הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4.7
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
2
0
עד הקצה 3: עד הסוף

במקום 44 

33 

עד הקצה 3: עד הסוף


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4.7
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
2
0

במקום 44 

33 

במקום 44 

33 

גודל (עמ'): 400
מו"ל: יהלומים

תקציר

“יש לי כסף בתיק, קח כל מה שאתה רוצה. בבקשה, תניח לי.” ריח זיעה הכה בנחיריה וליבה הלם בפראות. “יש פה מצלמות אבטחה. בבקשה, קח את הכסף ועזוב אותי.” שערה הוסט הצידה והוא קירב את פניו אל צווארה. הבל פיו הסריח מסיגריות ומאלכוהול והעלה בחילה בגרונה. הוא החל להריח את עורפה וידו המשיכה ללחוץ ולהצמיד את גופה למכונית.

בסוף הכול יהיה טוב. אם זה לא טוב, זה לא הסוף.

נדמה כי חלף נצח מאז ניקול יצאה למסע חוצה יבשות עם אייל, מסע אשר טלטל את חייה. כעת, לא נותר אלא להתמודד עם ההרס שנותר, לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה. על אף הניסיון להיאחז בתקווה, הפחד מפני האויבים שנותרו מאחור שב ומחלחל. ניקול מוצאת את עצמה נאבקת בעבר ומשוועת לעתיד טוב יותר. היא קושרת את הקצוות הפתוחים, מאחה את הפצעים ויוצאת למלחמה על חייה. הפעם היא חייבת ללכת עד הסוף.

עד הסוף הוא ספר מתח רומנטי על אהבה חובקת עולם העומדת במבחנים מסכני חיים המאיימים לערער את יסודותיה. זהו הספר השלישי בטרילוגיה הממכרת והמפתיעה של פאני רצר. קדמו לו הספרים עד הקצה ועד שניפול, שכיכבו ברשימות רבי המכר וקצרו מחמאות רבות.

  • ISBN: 3-09-2018-15
  • גודל (עמ'): 400
  • מו"ל: יהלומים
  • יצא לאור ב-: 03/01/2018
  • שם המחבר: פאני רצר
  • זמין להשאלה: כן
Ad_Asof-3

1

"בסוף, הכול יהיה טוב. אם זה לא טוב, זה לא הסוף. את חייבת להבין שזה לא הסוף, ג'ינג'ית. אני אוהב אותך אלף שנים ואוהב אותך אלף נוספות."

"אייל!" צעקתה של ניקול הדהדה ברחבי החדר. שטופת זיעה, היא שפשפה את עיניה בחוזקה. נשימותיה הכבדות והמהירות השתלבו בקצב פעימות ליבה. אגלי זיעה זלגו ממצחה ויללה חרישית נמלטה מפיה. היא לא הרגישה את הדמעות עד שמליחותן נגעה בשפתיה.

עד מתי הסיוטים יימשכו? היא התרוממה במהירות וניגשה לחדרה של איילה. היא פתחה את הדלת בשקט ונשמה לרווחה. הצעקות לא העירו את המלאכית שלה. היא התקרבה בצעדים קטנים, רכנה מעל הראש הקטן שהציץ מתחת לשמיכה ונשקה על מצחה. הילדה הזו היא כל מה שנותר לה מאייל. דמעה זלגה מעינה והיא מיהרה למחות אותה רגע לפני שנשרה על ראשה של איילה.

איילה הייתה מיוחדת במינה. הדמיון בינה לבין אביה היה ברור לכל. אותו צבע שיער, אותן גומות חן ואותן עיניים. עיני תפוח. בכל פעם שניקול נזקקה לכוחות מחודשים, היא הפנתה את מבטה אל בתה. דמעה נוספת זלגה מזווית עינה וניקול מיהרה לצאת מהחדר בידיעה שהפעם לא תוכל להחזיק את הדמעות שהתחננו לצאת לחופשי. היא נכנסה תחת השמיכה ונתנה לדמעות דרור. מחוגי השעון הניצב על השידה שלצד מיטתה הצביעו על השעה שלוש לפנות בוקר. הייתה זו השעה בה התעוררה ביום שלאחר ההלוויה והפכה לשעת ההשכמה הקבועה. "ניקול..." לחישה נשמעה בחלל החדר. היא הורידה השמיכה מעל ראשה באחת ועיניה חקרו את חלל החדר בבהלה. הקול היה מוכר, אבל היו אלה רק תעתועי דמיון שמקורם בהזדקקות ובגעגוע. געגוע לאהוב ליבה, לבעלה. הבכי התחזק וניקול ידעה שאת השעות שנותרו עד הזריחה תעביר בערנות מוחלטת.

