד ביקשה נפשי הוא סיפור נוגע ללב, העוקב אחרי שנה אחת בחייהם של ארבעת המורים. הוא מתחקה אחר התהפוכות בחייהם האישיים ואחר ההתמודדויות שלהם עם הסובבים אותם ועם עצמם. ברגישות ובבהירות, המתובלות בהומור ובשנינה, מספרת ליאת נוקד־וינדר על בני אדם כמורים ועל מורים כבני אדם מתוך ניסיונה האישי המגוון.

זהו ספרה הראשון של ליאת נוקד־וינדר, ילידת נתניה המתגוררת במטה יהודה.
אשת חינוך, נשואה ואם לחמישה.

המשך קריאה
  • ISBN: 3625427
  • גודל (עמ'): 193
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 25/11/2016
  • שם המחבר: ליאת נוקד-וינדר

אחד שחור, אחד תה צמחים, שני נס, מאפרה מאולתרת ממכסה של קופסת קפה עלית ישנה.

לאחר הצלצול, במרפסת רחבת ידיים התלויה חסרת טעם ולקוית עיצוב על פאתו המזרחית של הבניין המרכזי, מתקבצים אט-אט כל אלו אשר בהישמע הקול כבר מרגישים בפיהם את הטעם המרגיע וידם נשלחת מגששת אל התיק לתור אחר מנת הנחמה.

פעם היו יותר, אך מבטה המאוכזב של תפארת והדיונים המייגעים דיללו עם הזמן את השורות, עד שנותרו ארבעה. חדר מורים אלטרנטיבי, אפוף עשן ומלא אינטימיות, שרק המוקצים יכולים לייצר.

הם יודעים שיש המכנים אותם, מי בחיבה מי בזדוניות, "החלכאים והנדכאים", בשל המראה העגמומי הנשקף לעין דרך זגוגית חדר המורים המשקיפה ישירות למרפסת. אך להם לא אכפת, אכפתיות היא מנת חלקם של המבקשים שייכות. הם ממילא אינם חפצים בחלק ונחלה מאותה אווירת עליצות מדומה האופפת את השאר.

הם לא צריכים יותר ממרפסת, התלויה חסרת טעם על פאתו המזרחית של הבניין המרכזי.

ארבעה אנשים, אפופי עשן.

***

איריס פקחה את עיניה, והסתכלה סביב.

המראה המוכר. השידה לצדה, ועליה הספר שעוד לא הגיעה לפרקו השני. דלת הארון פתוחה מעט ומתוכה מציצים בגדיה, שמוטי כתפיים, יגיעי סיבים. התריסים, המוגפים למחצה, נתנו בלית ברירה לקרני השמש לפרוץ דרך ביניהם.

הכול מוכר, הכול ידוע. לא השתנה דבר.

רגע לפני שנרדמה, בדמדומי הנים לא נים, קיוותה באשלייתם של חולמים שבקומה הכול יהיה אחרת, ואם לא הכול, אולי רק מעט, ואולי אותו מעט יהיה כה הרבה. שהרי לפעמים לא צריך יותר מאשר צעיף צבעוני הנזרק על כתף, או שרשרת משתלשלת מצוואר כדי לשנות לחלוטין דמות נשקפת ממראה, הרי אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. וייתכן שאלו שאומרים זאת, לא מצאו אותו בשום מקום אחר.

"אאאאמממא," קולו של אסף נשמע מהמטבח וניתק אותה ממעט השינה שעדיין דבקה בה. "איפה שמת את הסנדוויץ' שלי?"

זמן לקום, הכריזה לעצמה ללא קול וניערה את שרעפי שנתה. ממילא עדיף כך, חשבה בעודה משפשפת את עיניה באצבעות דוחקות, קריאות בהולות בתחילתו של בוקר מונעות עודף מחשבה. אך בזמן שנפשה גייסה את הכוחות להתחיל את היום, גופה המשיך לעכב. אותה קימה פשוטה, שפעם נעשתה מאליה, הפכה למלאכת מחשבת של תכנון שלבים והישענות הגוף, והכאב ברגלה ניצל את יגיעת הגוף כדי לשוב ולהתריע על נוכחותו. היא התיישבה בקצה מיטתה וחיפשה את נעלי הבית הישנות, שידעו גם הן ימים טובים יותר, אך הן נעלמו מעיניה. ודאי נדחקו תחת המיטה, התכסו בענני אבק וחברו לאוצרות נעלמים המתגלים בחודשי האביב. וממילא מה צורך לה בהן, כפות רגליה סדוקות כאדמתו של מדבר צחיח, שום ריפוד סינתטי כבר לא ישנה את מצבן.

