הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
סתיו חייו

במקום 40 

30 

סתיו חייו


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 40 

30 

במקום 40 

30 

גודל (עמ'): 225
מו"ל: ספרי ניב

תקציר

מדוע נעלם אבי המשפחה יוסף? מה גרם לו לעזוב את ביתו ואת משפחתו בבוקר רגיל ושגרתי, בלי להותיר אחריו עקבות, ולאן פנה? מדוע ממאנת משפחתו לחפש אחריו?

בצעד אמיץ מחליטה אילה, כלתו, לצאת למסע בעקבותיו בלא ידיעתם של בני המשפחה.
ככל שהיא צועדת בנפתולי חייו של אבי בעלה, כך היא שוקעת בנבכי חיי הזוגיות שלה. התמודדותה עם בחירותיה ועם גילויים ההופכים עליה את עולמה מציבה בפניה מראה המחייבת אותה להישיר אליה מבט. החיים לאחר המסע שוב לא יהיו דומים לאלו שלפניו.
עלילתו המטלטלת ורבת התהפוכות של "סתיו חייו", הנעה בין ישראל לדרום-אמריקה, סוחפת את הקורא לתהומות חייהם של בני משפחה אחת ולחשיפתם של סודות ושקרים שנטוו לאורך שנים, הניעו את עולמם והותירו פצעים מדממים בלבם.

זהו סיפור על כוחה של אהבה, על בעירה פנימית המניעה אותנו לא לוותר עליה בשום מחיר, על מענים חלופיים הנוצרים בהיעדרה ועל בחירות המעצבות את חיינו.

רויטל פולג, ילידת קרית גת, בוגרת לימודי אדריכלות בטכניון אשר פנתה לעולם הדיפלומטיה וקשרי החוץ הבינלאומיים. שירתה שנים בשירות החוץ הישראלי בארץ ובחו"ל עד שבהזמנתו של שמעון פרס הצטרפה לאתגר ייסוד מרכז פרס לשלום. לאחר מכן שימשה ראש לשכתו של יושב ראש הכנסת, אברום בורג, ובהמשך הייתה לנציגת הסוכנות היהודית בברזיל.
כותבת מאז אחזה בידה עיפרון, אשר הוחלף עם השנים במקלדת המחשב. גם המגירה הומרה בתיקיות וירטואליות שהלכו ותפחו. כתיבתה קיבלה ביטוי נרחב במעגלי עשייתה המגוונים וזכתה להערכה רבה.
הספר "סתיו חייו" הינו רומן הביכורים של פולג.

  • ISBN: 1272-372
  • גודל (עמ'): 225
  • מו"ל: ספרי ניב
  • יצא לאור ב-: 07/01/2019
  • שם המחבר: רויטל פולג
  • זמין להשאלה: כן

בגיל שמונים ואחת, בבוקרו של יום רגיל לגמרי, התעורר יוסף, נטל את צרור מטלטליו האישיים, כינסם בתיק נסיעות לא גדול במיוחד ועזב את ביתו. אשתו, אשר סימני הגיל המתקדם כבר נתנו בה אותותיהם, נותרה נטועה בכורסתה, כורסת העור הנצחית שידעה ימים יפים יותר. מה בדיוק קורה כאן? שאלה את עצמה, רגע לאחר שחלף על פניה וטרק אחריו את דלת ביתם. שנים ייחלה לרגע הזה ולא פעם דחקה בו, ביוסף, שיעזבה לנפשה. אך כאשר קם ונהיה הדבר, נותרה פגועה וכועסת כי העז לעשות לה מעשה שכזה.

"הוא עוד ישמע ממני..." מלמלה ברוגז, "הוא עוד ישמע... זה לא יעבור לו בקלות."

אבל החידלון אחז בה והחלישה. ועכשיו מה?

"הוא הלך," לאטה אל שפופרת הטלפון בטון שהיה בו עירוב של היסטריה, חוסר אונים והטלת יהבה על השומע בצדו האחר של הקו. "הוא הלך. זהו, הוא פשוט הלך," חזרה על המילים כאילו על ידי הגייתן שוב ושוב תבין את משמעותן טוב יותר, או אולי אף תשנה את מהותן.

"מה זאת אומרת הלך," שאל אפי בדחיפות המבקשת לשמור על רוגע בשל השבר הממשמש ובא, "קרה לו משהו?"

"הוא הלך," ענתה. "ומה יהיה עכשיו?"

"אני תכף מגיע, תשתי כוס מים ותירגעי," ענה אפי קצרות וסגר את השפופרת. תחושה מוכרת של זעם עצור עלתה בגרונו. אין רגע של שקט במשפחה הזאת, הרהר בסלידה ובכעס על כי שוב הוטרד מסדר יומו התקין והוקפץ לפתור עוד אחד מאינספור המשברים שהתרחשו בין אביו לאמו. מה אני, הגננת שלהם? שישברו הם את הראש, חשב ולבש את בגדיו בחופזה, ונערך לצאת במהירות אל בית הוריו, מרחק עשרים דקות נסיעה מביתו. טקס ההשלמה ביניהם כבר היה לו לזרא והוא ידע בדיוק כיצד ייראו הדברים, ומה ישמיע באוזני הוריו. בדרך כלל הם המתינו לו בביתם בשקט מתוח, כל אחד מהם היה ספון בחדרו. כניסתו הביתה הייתה אות לפתיחת התקוטטות מילולית מכוערת, ומבלי שהקפידו יתר על המידה בלשונם ובתיאורי הצבע העסיסיים שהשמיעו. אמו חיפשה אצלו חסות והכרה במר גורלה, ואביו האשימו שהוא תמיד עומד לצדה ומתעלם מעקיצותיה ומהארס הרב שהיא מנטפת על ראשו. אחרי שהטיחו זה בזה את מילותיהם, ומבלי שחסכו ממנו הרמת קול סמכותית וקביעה (נוספת) של כללי ההתנהגות העתידיים בין השניים, שב השקט אל ביתם. היו פורשים איש איש לחדרו עם כאביו ותסכוליו, עד לפעם הבאה.

משהגיע לבית הוריו קלט כי פני הדברים שונים. אמו, באותן שמלות בית חסרות חן שבהן נהגה לעטוף את עצמה בשנים האחרונות (וכפי שנהגה להסביר "אני ממילא כמעט לא יוצאת מהבית, ובשביל ללכת אל השכנה אין לי חשק להתלבש") ישבה על כורסתה המרופטת בשוליה וצבעה החום דהוי. גופה הכבד גדש את מלוא קיבולת הכורסה, רפוי ומותש. פניה היו מכורכמות מרוב של דמעות, תחושת השפלה וחוסר אונים, ואצבעותיה מוללו מפית נייר ממורטטת שבה קינחה מדי פעם את אפה הבולבוסי בתרועה רמה. בקול רועד, ותוך כדי התפרצויות בכי מתחדשות סיפרה לו את סיפור המעשה. "לא," אמרה במענה לשאלתו של אפי ועברה לדבר בספרדית, שפת אמה, "הוא לא אמר שום דבר יוצא דופן בימים האחרונים, הוא התנהג כרגיל ולא נתן לי סיבה לחשוד שאלו כוונותיו, תמיד אמר שיעזוב יום אחד, אבל אף פעם לא האמנתי לו. עובדה שנשאר כל כך הרבה שנים."

"והבוקר?" שאל אפי, נאחז בעברית.

"לא, אני לא אמרתי לו שום דבר מיוחד הבוקר. הוא פשוט הופיע כאן בסלון עם התיק הכחול ביד ואמר לי שזהו, שהוא הולך, שאני לא אראה אותו יותר, שהוא לא יכול לסבול יותר את החיים האלו איתי," פרץ דמעות נוסף קטע את מילותיה. "אתה מבין!" הזדעקה, "הוא לא יכול יותר לסבול, אף אחד לא שואל אם אני יכולה! הוא! המסכן! לא יכול יותר! הוא גם אמר שהוא מעדיף להעביר את הזמן שנשאר לו לחיות בשקט, במקום אחר... שלא יחזור לעולם ושנמאס לו להיות בבית הזה..." בכיה גבר. "אתה מבין, הוא רוצה לחיות בשקט ולבד, ומה איתי? מה לא עשיתי בשבילו? את החיים שלי נתתי לו, ומה יהיה עכשיו?" היא לגמה מכוס המים שהגיש לה אפי וגופה רטט וגנח.

"הוא אמר לך לאן הוא הולך?" שאל אפי.

"לא אמר, וגם לא שאלתי," הוסיפה, "הוא החליט ללכת אז שילך. ארור היום שהתחתנתי איתו, רק צרות היו לי ממנו."

"לאן הוא יכול ללכת?" שאל אפי.

"לא יודעת לאן. ראיתי שלקח בגדים וכלי רחצה, אפילו את התמונות של הנכדים השאיר על השולחן..." עצם אזכורם של הנכדים גרם לשטף דמעות נוסף. "מה אני אגיד להם? איזו בושה, איזו בושה, ומה אני אגיד לשכנים... איך הוא עשה לי את זה, איך?" אפי החליט ששמע דיו ונכנס לחדרו של אביו.

חדרו של יוסף אפיין היטב את דמותו. מיטתו, שהייתה צמודה לפינת החדר ותפסה את מרבית חללו בשל מידותיה הגדולות וגובהה הרב, סודרה בקפדנות המוכרת. כיסוי הצמר המפוספס אדום-שחור (שבו השתמש, למיטב זכרונו של אפי מאז ומעולם), היה מתוח מעליה ללא קמט קל, ושוליו גלשו אל הרצפה באופן מדוד ואחיד. שלוש הכריות הגדולות שהוכנסו בתוך ציפיות לבנות ניצבו תפוחות ומלאות בפינת המיטה. ארון קיר סטנדרטי ניצב בקיר שממול, דומם וסגור; שולחן הכתיבה החום והכבד, הפריט הנאה ביותר בחדר, שריד מביתם הקודם טרם עלייתם ארצה, היה נקי לחלוטין מכל חפץ או נייר, למעט שתי התמונות הממוסגרות של הנכדים המחייכים שניצבו בפינתו ופרעו קלות את הסדר והארגון ששלטו בחדר, אבל כפכפי הבית של יוסף, שהונחו תמיד בקצה השמאלי של המיטה בדיוק בנקודה שבה התיישב במיטתו עם קומו ושלשל רגליו ישירות לתוכן - נעדרו כעת ממקומן והבהירו הבהר היטב כי יוסף איננו. אפי סקר את החדר והבין כי נפל דבר שאת טיבו לא הבין. לא היה לו צל של מושג מה עליו לעשות ומה בעצם יוכל לומר לאמו.

זעם, אותו רגש שפעמים כה רבות גדש אותו כהרף עין, הציפו. וכי מה אני אמור להגיד או לעשות עכשיו? שאל את עצמו. הוא התיישב על מיטת אביו כדי לסדר מחשבותיו, רגע לפני שיֵצא שוב אל אמו ויתחיל לטפל עניינית במצב החדש שנוצר. יותר מכל כעס על אביו שנטש את המערכה, שכעת תחושות האומללות של אמו מוטלות על כתפיו ומעוררות בו את נקיפות המצפון הארורות, שאין הוא יכול להינתק מעול הוריו ולחיות את חייו בדרך שעיצבם. כל אותו הזמן הייתה אמו ישובה בכורסתה, דוממת וחסרת מעש כפי שיכולה הייתה לשבת במשך שעות בהמתנה למוצא פיו של מאן דהו שימציא מזור כלשהו למצבה.

באחת התנער אפי וניגש אל הטלפון.

"אל מי אתה מתקשר?" שאלה אמו בקול חנוק.

"לניקו," השיב לה קצרות, ובלבו פנימה התנסחה החלטה שעל אחיו הגדול, ואפילו שהוא מתגורר כעת במרחקים, לקבל אחריות על הנעשה, ומצדו שיבוא וייקח אותה מכאן אל ביתו הנאה והחדש שהקים בדרום אמריקה ושיעזוב אותו, את אפי, בשלום. ממילא אין טעם להתקשר ללאה אחותו. תגובתה ההיסטרית תהיה תוספת נכבדה של רגשות מבולבלים ומסכנוּת שגם בימים כתיקונם לא נעדרה מהווייתה הקיומית של אמו, ומזה, סיכם לעצמו כבר יש לו די והותר.

