הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
3.4 ממוצע
1
1
2
1
3
2
4
0
5
3
18
ספינת הכלות

ספינת הכלות


דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
3.4 ממוצע
1
1
2
1
3
2
4
0
5
3
18

במקום 45 

31.5 

במקום 45 

31.5 

גודל (עמ'): 303
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

"מרגש ורומנטי להפליא." לונדון דיילי מייל


1946. שש מאות וחמישים כלות נרגשות עולות על ספינה המפליגה מאוסטרליה לאנגליה, כדי להתאחד עם הגברים שלהם נישאו במהלך מלחמת העולם השנייה. אך במקום מסע התענוגות שציפו לו הן מוצאות את עצמן על סיפונה של נושאת מטוסים, שאותה הן חולקות עם אלף חיילים של הצי הבריטי.

על הסיפונים שטופי השמש אהבות נושנות והבטחות מן העבר נהפכות לזיכרונות רחוקים, המתח הולך וגובר והרגשות גואים, בעוד ספקות וחרטות מתגנבים אל לבותיהם של כלות ובעלים כאחד.
ספינת הכלות הוא רומן המבוסס על אירועים היסטוריים. תחת ידה המיומנת והבוטחת של ג'וג'ו מויס קורם עור וגידים סיפורן של כלות מאוכזבות שקיבלו מברקי "התחרטתי, אל תבואי..." מבעליהן הרחוקים, כלות מאכזבות שמצאו אהבה חדשה על הסיפון, וכל מה שאפשר לצפות שיקרה כאשר חבורה גדולה כל כך של צעירות וצעירים מתכנסת למשך שבועות אחדים בחלל אחד שאין ממנו כל דרך מילוט.


ג'וג'ו מויס היא אחת הסופרות האהובות בעולם. ספריה תורגמו לעשרות שפות, היו לרבי-מכר בארץ ובעולם וזכו לשבחי הביקורת.

המשך קריאה
  • ISBN: 3625697
  • גודל (עמ'): 303
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 30/09/2017
  • שם המחבר: ג'וג'ו מויס
  • תורגם ע"י: דנה טל

1

אפשר להרוויח כסף מארנבים! לאחרונה נמכרו בסידני ארנבים בוגרים עם פרווה משובחת תמורת 19 שילינג ו-11 פני לחצי קילו, המחיר הגבוה ביותר ששמעתי עליו אי-פעם באוסטרליה. אחוז הפרוות המשובחות יהיה קטן, אבל עבור חמישה במשקל חצי קילו, גם ארבעה שילינג לכל ארנב זו תשואה יוצאת דופן.

עלון "האדם שעל האדמה", אוסטרליה, 10 ביולי 1946

אוסטרליה, 1946

ארבעה שבועות לפני ההפלגה

לטי מקיו עצרה את הטנדר, מחתה פיח דמיוני מתחת לעיניה וציינה לעצמה שעל אישה עם "תווי פנים נאים", כפי שהגדירה המוכרת ברוב טקט את פניה, אין לשפתון פריחת הדובדבן סיכוי לחולל שינוי גדול. היא שפשפה בזריזות את שפתיה והרגישה מטופשת על שקנתה אותו מלכתחילה. ואז, כעבור פחות מדקה, שלחה את ידה לתוך התיק שלה ומרחה אותו בזהירות מחדש, כשהיא מעווה את פניה כלפי השתקפותה במראה האחורית.

היא החליקה את חולצתה, אספה את המכתבים שלקחה בביקורה השבועי בסניף הדואר והביטה מבעד לשמשה הקדמית אל הנוף המטושטש. הגשם כנראה לא ייפסק ולא משנה כמה זמן תחכה. היא משכה חתיכת ברזנט מעל ראשה וכתפיה, נשמה נשימה עמוקה, זינקה החוצה מהטנדר ורצה אל הבית.

"מרגרט? מגי?"

דלת הרשת נטרקה מאחוריה ועמעמה את התיפוף העקשני של המבול שירד בחוץ, אבל רק צליל קולה ונקישת הנעליים הטובות שלה על קרשי הרצפה הדהדו אליה בחזרה. לטי בדקה את תיקה ואז ניגבה את רגליה ונכנסה למטבח, בעודה קוראת כמה פעמים נוספות, אף על פי שלבה אמר לה שאין איש בבית. "מגי? את שם?"

המטבח, כמו תמיד מאז עזיבתה של נורין, היה ריק. לטי הניחה את תיקה ואת המכתבים על שולחן העץ המקורצף וניגשה אל התנור, שם בעבע תבשיל בסיר על הכיריים. היא הרימה את המכסה ורחרחה. לאחר מכן, בתחושת אשמה, הושיטה יד לתוך הארון והוסיפה קמצוץ מלח, מעט כמון וקורנפלור, ערבבה והחזירה את המכסה למקומו.

