הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

30.8 


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

30.8 

במקום 44 

30.8 

גודל (עמ'): 343
מו"ל: כתר הוצאה לאור

תקציר

חקירת‭ ‬היעלמותן‭ ‬של‭ ‬שלוש‭ ‬בחורות‭ ‬צעירות‭ ‬מוטלת‭ ‬על‭ ‬צמד‭ ‬הבלשים‭ ‬עדן‭ ‬ארצ‭'‬ר‭ ‬ופרנק‭ ‬בנט‭, ‬ומאלצת‭ ‬אותם‭ ‬לחזור‭ ‬ולשתף‭ ‬פעולה‭ ‬לאחר‭ ‬תקופה‭ ‬ארוכה‭ ‬שלא‭ ‬עשו‭ ‬זאת‭. ‬תחילה‭ ‬מסרב‭ ‬בנט‭ ‬לקבל‭ ‬עליו‭ ‬את‭ ‬המשימה‭, ‬שכן‭ ‬מאז‭ ‬המבצע‭ ‬האחרון‭ ‬שהשתתף‭ ‬בו‭ ‬הוא‭ ‬שרוי‭ ‬במשבר‭ ‬עמוק‭ ‬ומעדיף‭ ‬להמשיך‭ ‬להתבודד‭ ‬בביתו‭ ‬ולהתמכר‭ ‬למשככי‭ ‬כאבים‭. ‬אבל‭ ‬עדן‭ ‬לא‭ ‬מתכוונת‭ ‬להניח‭ ‬לו‭, ‬והוא‭ ‬יודע‭ ‬שמרגע‭ ‬שכך‭ ‬החליטה‭, ‬איש‭ ‬לא‭ ‬יעצור‭ ‬בעדה‭. ‬החקירה‭ ‬מובילה‭ ‬אותם‭ ‬לחווה‭ ‬מבודדת‭ ‬המדיפה‭ ‬ריח‭ ‬חריף‭ ‬של‭ ‬צרות‭ ‬וסכנת‭ ‬חיים‭. ‬עדן‭, ‬קרת‭ ‬רוח‭ ‬ואמיצה‭ ‬כתמיד‭, ‬מצטרפת‭ ‬לדיירי‭ ‬החווה‭ ‬תחת‭ ‬סיפור‭ ‬כיסוי‭, ‬ובנט‭ ‬מופקד‭ ‬על‭ ‬המעקב‭ ‬מרחוק‭. ‬

במקביל‭, ‬מישהו‭ ‬עוקב‭ ‬אחר‭ ‬האדס‭ ‬ארצ‭'‬ר‭, ‬אביה‭ ‬של‭ ‬עדן‭, ‬ומאיים‭ ‬לחשוף‭ ‬את‭ ‬עיסוקיו‭ ‬המפוקפקים‭. ‬האדס‭ ‬מבקש‭ ‬מבנט‭ ‬שיעזור‭ ‬לו‭ ‬להיפטר‭ ‬מהמטרד‭, ‬ובנט‭ ‬שמח‭ ‬על‭ ‬הסחת‭ ‬הדעת‭, ‬בזמן‭ ‬שעדן‭ ‬אינה‭ ‬בסביבה‭.‬