הוא חיפש את מספר הטלפון של אחיו והטלפון צלצל. על הקו הייתה לאה. כדרכה מדי יום ביומו התקשרה לדרוש בשלום אמה. הוא ענה לה קצרות והגיש את השפופרת לאמו. סכר הדמעות שנבלם קמעה דקות ספורות לפני השיחה נפרץ שוב וביתר שאת.

"תראי מה שהוא עשה לי, איך אני אסתדר עכשיו, איך אני אראה את פרצופי בחוץ... לא, באמת אין צורך שתגיעי, אני אסתדר כבר, את יודעת, כמו שתמיד הסתדרתי, לא, באמת אני אסתדר, אני אנעל טוב טוב את הדלת בלילה, ואם יקרה לי משהו זה יהיה על המצפון שלו, לא... באמת, את עסוקה ואני לא רוצה להטריד אותך… טוב, בסדר תבואי, לאה’לה, אבל רק לזמן קצר, נו... מה את אומרת... הוא הלך... פשוט הלך... כל מה שעשיתי למענו, כל השנים שאני סובלת לצדו... ובסוף הוא פשוט קם והולך," גניחות הבכי התעצמו. "גם אם יתחנן אני לא אתן לו להיכנס בחזרה הביתה, אפי יחליף לי את המנעול, וכשהוא יחזור על ארבע הוא ימצא דלת נעולה... אוי וי אוי וי..." היא השתעלה ועיניה האדימו. אפי מיהר ליטול מידה את השפופרת.

"כן, אני חושב שזה דווקא רעיון טוב שתבואי," אמר בקול יבש וענייני ככל שיכול היה לשוות, וחש כאילו נפתח בפניו לפתע מוצא. "תישארי איתה לילה או שניים, נראה איך הדברים מתפתחים, אולי הוא יתקשר או יחזור, הרי לא ניתן לחזות מה יעשה ומהן כוונותיו." הוא ניתק את השיחה וניסה להדחיק את הזעם ששוב טיפס במעלה גרונו. עכשיו נותר לעדכן את ניקו, חשב, והמשימה נראתה לו פתאום כבדה מנשוא.

אמו, שעיסוקם של ילדיה בה שיפר קמעה את מצב רוחה, קמה מכורסתה וצעדה בכבדות לעבר המטבח. "בוא, נאכל משהו," אמרה לאפי שהתרצה באחת. אך משפתחה את דלת המקרר ועיניה נתקלו בצלחת השניצלים הגדושה, העטופה בקפדנות, זו שיוסף הכין רק אתמול, נפרץ מחדש מעיין דמעותיה. לכאורה, לא היה דבר חריג בכך, שכן מאז עזבו הבנים את הבית נטל יוסף על עצמו את האחריות להכנת האוכל. החיים, שגם כך היו קשים על רעייתו, נעשו קשים עליה עוד יותר בהעדרם של ילדיה, ואת מעט הבישולים שטרחה עליהם שמרה לביקוריהם. אבל כעת, קיבלה צלחת זו משמעות מיוחדת. "אני לא אגע בזה!" פרצה מפיה צרחה, "הוא השאיר את זה בכוונה, אני יודעת!" אפי עט על אמו כדי לאחוז בה ולהשיבה אל כורסתה, ובטרם תשלוף את הצלחת ותשליכה לפח האשפה. אז לא נאכל, חשב. גם השיחה עם ניקו נדחתה בינתיים.

בסופו של דבר נטלה לאה תפקיד זה על עצמה. צעדיה המהירים ונקישות עקביה במדרגות הכניסה לבניין מגוריהם של הוריה נשמעו היטב בסלון הבית הדומם.

"לאה הגיעה!" הכריזה אמו את הידוע, וחזה עלה וירד בהתרגשות. עוד רגעים ספורים תוכל למרר בבכי בין זרועותיה של בתה.

"שה, שה, אמא," היסתה לאה את אמה. "תני לי להבין קודם מה קורה פה, ומה הוא עשה." היא ניתקה עצמה מאחיזתה הלופתת של אמה ונפנתה אל אפי. "תוכל להסביר לי?" היא נעמדה מולו וידיה נתונות על מותניה. כעס עצור עלה מקולה ועצבנות מתנועותיה. אפי חזר על המעט שידע. השיחה עברה לספרדית כמובן. אמם נותרה שותקת בכורסתה והפקידה בידי ילדיה את ניהול העניינים.

"דיברת עם ניקו?"

"לא... הספקתי..." אפי היסס בתשובתו. שהיא תעשה זאת, חשב לעצמו.

* * *

"היי, לאה," עניתי מצדו האחר של הקו, "מה נשמע?"

"הכול בסדר. סליחה על השעה, אני יודעת שמוקדם אצלכם. ניקו בבית? אפשר לדבר איתו?" היא דיברה איתי בעברית, למרות שליטתי הטובה בספרדית לאחר שנתיים של מגורים בדרום אמריקה.

"קרה משהו?" הגם שהייתי מורגלת בשיחות החולין הקצרות, הבלתי מחייבות והמרוחקות למדי, חשתי כי יש יותר בשיחת הטלפון הזו שהגיעה בשעות מוקדמות מהמקובל. שמץ של דאגה התגנב ללבי.

"לא."

"ניקו כבר יצא לעבודה, הוא במשרד," אמרתי. "למסור לו משהו?"

"תגידי לו שיתקשר כשיוכל. אני צריכה לדבר איתו," אמרה, והוסיפה: "אני נמצאת אצל אמא שלי." עדכנתי את ניקו בפרטיה המלאים של שיחת הטלפון ועל תחושתי הלא-מבוססת, אך מאוד מוחשית, שקרה משהו.

ניקו נדרך. "אני חוזר הביתה מיד ונתקשר משם."

"אמא שבורה לגמרי," אמרה לו לאה. "כי האבא שלך, הבעל היקר שלה, אותו אחד שהיא שירתה כל חייה ולא ידעה מה עוד ניתן לעשות למענו, החליט שמספיק לו, לקח את הפקעלע’ך שלו והסתלק, חבל שלא עשה את זה כמה שנים קודם. בכל אופן, עכשיו היא נותרה לבדה וצריך יהיה לחשוב ביחד מה עושים איתה." כשנהגה לאה לדבר על יוסף לא נותר מקום לתהות על דעתה עליו. כעת ניתנה לה גם ההזדמנות להוכיח לכולם שצדקה, וכי כל מי שסבר אחרת, וניקו בראשם, פשוט טעה טעות גדולה.

"תעצרי רגע," אמר ניקו מצדו השני של קו הטלפון, "מה זאת אומרת הסתלק?"

"אתה לא מבין מה שאמרתי לך?" התקוממה לאה. "הוא," היא הדגישה את המילה, "עזב את אמא שלך, התכשיט, והשאיר אותה לבד! אל תדאג לו, אתה הרי יודע שהוא יסתדר טוב מאוד עם עצמו יותר מאשר עם כל אחד מאיתנו; וזה ממש לא חשוב לי מה קורה איתו ואיפה הוא נמצא, אבל אמא - היא מתמוטטת. היא לא יכולה להמשיך כך במצב שנוצר."

"אני מבין," אמר ניקו ושתק. הוא לא ממש הבין מה בעצם התרחש בבית הוריו, אבל הוא הבין היטב שנפל דבר וכי מצופה ממנו להיות "שם", עם כולם. כלומר - עם כולם פרט לאביו. מועקה הזדחלה אל חזהו. "תראי," אמר ותחושת אי-נחת ניכרה מטון דיבורו, "אני לא יודע מה להגיד לך ברגע זה. אני צריך לראות איך אני מתארגן. זה לא כל כך פשוט בשבילי ככה לקום ולנסוע, תביני." לא, הוא לא רצה לספר ללאה על הפרויקט הגדול שטרח עליו בתקופה האחרונה ושהיה משמעותי ביותר עבורו. הוא לא רצה לשתף אותה בכך שהפרויקט עמד לפני הכרעה וחייב את נוכחותו במשרד. זה היה מסוג הדברים שלא סיפר לאיש ממשפחתו. ודאי שלא ללאה ובטח לא בנסיבות הנוכחיות. הוא גם ידע היטב שלא תהיה לו ברירה וכי יהא עליו להגיע ארצה. "אעשה כל מאמץ להגיע תוך שבוע מקסימום," אמר וסיים את השיחה.

* * *

רחוקי שלי,

כל כך טוב לי כאן, בשקט הזה שסביב לנו, בשלוות החיים והנוף התואמים זה לזה, ביופי המשתקף מהחלון ומביט בי מכל זווית, ודומה שחדר גם ללבות האנשים החיים כאן ומיזג ביניהם. באווירה הזאת קל להבין כיצד נוצרת תחושת הפיוט שבלב הדוחקת באדם לרוץ אל הנייר ולשרבט עליו את מילותיו או את קוויו או את כתמי הצבע הנובעים מבפנים. הרי כל אחד ואחד מבני האדם הסובבים אותי יש לו מן הסתם את רגעיו היפים ואת אלו הקשים, את אהבותיו ויצריו, את תקוותיו וחלומותיו, את התלבטויותיו ומאבקיו, הישגיו וכישלונותיו. הם אינם שונים מאיתנו, בצלמו ובדמותו ברא את כולנו. ובכל זאת, הרוגע הזה הנסוך עליהם עושה אותם מופלאים בעיניי, ממלא אותי כוח ועוצמה פנימית שאינה ניתנת למישוש. אני מוצאת את עצמי מנסה לפענח את סוד נכס השקט אשר להם, האם קיומו הוא בהכרח גם ההפך מיצירתיות והישגיות, או אולי הוא ההפך מהרדיפה אחריהן? אולי דווקא בדרך זו מתממשת ההישגיות האמיתית? מתוך יתר שלמות פנימית ויתר מודעות המביאות עמן גם מיצוי עצמי? אולי השקט הזה הינו הכרה בגבולות האפשר, הניצוץ האלוהי בהתגלמותו, הקרבה ליכולות האמיתיות שבנו? מה אומר לך, אהוב לבי, כך או כך עצם העיסוק בשאלה משרה עליי רוגע, ומנתק אותי לרגעים מהוויית החיים ומהעיסוק בסוגיות מטרידות שאינן מרפות ממני, או ממך, גם אם לא תודה בכך. אסירת תודה אני להם, לאנשים הסובבים אותי, אשר פותחים את עולמם ולבם בפניי ובפני נדב כאן בארץ הרחוקה הזו ומאפשרים לנו להפוך את ביתם לביתנו, ולו לתקופת מה. האם תבין? לבטח לא אוכל, וגם איני רוצה, להפוך להיות אחת מהם. אבל אולי, אולי אצליח בסוף לפענח את אותו דבר בהם המהלך עליי קסם ולהתאימו לחיי, זה אפשרי בכלל? זה כדאי?

ימינו אלו, של נדב ושלי, נעשים מורכבים יותר ויותר עכשיו משעזב יוסף את הבית. והכמיהה שלי לשקט, למרגוע, נתפסת בלתי מציאותית בכלל. אני יודעת זאת, אבל נאחזת בה ובשורותיך הטובות כמזור לנפשי. יומיים חלפו מהיעלמותו, וחייו של נדב אינם חיים. כמו שאתה כבר יודע ההתרחשויות בבית הוריו בארץ היו תמיד הציר שעליו נעים חיינו, גם כאן במרחק, גם בנפרד, הם נוכחים עמנו ביום-יום ועל אחת כמה וכמה בימים אלו. זה קשה. כמו תמיד, נדב נושא על עצמו עול כבד של אחריות שנטל מבחירה אך ללא יכולת אמיתית לממשה. זו גם הסיבה שהוא חש כה בודד במערכה. אתה היודע עד כמה זקוקים הוא ואני זה לזה, למרות ניסיונותינו הבלתי נלאים להתכחש לכך, והנה אנחנו חובקים וחובטים וחוזר חלילה. דווקא באלו הרגעים הוא מסתגר עם כאבו ואיני יכולה להגיע אליו. המצור חונק אותי ומחפש מוצא שטרם איתרתי את פתחו.

* * *

"בוקר טוב," אמר יוסף ועצר מהילוכו בפתחה של חנות טקסטיל קטנה. הוא קד קלות, היטיב את חליפתו והסיר מגבעתו מראשו בגינון שהעיד על היותו זר לסביבה ולאקלים החם.