היא ניגשה אל המראה הקטנה והמוכתמת של ארון התרופות וניסתה להחליק את שערה, שכבר החל להסתלסל באוויר הלח. היא בקושי הצליחה לראות את כל פניה בבת אחת. אף אחד לא היה יכול להאשים את משפחת דוֹנְליבי בגנדרנות, זה בטוח.

היא שפשפה שוב את שפתיה ואז פנתה בחזרה למטבח ובחנה אותו בקור רוח שהתאפשר לה בשל היותה לבדה שם. היא סקרה את הלינוליאום הסדוק, שעפר שנישא מהשדות נטמע בו בעקשנות, לא משנה כמה פעמים טאטאו ושטפו אותו. אחותה תכננה להחליף אותו ואפילו הראתה ללטי את הדוגמה שמצאה חן בעיניה בספר שנשלח אליה כל הדרך מפרת. היא הביטה בצבע הקירות הדהוי, בלוח השנה שהיו מסומנים בו אך ורק תאריכי תערוכות חקלאיות, ביקורים של וטרינרים ופגישות עם קונים או אנשי מכירות של תבואה. היא הביטה בסלי הכלבים עם השמיכות הישנות והמלוכלכות שריפדו את שוליהם, ובאריזת אבקת הכביסה "בלואו" המיועדת לחולצות של הגברים, שהאבקה נשפכה ממנה אל משטח העבודה המולבן. הסימן היחיד לנוכחות נשית כלשהי היה עותק של המגזין "גלאמור", שהבטיח על השער סיפור חדש מאת דפנה דה מורייה ומאמר שכותרתו "האם תסכימי להתחתן עם זר?" המגזין, היא שמה לב, נראה מרופט מרוב דפדוף.

"מרגרט?"

היא הציצה בשעון: הגברים יגיעו בקרוב לארוחת הצהריים. היא ניגשה אל מתלי המעילים שליד הדלת האחורית והורידה מעיל ארוך ישן. היא נרתעה מריח הזפת והכלבים הרטובים, שידעה שידבק בבגדיה.

הגשם היה כה כבד עתה עד שבכמה מקומות מסביב לחצר הוא זרם בנהרות. חורי הניקוז גרגרו במחאה והתרנגולות הצטופפו בקבוצות סתורות נוצות מתחת לשיחים. לטי קיללה את עצמה על שלא הביאה את מגפי הגומי שלה אבל רצה מהדלת האחורית של הבית לחצר ומסביב, אל אחורי האסם. שם, כמעט כפי שציפתה, הצליחה לזהות מה שנראה כמו גוש חום חסין למים על סוסה, מקיף את מגרש הדשא, פניו הוסתרו מתחת לכובע רחב שוליים שהגיע עד הצווארון והוא כמעט השתקף בזרימת מי הגשמים החלקלקה.

"מרגרט!" לטי עמדה מתחת לשולי גג האסם, צעקה כדי להתגבר על קולות הגשם ונופפה בחוסר התלהבות.

לסוסה פשוט נמאס: זנבה היה מהודק לאחוריה הספוגים מים, היא הלכה הצִדה בטפיפה מסביב לגדר ובעטה מדי פעם בפעם בתסכול בעוד הרוכבת מסובבת אותה בסבלנות שוב כדי להתחיל כל תמרון מדוקדק מחדש.

"מגי!"

בשלב מסוים היא בעטה בחוזקה בשתי רגליה האחוריות. לבה של לטי שקע וידה נשלחה אל פיה. אבל הרוכבת לא הועפה ממקומה וגם לא נראתה מוטרדת, היא רק בעטה במגפה בחיה כדי להדהיר אותה קדימה, ומלמלה משהו שייתכן שהיה מילות תוכחה וייתכן שלא.

"אלוהים אדירים, מגי, אולי תבואי כבר!"

שולי הכובע הורמו ויד התנופפה בברכה. הסוסה הוכוונה לאחור והלכה לעבר השער בראש מושפל. "את עומדת שם הרבה זמן, לטי?" היא קראה.

"יצאת מדעתך, ילדה? מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?" היא ראתה את חיוכה הרחב של אחייניתה מתחת לשולי הכובע.

"רק מחנכת אותה קצת. אבא גדול מכדי לרכוב עליה והבנים חסרי תועלת איתה, אז רק אני נשארתי. היא מצוברחת קצת, נכון?"

לטי טלטלה את ראשה ברוגז וסימנה למרגרט לרדת מהסוסה. "אלוהים אדירים, ילדה. את צריכה עזרה כדי לרדת ממנה?"

