הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
ספר א'

ספר א'


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 36 

25.2 

במקום 36 

25.2 

מו"ל: ידיעות ספרים, בבל

תקציר

א' הוא גבר באמצע החיים המלווה את אמו הדמנטית אל מותה, ונזכר באביו ובאהבותיו הקודמות והעכשוויות.


ספרו השלישי של אריאל לוי הוא רומן מפתיע, פיוטי, מופנם ופרוע, על הנושאים הקטנים והגדולים של "החיים עצמם": לידה, מוות, אהבה וכתיבה; "לא לחשוב, לכתוב! לא חשוב על מה, פשוט לכתוב, לכתוב פשוט, אחר כך נראה. לכתוב שחידדתי עכשיו את העיפרון, בפעם הראשונה. לכתוב שבשימוש נכון בו אפשר לכתוב איתו כ-40,000 מילים לפני שהוא נגמר, ספר שלם בעיפרון אחד. לכתוב שאין צליל נעים ממגע העופרת בנייר."

  • ISBN: 4620526
  • מו"ל: ידיעות ספרים, בבל
  • יצא לאור ב-: 01/08/2019
  • שם המחבר: אריאל לוי
  • זמין להשאלה: כן

מוח גדול ולא מנוצל כמעט ממלא את חלל הראש העגול הזה שלי, בו יש לי שתי עיניים לראייה (בימים יפים במיוחד אפשר לראות מגג הבניין את הים, ולפנות ערב להתבונן בשקיעה, אין מראה יפה מזה), שתי אוזניים לשמיעה (אין צליל נעים ממגע עופרת העיפרון בנייר), אף לנשימה ולהרחה, לשון לטעם ולדיבור. הנחיריים והפה הם הפתחים בראש הזה שמובילים את האוויר למערכת הנשימה, את המזון למערכת העיכול.

בעזרת השרירים הרבים שבראש הזה אני לועס את המזון, מדבר ויוצר הבעות פנים שונות לפיהן אפשר לדעת מה אני מרגיש וחווה: צער, חרטה, פליאה, עלבון, אדישות, הקלה, רוגע, שקט, אי–שקט, נחת, אי–נחת, תדהמה, הנאה, דכדוך, געגוע, אשמה, ריקנות, שלווה, שמחה, בדידות, תקווה, הזדהות, אמפתיה, תשוקה, הכרת–תודה, סקרנות, כעס, זעם, חוסר–אונים, כמיהה, בהלה, איבה, מרירות, אומללות, בלבול, ייאוש, סבל, מצוקה, סיפוק, כאב, רחמים, חמלה, השפלה, בושה, אימה, גועל, דאגה, חרדה, סלידה, מועקה, קנאה, ספק, שנאה, חיבה, תסכול, תיעוב, מבוכה, אהבה, עצב, פחד, ולפעמים אפילו, ולו לרגע, אושר.

מהכתפיים כלפי מעלה יוצא לי צוואר, ולולא עמוד השדרה שעובר בו היה הראש הזה נופל הצידה, לולא קנה הנשימה שבו לא היה האוויר מגיע לריאות, לולא הוושט לא היה המזון מגיע למערכת העיכול, לולא מיתרי הקול שבו לא הייתי יכול להוציא הגה מהפה, צליל, קול, מילה, אף מילה. וכל המילים האלה שלי, ראה זה פלא, מורכבות מעשרים ושתיים אותיות בלבד: א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' י' כ' ל' מ' נ' ס' ע' פ' צ' ק' ר' ש' ת'.

מהכתפיים כלפי מטה יוצאות לי שתי זרועות שבקצה כל אחת מהן כף שמתפצלת לחמש אצבעות, אלה הידיים שלי, בעזרתן אני מבצע ללא הפסקה כמעט אינספור פעולות ומטלות, מזיז חפצים ממקום למקום במרחב ומפעיל מכשירים וכלים שונים שהמציא ויצר האדם במו ידיו כדי להיות תלוי בהן פחות, ובגוף בכלל. את כל הגוף הזה בכלל אני מזיז ממקום למקום במרחב בעזרת שתי רגליים שיוצאות לי מהאגן ונמשכות כל אחת עד למטה לכף שמתפצלת לחמש אצבעות.

