מבוא
סוף המאה העשרים (1990-1960) הייתה תקופה של פשטות, של ביישנות ושל תמימות ומתיקות. הפרטיות נשמרה כדבר המובן מאליו. הזוגיות התפתחה לאט, עקב בצד אגודל. לשיקולי הדעת הצטרפו ערכים של צניעות וענווה, כחלק מהתרבות הערכית.
התקשורת בין בני הזוג הייתה ישירה, ללא רעשי רקע. ללא צפצופי פלאפון, ללא מסרים, הודעות ושיתופים, ללא חשיפה מיידית ומצולמת בזמן אמת, ולכל העולם כולו. ריקודים "סלוניים" היו אמצעי בילוי ותקשורת. אפשר היה לרקוד בזוגות, להביט זה בפניו של זה ולשוחח תוך כדי ריקוד. מוזיקת הרקע הייתה שקטה ונעימה. שיתוף הפעולה בין הדורות היה פשוט וטבעי יותר. דור המבוגרים פרגן לדור הצעיר והדריך אותו.
סדר העדיפויות היה שונה בתכלית, ואנשים נשאו באחריות אישית כדבר מובן מאליו. קשיים היו גם אז, אלא שהפתרונות להם היו שונים לחלוטין.
הסיפורים משמרים תקופה שהייתה ולא תשוב לעולם בשל המצאת הסמארטפון.
בכולם גרעין מוצק של אמת וכולם מתארים מציאות אמיתית של קצב חיים איטי ורגוע.