"הא! לא, אני מסתדרת. הגיע כבר הזמן לארוחת צהריים? שמתי קודם נזיד על האש, אבל אני לא יודעת מתי הם יהיו בבית. הם מעבירים את העגלים עד יַארַאוָוה קריק והם עלולים להיות שם כל היום."

"הם לא יהיו שם כל היום במזג האוויר הזה," השיבה לטי, בשעה שמרגרט ירדה מהסוסה בחוסר אלגנטיות ונחתה בכבדות על רגליה. "אלא אם כן הם משוגעים כמוך."

"אוי, אל תעשי מזה עניין. זה נראה גרוע יותר ממה שזה באמת."

"את ספוגה במים. תסתכלי על עצמך! אני לא מאמינה שאת אפילו שוקלת לרכוב בחוץ במזג האוויר הזה. אלוהים ישמור, מגי. אני לא יודעת מה את חושבת שאת עושה... רק אלוהים יודע מה היתה אומרת על כך אמך היקרה."

שתיקה קצרה השתררה.

"אני יודעת..." מרגרט עיקמה את אפה כששלחה יד למעלה כדי לשחרר את חגורת האוכף.

לטי תהתה אם הגזימה. היא היססה, ואז חזרה בה מההתנצלות המביכה שכמעט עלתה על שפתיה. "לא התכוונתי -"

"תשכחי מזה. את צודקת, לטי," אמרה הנערה, בעודה מניפה את האוכף בקלות תחת זרועה. "היא לא היתה עושה עם הסוסה הזאת מעגלים כדי לאזן אותה. היא היתה קושרת אותה בזוג מושכות צד וגומרת עם כל הסיפור הזה."

הגברים חזרו זמן קצר לפני השעה אחת. הם הגיעו בסערה רועשת של ערדליים רטובים וכובעים מטפטפים והסירו את המעילים שלהם ליד הדלת. מרגרט כבר ערכה את השולחן והכינה להם קערות מהבילות של נזיד בקר.

"קוֹלוֹם, יש עדיין המון בוץ מאחורי העקבים שלך," אמרה לטי, והבחור הצעיר בעט באדיבות את מגפיו על השטיח במקום לבזבז זמן על הניסיון לנקות אותם.

"יש לחם עם זה?"

"סבלנות, בנים. אני מזדרזת ככל יכולתי."

"מגי, הכלבה שלך נרדמה בכובע הישן של אבא," אמר דניאל בחיוך רחב. "אבא אמר שאם יהיו עליו פרעושים הוא יירה בה."

"לא אמרתי דבר כזה, טמבל. מה שלומך, לטי? נסעת לעיר אתמול?" מאריי דונליבי, אדם גבוה וזוויתי, שהנמשים שעל עורו ועיניו הבהירות העידו על שורשיו הקלטיים, התיישב בראש השולחן ובלי הערות נוספות החל לחסל פיסה גדולה של לחם שגיסתו פרסה בשבילו.

"כן, מאריי."

"היה דואר בשבילנו?"

"אני אביא אותו אחרי האוכל." שאם לא כן, לפי נימוסי השולחן של הגברים האלה, המכתבים יוכתמו ברוטב ויכוסו בטביעות אצבעות שמנוניות. נדמה שזה מעולם לא הפריע לנורין.

מרגרט כבר אכלה את ארוחת הצהריים שלה וישבה על כיסא נוח ליד המזווה, כפות רגליה הנתונות בגרביים נחו על הדום. לטי נהנתה בינה לבינה לצפות בגברים מסתדרים במקומם ומתחילים לאכול. לא היו משפחות רבות בימים אלה שיכלו להתפאר בחמישה גברים, ששלושה מהם שירתו בצבא, סביב השולחן. כשמאריי מלמל אל דניאל, בנו הצעיר, שיעביר לו עוד לחם, עדיין זיהתה לטי רמז למבטא האירי שאיתו הגיע לארץ הזאת. אחותה לגלגה עליו מדי פעם בפעם בחיבה. "זה!" היתה אומרת, בניסיון לא מוצלח לחקות את המבטא שלו, "יש בו יותר רוח קרב מאשר בחתונה אירית."

לא, בשולחן הזה היתה חסרה מישהי אחרת לגמרי. היא נאנחה ודחקה את נורין ממחשבותיה, כפי שעשתה אינספור פעמים בכל יום. אחר כך אמרה במאור פנים, "אשתו של אָלְף פֵּטיט קנתה מקרר מהחדשים האלה, דיפנדר. יש לו ארבע מגירות ומקפיא, והוא לא מרעיש."

"בניגוד לאשתו של אלף פטיט," אמר מאריי. הוא שלף את העותק האחרון של ה"בולטין", עלון החדשות, והתעמק בטור החקלאות, "האדם שעל האדמה". "הממ. כתוב כאן שהמחלבות נהיות מלוכלכות יותר כי כל הנשים עוזבות."