מתחתית הבטן יוצאים לי שני אשכים בשק עור ופין, זה איבר המין שלי. תפקידו כפול: דרך החור הקטן שבקצה הפין אני גם מרוקן את שלפוחית השתן וגם פולט זרע. בדרך כלל הוא רפוי ורך. בשעת גירוי ומגע מיני הוא מזדקף, מתעבה, מקשיח. אורכו בשעת זקפה לא נורמלי: 18.2 ס"מ. התגובה של כל מי שרואָה אותו בפעם הראשונה זהה: תדהמה, בהלה, התרגשות. הוא ענק. אבל לא רק הגודל קובע, אני קודם כול ג'נטלמן. דניאלה לדעתי, יותר משהיא מתגעגעת אלי היא מתגעגעת אליו, יותר משהיא אהבה אותי היא אהבה אותו.

עמוק בבטן כמו במערה חשוכה מתרחשים כל הזמן דברים ותהליכים בשקט, בחדרי חדרים, אחר כך דרך החור שבטוסיק יוצאת לי הפסולת מהגוף, בדרך כלל בבוקר: מדיטציה על מושב האסלה, התבוננות פנימה, מרכוז הלחצים הסביבתיים והאטמוספריים לפי הטבעת, הפה של נחש המעיים. זמן המתנה. בוקר טוב, אם המטרה הושגה. בוקר לא טוב, אם המטרה לא הושגה.

בין הבטן לכתפיים שוכן בית החזה שלי, הצלעות שמקיפות אותו מכל עבר כמו שער ברזל כולאות בתוכן את שני דיירי הבית הזה, או את שני אסירי בית הכלא הזה השמור היטב: לב וריאות.

אבל אני לא רק שלד עצמות, איברים פנימיים וחיצוניים, שרירים, עור, בשר ודם, אני לא רק גוף, גם נפש יש לי, ואותה בניגוד לגוף אי אפשר לתאר, היא בלתי נראית, אותה אפשר רק להרגיש, כמו את הרוח, כי זה מה שהיא, ישות עליונה השוכנת בתוך הגוף הזה, הוא הבית שלה, היא האישה בבית הזה, קוראים לה נשמה, לפעמים היא טובה, לפעמים היא רעה, לפעמים היא שמחה, לפעמים היא עצובה, לפעמים היא בריאה, לפעמים היא חולה, הגוף מגיב בהתאם, וכשהוא מת היא יוצאת לחפש לה בית אחר וחוזר חלילה, היא אף פעם לא מתה, אי אפשר להרוג את הרוח, היא מתגלגלת לנצח מגוף לגוף.

מתישהו הוא ימות, הגוף הזה שלי. מצחוק, ככה הייתי רוצה, להזדקן, לצאת מדעתי ולמות מצחוק. ובכן, אני כבר יכול לראות את זה: מביט מטה ממרום שנותי ופורץ בצחוק, מתקפל לשניים ומתפקע, מתמוטט מרוב צחוק, נופל לרצפה ומתגלגל מצחוק, עד דמעות, מחזיק את הבטן, מתהפך מצד לצד, בועט במלאך המוות וצוחק לו בפרצוף, צחוק מהתל, צחוק לועג, צחוק מלגלג, צחוק בז, צחוק מיואש, צחוק של זקן שיצא מדעתו, והוא בשלו, בצחוקו זאת אומרת, בצחוק שלו, בצחוקו המרושע, בצחוקו השטני, בצחוקו הארסי, וכך נצחק שנינו, אני בצחוקי, הוא בצחוקו, כל הדרך, או למעלה או למטה. נחיה ונראה, אין דרך אחרת. אבל ראשית יש ללדת אותי, כי ככה הכול התחיל, כי ככה הכול מתחיל, כי ככה הכול יתחיל:

כבר יש לה בטן קטנה, והשדיים גדלו במידה ניכרת כהכנה לייצור החלב. הם כבדים ורגישים יותר, ורידים כחולים עוברים בהם. העיגולים הקטנים סביב הפטמות התכהו, הגבשושיות הקטנות שעליהן בולטות יותר.