היא השתרכה לעבר המטבח, קורי שינה עדיין אופפים את פניה, מוסיפים להן נפיחות ועגמומיות של בוקר, שאף חיוך מוזמן לא יוכל למחוק.

"אני שונא לחכות," רטן אסף לעברה. "אם אאחר, זה בגללך!"

היא עקפה את דמותו הגבוהה, הכועסת תמיד, ניסתה לשלוח יד ללטף את כתפו. אך תזוזתו הקלה שכמעט ולא הורגשה במכוונותה, הותירה את ידה באוויר. היא הוציאה מהמקרר את הלחמנייה התפוחה, ממולאת בחביתה מתובלת היטב, שהוכנה עבורו אמש, והושיטה לו אותה בתוספת גערתה הקבועה, שנשמעה טרחנית גם באוזניה, "אבל למה אתה לא בודק במגירה הקטנה?"

"בסססדר," מלמל בלחש וסינן את הס' מבין שפתותיו, כנרתע אף מלענות לה. הוא יצא מהבית ללא מילה נוספת, תיקו זרוק על גבו ושערו מוטל ללא צורה על עיניו.

"שלום גם לך," קראה אחריו.

יום אחד היא תתעמת איתו על צורת הדיבור שלו, הבטיחה לעצמה, אבל לא היום.

היא העיפה מבט בשעון התלוי מעל הטלוויזיה וציינה לעצמה את מספר המשימות שעליה לשלים בשעה הקרובה. להכין ארוחת צהריים לנמרוד, להעיר את שי ונטע - לוודא שהם לוקחים את הסנדוויצ'ים שהכינה להם, לשים לעצמה כמה ירקות בתוך שקית - היא כבר תשביע את הרעב בערב. להתלבש, לצחצח שיניים, להסתרק, להכניס את המבחנים שבדקה אמש לתיק. לצאת לעבודה.

זה ישים, הרגיעה את עצמה. עוד יום, עוד שבוע, נעבור גם אותם.

רגע אחרי שמילאה את משימותיה, רגע לפני שיצאה, נעמדה במסדרון מול המראה העגולה עם המגירה הקטנה תחתיה - רואה לא רואה את השתקפותה. פיזרה על עורה שכבה דקה של מייק אפ, הברישה את לחייה במעט סומק, הבליעה את מה שייחלה להעלים, הדגישה את מה שקיוותה להבליט. הסתכלה ולא הסתכלה על התוצר, ולחשה לעצמה את משפט הבוקר הקבוע:

"Let the show begin."

***

סוף-סוף נשמע הצלצול.

התלמידים שעטו החוצה, אוחזים בתיקיהם וממהרים להוציא את מכשיר הטלפון מכיסם. כרגיל, רובם לא העתיקו את שיעורי הבית מהלוח, והבטיחו שיזכרו את הנדרש. לא נורא, ניסתה צליל לנחם את עצמה, מחר הם שוב ילמדו בדרך הקשה מה קורה למי שלא מכין שיעורי בית אצלה... "קשה", לא יכלה שלא לגחך על תכנוניה, וכי מה באמת תוכל לעשות? כפי שאיריס היתה אומרת, הסנקציות יעילות כמו K300 נגד מכת ארבה.

היא אספה את דבריה לתוך תיק הצד החדש שיעל קנתה לה לפני שבוע, מכניסה בקפדנות כל דבר למקומו. המחברת בתא האמצעי, הספר בתא האחורי, והטושים והעטים בחזית, בתוך כיסים צרים שיועדו לכך. כיתה י"ב2 נמצאה מרחק של שלוש דקות הליכה מהבניין המרכזי. עליה להזדרז. עוד עשרים דקות שיעור נוסף.