"במה אוכל לעזור לך?" איש שיחו, בעל החנות בכבודו ובעצמו, כפי שהסיק יוסף מישיבתו על שרפרף עץ קטן בפתחו של בית העסק, קיבל את פניו בנועם ובחן במבטו את האיש הצעיר שהגיע משום מקום.

"אני צריך עבודה ומקום לישון בו," אמר יוסף.

בעל הבית הביט בו בחצי עין והשתהה קמעה. "תבוא מחר בשמונה בבוקר," אמר.

אולי הייתה זו הפשטות שבה הציג יוסף את בקשתו, או ציפיותיו הנמוכות. אולי הנחישות והרצינות שקרנו ממבטו הישיר והחודר. כך או כך, מאותו רגע השתנה מסלול חייו לבלי היכר.

לכל הדעות, ועוד טרם הצדיק זאת הלכה למעשה, כבר נחשב יוסף הצעיר לסיפור הצלחה מקומי בעיני בני השכונה היהודית זעיר בורגנית שנקלע אליה, ושבניה, כמותו, היו ברובם מהגרים, ותיקים יותר או פחות. קרוב לשנתיים היטלטל בדרכים, פליט חסר-כל אשר הגיע מאירופה שהלכה ונשסעה תחת גרמניה הנאצית, וחיפש את כוכבו באחת ממדינות דרום אמריקה, היכן שיצלח, ללא שפה, ללא קרובים, ללא מזון סדיר ולא אחת גם ללא קורת גג להעביר תחתיה את הלילה. והנה, באחת, נקרתה בדרכו הזדמנות, ולא איש כיוסף ייתן לה לחמוק מפניו.

מהר מאוד הוא התגלה כעובד קפדן ומסור שאינו מבזבז זמנו על שיחה בטלה, שמקמץ במילים ובמשך הפסקת הצהריים היומית, שלא אחת אף ויתר עליה, שלא כמו הנוהג המקומי לעצור את הזמן מלכת בזמן הפסקות האוכל. תוך זמן קצר יחסית, יהפוך בעל הבית שלו לחותנו ויפקיד בידיו את היקר לו מכול, את בתו היחידה ואת בתה, נכדתו, פרי נישואיה הראשונים.

היה יוסף עובר מדלת לדלת, מציע את מרכולתו או קונה בגדים משומשים שאנשים שמחו על ההזדמנות להיפטר מהם, ותחושת הממון המחליק בין אצבעותיו רק הגבירה את נחישותו.

"תהיה לי כאן רשת של חנויות בגדים," אמר לאשתו בערב אחד, זמן קצר לאחר נישואיהם באותה תערובת מוזרה של יידיש, ספרדית בסיסית ופולנית שסיגל לעצמו.

"אהה..." השיבה ומיהרה להשכיב את לאה לישון.

"כן, רשת של חנויות. זה יקרה," אמר לה שוב בטרם לנו את שנתם. או שאולי אמר זאת לעצמו.

ביום המחרת הצליח לשכור חנות ראשונה באחד מאזורי המסחר ההומים בעיר. "זו רק החנות הראשונה. תהיינה עוד," שב והתעקש וניצוץ בעיניו. זמן קצר לאחר פתיחת החנות הראשונה והצלחתה, פתח את השנייה. בדמיונו ראה כיצד נקבע שלט מעל החנויות שתישאנה את שמו, וכיצד משחרים לפתחן כל נכבדי הקהילה המקומית ושועיה.

"אני צריך את עזרתך בחנות החדשה," אמר לה ערב אחד.

"בסדר," השיבה, ובינה לבין עצמה תהתה על האיש הזר שעמו חלקה את חייה, שעמו קיימה מעגלים של קרבה ואינטימיות לצד זרות ושונות. היא הסתירה את פליאתה ואת האי-נחת שחשה בשל האקראיות שבה עדכן אותה לגבי המהלך העסקי החדש שביצע. מילא שרב היה הנסתר על הגלוי לה בכל אשר אירע בחייו טרם הכירה, אבל גם על עסקיו הנוכחיים לא ידעה יותר מדי. היא תהתה אם היא רוצה לדעת יותר או שעדיף כי תסתפק במה שמצא לנכון לספר לה. במובן מסוים, סברה, ייטב אם לא יגעו במה שאינו מחויב המציאות, כך יוכלו יוסף והיא לקיים ביניהם את אותו חוזה בלתי כתוב של חיים משותפים ומסגרת משפחתית שהתאימה להם, או לכל הפחות התאימה לה.

כבר למחרת התייצבה בחנות הבגדים שזה מקרוב נפתחה, וכך אפשרה ליוסף לצאת לסידוריו הרבים ולפעול להרחבת עסקיו.

"יוסף כבר פתח שתי חנויות, ויש עוד כמה בדרך," זרקה בפני מעגל חברותיה יום לאחר מכן, במפגש הקפה המסורתי שנהגו לקיים זה שנים, פעמיים-שלוש בשבוע בשעות אחר הצהריים. היא אמרה זאת באגביות ובלא מעט גאווה. "כן," ענתה לשאלותיהן הסקרניות, "יש לו תכנית מסודרת. הוא רוצה להקים רשת, אתן יודעות, כמו שעושים באמריקה," והמילה אמריקה התגלגלה בפיה כמו כל פרטי אותה תכנית מנצחת פרושים בפניה. היא נפעמה מול מבטי ההערכה שנתלו בה ושזמן כה רב לא זכתה בכמותם. "כן, הצטרפתי לעסק," הוסיפה בזחיחות קלילה, וידאה שדבריה עד כה הובנו כהלכתם. "מעכשיו תוכלו לבקר אותי בחנות החדשה." לראשונה זה שנים הרגישה שווה בין שוות. האדם שעמו חלקה את חייה לא הוא שעורר בה את תחושות הערך העצמי שהתחזקה בה, אלא עצם שיפור תדמיתה בעיני חברותיה והיותה אישה נשואה לבעל מצליח המשתף אותה בעשייתו אחרי שנים רבות מדי שבהן ידעה בדידות ושוליות חברתית מעליבה.

בבוקר למחרת, בזמן ששירתה את לקוחותיה, נדדו מחשבותיה בלי הרף אל מאורעות ליל אמש. היא אמנם העניקה ללקוחות אותו יחס אדיב ומתחשב כתמיד, הקפידה להעתיר עליהם מחמאות ולהתאים להם בגדים על פי מידתם וסגנונם וגם לגרוף לקופתה את תמורת הסחורה, אלא שהפעם הם היו טרחנים וטרדנים מהרגיל, והיא המתינה בקוצר רוח לתום יום עבודתה. דווקא בתקופה שבה החל עמלו של יוסף להעלות פירותיו ועסקיו פרחו, דימתה כי הגיע המועד לבסס את התא המשפחתי שהקימו ולהביא לעולם ילד. זה חודשים שרמזה לבעלה על רצונה בילד. סבורה הייתה שישמח וירצה בו כמותה. "ילד משלנו," אמרה לו באחת מהפעמים שבהן העלתה את הנושא לשיחה וכמיהה בקולה, "שיהיה שלך ושלי. מה, לא תרצה בו?" יוסף הנהן בתגובה שניתן היה לפרשה כרצון המתבונן בה. "ילד שימשיך את העסקים שלך," ניגנה בהזדמנות אחרת על מה שזיהתה כמרכז עניינו בחיים. "אתה כבר לא צעיר, אתה יודע, כדאי שנחשוב על זה." יוסף שתק.

אמש כבר לא יכלה עוד. "אני רוצה עוד ילד," אמרה, בתקיפות. "לא ענית לי..." דרשה במפגיע כשיוסף התמהמה בתגובתו.

"והרי יש לך, יש לנו... ילדה," אמר לה ולגם מהתה החם שמזג לעצמו, לופת את הכוס בשתי כפות ידיו, כביכול כדי לחממן, אך בעוצמה שחשפה טפח של מצוקה. הוא, שנזהר תמיד מלדון בענייניהם האישיים, שקיבל את הדברים ביניהם כהווייתם ושיתף פעולה בכל שביקשה ממנו, שלא התערב מעולם בחיי הבית והמשפחה ואפשר לה לעצבם ולנהלם כראות עיניה, שלא ציפה ממנה בעצם לכלום, רק שתניח לו, חש לפתע באיום ונרתע מהכבלים שביקשה לקשור אותו בהם.

"לאה כבר בת שמונה," ציינה ביובש, כאילו על ידי אזכור הגיל הבהירה כי מעבר לרצונה בילד, עומדת לדיון גם טובתה של הילדה.

"אבל... אם יהיה לך תינוק..." החל יוסף לומר, והרגיש שתירוציו הולכים ואוזלים. יהיה לך תינוק... חזרה בלבה על מילותיו ובוז עלה בה, מה זאת אומרת "לך"? מה, צעצוע אני עושה לעצמי? התינוק יהיה שלנו, של שנינו, או... אולי בעצם לא? "אם יהיה לך תינוק," חזר יוסף בביטחון על מילותיו, "לא תוכלי לסייע לי בחנויות ותהיי עסוקה כל העת. זה יפריע לתכנית שאני עובד עליה בימים אלה, של פתיחת מפעל בגדים משלנו."

היא האזינה לו כשפרט בפניה את פרטי העסקה ולא ידעה איזה חלק מהם הלם בה יותר: התלות שיצר יוסף בין הבאת ילד לעולם לבין הסיוע שהוא מצפה לקבל ממנה בעסקיו או התגלית המפתיעה שנחשפה בפניה במקרה, לפיה יש בכוונתו לפתוח מפעל בגדים. לא אכפת לי הרעיון עצמו, חשבה ותחושת עלבון צרבה בה, אבל אפילו מילה אחת לא שמעתי ממנו בעניין... היא מצאה עצמה נבהלת: "מהיכן לקחת כסף להקמת המפעל?" שאלה וחששה מהתשובה.

"יהיה בסדר, נסתדר," אמר יוסף ולפת את כוס התה החמה קרוב קרוב לפיו, והתבונן בריכוז רב באדים המהבילים שעלו ממנה.

"מהיכן?" דרשה לדעת. יוסף שתק. "שאלתי מהיכן הכסף," חזרה על שאלתה בטון תקיף שהפתיע אותה ובשרה נעשה חידודין חידודין. פחד צמרר את גופה.

"משכנתי את דירתנו," פלט לבסוף, מבטו הושפל והוא נמנע מלפגוש את עיניה. דירתם, שרכש מידי משכיריה לאחר שהחל לראות חיל בעסקיו, נסכה ברעייתו תחושת ביטחון ורוגע. כעת, כפי שהתברר לה במקרה, שם יוסף נכס יחידי זה שהיה ברשותם על קרן הצבי.

"אני לא מאמינה..." מלמלה ונשענה על כיסאה לאחור. המילים נעתקו מפיה.

גם ליוסף נגמרו המילים. זו הייתה שיחה ארוכה מדי ופולשנית מדי עבורו, והיא קוממה אותו ועשתה שמות בנפשו. מחד גיסא חש כפושע המסכן את משענתם היחידה של התלויים בו, ומאידך גיסא כעס עד מאוד כי עליו לתת דין וחשבון על צעדיו בפני מי שלא ראה בו בר הבנה או דעה בנושא.

עוד שנים רבות אחר כך תזכור רעייתו את אותו הלילה בבהירות. משום שבלילה ההוא נתחוורה לה מהותה האמיתית של השותפות שנרקמה ביניהם. אחת היא הימנעות מעיסוק בענייניו מתוך בחירה ונוחות שלה, ואחרת היא הידיעה המוצקה שהוא אינו רואה בה חלק מעולמו ומנהל את חייו, גם בתחומים הנוגעים ישירות אליה, הרחק מעיניה. עלבון צרב בה, היא זוכרת. שוב, ברגע, צפו ועלו רגשי נחיתות שליוו אותה לאורך כל שנותיה כאישה גרושה, ושנדחקו לקרן זווית מזמן שהייתה שוב לאשת איש, ערך שסביבתה כה הוקירה והיללה ושעל כן הייתה חשיבותו רבה בעיניה. בשנים שתבואנה עוד תשוב ותחווה את תלישותו זו ממנה פעמים רבות ושוב לא תבין מיהו האיש שעמו היא חיה.

בסופו של אותו לילה אמר לה יוסף כי הוא מוכן לעשות לה ילד.