ולי כבר יש עיניים, אוזניים, מוח. ולב פועם, אף על פי שיש בו כרגע שני חדרים בלבד. גם מחזור דם כבר יש לי, מערכת עיכול, כליות, כבד. וניצנים זעירים שיהפכו מאוחר יותר לרגליים וידיים. טור של תאים מתפתח למיתר השדרה, ויתפתח בסופו של דבר לעמוד השדרה.

מהראש כלפי מטה אני נוצר, כך שבשלב זה החלק העליון של הגב כמעט אינו מעוצב ונראה כמו זנב. הראש מצוי בזווית מוזרה ביחס לגוף. יש לי נחיריים רחבים, שפתיים, לשון. ללב נוספו עוד שני חדרים. ניצני הגפיים גדלו לזרועות ולרגליים, אם כי הכפות אינן אלא זנבות.

הלב החל בשאיבת דם נמרצת, והיא תימשך כל ימי חיי. המוח בוהק מבעד לעור הדק כנייר פרגמנט ומגלה כל הסתעפות זעירה של כלי הדם שמתחתיו. הלסת עדיין לא שלמה. האוזניים תלויות, טרם מצאו את מקומן בצדי הראש. העיניים מכוסות בפיסות עור שלמות שיהיו בסופו של דבר לעפעפיים שלי, שיצנחו כל לילה וייפקחו שוב כל בוקר מחדש.

כל האיברים נוצרו וישנם, קיימים ומתפקדים. כל החלקים חוברו, כל הברגים הוברגו והודקו. הוראות היצרן מפורטות, מדויקות. המכונה פועלת כסדרה, אפס תקלות. רק שרירים אחדים פועלים, ובינתיים זה מספיק. גוף בונה בתוכו

גוף.

חסרים לי עכשיו רק שני פרטים אחרונים בטרם אהיה נכון להיוולד: מעט מציפוי הריאות ושכבה אחרונה של שומן מבודד. אני אחוז תזזית, חסר סבלנות. רק אחר כך אבין כמה טוב היה לי שם בפנים. אין דרך חזרה.

היא חשה בתנועות שלי, אני מתנחשל, בועט ומזנק, מכווץ את הבהונות מעלה ומטה, מאגרף את כפות הידיים ומשחרר, מקמט את המצח ומעווה את הפנים בהבעות שונות ומשונות, מחטט באף ולעתים אף מצחקק לעצמי. יש לה עמוק בתוך הבטן בן אדם חי. גוף בתוך גוף.

עכשיו בדרך למטה אל האגן הבעיטות שלי נמרצות כל כך עד שלעתים נעצרת לה הנשימה. הגעתי, התבססתי. הראש תלוי כמו אגוז קוקוס בין הרגליים שלה. רוב הפלומה כבר נשרה, אך ייתכן שנותר מעט ממנה במרכז הגב, על האוזניים ובתחתית המצח. הציפורניים גדלו, התארכו, חצו את קו האצבעות. אני שורט את עצמי.

צוואר הרחם הוא המבוא, הפתח, היציאה. הפרוזדור דרכו עוברים ובסופו נשפכים החוצה. גוף פולט מתוכו גוף. מקץ תשע הקפות שמקיף הירח את כדור הארץ נפתח צוואר הרחם בהדרגה, לאט וביסודיות. הראש מחליק מתחת לעצם החיק ומגיח החוצה, הגוף מופיע בעקבותיו, כי הם מחוברים. גוף פלט מתוכו גוף. חותכים את החבל, את צינור הבשר החי. זה לא כואב בכלל, ובכל זאת אני צורח.