היא דשדשה לעבר המטבח והוציאה מהארון את בקבוק הוויסקי. היא חייכה במרירות לעבר מי שבחודשים האחרונים הפך להיות חברה הטוב. ככל שהסיוטים גברו, כך גבר הרצון לשקוע ולטשטש את הכאב. היא לא אלכוהוליסטית, ניסתה לשכנע את עצמה, היא שתתה רק בלילות בהם לא יכלה להירדם.

ניקול התיישבה על הכורסה בסלון כשהבקבוק בזרועותיה והביטה לעבר החלון שהשקיף אל הים. זיכרון חלום הביעותים שב ועלה. תמיד אותו חלום. דמו של אייל הציף את נעליה, מגעו חם ודביק. גרביה נספגו בנוזל החם עד שכיסה את קרסוליה ואז את שוקיה. היא רעדה. ניקול ניסתה לצעוק, אך ללא הועיל. חולצתה הכבידה על גופה ונצמדה אל עורה. הדם עלה מעבר לעצמות הבריח שלה ומילא את שקע צווארה. היא החלה לטבוע כשעיניה נפערו וההבנה הכתה בה. תחושת ריקנות אפפה אותה ואז המילים שאייל לחש באוזנה שבו ונשמעו בראשה; 'זה לא הסוף, ג’ינג’ית. אני אוהב אותך אלף שנים ואוהב אותך אלף נוספות.' ניקול הרימה את הבקבוק אל פיה ולגמה לגימה ארוכה. אני חייבת לשכוח. חייבת לשכוח. לילות כאלה היו כבר חלק מהשגרה. היו ימים בהם לא הייתה מסוגלת לתפקד וכדי להכין את איילה לפעוטון נאלצה לבקש את עזרתה של רווית.

רווית עשתה זאת באהבה. איילה הייתה האוצר הקטן שלה, ולמרות התנגדותה למנהג המגונה אותו ניקול אימצה, מעולם לא התווכחה איתה או הטיחה את האמת בפניה. 'לכי לנוח, היא בידיים טובות.' נהגה לומר.

מאז חזרה מטוקיו, ניקול לא שבה לעבודתה. הכסף שאייל צבר במהלך השנים שימש אותה ואפשר לה לחיות לא דאגות כלכליות. הסכום בו מנהל הבנק נקב גרם ללסת שלה ליפול. היה זה סכום שניתן בקלות לפרנס עימו, בנדיבות, עשר משפחות במשך כל ימי חייהן. ניקול ידעה שלא תוכל לשבת בבית עוד זמן רב, אך ארבע שנים חלפו והיא עדיין לא הצליחה לעשות את הצעד הראשון.

ניקול הביטה בבקבוק הוויסקי 'מקל'אלן רייר בלאק', היא מעולם לא הייתה טיפוס של ויסקי, אך עם הזמן למדה לאהוב את הצבע הענברי הכהה ואת טעם הפירות היבשים עם נגיעות המוסקט והג'ינג'ר. היא למדה להתענג על צריבתו כשהחליק במורד גרונה וטשטש את חושיה. לפעמים הרגישה ייסוריי מצפון על כך שאהבה להיות משוחררת ונהנתה מתחושת החופש שהמשקה העניק לה בעת שבתה הקטנה הייתה זקוקה לאימא.

קרני השמש הראשונות חדרו מבעד לחלון הגדול וראשה הסתחרר. עיניה החלו להיעצם בדיוק כשהשעון צלצל. היא בלעה שני כדורי אדוויל וניגשה לחדרה של בתה.

"בוקר טוב, מלאכית קטנה שלי." היא נשקה לראשה ואיילה פקחה את עיניה הירוקות והתמתחה במיטתה. ניקול צחקה כשאיילה עצמה את עיניה שוב והחלה לדגדג את הרגליים הקטנות שהציצו מבעד לשמיכה.

"בוקר טוב," קולה של רווית הדהד בחלל הדירה.

"מה את עושה פה?" ניקול שאלה כשחברתה נכנסה לחדרה של איילה.

"את לא נראית טוב, דרלינג." ניקול הבחינה בהבעתה המודאגת של חברתה.

"הייתי ערה במשך כל הלילה ואני חייבת לפגוש את הכרית בקרוב, לפני שאתמוטט."