"ברור שהם לא ראו בחיים איך נראה החדר של מגי."

"את הכנת את זה?" מאריי הרים את ראשו מהעיתון והחווה באגודלו לעבר הקערה, שהיתה כמעט ריקה.

"מגי הכינה," אמרה לטי.

"טעים. יותר טוב מהקודם."

"אני לא יודעת למה," אמרה מרגרט, ידה מושטת קדימה כדי לבחון היטב שבב עץ שנכנס בה. "לא עשיתי שום דבר שונה."

"התחילו להקרין סרט חדש באודיאון," אמרה לטי, כדי לשנות את הנושא. זה משך את תשומת לבם. היא ידעה שהגברים העמידו פנים שהם לא מתעניינים בקטעי הרכילות שהביאה לחווה פעמיים בשבוע, כי רכילות היא עניין לנשים, אך מדי פעם בפעם החליקה מסיכת האדישות ונשרה מהם. היא נשענה על הכיור, זרועותיה שלובות על חזה.

"נו?"

"זה סרט מלחמה. גריר גרסון וטיירון פאוור. שכחתי איך קוראים לו. משהו עם 'לָנצח'?"

"אני מקווה שיש בו המון מטוסי קרב. אמריקאיים." דניאל הציץ אל אחיו, תר כנראה אחר הסכמה, אך ראשיהם היו מורכנים כשגרפו מזון לתוך פיותיהם.

"איך אתה מתכוון להגיע לוודסייד, טמבל קטן? האופניים שלך מקולקלים, כזכור לך." ליאם דחף אותו.

"הוא בכל מקרה לא ירכב לבד על אופניים למרחק כזה," אמר מאריי.

"אחד מכם יכול לקחת אותי בטנדר. נו, בחייכם. אני אשלם על הגלידות שלכם."

"כמה ארנבים מכרת השבוע?"

דניאל השתכר מעבודה צדדית בפשיטת עורות ארנבים ומכירת פרוותם. מחיר הפרוות הטובות עלה באורח פלא מפֶּני אחד לכמה שילינגים לפרווה, והתעשרותו הפתאומית עוררה במקצת את קנאתם של אחיו.

"רק ארבעה."

"טוב, זה המחיר הכי טוב שלי."

"אה, מאריי, בטי ביקשה למסור לך שהסוסה הטובה שלהם בהיריון סוף-סוף, אם אתה עדיין מעוניין."

"זאת שהם זיווגו עם הקוסם?"

"אני חושבת שכן."

מאריי החליף מבט עם בנו הבכור. "אולי תקפוץ לשם בהמשך השבוע, קולום. לא יזיק אם יהיה לנו פה סוס אחד טוב."

"מה שמזכיר לי." לטי נשמה נשימה עמוקה. "מצאתי את מרגרט רוכבת על הסייחה הצעירה המרושעת ההיא שלכם. אני לא חושבת שהיא צריכה לרכוב. זה לא... בטוח."

מאריי לא הרים את מבטו מהנזיד שלו. "היא אישה בוגרת, לטי. בקרוב מאוד לא תהיה לנו כמעט שום שליטה על חייה."

"את לא צריכה לעשות מזה עניין, לטי. אני יודעת מה אני עושה."

"הסוסה הזאת נראית רעה." לטי החלה להדיח כלים והרגישה במעורפל שמעמדה מעורער. "אני רק אומרת שאני לא חושבת שנורין היתה אוהבת את זה. לא כשהדברים הם... כמו שהם..."

אִזכור שמה של אחותה הביא איתו דממה קצרה, מדוכדכת.

מאריי דחף את הקערה הריקה שלו אל מרכז השולחן. "יפה מצדך לדאוג לנו, לטי. אל תחשבי שאנחנו לא אסירי תודה."

אם הבנים הבחינו במבט שהחליפו ביניהם שני "הזקנים", כפי שקראו להם, או בכך שמבטה של דודתם לטי לווה בהסמקה עדינה מאוד של לחייה, הם לא אמרו דבר. בדיוק כפי שלא אמרו דבר כמה חודשים קודם לכן כשהיא החלה ללבוש את החצאית הטובה שלה כשבאה לבקר אותם. או שבגיל ארבעים ומשהו החלה לפתע לסדר את שערה.

בינתיים קמה מרגרט מהכיסא שלה ועיינה במכתבים שנחו על המזנון ליד תיקה של לטי. "לעזאזל!" קראה.

"מרגרט!"

"מצטערת, לטי. תראו! תראה, אבא, זה בשבילי! מהצי!"

אביה סימן לה להביא את המכתב אליו. הוא הפך את המעטפה בידיו הגדולות, הביט בחותמת הרשמית ובכתובת השולח. "רוצה שאני אפתח את זה?"