משהגיעה הביתה החלה להכין את עצמה לקראת הערב, לקראת בואו של יוסף. באופן מפתיע היא הצליחה לדחוק הצדה את תערובת הרגשות שליוו אותה מאז ליל אמש ולאורך כל היום ואפשרה לתחושת ריגוש מענגת שנמהלה בציפייה מתוחה להשתלט עליה. כמו כלה ערב חופתה אני, אמרה לעצמה. או נכון יותר, כמו כלה מיד לאחר חופתה הראשונה ורגע לפני ההתייחדות הראשונה שלה עם בעלה. יהיה לנו ילד, כן, ילד! התרונן לבה, וצמרמורת נעימה חלפה בגופה, מפתיעה במתיקותה, מביכה.

אותו ערב השאירה את לאה בבית הוריה, שכמו תמיד שמחו ליהנות מנוכחות נכדתם ולא שאלו אותה על פשר הפעילות המיוחדת בעיצומו של שבוע עבודה. הייתה זו התרחשות יוצאת דופן בהתנהלות המשפחה, אך היא התקבלה ללא שאלות מיותרות ומתוך הנחה מודעת פחות או יותר לכך שמה שלא דנים בו גם לא בהכרח קיים.

לבדה בביתה התקלחה ארוכות מהרגיל, התמכרה למים החמים והמרגיעים שזרמו על גופה באין מפריע ועינגו את עורה במגעם המלטף והחושני. היא לבשה כתונת לבנה ונקייה שריח סבון הכביסה העדין הורגש בה, פרמה את שערה השחור, האסוף דרך קבע במקלעת סביב ראשה והניחה לו לצנוח בכבדות על כתפיה. אחר הברישה אותו מעדנות והחדירה בו ברק ורכות. "מאום לא יקלקל לי את הלילה," אמרה לדמותה שנשקפה אליה מן המראה בחדר השינה ועליצות נמלאה בה. "הלילה אני עושה לי ילד!"

היא הייתה גבוהה יחסית, ומלאה בגופה. עורה הבהיר נטה לגוון אדמדם. עיניה השחורות כהות השרו חוסר שקט על הסובבים ובמרכז פניה בלט אף גדול ועבה. לו טיפחה עצמה קצת יותר, לו הקפידה יותר על לבושה ועל יציבתה, יכלה בקלות להיראות נאה למדי, לחששו מאחורי גבה, אך תחת זאת הכבדות שעלתה מתנועותיה, הרתיעה ששידרה מפני גופה, מקרסוליה העבים ומזרועותיה המלאות, היו לסימן ההיכר שלה.

יוסף חזר לביתו אותו ערב נבוך וחסר שקט. גם הוא נסער משיחתם אמש. עבר עליו לילה נטול שינה ויום מרובה מחשבות. היה ברור לו שדף חדש נפתח ביחסיהם, והוא כלל לא היה בטוח מה טיבו, והאם יוכל להסכין עמו. גם במסגרת משפחתית נשאר תמיד זאב בודד ומשוחרר מכל תלות. וכעת? מה פתאום הסכמתי לכך? חשב, אך הבין היטב את הסיבה להסכמתו. צביטה עזה שחש בלבו זעזעה אותו והוא הניח את ידו על חזהו והחל לעסותו, ניסה להרחיק ממוחו שברי תמונות וקולות מימים אחרים, ממקומות רחוקים.

חושי ההישרדות החדים שפיתח קלטו מיד עם כניסתו הביתה את אותות ההתרגשות שפיעמו באשתו הממתינה לבואו והוא התכווץ בתוך עצמו. קרבה ואינטימיות היו רגשות שלא יכול היה לחוש הלילה. גם בימים כתיקונם נקט איפוק רב ותכליתיות נטולת גילויי חיבה מיותרים במעשה האהבה, ואף זאת בסופי השבוע בלבד, ואילו הפעם? איך יוצאים מזה? שאל את עצמו, אך ידע שעליו לעמוד במילתו.

את "המשימה" הובילה, שלא כמו בדרך כלל, רעייתו. לראשונה בחייהם המשותפים חש שאין הוא שולט בעניינים, דבר שהוסיף על מבוכתו ופגם בתפקודו. אבל נראה היה שלה כלל לא אכפת. חיוניות השתלטה עליה והייתה מפתיעה בעוצמתה, אך במקום שתסחף עמה את יוסף, גרמה לו להתרחק. כמו אינני אלא אמצעי, חשב לעצמו, מתקומם משהו נגד עודף היוזמה שהושפעו עליו ודרשו ממנו השתתפות פעילה. ואולי עדיף כך? תהה. אך ככל שהעמיק במתרחש, התקשה לספק את מבוקשה.

רעייתו הייתה שבויה במערבולת תחושות מענגת שנבעה מכוונונה למטרה. דווקא בשפל רגשותיה כלפי יוסף ניסתה למצות את הלילה. זהו ילד האהבה שלי, חזרה ושיננה לעצמה והתמכרה לזרמים המחשמלים שזעזעו את פנימיותה. זהו ילדי שלי, פרי יצירתי, ואני אוהבת אותו כבר מרגע זה וקושרת נפשי בנפשו, ואיש, אף לא יוסף, ימנע זאת ממני.

יוסף לא מנע זאת ממנה. כמיהה עזה שהתעוררה בו לאותם מחוזות שנצר בזיכרונו הציתה בסופו של דבר את דמו. טרוף חזיונות נצמד גופו אל גופה של רעייתו בהרמוניה שלא הייתה בה נחמה אלא לפיתה הדדית של המבקשים להציל את נפשם. רגע לפני שנפל שדוד ומותש וכל נים ועצב בגופו הוצפו עונג, פלט מפיו צעקה רמה ובלתי נשלטת: "מירה, הוי מירה." ושקט.

באחת התנערה רעייתו לשמע השם שפילח את חלל חדרם. מפסגת הנאתה אשר לא ידעה כמוה צללה לתהומות שעומקם לא ישוער. מתחושת כוח שליוותה את יומה והגיעה לשיאה הלילה, שבה אל גודלה הטבעי והייתה שוב מוכה ופגועה. היא זזה מעמו, גופה עוד פועם בעונג, אך נפשה מנותצת.

אחרי אותו לילה החלה לפתח כלפי יוסף טינה עמוקה ומרירות שחיפשו אפיקי ביטוי נאותים, שלא הותירו מקום לספק אשר לדעתה עליו. עם זאת, היא הקפידה לא להגדיש את הסאה כדי שחלילה לא תתפרק המסגרת שכה חרדה לקיומה.

יוסף קלט אנה חזר בנפשו ולהיכן יחל גופו. ולא, הוא כלל לא חש מבוכה, נהפוך הוא. תחושת שחרור והקלה מילאה אותו, כמי שחשף סוד גדול שנשא עמו ואשר עצם חשיפתו יצרה מציאות שעל הסביבה, ולא עליו, להתמודד עמה. באותו לילה נם את שנתו כתינוק, בשלווה ובנינוחות גדולה, כזו שלא התיר לעצמו זה זמן רב.

* * *

הייתה שעת בין ערביים והשמים היו נתונים בשלב המאבק היומיומי בין החושך לאור. זוהר כתום וחזק נמהל בצבעי הלילה שהגיחו אל כיפת השמים בביטחון של מנצחים. רגע לפני שתפנה את הבמה כדי לשוב ולכובשה עם שחר, ניקר בשמש אותו חשש מטריד שמא בינתיים, במהלך שלטון החושך, ישתנו סדרי עולם שימנעו ממנה לחזור ולהפיץ את אורה וחומה למחרת. מנגד, פרש הלילה את סדיניו הכהים אט-אט על פיסות הקרניים הכתומות, הנמוגות, וכבש את מקומו בעולם.

ככל שהתכהתה כיפת השמים, כך התחזקה אצל אפי תחושת הדכדוך וגבר בו הרצון להימלט אל ביתו ולהותיר את אמו ואחותו למצוא פתרון למצב. וכי מה יש ביכולתו לעשות? הרי קשריו עם אביו היו ממילא רופפים והצטמצמו למינימום ההכרחי. חילופי הדברים שניהלו סבו בעיקר סביב המריבות בבית וניסיונותיו להשיב את השקט בין הוריו על כנו, עד לפעם הבאה, כמובן. לגמרי לא היה לו ברור כיצד נכנס לתפקיד המתווך שכלל לא רצה בו. גם לו ניסה, לעולם לא יכול היה לשמש מה שנקרא "מתווך הוגן", כי נטה תמיד לטובת אמו, או נכון יותר, נגד אביו.

בעצם, חשב לעצמו, היה זה ניקו שכפה עליו משימה מפוקפקת זו, שהרי ביצעה במשך שנים במיומנות מעוררת התפעלות, כמו דברים רבים שעשה ביעילות ובחום אנושי כובש. הוריו נשמעו לו ולא זזו ימינה או שמאלה מבלי לקבל אישורו או לשמוע את דעתו, גם אם הדברים לא הוצגו כך. אפי התבונן בו מן הצד בהערצה מהולה בקנאה ובכעס על העולם כי לנצח יעמוד בצל אחיו הגדול ולא יוכל לו. אלא שיום בהיר אחד הודיע ניקו שהוא נוסע למרחקים, ולא סתם מרחקים, אלא לדרום אמריקה, ערש המקורות המשפחתיים ומחוז ילדותם. שם, אמר, "יכניס סדר בחייו ויקבל תובנות אמיתיות לגבי משמעותם." איזה ניסוחים, לעג לו אפי במחשבותיו ותחושת המרירות התעצמה בו בכל פעם ששחזר את בחירת המילים. סדר בחיים, אה? קיבל הצעת עבודה בחו"ל ועטף אותה בהסברים יפים כדי שלא נחשוב שנטש אותנו. אלו הרי מילים ששתלה בפיו רעייתו היקרה. ניקו מעולם לא יכול היה לנסח בעצמו משפטים גבוהים כאלה. כמו שלבטח לא היה זה הוא שבחר את שמו העברי החדש. מה רע היה בשם שנתנו לו הוריו, חזר אפי על השאלה שהתחבט בה לעתים כה קרובות. אין זאת אלא חלק מניסיונו הנואש של ניקו להיטמע כליל בהווייתה של אילה, רעייתו הצברית שהערצתו אליה ניכרה לעיני כול. כל דבר שניקו פעל בו בוצע בדבקות ובעוצמת רגשות סוחפת שהותירה את כל סובביו מאחור. כה סמלית הייתה בעיני אפי הבחירה בשם נדב כתואר הממצה את אישיותו של אחיו. עצם השימוש בשם הרגיז אותו, כאילו באמצעותו התחדד השוני ביניהם ובלט לעין. במסגרת המשפחה הקפידו ניקו ורעייתו להשתמש בשמו המקורי, ועובדה זו התמיהה וקוממה את אפי עוד יותר. "אז מה?" התריס, "שם אחד לא הספיק לכם אז הוספתם גם שם תואר? או שהכול נעשה לצרכי תדמית חיצונית בלבד? הצלחת, אילה!" עקץ את גיסתו וכיוון חציו כלפי אחיו. למען האמת, הזכיר אפי לעצמו, לא היה לו דבר נגדה, הוא אפילו חיבב אותה והקשר ביניהם היה נעים וחברי, אבל השפעתה הרבה על אחיו איימה להרחיק את ניקו מהוריו ולהותיר אותו בודד בהתמודדות עמם.

וכך, באחת, אשר יגור בא לו. מרגע שנטל ניקו את עצמו ואת רעייתו ונסע הרחק, נפלה משימת גידול ההורים על כתפיו של אפי ששחו רק מעצם המחשבה על כובד הנטל. עייפות השתלטה על חייו.