"אם כך, טוב שהגעתי. תחזרי למיטה ואני אטפל באחיינית שלי." רווית זרקה את התיק שלה על כיסא הנדנדה שבפינת החדר ומשכה את ניקול אל חדר השינה.

"הגיע הזמן שתעשי ילדה משלך," ניקול אמרה בבדיחות.

"אני עובדת על זה," רווית השיבה בגיחוך.

"אני רוצה לנשק את איילה לפני שאתן יוצאות, תעירי אותי."

"לכי לישון, אין טעם להעיר אותך." רווית ענתה ועזרה לניקול להיכנס למיטתה. "הגיע הזמן שתיקחי את עצמך בידיים. ארבע שנים הן מספיק זמן ואני יודעת שאייל היה רוצה שתמשיכי הלאה," רווית אמרה וכיסתה את ניקול.

"להמשיך לאן?" הבדידות נשמעה בקולה היטב. "להמשיך למען הבת שלך ולמען אייל." מבטה של רווית היה נוקב. "הגיע הזמן שתבקרי את אמנון. מי יודע, אולי הוא יחזיר אותך לעבודה?"

"את יודעת שאני לא מסוגלת לעזוב את איילה בשעות הערב."

"איילה גודלת, דרלינג, והגיע הזמן שתראי לה מה אישה חזקה יכולה לעשות ואיך דבר לא יוכל לעצור בעדה." ניקול הביטה ברווית וידעה שדבריה נכונים, אך תהתה אם תצליח להמשיך הלאה, בלי אייל. היא שאלה את עצמה האם היא מסוגלת לחזור לעבודה ולהתאפק לא לבכות במשך יום שלם כשעיניה נעצמו.

צלצול הנייד העיר אותה משנתה. היא הביטה בשעון וראתה שהשעה שתים עשרה בצהריים.

"הלו?" היא ענתה בלי להביט מי מתקשר.

"ניקול?" קולה של יומיקו מעברו השני של הקו גרם לדמעות להציף את עיניה. היא ניסתה לענות, אך המילים נתקעו בגרונה. בכל פעם ששמעה את קולה של יומיקו, ליבה נצבט מכאב. היא נשכה את פנים לחייה והשתדלה לא לבכות.

"יקירה שלי, אנחנו מתגעגעים אלייך ולקטנה." אימו של אייל ניסתה לעודדה.

"אז אולי תזמינו טיסה ותגיעו?" ניקול בקושי הצליחה לעצור את היפחות שבקעו מגרונה כשסכר דמעותיה נפרץ.

"אנחנו נגיע, יקירה, אבל לא בזמן הקרוב. איסמו לא חש בטוב לאחרונה והוא עובר סדרה של טיפולים אלטרנטיביים. אני מבטיחה שאעשה ככל שביכולתי על מנת להגיע אליכן בהקדם," יומיקו לחשה.

"שמרו על עצמכם, יומיקו. אני ואיילה זקוקות לכם." ניקול מחתה את הדמעות שזלגו על לחייה.

"יקירה שלי, אייל לא היה רוצה לראות אותך במצב הזה." המילים העצימו את הכאב, אך ניקול נזכרה בדבריה של רווית. אולי באמת הגיע הזמן לקחת נשימה ארוכה ולנסות להמשיך הלאה.

"אני יודעת שאייל היה רוצה שאמשיך בחיי, אבל זה לא קל כפי שאנשים חושבים. בשבילי זה כמו להיוולד מחדש." היא משכה באפה. "אף אחד לא מצפה ממך להיות מי שאת לא, אבל אני שומעת את העצבות שבקולך וזה שובר את ליבי. יש לך ילדה מדהימה. תכירי לה את ניקול האמיתית ולא את האישה השבורה שיושבת בבית ובוכה על מר גורלה."

"את צודקת, יומיקו. הגיע הזמן שאקח את עצמי בידיים. לא מגיע לאיילה לראות את אימא שלה מתאבלת ימים ולילות." היא ניסתה לשכנע את יומיקו יותר מאשר את עצמה.

השיחה עם יומיקו עודדה את ניקול ולאחר שנפרדו היא הרגישה טוב יותר.

רבע שעה מאוחר יותר, ולאחר מקלחת ארוכה, היא הגיעה להחלטה. הגיע הזמן לצלול היישר לתוך המים העמוקים. היא ידעה שככל שתדחה את הרגע כך הקושי יגדל. היא התעטפה במגבת, התיישבה בקצה מיטתה ולחצה על מקש החיוג המקוצר.