כאשר‭ ‬עדן‭ ‬מתקרבת‭ ‬אל‭ ‬הפתרון‭, ‬היא‭ ‬מעוררת‭ ‬את‭ ‬חשדם‭ ‬של‭ ‬דיירי‭ ‬החווה‭ ‬בנוגע‭ ‬לכוונותיה‭ ‬האמיתיות‭. ‬אבל‭ ‬עדן‭ ‬בלתי‭ ‬ניתנת‭ ‬לעצירה‭, ‬וגם‭ ‬כאשר‭ ‬ברור‭ ‬לה‭ ‬שחייה‭ ‬נתונים‭ ‬בסכנה‭, ‬היא‭ ‬נחושה‭ ‬לגלות‭ ‬את‭ ‬הסוד‭ ‬שמסתיר‭ ‬המקום‭ ‬הנורא‭ ‬הזה‭. ‬בו‭ ‬בזמן‭, ‬החקירה‭ ‬שבנט‭ ‬מבצע‭ ‬עבור‭ ‬האדס‭ ‬חושפת‭ ‬סודות‭ ‬מעברם‭ ‬של‭ ‬האב‭ ‬ובתו‭, ‬ומעמידה‭ ‬בסימן‭ ‬שאלה‭ ‬את‭ ‬יכולתו‭ ‬של‭ ‬בנט‭ ‬לעזור‭ ‬לשותפה‭ ‬שלו‭, ‬דווקא‭ ‬ברגע‭ ‬שבו‭ ‬חייה‭ ‬תלויים‭ ‬בו‭.‬

‭'‬האדס‭', ‬ספרה‭ ‬הקודם‭ ‬של‭ ‬קנדיס‭ ‬פוקס‭, ‬זכה‭ ‬לפרסים‭ ‬והיה‭ ‬לרב–מכר‭. ‬הספר‭ ‬יצא‭ ‬לאור‭ ‬בעברית‭ ‬בהוצאת‭ ‬כתר‭. ‬

‭"‬יגרום‭ ‬לכם‭ ‬לכסוס‭ ‬ציפורניים‭ ‬ולהצטמרר‭." ‬ פבלישרז‭ ‬ויקלי

‭"‬קודר‭, ‬חשוף‭, ‬בעל‭ ‬קצב‭ ‬מהיר‭..." ‬ לייבררי‭ ‬ריוויו

  • ISBN: 10012795314
  • גודל (עמ'): 343
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 19/12/2019
  • שם המחבר: קנדיס פוקס
  • תורגם ע"י: צילה אלעזר
  • זמין להשאלה: כן

בליל הרצח שלו הילד עבד, שוטט לאורך רחוב דַרלינגהֶרסט בין המוני פועלים, כייס פה ושם, קיבץ נדבות, עשה פעלולים בעד פרוטות. אחר כך דימה הילד את חייו ברחובות העיר ל"ימי חורף", כי אפילו בקיץ הם היו לו קרים ולחים ואור היום היה קצר.

שנים נדרשו לו לילד לשכוח איך לזכור, איך כל יום נבלע בבא אחריו ודבר לא שבר את החדגוניות חוץ ממותה האכזרי של זונה או מטבע שנמצא במקרה על הבטון. השמש זרחה ונעלמה מעל הבניינים, נדלקה וכבתה, מנתה את הימים. הוא שוטט בראש מושפל, מיומן ברחרוח מכלי אשפה שמחוץ למסעדות כדי לזהות אוצרות חבויים בתוכם, בהתחמקות פנימה לבתי קולנוע דרך יציאות החירום כדי לחפש פופקורן וממתקים, בטיפוס על בניינים גבוהים כדי לפשוט על חבלי כביסה עמוסים מתוחים לאורך מרפסות צפופות.

לפעמים חשב שהוא היה יכול להיות זקן, כי כל מה שקרה לפני ליל-השריפה-והצרחות היה חושך. מפעם לפעם, בשנתו, הוא חזר אל השריפה, ראה את פניהם של האישה והאיש שהניח שהיו הוריו, דבוקים לחלונות, שמע את מהלומותיהם על השמשה מאחורי הסורגים. כל אימת שניסה לזכור מתי קרתה השריפה, מי היו האנשים האלה ומדוע הם מתו, איך הוא שרד ואיך הגיע העירה, הוא מצא את עצמו מול שְׁחור - דלת סגורה, נעולה, בלתי עבירה. הוא לא ידע בן כמה היה ולא באיזה שם קראו לו האנשים הצורחים ההם. כשהמשטרה והנשים טובות הלב שהבחינו בו באו לקחת אותו, הם אמרו שהוא נראה בן שמונה. הוא הסתפק בזה. הם גם אמרו שהוא אילם וסובל מתת-תזונה, אבל הוא לא ידע מה הם הדברים האלה. הוא נמלט מהמסחרית שהכניסו אותו לתוכה, ומאז ואילך פקח עין על הנעשה סביבו. הוא לא אהב את המשטרה. הוא לא ידע למה.