"הוא לא מת, נכון?" דניאל יילל כשידו של קולום סטרה בחדות על עורפו.

"אל תהיה אידיוט."

"אתה לא חושב שהוא מת, נכון?" מרגרט הושיטה יד כדי לייצב את עצמה, והצבע אזל מפניה הסמוקות בדרך כלל.

"ברור שהוא לא מת," אמר אביה. "הם שולחים מברק על דבר כזה."

"אולי הם רצו לחסוך בולי דואר אבל -" דניאל זינק לאחור על כיסאו כדי להימנע מבעיטה נמרצת מאחיו הבכור.

"התכוונתי לחכות עד שכולכם תגמרו לאכול," אמרה לטי בלי שתזכה להתייחסות.

"נו, קדימה, מגס. למה את מחכה?"

"אני לא יודעת," אמרה הנערה, שנראתה עכשיו מתייסרת בחוסר החלטיות.

"קדימה, כולנו כאן." אביה הושיט אליה יד מנחמת והניח אותה על גבה.

היא הביטה בו, ואז מטה במכתב שהחזיקה עכשיו בידה. אחיה נעמדו על רגליהם, מקובצים בצפיפות סביבה. לטי, שצפתה בהם מהכיור, הרגישה מיותרת, כאילו היא אדם זר שבא מבחוץ. כדי להסתיר את אי-הנוחות שלה העסיקה את עצמה בקרצוף מחבת, ואצבעותיה הרחבות האדימו מהמים החמים.

מרגרט קרעה את המעטפה והחלה לקרוא את המכתב כשהיא ממלמלת את המילים, הרגל שהיה לה מאז ילדותה. לבסוף פלטה אנחה קלה, ולטי סבה לאחור וראתה אותה מתיישבת בכבדות על כיסא שאחד מאחיה דחף מתחתיה. היא הביטה באביה ונראתה מוכת יגון.

"הכול בסדר, ילדה?" פרצופו התכרכם בדאגה.

"אני נוסעת, אבא," לחשה בקול צרוד.

"מה? לאירלנד?" אמר דניאל וחטף מידיה את המכתב.

"לא. לאנגליה. מצאו לי מקום על ספינה. אוי, אלוהים, אבא."

"מרגרט!" נזפה בה לטי, אבל איש לא שמע.

"מגס נוסעת לאנגליה!" אחיה הבכור קרא את המכתב. "היא באמת נוסעת! הם באמת הצליחו לדחוף אותה פנימה!"

"סתום את הפה," אמרה מרגרט, אבל לא בלב שלם.

"'בגלל השינוי במעמדה של כלת מלחמה אחרת, אנחנו יכולים להציע לך לנסוע על -' איך קוראים את זה? 'שתצא מסידני' בלה-בלה-בלה."

"שינוי במעמדה? מה אתם חושבים שקרה לאומללה הזאת?" אמר ניאל בלעג.

"יכול להיות שהבעל כבר היה נשוי. זה קורה, אתה יודע."

"לטי!" מחה מאריי.

"אבל זה נכון, מאריי. כבר קרו כל מיני דברים. אתה רק צריך לקרוא עיתונים. שמעתי על בנות שעשו את כל הדרך לאמריקה ושמעו שם שהן לא רצויות. חלקן ב..." קולה דעך.

"ג'ו לא אדם כזה," אמר מאריי. "כולנו יודעים שהוא לא כזה."

"חוץ מזה," אמר קולום בעליצות, "כשהוא התחתן עם מגס אמרתי לו שאם הוא אי-פעם יאכזב אותה אני אמצא אותו ואהרוג אותו."

"גם אתה?" אמר ניאל, מופתע.

"אלוהים," אמרה מרגרט, שהתעלמה מדודתה אבל הצטלבה בהתנצלות אילמת. "עם אנשים כמוכם שדואגים לי, פלא שהוא נשאר בכלל."

דממה השתררה כשמשמעות המכתב חלחלה ללבם של כל הנוכחים בחדר. מרגרט לקחה את ידו של אביה והחזיקה אותה בחוזקה, בעוד האחרים מעמידים פנים שהם לא שמים לב.

"מישהו רוצה תה?" שאלה לטי. גוש עלה בגרונה: היא דמיינה את המטבח ללא מרגרט בתוכו. נשמעו כמה מלמולי הסכמה מאופקים.

"לא בטוח בכלל שתקבלי תא, שתדעי לך," אמר ניאל, שעדיין קרא את המכתב.

"הם יכולים לאחסן אותה עם המטען," אמר ליאם. "היא מספיק קשוחה."

"אז זהו?" אמר דניאל. לטי הבחינה שהוא נראה מוכה הלם. "זאת אומרת, את נוסעת לאנגליה וזהו זה?"

"זהו זה," אמרה מרגרט בשקט.