* * *

מחמל נפשי,

שאלות ותהיות רבות מתרוצצות בראשי בימים אלו וטורדות את מחשבותיי. וכתמיד, אני מרגישה צורך עז לחלוק אותן עמך. אולי כך הן תתבהרנה, אולי כך ישוב השקט אל משכנו בתוכי. אני תוהה מה מקדם אותנו ומה מגביל. מה ממשיך להריצנו ומה מעגן אותנו בקיים ובנמצא. יוסף עדיין איננו, ואני איני מוצאת מנוחה לנפשי. מה מביא אדם בגיל כה מתקדם לחפש נתיבים שטרם הלך בהם ולהצהיר במעשיו, בפני כל הכרוכים בחייו, כי לא לחייו הנוכחיים פיללה נפשו? מהי אותה בעירה פנימית שכנגד כל הסיכויים דוחקת בו לחתור אל השגת האושר והשלווה המיוחלים? האם זו גדלות או שמא דווקא אנוכיות בהתגלמותה? ולמה חיכה שנים כה רבות? הרי הוחרד משלוותו תמיד ולא התיר לעצמו רגיעה, הרי ברור היה לכול שחייו אלו הינם רק תחנה במסע מסובך שאין בו מצפן ואין הם עונים על כל מאווייו, חלומותיו, תשוקותיו. אני חושבת זאת לעצמי, ונכמרים עליו רחמיי. יכולתי זו להבינו לא תקל על חיי. רעד אוחז בי כי אני יודעת היטב שאסור לי, פשוט אסור לי להביע תחושות אלה בקול רם, ועליי להדיחן ממחשבותיי בעומדי מול נדב ומשפחתו. הזעם המתפרץ כלפי יוסף הוא רב ועצום. הותר מבחינתם הרסן, וכל מגבלה או איפוק בדיבור שהיו מקובלים בעבר, איבדו מכוחם. הסיפורים המגיעים אל אוזניי אינם מחמיאים כלל וכלל, אך מי כמוני יודעת שלמטבע שני צדדים. נשוא הזעם אינו נמצא שם על מנת להגיב. זוהי בחירתו. האם בהכרח זה הופך אותו לאשם ופוגע?

זכור לי היטב כי אחרי שנשתרגו נשמותינו ניסינו להבין מדוע אין המצפון מציק לנו בשל חוסר יושר כלפי מי שחולק עמנו את חייו ומדוע איננו חשים עצמנו פוגעים. "את," אמרת לי, "הנך חלקת האלוהים הקטנה שלי. החיבור המופלא הזה אשר בינינו," אמרת, ואני חשתי כי מתוך נפשי אתה דובר, "מוציא ממני יסודות רוחניים ורגשיים שלא הייתי מודע כלל לקיומם עד שנכנסת לחיי. אולי בכלל," הרהרת בקול, "האדם מפוצל בתוכו מטבעו? אולי הוא זקוק לחיות בכמה רמות, בכמה מישורים, והאיזון הפנימי מתרחש באמת רק כאשר הוא מסוגל לשלב ביניהם מבלי לפגוע בסובבים אותו?"

כעת, כשמדד ההשתלבות במעגל המשפחתי נבחן על פי עוצמות הכעס כנגד יוסף, אני מוצאת עצמי מורחקת, מובדלת, ונוסחת האיזון העדין שהגדרת ואימצתי, התערערה.

אני חשה כציפור נטושה בקנה, שכנפיה כבולות ובשירתה אין חפץ. לו יכולתי הייתי עפה אליך על אותם זרמי רוח המשייטים מאליהם לגמוע קמעה מחוזקך ומחוסנך, לנשום עמך אוויר צח ומרענן ולהתרפק על קבלתי כאדם על כל אשר לי וכפי שהנני. הייתי שבה אזי אל קני במשק כנפיים משוחרר לשמור על חלקי עמהם ולהיות עבורם, אם יחפצו.

* * *

היעדרו של יוסף נכנס אל יומו השלישי וכבר לבש ביטויים מוחשיים. רעשי הבוקר הקבועים הכרוכים בקימתו נאלמו. כוס התה שלו אשר רק בה נהג לשתות, נותרה מיותמת על גבי מתקן ייבוש הכלים התלוי מעל כיור המטבח, ואיש מבין הנמצאים בבית לא העז להזיזה ממקומה. כורסת העץ שבה נהג לשבת, שרצועות העור האדמדמות שנשזרו בה שתי וערב כבר נתעצבו לפי תבנית גופו, התרוקנה מנוכחותו, תכניות הטלוויזיה שנבחרו לצפייה השתנו ונבחרו לטעמם של אפי או לאה - שהיו כעת לדיירי משנה בבית. ערימת העיתונים שנהג לצבור על מנת לגזור מתוכם קטעים נבחרים שמצא אותם ראויים למשמרת נותרה בפינתה בסלון כאבן שאין לה הופכין. גם הטיול המסורתי שקיים מדי יום ביומו סביב שכונת מגוריו, בכל מזג אוויר ובשעת ערב קבועה וכה מדויקת עד כי ניתן היה לכוון לפיו את השעון, חדל מקיומו.

"אני מתגעגע לשגרה שלנו," השיח אפי את לבו בפני סיגל רעייתו כשחזר באותו ערב מבית אמו עייף ומותש רגשית. "אני מוצא את עצמי מתגעגע למנהגים קטנים ופעולות שסיגלנו לעצמנו - אלו שדווקא מהן אנחנו מנסים לא אחת לברוח בשל מיאוס, שעמום, קיבעון או כל ביטוי אחר שמסביר מדוע הן לא טובות לנו." סיגל הנהנה והקשיבה לו. גם היא לא ידעה מה יוכלו לעשות. "אבל הנה, השגרה הפכה לכמיהה ומשאת נפש, כי דווקא בה מתגלמת יציבות שמגינה ומסוככת עלינו." סיגל הגישה לשניהם כוס קפה ועוגיות בית טעימות מעשה ידיה והתיישבה לידו. אפי חלץ את נעליו, נשכב על הספה, עצם את עיניו והניח עליהן זרוע.

"אתם כאילו יושבים שבעה," אמרה. "אתם מתאבלים ועוד לא יודעים על מה. האם את עצם היעלמותו אתם כואבים או את החירות שנטל לעצמו להשתחרר מכם?" אפי שתק ולא הביט בה. "האם על חייכם שהוסטו ממסלולם אתם בוכים?" היא שאלה. "או על ההתמודדות הבלתי נמנעת עם חידת חייו של יוסף?"

"את מבינה מה הוא הטיל אל פתחנו? להיות אחראים לאמא ולכרוך עצמנו שוב בחיי היום־יום המדכאים שלה!" אפי ידע שהעול הכבד הזה מוטל ברובו על שלושתם, עליו, על לאה, ובמידה בלתי מבוטלת גם על סיגל וידיעה זו העיקה עליו.

"כן, הבנתי כבר שאנחנו בבעיה," אמרה סיגל. אבל כמי שהכירה היטב את הקוד המשפחתי והיטיבה להתאים עצמה אליו, מיהרה להוסיף: "זו באמת מכה קשה לאמא שלך, אין ספק! אבל אנחנו נמצא את הדרך להתמודד עמה."

ואכן, חייהם של לאה, אפי ואמם נעצרו מלכת. ביומיים הראשונים להיעלמותו של יוסף שהו שניהם בבית אמם במשך רוב שעות היום, סבבו סביב לה וקיוו ש"משהו" ישתנה. אך ככל שנקפו השעות הבינו כי עליהם להיערך לקראת מציאות חדשה שנקלעו אליה.

"אי אפשר להשאיר אותה לבד," אמרה לאה בבוקרו של היום השלישי. היא גררה את אפי לשיחה קצרה במרפסת המטבח כאשר הייתה בטוחה שאמם רחוקה מטווח האזנה, "זה ברור לך, נכון?" אפי הנהן. לאה הקדימה אותו וקבעה את כללי המשחק ביניהם. "וברור לך גם שנצטרך לחלוק בכך," הוסיפה. "יש לי בת בצבא שעומדת להשתחרר ונער מתבגר בבית ו... זה רק שנינו פה, אתה יודע, לפחות כרגע." העווית שעלתה על פניה ביטאה היטב את אי-שביעות רצונה מכך.

"גם לי יש ילדים," מחה אפי.

"ויש לך גם את אשתך סיגל," אמרה מיד, להזכירו שמעמדם האישי השונה מקנה לה זכויות, משום שחובות ממילא יש לה יותר.

אז הם לא השאירו את אמם לבד, שהו במחיצתה לאורך היום כולו, לעתים ביחד ולעתים בנפרד, תמרנו בין הבתים שלהם ומחויבויותיהם לבין בית אמם, ובעיקר השתלבו לאטם בתחושת הדכדוך שלה והפכו לקהל שבוי לקינתה על מר גורלה.

"רק לפני שבוע אמרתי לו ללכת לרופא," אמרה ללאה ולאפי בבוקר יום המחרת. "הזכרתי לו שמזמן לא עשה בדיקות. הוא הרי לא היה זוכר. מי? מי דאג לו אם לא אני?" קולה הורם והיא טפחה בידה בחזקה על חזה. לאה הנהנה מוכנית. אפי שתק. "למי היה אכפת ממנו, אם לא לי?! כפוי טובה שכמותו... שיהיה בריא! אבל העיקר שהוא אינו יכול יותר לסבול את החיים האלו," חזרה בלעג על מילותיו של יוסף אליה. "הוא אף פעם לא דאג לי ככה! ממש לא," רטנה בכעס והנידה ראשה ימינה ושמאלה. לאה עסקה בהטלאת מכנסי הג’ינס של מיגל, בנה הצעיר, מיכה, כפי שכינו אותו בבית הספר, שהיה נער עתיר מרץ ובגדיו נדרשו לתיקון חדשות לבקרים. שהותה רבת השעות בבית אמה אילצה אותה למצוא לעצמה דבר מה לעסוק בו. את מלאכת התפירה, נזכרה ונעצה את המחט בבד הנוקשה, לימדה בילדותה לא אחר מיוסף, אבל כעת, משעלה בה הזיכרון, היא הרחיקה אותו מעליה במהירות ובשאט נפש. אמה הוסיפה לדבר ולאה הנהנה בראשה מדי פעם או המהמה.

"כבר מהתחלה ידעתי שיש בו משהו מוזר. ידעתי! הרגשתי את זה. נו... אחד שהגיע משום מקום, לך תדע מאיפה... מבּוֹיְיבֵּרִיק בטח. אבל אבא שלי זכרונו לברכה כל כך חיבב אותו, וכל כך רצה שאתחתן, כן, בשבילך לאה, בשבילך, כדי שתהיה לך משפחה של ממש, אז זה מה שעשיתי... ותראי..." הכול הותר פתאום. לא זו בלבד שחשפה בפני ילדיה חילופי דברים שראויים היו להישמר בד’ אמותיהם של יוסף ושלה, אלא שהיא לא היססה לסחוף גם את לאה אל מעגל החייבים לה.

"די, אמא," דרש אפי. היא השתתקה ושקעה עוד אל עצמה ואל כורסתה.

"ממתינים," אמר לניקו בשיחת הטלפון באותו ערב.

"אבל צריך לעשות משהו, לא? לשאול אנשים, לבדוק את הניירות שלו, לא יודע מה."

"נו, באמת, ניקו, אין את מי לשאול. וצריך לתת לזה קצת זמן לפני שהופכים עולמות," השיב בקוצר רוח. "בדקתי במשטרה, זה אפילו לא מוגדר היעדרות, כי הוא יצא את הבית מבחירה ועם תיק וציוד אישי."

"וזהו? אין משהו שניתן לעשותו?"

"אין לי מושג ניקו, ואם אתה יודע מה לעשות או את מי לשאול אתה מוזמן לעשות זאת, אני," הדגיש בחוסר סבלנות, "לא יודע!"

"איך אמא?" ניקו לא התעכב על עקיצותיו של אפי.

"כמו תמיד רק הרבה יותר," ענה אפי, נזהר במילותיו משום אוזניה החדות של אמו שנהגה לצותת לשיחותיהם של בני משפחתה ולהטיח בהם את מילותיהם בהזדמנות המתאימה.

אמם חזרה וטענה שאינה זקוקה לעזרה וסיוע וכי אל להם להטריד את עצמם בגינה, אבל נכנעה, כמעט בהנאה, לתשומת הלב הנבוכה והבלתי ממוקדת שהופנתה אליה מצד ילדיה במנות גדושות, כמי שקיבלה על עצמה את הדין. הרשות שניתנה בידיה לחוש אומללה, חסרת אונים ואובדת עצות מוצתה על ידה במלואה. אך לא כל ילדיה היו עמה בשעת משבר זו. דווקא ניקו שבו ראתה את אהבת חייה הגדולה, נותר רחוק ממנה.