הוא שוטט והשתדל לשכוח.

בערב שבו פגש את הצרפתי, ישב הילד על גרם המדרגות של פאב "קערת דג-הזהב", ששקק חיים וקולות של צחוק ודחיפות וכוסיות משקה נופלות וכוסות בירה מוטחות על המדרכה.

הצרפתי התקרב במעלה הגבעה מתחת לעצי התאנה של מפרץ מורטון, ועשן הסיגריה שלו התפתל סביב שורת ימאים שהתקדמו אחריו. הילד ירד במדרגות ונפנה לפגוש את הימאים, מתח את פניו המזוהמות לחיוך הקורן ביותר שיכול. הצרפתי תפס אותו במרפק וסובב אותו בחצי עיגול. הימאים התפצלו והניחו לו לעבור.

"מה החיפזון, פֶּטי מֶסיֶיה?"

הנער לא היה בררן במטרות שסימן לעצמו. הצרפתי לא נראה כמו שוטר, כך שבקלות יכלה לצאת לו מזה ארוחה. המבטא של האיש היה כבד ולא ברור. אולי הוא שתה בנמל. הוא הדיף ריח של סיגריות ויין, אבל שערו היה מסורק יפה, כך שהרכסים שבין השבילים בלטו לרוחב גולגולתו המעוקלת.

"שלום, אדוני! יש לך מטבע?" שאל הילד. "אני יודע לרקוד, אני יודע לשיר, אני יודע לספר בדיחות, אני יכול להחזיק פֶּני על האף."

הילד עשה עמידת ידיים והלך במעגל על כפות ידיו על המדרכה המטונפת. הסוליות השחורות של כפות רגליו נעו באוויר. הצרפתי שילב את ידיו וצחק, וזוג שהוציא את כלבו לטיול נעצר כדי להתבונן.

"זה יפה מאוד, מסייה," אמר הצרפתי בחיוך. "מה עוד אתה יודע לעשות?"

"אני יודע להעלים מטבע," התפאר הילד.

בני הזוג צחקו. שני גברים אחרים התעכבו כדי לצפות. הצרפתי דלה פני מכיסו והושיט אותו לילד.

"אברא-קדאברה-הוקוס-פוקוס!" הוא סובב את ידיו באוויר. כולם חייכו. הוא החליק את מטבע הנחושת לשרוולו וצנח על ברך אחת.

"טא-דאא!"

"מאניפיק," הצרפתי מחא כפיים בידיו הארוכות והרזות. "עכשיו תחזיר לי את זה."

"אני לא יכול," טען הילד. "זה נעלם."

עוד צחוק. הילד עשה עוד עמידת ידיים לקול מחיאות הכפיים של האנשים שהתקהלו. אחר כך האנשים התפזרו. הצרפתי נשאר, ושפתו הדקה התעקלה קלות בזווית הפה.

"עוד מטבע בשביל ההצגה?" שאל הילד.

"אני חושש שלא נשאר לי כלום. תלשו ממני הכול. אתה רעב, ילד?"

"רעב מת."

"אז בוא איתי. מכאן. יש לי בבית אריזה טרייה של נקניקיות. מרחק של שני רחובות מאחורינו." הצרפתי הפנה את ראשו בכיוון ראש הגבעה. "אתה מוזמן לארוחה, חבר קטן. כאורח רצוי בהחלט."

הצרפתי המשיך ללכת כאילו מצדו יכול הילד להישאר ברחוב סחוף הרוחות. הילד השקיף מטה על מורד הגבעה ולא ראה עוד ימאים באים. בתוך שנע קדימה ואחורה נצץ על שורש כף ידו של הצרפתי שעון היד מכסף שענד. הילד ליקק את שפתיו, התעלם מהפחד שחש והלך אחריו.