"אבל מה איתנו?" שאל דניאל וקולו הצטרד, כאילו עדיין לא הפנים את נישואיה של אחותו או את השלכותיהם האפשריות. "אנחנו לא יכולים לאבד גם את אמא וגם את מגס. זאת אומרת, מה אנחנו אמורים לעשות?"

לטי עמדה לדבר וגילתה שאין לה מילים.

מעבר לשולחן, מאריי ישב בשקט, ידו שלובה בידה של בתו. "אנחנו, בני, אמורים לשמוח."

"מה?"

מאריי חייך אל בתו חיוך מרגיע - חיוך שלטי לא האמינה שהוא מבטא את מה שהרגיש באמת. "אנחנו הולכים לשמוח כי מרגרט נוסעת להיות עם גבר טוב. גבר שנלחם בשביל המדינה שלו ושלנו. גבר שראוי להיות עם מרגרט שלנו בדיוק באותה מידה שהיא ראויה לו."

"בחיי, אבא." מרגרט מחתה את עיניה.

"וחשוב יותר," כאן הרים את קולו, כמו כדי להדוף כל הפרעה, "אנחנו צריכים לשמוח יותר מכול כי סבא של ג'ו היה אירי. וזה אומר..." הוא הניח בעדינות יד מחוספסת על בטנה הגדלה של בתו. "...שהבחור הקטן הזה פה עומד להניח את רגלו, בלי נדר, בארצו של אלוהים."

"מאריי," לחשה לטי, ידה נלחצה אל פיה.

"תתכוננו," מלמל קולום אל אחיו והחל לנעול את מגפיו, "מצפה לנו ערב של 'הו דני בוי'."

לא נותרו להן עוד מקומות לתליית הכביסה הרטובה. המתלה הפנימי המקורה היה עמוס כל כך שאיים למשוך איתו מטה את התקרה. מצעים לחים נתלו על כל וו ועל כל כבל בתוך הבית, מהודקים באטבים לקולבים שנתלו על דלתות, או נפרשו על גבי מגבות על משטחי עבודה. מרגרט משכה עוד גופייה רטובה מהדלי ונתנה אותה לדודתה, שהכניסה את המכפלת למעגילה והחלה לסובב את הידית.

"זה מפני ששום דבר לא התייבש אתמול," אמרה מרגרט. "לא הורדתי את הבגדים בזמן מהחבל והם נרטבו שוב, ויש לי עוד הרבה מטלות אחרות."

"למה שלא תשבי, מגי?" אמרה לטי, שבחנה את רגליה. "תני לרגליים שלך לנוח לדקה או שתיים."

מרגרט שקעה בתודה לתוך הכיסא בחדר הכביסה והושיטה את ידה ללטף את כלבת הטרייר שהתיישבה לצדה. "אני יכולה לשים חלק באמבטיה, אבל אבא שונא את זה."

"את יודעת שאת צריכה לנוח. רוב הנשים כבר יושבות עם הרגליים למעלה בשלב הזה."

"אה, יש עוד המון זמן," אמרה מרגרט.

"פחות משנים-עשר שבועות, למיטב זיכרוני."

"נשים אפריקאיות פשוט הולכות מאחורי שיח, מוציאות אותם וממשיכות לעבוד."

"את לא אפריקאית. ואני בספק אם מישהי 'מוציאה' תינוק כאילו הוא..." לטי ידעה שאין לה סמכות לדבר בביטחון על לידה. היא המשיכה לסחוט בשתיקה, הגשם תופף בקול על גג הפח של השירותים החיצוניים, הניחוח המתוק של אדמה שנרטבה זה עתה חדר מבעד לחלונות הפתוחים. המעגילה חרקה, יצור גריאטרי שהוכרח להתאמץ בעל כורחו.

"דניאל קיבל את זה יותר גרוע ממה שחשבתי," אמרה מרגרט בסופו של דבר.

לטי המשיכה לסובב את הידית ונאנקה כשמשכה אותה לכיוונה. "הוא עדיין צעיר. הוא נאלץ להתמודד עם הרבה דברים בשנתיים האחרונות."

"אבל הוא ממש כועס. לא ציפיתי שיכעס."

לטי שתקה לרגע. "הוא מרגיש מאוכזב כנראה. הוא הרי איבד את אמא שלו ועכשיו אותך..."

"זה לא שעשיתי את זה בכוונה." מרגרט חשבה על ההתפרצות של אחיה, המילים "אנוכית" ו"שונא" נזרקו אליה בכעס עד שכף ידו השטוחה של אביה הפסיקה באחת את ההתקפה החריפה.

"אני יודעת," אמרה לטי, הפסיקה את העבודה והזדקפה. "וגם הם יודעים את זה. אפילו דניאל."