אמא: "הצרחות לא יועילו, החבל נחתך, צוואר הרחם נסגר, אין דרך חזרה." אבא: "עברת בהצלחה לשלב הבא." אמא: "הפכת מעובר לתינוק." אבא: "עד מהרה תהפוך מתינוק לילד." אמא: "מילד לנער." אבא: "מנער לגבר." אמא: "עד מהרה תזדקן, החיים חולפים מהר." אבא: "ביחס לזמן כולנו פרפרים, יום אחד מגיחים אל העולם ולמחרת כבר אינם." אמא: "מתישהו תמות." אבא: "מחלה, תאונה, מלחמה, תירצח, תתאבד." אמא: "אפשר גם מרעב, מקור, מפחד, מסקרנות, מקנאה, מבדידות, מעצב, מצער, מגעגוע, מעייפות, מזקנה ואפילו מצחוק." אבא: "היום כבר לא מתים מאהבה." אמא: "כך או כך, מתישהו תמות." אבא: "אף אחד לא נשאר בחיים." אמא: "אין מנוס, אין מפלט." אבא: "אף אחד לא יוצא מכאן חי." אמא: "כל אחד בתורו." אבא: "משעמום לא תמות, זה בטוח, החיים מרתקים." אמא: "חוויה שחובה לעבור." אבא: "חוויה חד–פעמית." אמא: "חוויה שלא תחזור." אבא: "המסע שלך מתחיל עכשיו, בהצלחה." אמא: "הצרחות לא יועילו, מצטערת, אין דרך חזרה."

העור מקומט עדיין, מעלה על הדעת עלי כותרת של ורד שטרם נפתח. אני לח ודביק, מנגבים ממני את כל הנוזלים האורגניים האלה. שוקלים אותי, כפות המאזניים קרות, אני באחת מהן, המשקולות המאזנות בשנייה: ארבעה קילו וחמישה–עשר גרם.

יש לי שתי ידיים ושתי רגליים, סופרים את האצבעות, אמורות להיות לי עשרים בסך הכול, חמש בכל יד, חמש בכל רגל: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת–עשרה, שתים–עשרה, שלוש–עשרה, ארבע–עשרה, חמש–עשרה, שש–עשרה, שבע–עשרה, שמונה–עשרה, תשע–עשרה, עשרים.

אני מת, מקור. קפוא כאן בחוץ, לא אגזים אם אומר שזה כמו לצאת בחורף עירום מהבית החם לסופת השלגים שבחוץ. אמא זרקה אותי עירום מהבית החם שלה לסופת השלגים שבחוץ, סגרה את הדלת, נעלה אותה מבפנים, פעמיים. אין דרך חזרה. הבית החדש שלי יהיה בנוי מבטון. אחר כך, כשאמות, לא משעמום, זה בטוח, כי החיים מרתקים, יקברו אותי באדמה: פתח יציאת הגוף

מהעולם.

ומכיוון שאין לי בגדים עדיין, עוטפים את כולי בבד כותנה לבן, אפילו הידיים בפנים. כבר לא קר לי, אבל עכשיו אני לא יכול לזוז, מרגיש ונראה כמו גולם. רק הפנים בחוץ, כדי שאוכל לנשום.

אני בידיים של אבא עכשיו, אני התינוק הכי יפה בעולם, אבל הוא כמובן לא אובייקטיבי. עוד רגע אני מתחיל שוב לצרוח, רואים לפי הבעות הפנים, אני מתכונן, זז בידיים של אבא באי נוחות, מקמט את המצח ומעווה את הפרצוף בהבעות שונות ומשונות.

בהילוך איטי נפתח עכשיו הפה הקטן שלי ומתרחב לממדי לוע של אריה שואג, כלי הנירוסטה ושאר החפצים בחדר הלידה רועדים, שמשת החלון נסדקת, הנורה שבתקרה מתנפצת לרסיסים, הגזמתי כדי להדגיש את עוצמת הצרחות, אני עד כדי כך רעב, מת מרעב. אמא חולצת שד: "ברוך הבא למבוך!"

בניינים גבוהים מקיפים את המבוך כולו כמו חומה. יש פתח, יש מוצא. כל רחובות המבוך זורמים כמו נחלים ונהרות מערבה עד לפתח היציאה: מנהרה צרה, ארוכה וחשוכה, יש אור בקצה שלה. היא הפתח, היציאה מהמבוך. הפרוזדור דרכו עוברים ובסופו נשפכים החוצה.

רק מגגות הבניינים אפשר לראות את אשר מחוץ למבוך: את ההרים שגורמים לשמים להיראות כמו מטרייה מעלינו, את השפלה, את שדות החיטה והחמניות, ובימים יפים במיוחד את הים. על משחקי האור והצל אחראים העננים, על הסאונד המולת המבוך. חוץ מספינת דיג עם מפרש לבן, חציה במים הכחולים וחציה בשמים המעוננים, דבר לא נראה היום באופק.