גשם ניגר בזרמי כסף מגג יריעות המתכת הגליות של אחד מבנייני הרכבת ברחוב איתקה. הילד נצמד אל הצרפתי שעה שהרוח השתחלה בין עצי התאנה הענקיים. הוא ניסה לחוש ארנק או נרתיק של מטבעות בתוך שהתחכך והתנגש בגופו של האיש. אך לא היה שם דבר. הילד הקיף את האיש במעגלים, פעם מלפנים ופעם מאחור. הצרפתי צחק ופרע את שערו.

"אתה ילד קטן. אני צריך להתכופף כדי לתפוס אותך. זריז כמו חָמוֹס."

"כמה נקניקיות יהיו שם?"

"מספיק בשביל בטן קטנה כמו שלך. ויש לך גם מבטא. מארץ הנקניקיות והכרוב-חמוץ, נכון?"

הילד משך בכתפיו. הוא ידע שדיבורו קצת משונה, אבל לא ידע למה.

הם עלו אל מרפסת הכניסה. הצרפתי קשקש בצרור המפתחות שלו. בבית עמד ריח של לחות, כאילו משהו בקירות נרקב וחישב לדלוף מתוך הטפט. הילד עבר במהירות את המסדרון, אל שולחן שעמד מתחת לחלון מטבח מזוהם. השולחן היה מכוסה בדברים נוצצים ובוהקים. הילד סקר את האנדרלמוסיה וניסה למצוא משהו שיוכל לפלח לפני שהאיש ישים לב. הוא השחיל לכיסו עדשה מבריקה. הייתה שם שקית נייר מלאה תצלומים מרובעים קטנים. הילד מצא שם גפיים חשופים, חזות עירומים. כשהניח יד על השקית העיף אותה הצרפתי משם.

"מה זה כל הדברים האלה?"

"זאת, ידידי הקטן, היא הפולארויד 110B, הפאת'פיינדר. הדבר הכי חדיש בשוק. היא מפתחת תמונות על המקום. פוף! ישר ביד שלך. כמו קסם," אמר הצרפתי וקרץ. הוא שלף את המצלמה מהערבוביה וקירב אותה אל האור. "לא צריך ללכת לחנות, אפשר לפתח לבד את התמונות ממש כאן, בבית."

"אתה צלם?"

"לפעמים, כן."

הילד הניח לעיניו לנדוד אל פניו של הצרפתי. על עצמות לחייו הגבוהות היו צלקות מכוויות או מאקנה שיצרו משטח של שיש. "הנה, אתה תצלם אותי ואני אצלם אותך."

הילד צחקק וקיבל לידיו הקטנות השמנמנות את המצלמה הכבדה, סובב אותה והביט מבעד לכוונת. הצרפתי תפס פוזה. המכשיר המהם וזמזם בידיו של הילד, פִּרפר ב"זאפּ" כמו חייזר. אור חזר בפיצוץ מהקירות. המצלמה ירקה תמונה ריקה שרטטה בחשיפה לאור. הילד התבונן בתמונה המתפתחת בריתוק קצר רוח. קסם. אחר הרפה מהמצלמה באי-רצון.

"תורך."

הוא חייך ותפס פוזה. הבזק צרב את אחורי עפעפיו. הוא תהה אם מישהו צילם אותו אי-פעם לפני ליל-השריפה-והצרחות, אם עדיין יש בכלל אי-שם תמונות שלו מחייך ומשחק. המחשבה העציבה מעט את הילד. הצרפתי צילם אותו שוב בחטף, עומד ובוהה ברצפה.

"ראית פעם את שוגר ריי? המתאגרף?"

"ברור!"