"אני לא יכול כרגע לקום ולנסוע," הסביר לאמו ומצוקה בקולו, מיד אחרי שלאה עדכנה אותו בהתרחשויות. "אני אצטרך כמה ימים כדי להתארגן. אמרתי ללאה," הוסיף, "ואני מקווה שבכלל לא יהיה בכך צורך. בכל מקרה, אני אתקשר אלייך מחר, ואדבר עם אפי."

"בסדר ניקו," סיכמה אמו, "אבל זה לא אותו דבר..."

"אני בטוחה שהיה רוצה להיות כאן איתנו," אמרה באותו ערב, ואנחה עמוקה פרצה מחזה, "אני בטוחה שהוא סובל, אני הרי מכירה אותו. זה לא שאני צריכה אותו כאן לידי, והרי את ואפי עושים בשבילי יותר ממה שצריך, אבל כואב לי עליו, כי אני יודעת שהוא היה רוצה להיות עם כולנו ביחד, אם... אם היו נותנים לו," היא המתיקה עם ילדיה מבט של מביני דבר. "והוא הרי בחור כל כך טוב..." פרץ דמעות נוסף השתלט שוב על אמם, ולאה מיהרה להרגיעה.

"אמא זקוקה לך," אמרה לניקו למחרת, ביום הרביעי להיעדרותו של יוסף. "אתה יודע עד כמה היא קשורה אליך ומחשיבה את עצותיך," הוסיפה מבלי שהספיק להגיב. "אני מבינה שזה לא פשוט ושאתה נמצא במרחק רב מכאן, אבל אתה צריך לראות באיזה מצב היא נמצאת על מנת להבין זאת באמת. הוא שבר אותה, פשוט שבר אותה, בעיניי הוא אף פעם לא היה שפוי לגמרי, אתה אמנם החזקת ממנו, אין לי מושג למה. אולי עכשיו תתחיל להבין עד כמה צדקתי."

"לאה," השיב ניקו, "איני בטוח שזו העת לעסוק בחשבונות עבר, מי צדק ומי לא..."

"שוב אתה מגן עליו?" קטעה אותו לאה, "אני מסבירה לך שאמא שלך סובלת, והייתי מצפה ממך שתתנהג בהתאם."

"מספיק, לאה" השיב ניקו וחש שסבלנותו פקעה, "די עם הטפות המוסר הללו. אני כבר ’ילד גדול’. אני מבין היטב את מצבה של אמא, אבל אני מבין גם שאבא נעלם..."

"נעלם?" התפרצה לאה, "הוא הלך כי הוא רצה ללכת. איפה נשמע דבר כזה?" היא המשיכה, "בגיל מבוגר כל כך לקום בוקר בהיר אחד ולנטוש את הבית ואת האישה שהקדישה את כל חייה בשבילו, שגידלה את ילדיו, שכיבסה לו את בגדיו, אפשר לחשוב מה מחכה לו שם בחוץ. נוסף לכול, אמא ממש ’מתה’ מבושה. היא לא רוצה להוציא את האף החוצה פן אנשים ישאלו שאלות והיא לא תדע מה להשיב. היא לא רוצה לראות אפילו את הנכדים. לו ראית אותה ברגעים אלו היית עוזב הכול ועולה על המטוס הראשון ארצה. אין לי שום ספק שאילה יכולה להסתדר קצת בלעדיך..."

"אמרתי שאגיע תוך שבוע," אמר ניקו, "זוכרת?"

"כן, זוכרת, אבל..."

"די, לאה. הבנתי. לילה טוב," אמר והניח לאטו את שפופרת הטלפון במקומה, ונותר לשבת במקומו מכונס ומסוגר בעצמו, ומבטו נעוץ בנקודה רחוקה כלשהי ברצפה. הוא הבין היטב את המסרים הישירים וגם את העקיפים שלא בהכרח היו קשורים לנושא שיחתם, אך לאה תמיד מצאה דרך לשרבבם לנאומיה. הוא מאס בנטייתה להתנהג כסגניתה של אמם וכדוברת המוסמכת מטעמה, המורה לו ולאפי כיצד עליהם להתנהג. הוא לא נותר חייב, אך כפי שקרה בדרך כלל, גם הפעם שטף אותו גל של רגשות אשם שהפך את תגובותיו באחת למצטדקות, רגשניות ומנסות לישר קו עם הציפיות הנתלות בו.

לבי נכמר בי. קרבתי אליו והתיישבתי על הרצפה מולו. "היי ניקו, אני כאן הבט בי." ניסיתי להסיט את מבטו אליי. "היי, אני כאן למענך, בשבילך, אני רוצה לעזור, אני רוצה לסייע," בתוכי פנימה פיללתי, קיוויתי שלא נקיפות המצפון שאחזו בו ינחו את התנהגותו, כי ידעתי שלא בהם ימצא תשובה.

ניקו קבע מבטו ברצפה.

"ניקו," לחשתי, ובכף ידי אחזתי רכות בסנטרו והסבתיו אליי, "היי, זו אני, החברה שלך, אל תדחה אותי." הוא שתק. "לא כל המרבה בעוצמות הכעס גם אוהב ודואג יותר," העזתי לומר. "בוא נחשוב יחד מה עושים..."

"דם סמיך ממים," הוא קטע אותי, ועיניו שלרגע כמעט הביטו בשלי הושפלו במהירות, וצינה נשבה ממנו וחתכה בבשרי. "אני אצטרך לנסוע..."

ידעתי שהוא נקרע בין מחויבותו לאמו ולמשפחתו לבין מחויבויותיו המקצועיות, ידעתי שאם הוא הבטיח ללאה, הוא יקיים, אפשרי או לא, מתאים בעיתויו או לא, ניקו היה נאמן למילתו ובעיקר למשפחתו. הערכתי תכונה זו אצלו, גם אם פעלה לעתים כחרב פיפיות שהופנתה אליי. "ומה יהיה עם הפרויקט?" שאלתי בזהירות. חששתי שמא אשמע דאוגה מדי אשר לעסקים מאשר כלפי ניקו והמשפחה. "אני יודעת עד כמה הוא משמעותי עבורך." ניקו, שכישורי המסחר והשיווק זרמו בעורקיו, עמד בפני סיומו של פרויקט רחב ממדים שעליו שקד כבר חודשים, שאם יצלח, עתיד היה לפתוח שוק חדש בדרום אמריקה עבור כמה חברות ישראליות. זה אכן הסתמן כהישג מקצועי פורץ דרך עבורו, ולא היה זה עניין של מה בכך לקחת פסק זמן בעיצומו של התהליך, רגע לפני הכרעת הגורמים המקומיים אשר לזוכה הבינלאומי במכרז.

"הפרויקט... אילה, מה אני אגיד לך?" אמר. הוא כיווץ את עיניו לכדי סדקים צרים וקמטי ההבעה שבין גבותיו הכהות העמיקו. התבוננתי בו בדממה והמתנתי. ניקו השתהה כמי שעמד בפני הכרעה וברר את מילותיו. "אם הפרויקט נועד עבורי, אילה, הוא יקום ויהיה," אמר בשקט ובביטחון של זה שהסכין עם גורלו. "כן, אני יודע שזה נשמע לא רציני, אבל המצב הוא שאבא איננו, ואלוהים יודע היכן הוא. אמא קורסת וזקוקה לי לצדה, מקומי שם, גם אם לא מתאים לי. נקודה. וכל השאר חייב להסתדר בהתאם. אז אני אמשיך לעבוד משם, מרחוק, ואקווה שהעבודה הטובה שעשיתי עד כה תוכיח את עצמה."

"זה בסדר גמור, ניקו," אמרתי, "אני סומכת על החושים המסחריים שלך ומבינה לגמרי את הרגשתך." ניקו הוסיף לשתוק כל אותו לילה ונותר ישוב על הספה בסלון מבלי שהצליח לעצום עין. ידעתי שעליי להניח לו ופרשתי למיטתנו. בבוקרו של יום חזרתי על דבריי וחיבקתי אותו.

"מה? אין ארוחת ערב?" התפרץ עליי עם שובו הביתה מהמשרד. נרעדתי מעוצמת הכעס אבל הבנתי שהוא נתון בין הפטיש לסדן, שהוא מתוח ביותר ומתוסכל ושהוא לא מתכוון למילותיו, שכן ניקו היה בשלן חובב, והיה זה שהפליא תמיד במטעמיו והגיש לנו ארוחת ערב לתפארה, זה היה "הנוהל" המקובל בינינו ושנינו נהנינו מכך.

"ניקו, חזרתי לפני רבע שעה," התגוננתי. "אתה יודע, זה יום הסמינריון השבועי שלי."

"יכולת להכין," הטיח בי. סכרתי את פי והבלגתי. היה ברור לי שאני בוחרת להיות בשבילו. כך רציתי, כך ציפו ממני, כך גם ציפיתי מעצמי. שמרתי בתוכי פנימה את סערות נפשי והתנסיתי בגבולות האיפוק כדי לא להחריף את המתח ששרר באוויר. בהכירי אותו ידעתי שהכעס הוא מפלטו מהרגשנות, וכאשר נדרש להחלטה רגשית הגיב בהרמת קול, כאילו עוצמת המילים תגבר על חיבוטי הנפש ואף תפתור אותם. הייתי כליא ברק עבורו, או כפי שכינה אותי בחיבה ובהוקרה - "משענתי המנחמת ועוגן שפיותי", כינוי שהחמיא לי וריגש אותי תמיד. בנסיבות אחרות הייתי לבטח משיבה לו על התפרצותו המכאיבה, אבל הפעם היה לי ברור כי איני המטרה אלא האמצעי והאתגר שבפניי הוא מורכב במיוחד. אז שתקתי. וכי מה יכולתי לומר? סיפור היעלמותו של יוסף הכה בי. פינה חמה וטובה הייתה שמורה לו בלבי מאז ומתמיד ודאגתי לו. היה ברור לי שאסור לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין, שחייבים לפעול, אבל כל ניסיונותיי לשוחח עם ניקו על כך נתקלו בחומה בצורה שהקפידה לבודד אותי ולהותירני מחוץ לאירועים. האמנתי בכל לב שניקו לא היה שלם עם הדרך, אבל כהרגלו, הוא נכנע לציפיות המשפחה בעידודה הנמרץ והיומיומי של לאה. היא מצדה מצאה בנסיבות שלל רב ומיצתה, כמעט בהנאה, את ההזדמנות הנוספת שנקרתה בדרכה להבהיר לי אף יותר עד כמה לא הייתי חלק מהמשפחה. מצאתי עצמי מיותרת. זיכרון רחוק מאירועי הימים הראשונים שלאחר חתונתנו הזכיר לי את אחת הסיבות העיקריות בשלן החלטנו ניקו ואני לנסוע לדרום אמריקה ולבחון עם עצמנו את עתיד זוגיותנו. שבנו מירח הדבש אל בית הוריו של ניקו, שבו היינו אמורים להתגורר שבועיים עד שתתפנה דירתנו השכורה. "תבוא לסעודת שבת?" שאלה לאה את ניקו. כתמיד נהגה לדבר עמו בשפה הספרדית שידיעתי בה באותה העת הייתה קלושה ובסיסית.

"לאה מזמינה אותנו לסעודת שבת," נפנה אליי ניקו וחיבק את כתפי. "נלך? או שיש לנו תכניות אחרות, אני לא זוכר."

עיניה של לאה ננעצו באחיה. "הזמנתי אותך," הדגישה. את מילותיה אלו הבנתי היטב למרות מגבלות השפה.

"לאה?" התרעם ניקו, "אילה היא אשתי, זוכרת?"

"ברור," השיבה מיד ומבע תם לב עלה על פניה. "לא, ממש לא הבנת את כוונתי. פשוט התגעגעתי אליך ניקו, וחשבתי שיהיה נחמד לשבת קצת ביחד, אתה יודע, לשיחת אחים. הנחתי גם," הוסיפה מבלי להביט בי, "שאילה תרצה לשתף את הוריה בסיפורים, הרי עוד תהיינה לכם הרבה הזדמנויות לסעודות שישי משותפות." ניקו לא הלך לארוחה באותו ערב שישי ואני לא הלכתי אל הוריי. סעדנו יחדיו, שנינו לבדנו. הייתה זו בחירה רומנטית ומוצלחת לזוג צעיר, אבל בפועל היא הסתמנה כבריחה מהתמודדות אחת מני רבות שעוד נכונו לנו.