חדר המורים המה קולות של תחילת שבוע, שצליל הקפידה להימנע מלהיאחז ביניהם. "מה נשמע", "איך היה הסופ"ש", "מה עשיתם שם", "יש לי מבחן עוד יומיים", "טלפני להורים שלה"...

היא הנהנה לשלום, לא מכוונת כלפי אף אחד, פנתה לפינת הקפה והוציאה מתיקה את כוס החרס האישית שלה. לעולם לא תשתמש בכוסות הזכוכית הפשוטות והמאוסות הנעלמות מחדר המורים בתדירות מעוררת שיח מתיש. היא לא יכלה לסבול את המחשבה על הכוסות המרוכזות יחד בכיור הישן ונשטפות בחומר ניקוי זול, עם סקוטץ' שעמד כמצע לביוטופ, רוחש חיים בלתי-נראים. לא תודה, היא תביא כל יום את כוסה הפרטית, ותשטוף עם קצת מים במהלך היום, ועם הרבה חומר ניקוי בערב. היא מזגה במיומנות מים רותחים אל הספל, הוציאה מהכיס הקדמי של התיק תיון של היביסקוס והניחה אותו בתוך המים. ריח נעים פעפע באוויר ודחק את ניחוחות הקפה הזול וסירחון המקרר הישן שהשמיע גרגור מונוטוני.

היא הציצה בשעון העגול, מתנת ארגון המורים, שניצב מעל הכניסה. נשארו לה רק עוד שתים-עשרה דקות, היא צריכה למהר. כוסה החמה בידה האחת ותיקה החדש בשנייה - זירזה צעדיה לעבר המרפסת, אולם כשהגיעה לדלת הזכוכית, מצאה שהיא סגורה. היא עמדה שניות ארוכות מול הדלת, תוהה מה להניח קודם או ממי לבקש עזרה, עד שבא איתן, המורה לספורט, גאל אותה מהתלבטויותיה ופתח עבורה את הדלת בניד ראש משועשע, והיא מיהרה לנענע ראשה חזרה ולמלמל תודתה.

דורון כבר ישב שם, עם כוס קפה שחור וסיגריה בתחילת דרכה, מחייך לעברה את חיוכו הגדול, שגומתו קורצת מבין זיפיו הקוצניים. רגלו האחת מונחת על גבי השנייה וכל גופו משדר נינוחות.

"צלילה יקירתי, מה שלומך? התגעגעתי," קרא לעברה בקולו הצוהל ונופף לעברה בידו בהגזמה מלאת רוח משובה.

צליל התיישבה לצדו על כיסא הפלסטיק והניחה לאנחת רווחה להיפלט מגופה. "גם אני," אמרה בחיוך, "גם אני."

היא לקחה לגימה זהירה מכוס התה שבידה, הוציאה את חפיסת הסיגריות והדליקה לה אחת. ריקוד הריחות שהתחולל באוויר השרה בה תחושת מוגנות חמימה.

"איפה אפרת ואיריס?" שאלה.

"אפרת נסעה לבית חולים ואיריס בתורנות הפסקה היום," ענה בעודו מותח את ידיו לאחור. "רק אנחנו הזקנים נותרנו, יקירתי, יש לנו את כל ההפסקה עכשיו כדי להזדעזע יחד מהדור המפונק שגדל פה במדינה ולהשוות מחירים של שיניים תותבות."

"זקן בנפש זה עדיין לא זקן בגוף," אמרה בחיוך. "אל תיקח קרדיט שעוד לא הרווחת ביושר."

"וזקן בגוף זה לא תמיד זקן בנפש," החזיר לה בהקנטה מחויכת. "אל תנפנפי ממך קרדיט שמגיע לך בדין."

היא הביטה בו בהכרת תודה אילמת על השקר שהתנגן לו בחינניות. היא היתה זקוקה לטפיחה קטנה על השכם, במיוחד הבוקר, גם אם מהימנותה נתונה בספק.