הילד אגרף את כפות ידיו והרים אותן מעל ראשו, ושרירי ידיו החלשים נעו כמו גושים לבנים בגון שמנת בזרועותיו הדקות. הצרפתי צחק וצילם שוב. הילד נהם והניח את אגרופיו על הבטן. עוד זאפּ אחד, המהום, תמונה נפלטת. הצרפתי הניח את התמונות על השולחן בלי להביט בהן. הילד צחק בעצבנות, העתיק את משקלו מרגל אל רגל. החדר נראה קצת קטן, כך פתאום. הצרפתי צילם שוב, והילד שכח לתפוס פוזה. הוא סתם עמד שם. והיה הוא.

"תוריד את החולצה."

הילד הזדעף מעט. הוא משך את החולצה אל מעל ראשו, הריח אותה שעה שעברה על אפו, כשלושה ימים של זיעה, טינופת וגשם. הוא כופף את כפות ידיו ונעמד עם צד גופו מול המצלמה, כמו שראה שמתאגרפים עושים. הצרפתי צילם אותו.

"אני רעב."

"רק עוד כמה."

הילד נאנח. עוד תמונות. האוויר בחדר היה קשה לנשימה. הוא הרגיש שלחייו בוערות. הוא לא ידע למה.

"זה כבר לא נחמד. בוא נאכל."

הצרפתי כרע ליד השולחן, בגובה העיניים של הילד וצילם אותו שוב. עיניו של הילד דמעו באור החזק. הוא הושיט את ידו ודחף את המצלמה למטה. האיש הרים אותה שוב.

"עוד כמה."

"לא."

"אם אתה רוצה לאכול, תעשה מה שאני אומר לך," נהם הצרפתי וחשף את שיניו. שתי הקדמיות היו אפורות כפלדה. הילד הביט במסדרון לאורכו, בדלת הכניסה, שהייתה רחוקה כל-כך שחושך בלע אותה והותירה רק פס צר של כסף בצדה התחתון, שם זהר הרחוב באור הירח. "אנחנו חברים, לא, ילד? חברים טובים. חברים לא מתווכחים."

המצלמה הבזיקה שוב. עכשיו התמונות נפלו ארצה. הילד הרים את החולצה. אצבעותיו היו קהות, הדם הלם באוזניו. הוא היה נבוך. אצבעותיו של הצרפתי נשלחו לפנים, תלשו את הבד מבין אצבעותיו של הילד והטילו את החולצה ליד ערימת התמונות. פניו של הילד ניבטו מעלה מהתמונות. בפחד.

"אני צריך ללכת."

"אתה לא הולך לשום מקום."

"אמרתי שאני רוצה ללכת!"

הסטירה נחתה כמו פרץ של חום, בלי קול, לפני שהילד הבין מה קורה. הוא הרגיש את הדופק באוזן, הולם על ראשו. הצרפתי נענע את ראשו לאט, בעצב, ואחר כך קם ואחז את פניו של הילד בידו הקרה.

"אל תאכזב אותי, יפיוף."

הילד הסתובב, התפתל, ניסה לברוח. הם נפלו על הרצפה, והאיש היה משא כבד. האוויר נלחץ מתוכו, קרביו התהפכו, התכווצו. הוא ניסה לשאוב חמצן אל תוך ריאותיו. פיו היה לחוץ אל הרצפה, שפתיו מתכסות אבק.

"אתה תעשה מה שאני אומר לך, מתי שאני אומר לך."

הצרפתי הצמיד את צווארו של הילד אל לוחות הרצפה ויישר את המצלמה בידו האחרת. הילד השתחרר מאחיזתו. בתוך כך נתקל ברגל השולחן וכאב הציף את עצמותיו. האיש צילם שוב, ואז הניח את המצלמה לצד פניו.

הילד הושיט את ידו ומשך את המצלמה אליו. באותה תנועה הצליח להתגלגל מתחת למשקלו של האיש וניצל את התנופה כדי להרים את המצלמה ולהנחיתה היישר בצד ראשו של האיש.

ואחר כך באה הדממה.

הוא הרגיש את הדממה רק פעם אחת לפני כן - בליל-השריפה-והצרחות, כשעמד ברחוב ללא ניע והתבונן בָּאנשים הנשרפים. זה היה קצת כמו להיות מתחת למים - קולות חרישיים וכל השאר אינוּת אינסופית, קהות שמאטה הכול, רגעים מתנוונים והזמן מטפטף.