והנה כעת, גם מרחוק הצליחה לאה לערער את העטיפה השבירה והעדינה שטיפחנו. הבנתי היטב שצל הוטל עלינו, אבל לא היה לי ספק שניקו חייב לנסוע ארצה כמה שיותר מהר ואת התלבטויותינו עלינו להשאיר לזמנים אחרים.

"תארגן במשרד את מה שצריך ותזמין כרטיס טיסה," אמרתי לאחר ליל שימורים של שתיקה ומחשבות. "אני אכין לך את המזוודה."

* * *

קשים עליי ימי אילו, רחוקי שלי, ימי אי-שקט הם לי ואליך אני נמלטת, כותבת את נפשי ומבקשת מרגוע. הייתי רוצה לעסוק בנו, בך ובי, הנושא האהוב עליי, לחלוק עמך כתמיד את רעיונותיי, להגיב לשלך, לדון במשמעותם של רגשותינו, ביופיים ועומקם של נימי הקשר שטווינו, אבל המאורעות טרפו את הקלפים והם אינם מרפים ממחשבותיי. אני מוצאת עצמי משליכה מחייו של יוסף על חיי, מנסה להבין מה הביאו לקום וללכת ונגררת למחשבה על חיי. האם גם אני כמו יוסף איני מוצאת מנוח? הן לצופה מן הצד מלאים היו חייו של יוסף בכל מרכיבי האושר הבסיסיים, כפי שמקובל להגדירם, אבל למשפחה, וגם לי, היה ברור תמיד שבתוכו פנימה חי אי-שקט שטיבו לא ברור. הן גם אצלי הולכות ונערמות אבני הבניין של החיים, והן מצטיירות מהוגנות ונאות ומבטיחות, לכאורה וכלפי חוץ, הן אתה היודע. אולי אינני עוזבת את נדב, כי שלא כמו יוסף, זכיתי ומצאתי בך, רחוקי שלי, את מפלטי למחוזות שאינם מקבלים ביטויים במסגרת חיי המשותפים איתו, ונותרים חסרים ומציקים? אני מרגישה אשמה ומבוהלת כאשר נדמה לי שיש ביכולתי להבין את יוסף, לחוש אמפטיה מסוימת כלפיו, שאינה קבילה בשום אופן וצורה על הסובבים אותי, ושוודאי איני יכולה להביעה. זה מעייף, זה מתיש.

התזכור את הטיול הראשון שעשינו בסמטאותיה של ירושלים? איך שוטטנו לאטנו באותו אחר צהריים קריר, נרגשים מתגלית החיבור המדהים שהתהווה בינינו, ומראותיה וצבעיה הקסומים של העיר המוכרת לנו כל כך נראו יפים יותר מתמיד. נעצרת ליד חלון בית קפה קטנטן שמשך את לבך ומשך אותנו אל תוכו, והתברר כפינת חמד ציורית ונסתרת שמיד הפכנוה "לשלנו". אף על פי שעדיין למדים היינו זה את זה השיחה בינינו קלחה, קרובה ואינטימית ונוגעת כאילו היינו תמיד.

"מה תרצי יותר מכול?" שאלת אותי. "שקט," אמרתי, "שקט שהוא בעצם הסיכום של הכול."

"ומהם מרכיבי השקט?" הקשית, וכמו קראת תיגר על מהות השקט שביקשתי. "תהליך השגתו, " אמרת, "דורש ממך שלבים מורכבים, נפתלים וסבוכים, שהם נעדרי אותו תוצר סופי, אותה שאיפה כמוסה שאת מייחלת אליה." גרמת לי לחשוב, לפנות אל תוכי, להתבונן סביב לי, ואתה יודע מה? קצת כעסתי עליך, לא ממש אהבתי את הספקנות הזו שביטאת כלפיי, כלפי הצורך שלי. נאלצתי להתבונן במראה הפנימית ולאתר תשובות. נדמה היה לי אז שמצאתי את החוט המוביל אליהן, ושאולי באופן מפתיע אין סתירה בין הדברים, וכי בכפיפה אחת כן ידורו שניים: האחד - קצר טווח באופיו, משתנה, מתגוון, יוצר ופועל, והשני - מתמשך, מלווה, מחזק, ויש בו הכוח לאפשר את האחר. והנה בימים אלו שבה ועלתה בי שיחתנו זו, כה רלבנטית ומוחשית. איני יודעת אנה יובילו הדברים, וכיצד ייפול דבר, אבל אולי, אולי בעצם נדרשת אני כעת לחוות את אותו מסלול מכשולים מאתגר של הנפש על מנת לזכות בסופו בשלווה המיוחלת. איני יודעת מה תצורתה של אותה שלווה ומה מחירה, אבל נחושה אני לבקש אותה.

* * *

"מתוק שלי," "יפה שלי," "מלאך קטן שלי," אמו של ניקו לא פסקה מלהעתיר מילות חיבה על תינוקה. מרגע שנכנס ניקו לחייהם, חשו יוסף ורעייתו את השינוי המבורך שהביא עמו עבור כל אחד מהם. ניקו היה תינוק שמנמן וחייכן, משוש חייה של אמו ואהבתה הגדולה. עינה הפקוחה שבה ובדקה מבלי הרף לא רק את שלום הרך הנולד, אלא גם מה עושים עמו סובביו והאם לא מנסים הם חלילה להדיחו מדרכו הטובה, קרי - אהבתו המוחלטת אליה. חרדתה הייתה לשם דבר והרתיעה את סובביה מלהתקרב אליו.

"כזו פתיחות ואמון, כזו תמימות וחום," התפעל יוסף, מתרונן בלבו פנימה למראה היצור החדש אשר מבטחו נתון כל כולו ברעייתו ובו. מהיכן הוא שואב את הביטחון המופלא הזה בסובבים אותו, חשב כשהתבונן בהנאה כבושה בחיוך שובה הלב שהפריח ניקו לעברו. למרות תחושת האחריות שהתפתחה בו כמעט מיד, מצא יוסף בקיומו של בנו בחייו קלילות שאיימה לפרום את התפרים ההדוקים והמחוזקים שבהם קשר את נפשו. ללא ספק הייתה זו עבורו התנסות מוזרה למדי.

רעייתו הבחינה בהשפעתו הטובה של בנם על בעלה וחגגה את ניצחונה. לא בלי שרשמה לעצמה הערה בדבר מתיקות הנקמה. מאז אותו "דיון" כמעט עסקי שקיימו לגבי הבאתו של ניקו לעולם החלה רושמת במוחה רשימות נסתרות ומונה נקודות יתרון וכוח על פני יריבה לצורך שימוש ברגע הנכון. נו, התדיינה עם עצמה, אז פתאום זה מוצא חן בעיניו להיות אבא? פתאום השד אינו נורא כל כך? היא הביטה ביוסף מניף את ניקו והם צוחקים. איך חיוך קטן אחד מצליח להמיס את לב האבן הזה… היא נרעדה קמעה משעברה במוחה מחשבה זו. בתוך תוכה, גם אם לא בקלות, נאותה להודות כי נוח לה למדי בחירות שהעניקו לה חיי המשפחה עם יוסף, בעיקר משום שלא דרש ממנה דבר בכל הקשור לניהול הבית, ולא ציפה ממנה לעודף יצירתיות במטבח, באירוח או בחידוש ורענון מראה הבית. והנה ממד חדש נכנס לחייה. אושר גדול ואמיתי המלווה בנכונות למסירות אין קץ, אך גם תחושת כוח ושליטה. הוא שלי, שיננה לעצמה, ואני אמא שלו, ואיש אינו יודע טוב יותר ממני מה מתאים לו. זוהי אחריותי והחלטתי.

מלכתחילה ויתר יוסף על משחקי הכוח הסמויים כביכול שניהלה רעייתו כנגדו באמצעות ניקו. נפשו נקשרה בנפש בנו, אך הוא הגביל את עצמו במגעיו עמו למצופה מאב. כך זכה יוסף לקיים עמו טיול שבועי בטיילת הפתוחה שלאורך גדת הנהר, היכן שטייל עם רעייתו ולעתים גם עם לאה בראשית חייהם המשותפים. הטיול התקיים תמיד בשבת בשעות אחר הצהריים, עת נהגה רעייתו לנוח. במשך שנים הקפיד יוסף לקיים את טיולם המשותף באדיקות. שעת קסם הייתה זו עבורו. אב ובנו והאוויר הפתוח הנושב מן הנהר ומלטף אגב כך את פניו ברכות ובעדנה שכה התכחש אליהם בחייו.

ניקו שכב בעגלת הטיול המגושמת שגלגליה עצומים וכיסוי פלסטיק תכלכל עטף אותה מכל צדיה (בחירתה של אימו כמובן). מדי פעם היטיב יוסף את השמיכה הרכה שעטפה את ניקו, וכדרכו עשה זאת בתשומת לב רבה ובחרדה אמיתית שמא משב רוח צונן יזיק לבריאותו של בנו האהוב. מצא עצמו פותח את סגור לבו בפני תינוק קט שהשיב לו בחיוך חם או בגרגור עולץ וקיבל אותו כפי שהינו, ללא התחכמויות או מניעים נסתרים. היו אלו רגעיו הטובים של יוסף. "מתקדמים כמתוכנן, ניקו. אני מבטיח לך שהרשת תמשיך להתרחב וגם נקים עוד מפעל בגדים, אני כבר בוחן מיקומים שעשויים להתאים לצרכינו." ניקו התינוק היה משיב לו בגרגור. "נראה שהריבית על ההלוואות עתידה לעלות בקרוב, זה לא יהיה פשוט..." ניקו פער לעומתו את פיו בחיוך חסר שיניים. את כל הידע העסקי שלו פרש יוסף בפני ניקו בטיולי השבת שלהם. הוא לימד אותו פרק בהלכות ניהול חנויות, הסביר לו על מה להקפיד בעת בחירת בדים וסחורות, כיצד לארגן את המלאי ומה פירוש תיאום חשבונות. הוא חשף בפניו סודות ושיטות שפיתח למאבק במתחריו, בשלהם קנה בין היתר את מעמדו כסוחר ממולח, ולא חסך ממנו גם את הקשיים שבניהול צוות עובדים. "רק בשבוע האחרון נאלצתי לפטר את מירטה, אחת הזבניות הוותיקות שלנו, לא האמנתי למראה עיניי, ניקו, היא פשוט יצאה הביתה בסוף היום לבושה בבגדים שגנבה מהמחסן האחורי, לך תדע כמה פעמים עשתה זאת בעבר. חייבים להישאר עם עיניים פקוחות כל הזמן. חייבים." הוא הרחיב בנוגע למצב הכלכלי במדינה שכבר ידע רגעים טובים יותר וגלש הלאה לניתוח פוליטי כולל, עמוס ביקורת, מפרט עצותיו לראשי השלטון. "לו רק היו מאזינים לי - היה המצב משתפר לבטח!" קבע. מי שהכיר את יוסף וחלף על פניו באותה שעת טיול השבת הקבועה שלו, לא יכול היה להאמין כי אותו גבר גבוה וצנום ששיבה זרקה בצדעיו ואינו פוסק מלדבר אל תינוקו הינו אותו אדם שתקן שאינו מבטל זמנו על שיחת חולין ואצה לו הדרך לעבוד, ולהמשיך לעבוד.

הוא לא דיבר עם ניקו על חייו שלו. פרקי חייו טרם פגישתו עם רעייתו נטמנו עמוק עמוק במרתפי לבו. ברגעים בלתי צפויים שבהם איימו הזיכרונות לפרוץ החוצה הייתה חולפת על פניו עווית של כאב, ותחושת התכווצות חדה מפלחת את בטנו. מיד היה מתעשת ומחזיר את רסיסי עברו למקומם השמור היטב, מבלי להחסיר כמעט אף רסיס תועה, חלילה. למעט הלילה ההוא... לא פעם חישב להישבר, לתת לעצמו מרחב להשיח על חיים אחרים וזמנים אחרים. הן איש מלבדי ומלבדו אינו מאזין, חשב, והבן, הוא לבטח לא יספר זאת לאף אחד. אך לא איש כיוסף ייתן דרור לגחמותיו או לחולשותיו. טרם הגיעה השעה, אמר לעצמו והתנער ממחשבותיו.