"אבל כשג'ו ואני התחתנו, את יודעת, לא חשבתי על זה שאני אעזוב את אבא ואת הבנים. לא חשבתי שלמישהו יהיה אכפת יותר מדי."

"מובן שאכפת להם. הם אוהבים אותך."

"לי לא היה אכפת כשניאל עזב."

"זה היה במלחמה. ידעת שהוא חייב ללכת."

"אבל מי יטפל בכולם? אבא יכול אולי לגהץ חולצה או לשטוף כלים, אם אין ברירה, אבל אף אחד מהם לא מסוגל לבשל ארוחה. והסדינים יישארו על המיטות שלהם עד שילכו בכוחות עצמם לסל הכביסה."

בשעה שדיברה, מרגרט כמעט החלה להאמין בתמונה הזאת של עצמה בתור עמוד התווך של משק הבית, תפקיד שמילאה בלא מעט תרעומת במהלך השנתיים האחרונות. היא מעולם לא ציפתה שתיאלץ לבשל ולנקות עבור מישהו. אפילו ג'ו הבין כשאמרה לו שהיא חסרת תקנה בזה, וחשוב מכך, שאין לה שום כוונה לשנות את המצב. עתה, משנאלצה לבלות שעות בכל יום בטיפול באחים שפעם התייחסה אליהם כאל שווים, נאבקו בתוכה צער, אשמה וזעם אילם. "זה מדאיג אותי נורא, לטי. אני באמת חושבת שהם לא יוכלו להסתדר בלי... נו, בלי אישה במקום הזה."

השתררה דממה ממושכת. הכלבה ייבבה מתוך שינה, רגליה חתרו במרדף בלתי-נראה.

"אני מניחה שהם יוכלו להביא מישהי, מין סוכנת משק בית," אמרה לטי בסופו של דבר, בנימה קלילה באופן מטעה.

"אבא לא ירצה לשלם על זה. את יודעת כמה הוא מדבר על זה שצריך לחסוך. חוץ מזה, אני חושבת שאף אחד מהם לא ירצה זרה במטבח. את מכירה אותם." היא הגניבה מבט אל דודתה. "ניאל לא אוהב שיש אנשים חדשים בסביבה מאז שהוא חזר מהמחנות. אוי, אני לא יודעת..."

בחוץ נחלש הגשם. התיפוף על הגג נעשה קליל והיה אפשר לראות כתמים קטנים של כחול בין העננים האפורים בכיוון מזרח. שתי הנשים נותרו שקטות למשך כמה דקות, כל אחת מהן מרוכזת בנוף שנשקף מהחלון המרושת.

כאשר לא נשמעה כל תשובה דיברה מרגרט שוב, "למען האמת, אני שואלת את עצמי אם אני צריכה בכלל לעזוב. כלומר, אין טעם שאסע אם אני לא אפסיק לדאוג למשפחה שלי כל הזמן, נכון?"

היא חיכתה שדודתה תדבר. משלא אמרה דבר, המשיכה, "כי אני -"

"אני מניחה," העזה לטי ואמרה, "שאוכל לעזור."

"מה?"

"אל תגידי 'מה', יקירתי. אם את דואגת להם עד כדי כך," קולה של לטי היה מדוד, "אולי אוכל לבוא רוב הימים. רק כדי לעזור קצת."

"הו, לטי, באמת?" מרגרט וידאה שקולה ביטא את מידת ההפתעה המדויקת ואת הרמה המדויקת של הכרת טובה.

"לא הייתי רוצה להידחף למקום שאיננו מקומי."

"לא... לא... מובן שלא."

"לא הייתי רוצה שאת או הבנים תחשבו ש... שאני מנסה לתפוס את המקום של אמא שלכם."

"אני לא חושבת שמישהו יחשוב כך."

שתי הנשים עיכלו את מה שסוף-סוף נאמר בקול רם.

"יכול להיות שיהיו אנשים ש... יפרשו דברים באופן שגוי. אנשים בעיר וכאלה." לטי היטיבה את שערה בתנועה לא מודעת.

"כן, יכול להיות," אמרה מרגרט, עדיין בארשת פנים רצינית מאוד.

"אבל מצד שני, זה לא שיש לי עבודה או משהו. לא עכשיו כשסגרו את מפעל התחמושת. והמשפחה צריכה להיות ראשונה בסדר העדיפויות."

"בהחלט."

"כלומר, הבנים האלה צריכים אישה בסביבה. במיוחד דניאל. הוא בגיל כזה... וזה לא שאני עושה משהו לא בסדר... משהו... את יודעת..."