"חיכיתי לטלפון הזה כבר זמן רב." אמנון קיבל אותה בברכה.

"אני מקווה שצלצלת כדי לומר לי שאת חוזרת ושברור לך שאקבל אותך בכל זמן שתרצי."

“אמנון, אתה לא רוצה להיפגש איתי לפני?” היא צחקה.

לא, ניקול. אני צריך אותך כאן ויפה שעה אחת קודם.”

היא התארגנה במהירות ונסעה לקברו של אייל, הצורך לספר לו על ההחלטה שקיבלה בער בה. לאחר שנהרג, נהגה לעלות לקברו כמעט בכל יום ולאחר מכן תדירות הביקורים הלכה ופחתה עד שלאחרונה הצליחה להתאפק ולעלות לקברו אחת לחודש.

"אני חייבת לשחרר אותך ואתה חייב לשחרר אותי. אני עושה את זה למען הבת שלנו. לא אוכל להגיע באותה תדירות ואתה חייב להבין אותי-" הדמעות זלגו מעיניה ונשרו אל האבן הקרה. "אל תחשוב שזה מטורף וחסר אחריות או לא בוגר..." היא קינחה את אפה. "אני שונאת את החיים בלעדיך. הגורל הפריד בינינו לעת עתה, אך עד שנתאחד שנית עליי לחיות למען איילה." היא הביטה בשושן הצחור שבידה, קרבה אותו לאפה ועצמה את עיניה. היא שאפה עמוקות והניחה את הפרח על הקבר, כפי שעשתה בכל פעם, ונעמדה. "אני אוהבת אותך אלף שנים ואוהב אותך אלף נוספות." היא הדביקה נשיקה לכף ידה ואז הניחה אותה על האבן והלכה.

"אוקא-סאן2." קולה של איילה ניער את ניקול מהמחשבות שהטרידו את מנוחתה באחת. היא הסתובבה וחייכה אל בתה האהובה. נחמד שיומיקו לימדה אותה לומר 'אימא' ביפנית, לא יכולתי לבקש כינוי נחמד מזה. ניקול הביטה בידה הקטנה של איילה, שהייתה נתונה בתוך ידה של רווית, ושתיהן צחקו כשהסתכלו על ניקול ההמומה.

"כדור הארץ קורא לניקול!" רווית אמרה בבדיחות ופנתה אל איילה. "נראה שאימא צריכה עוד קצת שקט, אז בואי ניגש לחדר ונראה באיזה משחק אפשר לשחק."

"לא! אני בסדר. רק שקעתי במחשבות." ניקול מיהרה וניגשה אל בתה. היא הרימה אותה בזרועותיה והידקה את זרועותיה סביב בתה בחוזקה.

"את בסדר?" רווית קימטה את מצחה.

"דברתי עם אמנון." ניקול משכה בכתפה.

"הגיע הזמן, דרלינג." רווית חייכה בסיפוק.

"אני חושבת להתחיל כבר מחר." ניקול היססה.

"אני גאה בך, אחותי." רווית התקרבה אל ניקול ואיילה והצטרפה אליהן לחיבוק משולש.

רווית נשארה לארוחת ערב, כפי שנהגה לעשות כמעט מדי יום. גיא קיבל זאת בהבנה, אך ניקול כעסה עליה כשהגזימה. רווית צריכה להיות עם גיא וניקול צריכה להתמודד עם מה שהחיים זימנו לה בעצמה, בדרכה.

לקראת ערב ניקול הכינה את האמבטיה לאיילה, הן ישבו זו מול זו ושוחחו. הייתה זו השעה האהובה על איילה, השעה שבה אימה הקדישה לה את כל תשומת ליבה.

"אוקא-סאן?" ניקול הרימה את עיניה לעבר עיניי התפוח הקטנטנות.

"מה, אהובה שלי?"

"תשירי לי את השיר שאני אוהבת." היא ביקשה בעודה משחקת עם הברווזון הצהוב שלה וניקול החלה לצחוק.

"פיל פילון אפו ארוך

לא יידע כיצד לדרוך,

רק אתמול נולד הפיל

וללכת לא רגיל.

פיל, פיל, פיל־פילון

לא יידע לדרוך.

פיל פילון קוראת לו אימא

בוא אליי צעד קדימה-"

בשעה שמונה ניקול השכיבה את איילה במיטתה. היא בחרה ספר מהספרייה ונשכבה לצידה.


2. -Okaasan אימא ביפנית.