מעט אחרי יום הולדתו החמישי של ניקו החלו סימני המשבר הכלכלי העמוק שבו היה נתון המשק לתת אותותיהם. עד לשלב זה השכיל יוסף לתמרן את עסקיו היטב ולהמשיך "לצוף על פני המים".

"קריסה של עסק אינה גזירה משמים," התרברבה רעייתו של יוסף בפני חברותיה בפגישתן השבועית כיודעת דבר. וחברותיה היו מהנהנות ושותקות, ומתבוננות זו בזו. "הנה, יוסף למשל, הוא יודע לנווט את ספינתו גם במים סוערים!" אמרה לאחר ששמעה על אחד מעשירי הקהילה שנקלע לחובות. היא כמובן לא סיפרה על המרה השחורה שהיה נתון בה יוסף, על מעט המילים שהחליפו, אף פחות מבעבר, על שנתו שנדדה לילות רבים ממנו והלאה או על השעות הארוכות שבהן היה עורך חישובים מחישובים שונים בנסותו לאתר מקורות הכנסה שיאפשרו את המשך קיומם המכובד. בתוכה פנימה סמכה עליו, לא כל כך בשל דאגתו לה וללאה, אלא בעיקר בשל שאפתנותו העזה, נחישותו הבלתי-נלאית ואהבתו, שבה לא הטילה ספק, לבנם ניקו. ולו רק בגללו, האמינה, יעשה יוסף כל שניתן כדי לצאת מהצרות הכלכליות העמוקות שאיימו על שלוותם.

ויוסף לא אכזב.

"הכסף על השולחן," הפטיר למחרת בבוקר ומיהר לצאת לעסקיו. לבה של רעייתו עלץ בה. גם בעתות המשבר שאיימו על כולם המשיך יוסף לתת בידיה את קצבת הקיום השבועית כמנהגו מאז ראשית נישואיהם. במהלך השנים תפחה הקצבה לכדי סכום שאפשר לה לממש גם מאווים חומריים שבהם חפצה, מבלי שנהגה בפזרנות מיותרת. בסתר הייתה מפרישה מהקצבה כספים למשמרת שכבר הצטברו לסכום נאה. יוסף לא התעניין מעולם בשימוש שעשתה בכספים, והיא לא עדכנה אותו בקופת החיסכון הפרטית שהקימה. היא אף לא התעניינה כיצד הוא מצליח בימים קשים אלו לשמור על רמת הכנסות זהה. אולי גם בעניין זה, חשבה והזכירה לעצמה אותו כלל שנקטה בו כבר בתחילת דרכם, עדיף שלא נדון במה שאינו מחויב המציאות, ובלבד שימשיך לספק את צרכינו.

אך יוסף לא היה כתמול שלשום. בחושיו הילדותיים והרגישים קלט ניקו כי מצב רוחו של אביו רע והוא נפחד מכך. ארוחותיו הצנועות ממילא של יוסף הלכו וקטנו. שקעים חדשים בלחייו ביטאו את רזונו. עם שובו לעת ערב הביתה נהג להתקין לעצמו ארוחה, אלא שבעת הזו היה מתיישב ליד שולחן המטבח בפיזור נפש ניכר ושכח להביא אל פיו גם את המעט שבצלחתו. "אבא, תן לי לטעום," היה ניקו מבקש בטון מתפנק משהו ומטפס על הכיסא הסמוך ליוסף, מצטנף תחת זרועו, ומנסה להסיט את אביו ממחשבותיו הטורדניות אשר את פשרן לא הבין. "קח, בן," היה יוסף ניעור באחת, מעלה פיסת מזון על מזלגו ומביאה אל פיו של ניקו, וממשיך אגב כך בתנועות מוכניות לסעוד את לבו. לא ניתן להימנע מכך, הודתה רעייתו, למגינת לבה, כשעקבה בחרדה כבושה אחר הברית שהתפתחה בין יוסף לניקו. הם באמת קשורים זה בזה. "אמא אוהבת אותך, ניקו, נכון?" הייתה שואלת ושבה ומאשרת בכל הזדמנות אפשרית במהלך שעות היום המרובות שבילתה עמו, וניקו, שבאמת אהב אותה, הנהן בחיוב. "אמא מוכנה לעשות הכול למענך, הכול! אתה יודע את זה, נכון? את חיי אם צריך אתן בשבילך." מחד גיסא, לא רצתה להצטייר כמי שבמפגיע מונעת מהאב והבן להתרועע ולפתח ביניהם קשר נחוץ ויפה. לאה כבר סבלה מכך לא מעט בשנות חייה הראשונות, לאחר שאביה מולידה התנכר אליה ונעלם מחייה בטרם עמדה על דעתה. את זאת לא רצתה לעולל במו ידיה לבנה. מאידך גיסא, רצתה את כולו לעצמה. הוא שלי, הרגיעה את עצמה, אמא ואבא זה לא אותו דבר.

טיולי השבת המסורתיים נמשכו וניקו הקפיד להתייצב לקראתם מבעוד מועד. למרות גילו הרך הבין כי בזמן השבועי הקצוב העומד לרשותם הוא זוכה להכיר את אביו יותר מכל אדם אחר, וכי אביו זקוק לשעות אלה לא פחות ממנו. הוא לא ממש הבין את כל הגיגיו של יוסף, אם כי חלקים נכבדים מהם נקלטו במוחו ושבו וצפו אל הכרתו ברגעי אמת שנים מאוחר יותר. אך בעתות הטיולים לאורך שפת הנהר זה לא היה חשוב. יוסף היה פוסע ומדבר ואוחז בתשומת לב מרובה בידו הקטנה של בנו, מקפיד שלא תישמט ממנו חלילה. ניקו צעד לצדו והיה בועט בכל אבן שנקרתה בדרכו, קדימה, הלאה, וחוזר ובועט בה עד שנעלמה ממסלול הליכתו, והקפיד לשאול את אביו מדי פעם שאלה קטנה שדי היה בה כדי שיוסף יפצח בדיבור נרחב בנושא זה או אחר.

ותוך ימי המשבר שהצטברו מצאו עצמם יוסף ורעייתו מצפים להולדתו של אפרים, בנם השני.

טיולם המשותף באותה שבת שלאחר יום הולדתו החמישי נחרת היטב בזיכרונו של ניקו. "צריך לעשות מעשה," אמר יוסף ונשמע מריר במיוחד. "אסור שהעסק יתמוטט, אסור לתת לזה ליפול. הבנק מסרב לתת לי הלוואה, כל מכונות התפירה ממילא כבר ממושכנות וזרם הקונים בחנויות נעשה דליל מיום ליום. אמך צריכה כסף בשביל הבית, בשבילכם, ועוד יותר מכך עכשיו, כשהגיע גם אפרים הקטן, מהיכן, מהיכן?" ניקו החריש. הטון והנימה של יוסף היו שונים עד מאוד מכל ששמע ממנו בדרך כלל, אך הוא חשש לעצור את שטף דיבורו. "זה ילך לאיבוד, אני מרגיש את זה, אין מה לעשות ואין איך להציל. אני, לכל הפחות, לא יודע כיצד! כל החלומות שלי, כל התכניות שלי, זה אבוד, זה אבוד." פחד מילא את לבו של ניקו. הוא הציץ בפניו של אביו וניסה להבין מתוכן את המתרחש, ואז חיזק את אחיזתו בידו כמנסה להרגיעו, אך יוסף היה שרוי בייאושו ולא שם לבו למחווה הילדותית שכמוה כקריאה לעזרה.

שלא כמנהגם סטה אביו ממסלול שפת הנהר המוכר והקבוע, זאת ניקו זוכר היטב.

"אבא, לאן הולכים?" הוא קרא וניסה להדביק את קצב הליכתו של יוסף ולעצרו. "אבא, חכה לי!" אבל יוסף לא שעה אל בנו. פניו לבשו ארשת נחישות קפוצה שהייתה נסוכה עליהן בשעות העבודה ודומה שנוכחותו של ניקו לצדו כמעט נעלמה ממנו. "אין ברירה, רק עוד פעם, עד שיעבור המשבר וימצא המוצא, אני חייב..." אמר ונעצר מול מבנה גדול שניקו לא ראה מעולם. הגברתן המאיים שעמד בכניסה הניד בראשו לעבר הילד, אך מילים שלחש לו יוסף, סברו כנראה את אוזנו והוא זז מעם הדלת.

בקזינו שררה אפלולית קרירה ואורות צבעוניים ריצדו בהבלחות קצרצרות שטשטשו את מראה פניהם של היושבים. ניקו שב וחיזק אחיזתו ביד אביו, ספק מתוך חשש מן הסביבה הזרה והמאיימת שנקלע אליה, ספק בכוונה להזכיר לאביו את קיומו ולהניעו מ"לעשות מעשה" - כמילותיו של יוסף עצמו שאת טיבן לא הבין. ניקו התבונן באביו שהסתובב במקום כמיודע עמו. גם תנודות הראש שבהן קיבלוהו הסובבים העידו שאין הוא אורח מקרי במקומם. ניקו תהה בלבו מתי מצא אביו פנאי להגיע לכאן, אם כל זמנו, כפי שאמא תמיד אמרה לו, מוקדש לעבודה.

"אתה ניקו, תשב כאן," אמר יוסף בקצרה וכיוון אותו לעבר כורסה מרופדת בבד אדום כהה שניצבה בירכתי האולם החשוך. בחושיו הילדותיים הבין הילד כי דרכו של אביו אצה לו ואין זה הזמן להסברים מיותרים, אם בכלל. גברת צעירה ונאה חלפה לידם ושמלונת קצרצרה לגופה. על כף ידה הפרושה נח בקלילות ובביטחון מגש עמוס כוסות ריקות. היא העיפה מבט תמה בילד הצעיר שנקלע לסביבה לא לו. במעין תגובה מהירה המירה את מבטה המופתע בחיוך מתקתק וחם שהביך את ניקו מבלי שיבין מדוע.

"תביאי לו בבקשה כוס מיץ," ביקש יוסף מהגברת שהנהנה לאות חיוב. "וגם," הוסיף, "תשימי עין על הילד, בסדר? אני אשב כאן," אמר והצביע על שולחן סמוך. "זה לא ייקח הרבה זמן." הגברת הנעימה שבה והנהנה לאות הסכמה, ואף זיכתה את יוסף בחיוך חם במיוחד לנוכח השטר שהניח על המגש. היא סייעה לניקו להתמקם על הכורסה ויוסף מיהר לעיסוקיו.

נעוץ במקום מושבו הבחין ניקו בגבו של אביו שהתיישב אל השולחן לצדם של אנשים שלא הכיר. מסגרת עץ חומה ועבה הקיפה את השולחן וחלקו הפנימי היה עטוי בד ירוק. זה נראה כמו דשא, חשב ניקו, מנסה לפענח את מהות המקום המשונה מבלי להסיר מבטו מאביו. יוסף היטיב את ישיבתו, ובטרם יתמקד במשימתו הציץ לרגע בבנו.

חצי שעה מאוחר יותר מצא עצמו ניקו מפלס את דרכו החוצה עם אביו. לא היה זכר למצוקה ששרתה על פניו של יוסף קודם כניסתם למקום. כמו אבן כבדה נגולה מעם לבו והוא שב להיות ענייני, חד ומאורגן כתמיד. אור שעות בין הערביים קידם את פניהם ורוח קלה ונעימה שנשבה מכיוון הנהר הרחיבה את ריאותיהם של השניים וניערה מעליהם את תחושת המועקה שליוותה אותם. ובטרם יעשו דרכם הלאה, הביתה, הושיב יוסף את בנו על הספסל שבכניסה, הביט היטב בעיניו, ובהטעימו את מילותיו אמר: "גם השבוע אמא לא תצטרך להיות מוטרדת בגין הוצאות הבית. אתה רואה, אבא לא מאכזב!" שניות ארוכות התבוננו האב ובנו זה בעיני זה, כמנסים לתהות זה על קנקנו של זה ולקבוע ביניהם קודים חדשים. ברור היה כי נפל דבר, וכי באותה שבת נכרתה ביניהם ברית חדשה. גם שנים לאחר מכן, לאחר שסוד משענת ההימורים של יוסף ייחשף בפני רעייתו לא יפר ניקו את קשר השתיקה שמוסד באותו יום, ולא יסגיר את מהות טיוליהם שהשתנתה באחת.

* * *