לפעמים אני נוסע לשם, זורם ברחובות המבוך מערבה עד לפתח היציאה ובסופה של המנהרה נשפך החוצה. והכביש מתפתל בין ההרים הירוקים עד למטה לשפלה, כתמי צל אמורפיים פה ושם, צל עננים. ובשפלה הכביש מהיר, שדה חיטה מצד ימין של הדרך, שדה חמניות משמאל. והמכונית שלי כמו מספריים, גוזרת את הגלויה הציורית לשניים.

את הנעליים אני חולץ, את המכנסיים אני מקפל, עד הברכיים, ומטייל לאורך החוף, עד השקיעה, מתרשם מהבריאה, בשתיקה ובהתבוננות, ומפליג במחשבות, מפליג אל העבר, מפליג אל העתיד, חושב על מה שהיה, חושב על מה שיהיה, חושב על הקשר הגלוי והנסתר בין מה שהיה למה שיהיה, חושב על החיים, חושב על המתים, חושב על הקשר הנסתר בינינו, חושב על מה שיכול היה להיות, משתעשע במחשבות, חושב מה היה אילו, חושב מה היה לו, חושב מה היה אם, חושב מה היה אלמלא, חושב מה היה לולא, חושב למה דווקא ככה ולא אחרת, חושב למה דווקא אחרת ולא ככה, חושב למה דווקא עכשיו ולא קודם או אחר כך, חושב למה דווקא קודם או אחר כך ולא עכשיו, חושב שהייתי רוצה שהמחשבות שלי יִצרו את המציאות ולא להפך, חושב מאין הן באות המחשבות ולאן הן הולכות, חושב שכבר חשבתי יותר מדי, חושב שבגלל זה כואב לי עכשיו הראש, חושב שזה לא בריא לחשוב יותר מדי, חושב להפסיק לחשוב יותר מדי, חושב להפסיק לחשוב בכלל, חושב שלהפסיק לחשוב יותר מדי זה אפשרי, חושב שלהפסיק לחשוב בכלל זה בלתי אפשרי, חושב על האפשרי, חושב על הבלתי אפשרי, חושב שרק במחשבות הכול אפשרי, חושב שרק במחשבות אין דבר שהוא בלתי אפשרי, חושב שבגלל זה הייתי רוצה שהמחשבות שלי יצרו את המציאות ולא להפך.

מלבדי על החוף עוד שלושה, משפחה: האישה מתכופפת להרים צדפים יפים עם חור ומשחילה אותם על חוט דיג, זו תהיה שרשרת יפה לצוואר, צמיד צדפים כבר יש לה, על הרגל. הגבר מתכופף להרים אבנים, את השטוחות הוא מקפיץ על פני המים, את העגולות הוא זורק הכי רחוק שאפשר. נשים מתכופפות להרים צדפים, חשבתי, גברים מתכופפים להרים אבנים, הנה עוד הבדל בין המינים. והילד על הברכיים לאור השקיעה, חופר בור עמוק בחול. אם ימשיך לחפור ככה במרץ, חשבתי שהוא חושב, היד שלו תצא עוד מעט בקצה השני של כדור הארץ.

הצלחתי לראות עכשיו קנגורו בקצה השני של כדור הארץ: הראש שלו קטן, הרגליים הקדמיות קצרות ומשמשות לאחיזת המזון, האחוריות ארוכות ומאפשרות לו לקפוץ למרחק רב, הזנב ארוך והבסיס שלו מעובה, הוא נשען עליו בישיבה זקופה, מתכופף ומרחרח את חמש האצבעות הקטנות שצצו לפתע מן האדמה.

והשמש כבר חציה במים וחציה בשמים, שנצבעים בסגול, באדום, בכתום, בצהוב, בורוד ובגוונים אחרים שאין להם שם, מתרשם מהבריאה בשקיעה, בשתיקה ובהתבוננות, אין מראה יפה מזה, וחושב על כולם, חושב על אבא, חושב על אמא, חושב על סבתא (אמה של אמא), חושב על שרה, חושב על רות, חושב על דניאלה, חושב על המלאכים.