הילד ישב על הצרפתי, המצלמה בידיו וחבט בה בפניו של האיש שוב ושוב בלי קול, בלי תחושה. הפנים נשברו, איבדו צורה, נרטבו. ידיו של האיש מיששו את פניו ואת צווארו, גירדו, מעכו, סובבו, חבטו. הזמן חלף. המצלמה נפלה. הילד השתמש באגרופיו.

כשדלת המרפסת נפתחה הילד עמד ליד השולחן, הביט מטה בתמונות של עצמו עומד ליד השולחן. כשקולותיהם של הגברים שברו את הדממה הילד הרים את ראשו. היו צללים במסדרון, אחד גדול מהאחר, איש גדול-גוף שכתפיו גירדו בטבעיות את הקירות הצרים וראשו התכופף מתחת למשקוף המעוטר של דלת המטבח, כאילו היה פה כבר פעם. איש נמוך יותר נכנס לפניו, והטיל צל ליד חיית הטרף. הילד ניגב טפטוף משפתו העליונה. הוא הביט בידיו. הדם היה מרוח עד מרפקיו.

"ז'אן? ז'אן? חתיכת שמוק צרפתי מזוין. אני יודע שאתה פה. הגיע הזמן. אני רוצה את הכסף שלי, אתה שומע, מזדיין אחד?"

האיש הראשון לבש חליפה בצבע אפור-ים. מתחת לחליפה הידרדר שריר ישן למצב של שומן, ושיווה לו חזות של קפטן קרבי בדימוס, שגופו החסון בעבר נהרס בימי שלום. שערו היה אפור, וחריץ עמוק, חתך שסכין נקייה הותירה בו, חצה את סנטרו ואת שפתו התחתונה. הענק לא היה לבוש יפה באותה מידה, אך יצר את אותו רושם של שמים שהתקדרו ומלחמות נושנות, ונראה כדוב מזוקן עם חוטם שחולש על קדמת פניו, אף שבור ומעוות, אף של מתאגרף.

הילד ושני הגברים הביטו זה בזה, קודם שכל המבטים נפלו ארצה. הגברים קלטו את הדבר המחוץ והשבור שהיה ז'אן הצרפתי, מוטל מעוות ליד הילד. אקדח היה בידו של הקפטן הקשיש, תלוי לו על הצד, נשכח מלב. איש לא דיבר. הילד הרים את כפות ידיו ובחן את הדם שעליהן, את המפרקים המעוכים שהתנפחו עכשיו לכדי פי שניים מגודלם הטבעי, והדם המימי, כמעט כתום, זלג לאורך שורשי כפות ידיו.

"תראה מה הולך פה, דוב." אמר הקפטן.

הדוב לא אמר דבר בזמן שהקפטן ניגש וכרע ליד הילד. הוא הרים מהרצפה תמונה וניקה ממנה את הדם. הילד עומד. הילד עם שרירי הזרועות חשופים. הוא התבונן בכל התמונות, סקר כל אחת מהן בתורה והניח אותן בערימה מסודרת. ז'אן לא נשם. הקפטן עמד והביט בילד.

אט-אט הזדחל חיוך על פניו של הקפטן. אחר כך הוא התחיל לצחוק, הדוב לא צחק. הוא אפילו לא חייך.

הקפטן צחק וצחק ואחר כך דרך את פטיש האקדח לאחור והכניס שני כדורים בפניו של הצרפתי. גופתו של ז'אן זינקה פעמיים, כאילו חושמלה. הילד חשב על הדמויות הבוערות בליל-השריפה-והצרחות, איך שהן פרפרו, ורעדו. הקפטן צחק שוב, נחר קלות ונכנס למסדרון הקצר שהוליך אל החדרים האחרים.

"נטפל בו בעוד רגע," אמר לדוב. "תכניס אותו לרכב."