אם מרגרט הבחינה בסומק העדין של עונג שהתפשט על פניה של דודתה, היא לא אמרה דבר. אם היה משהו אחר בפניה של דודתה, בשפתון החדש, שגרם למרגרט להרגיש שיש משהו קצת יותר מסובך בסידור הזה, היא עשתה ניסיון אמיץ להדחיק אותו. אם מחירה של החירות נטולת האשמה שלה הוא שמישהי תגזול את מקומה של אמה, היא תקפיד לראות רק את היתרונות.

פניה הזוויתיות של לטי הוארו עתה בחיוך. "אם כך, יקירתי, אם זה יעזור לך, אני אטפל היטב בכולם," היא אמרה. "ומודי. אני אטפל גם בה היטב. את לא תצטרכי לדאוג."

"אה, לה אני לא דואגת." מרגרט הקימה את עצמה במאמץ. "אני מתכוונת ל -"

"כן, אני אדאג שהם כולם יהיו בסדר," המשיכה לטי, שכפי הנראה ליהגה מהתרגשות ומציפייה. "אם זה באמת יקל קצת את הדאגות שלך, מגי היקרה, אני אעשה כל שביכולתי. כן, את לא תצטרכי לדאוג בקשר לשום דבר." היא סחטה בידיה במרץ מחודש את החולצה האחרונה והשליכה אותה לסל הכביסה, מוכנה למחזור הייבוש הבא.

היא ניגבה את ידיה הגדולות והגרמיות בסינרה. "טוב. בסדר. אולי אני אלך להכין לשתינו כוס תה? את תכתבי את המכתב שלך לצי, תגידי להם שאת מסכימה, ואז נדע שהכול מוכן. את לא רוצה להפסיד את המקום שלך, נכון? לא כמו האומללה ההיא."

מרגרט השתדלה שהחיוך שלה ייראה נלהב יותר מכפי שהרגישה. במאמר ב"גלאמור" נכתב שהיא עלולה לא לראות איש מהם שוב. זה משהו שצריך להיות מוכנים אליו.

"ואני אגיד לך מה, מגי, אני אעבור על המגירות שלך למעלה. אני אבדוק אם אני יכולה לעשות בשבילך תיקונים כלשהם. אני יודעת שחוט ומחט זה לא הצד החזק שלך, ואנחנו רוצים שתיראי הכי יפה שאפשר כשתיפגשי שוב עם ג'ו."

אל תנטרי להם טינה, אמר המגזין. ולעולם אל תאשימי את בעלך בכך שהפריד אותך מהמשפחה שלך. דודתה גררה עכשיו את הסל אל צדו השני של החדר בתחושת ביטחון של בעלת הבית, כמו זו שהיתה פעם לאמא שלה.

מרגרט עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה כשקולה של לטי הדהד בחדר הכביסה, "אולי אני אתקן גם כמה חולצות של אבא שלך, באותה הזדמנות. לא יכולתי שלא להבחין, יקירתי, שהן נראות קצת בלויות, ואני לא רוצה שמישהו יגיד שאני לא..." היא שלחה מבט אלכסוני אל מרגרט. "אני אדאג שהכול פה יהיה מסודר ומצוחצח. הו, כן. את לא תצטרכי לדאוג בקשר לשום דבר."

מרגרט לא רצתה לדמיין אותם חיים לבדם. עדיף ככה מאשר עם מישהי שהיא לא הכירה.

"מגי?"

"מממ?"

"את חושבת... את חושבת שזה יפריע לאבא שלך? כלומר, שיפריע לו שאני פה?" פניה של לטי היו מודאגות לפתע, תווי פניה בני הארבעים וחמש היו גלויים כמו אלה של כלה צעירה.

לאחר מכן, בלילות הרבים שבהם חשבה על כל מה שהיה, תהתה מרגרט מה גרם לה להגיד זאת. היא לא היתה אדם מרושע. היא לא רצתה שלטי או אביה יהיו בודדים, אחרי הכול.

"אני חושבת שהוא יהיה מאושר," היא אמרה והושיטה יד לכלבתה הקטנה. "הוא מחבב אותך מאוד, לטי, וגם הבנים." היא השפילה את מבטה, השתעלה ובחנה את שבב העץ בידה. "הוא אמר לא פעם שהוא רואה בך מעין... מעין אחות. מישהי שיכולה לדבר איתו על אמא, שזוכרת איך היא היתה... וכמובן, אם תכבסי להם את החולצות, הם יהיו אסירי תודה לך לנצח." מסיבה כלשהי לא הצליחה להרים את מבטה, אבל היא היתה ערה היטב לכך שחצאיתה של לטי ורגליה הדקות והחזקות, שעמדו במרחק של פחות ממטר ממנה, דממו לחלוטין. ידיה, שהיו פעילות בדרך כלל, נחו דוממות על סינרה.

"כן," אמרה לטי לבסוף. "בוודאי." קולה נשמע מעט משתנק. "טוב. כמו שאמרתי. אני - אני אלך להכין לנו תה."