הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
1
5
0
0
סיפורה של לילי דה יונג

סיפורה של לילי דה יונג


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
1
5
0
0

במקום 42 

21 

במקום 42 

21 

גודל (עמ'): 335
מו"ל: ספר לכל

תקציר

אישה צעירה מוצאת את האהבה הגדולה של חייה.


אלא שכאשר היא יולדת במוסד לאימהות לא נשואות בפילדלפיה של שנת 1883, נאמר לה שהיא חייבת לוותר על בתה כדי להימנע מחיי עוני ובושה. אבל היא בוחרת להשאיר אותה.
כשהיא הרה, נעזבת על ידי אהובה, ומורחקת מביתה הקווקרי וממשרתה כמורה, לילי דה יונג נכנסת למוסד צדקה שבו יולדות נשים שחטאו.

היא המומה לגלות את האופן הנואש לפיו בתה התינוקת זקוקה לה, ומן המהירות שבה החיבור ביניהן כובש את ליבה. אימהות במצב שלה ניצבות בפני דעות קדומות פוגעניות ולכן רובן מוותרות על התינוקות שלהן. אך לילי לא יכולה לקבל זאת. היא נלחמת בגינוי המוסרי ובמצוקה הכלכלית במאמץ לשרוד יחד עם התינוקת שלה.


לילי מגלה את רגשותיה ומספרת את סיפורה ביומן שהיא כותבת, והיא לוקחת את הקוראים למסע – ממוסד הצדקה העני אל ביתה של משפחה עשירה – אל רחובותיה של עיר אמריקנית מתפתחת.
הספר "לילי דה יונג" נשען על היסטוריה עשירה, והוא דיוקן אינטימי על אהבה שאובדת וחוזרת, אך הוא גם עדות על מעשה האימהוּת. "כל כך מעט מותר לאישה," כותבת לילי, "ועם זאת, כל בן אנוש מטפס על גבה בדרך לבגרות."

המשך קריאה
  • ISBN: 277-1755
  • גודל (עמ'): 335
  • מו"ל: ספר לכל
  • יצא לאור ב-: 28/03/2018
  • שם המחבר: ג'נט בנטון
  • תורגם ע"י: נעמי גליק-עוזרד

16 בחודש השלישי, 1883

אפשר בהחלט לשאול איך לילי דה יונג הגיעה להיות בחברה כזאת.

יש רגעים שמציתים בי אש, ואז השפה נדמית פתאום קטנה כל כך. אבל דווקא התפרצויות הרגש האלה, הן שגורמות לי לרצות לכתוב. אני יושבת עכשיו בחצר מוקפת חומה גבוהה, בין ריחות של ירוק והאור הנטוי של ראשית האביב, והאש המוכרת הזאת בוערת בליבי. אצטרך להשמיד את הדפים לפני שאחזור הביתה, אבל זה לא משנה; לראשונה מאז שאימי מתה, המילים חוזרות אליי.

בשנה הזאת, שנתי העשרים ושלוש, ההפסד שלי גדול מהרווח, ובכל זאת אני רוצה לספר על דברים טובים. למשל, החצר הקטנה, עם הספסל החצוב באבן, שהופכת להיות מקום המקלט שלי. כשהאביב מסביב, יש הרבה טוב באוויר הפתוח. כרכומים מבצבצים מתחת לשלג הנמס; עצים מצמיחים ניצנים שממתיקים בניחוחם את האוויר. לו הייתי בביתי, הייתי מתחחת את האדמה בגינת המטבח שלנו וטומנת בה זרעים של צנונית וחסה. לארוחת הערב, הייתי מכינה מרק מן הקייל והבצל ששרדו בחורף הקר.

אני לא בבית. אני במקלט של פילדלפיה לנשים ותינוקות. נמלטתי מתוך הבניין אל פיסת האדמה המוגנת הזאת, כדי לברוח מהמלחמה שמנהלת השותפה שלי לחדר, ננסי - שעד הבוקר הזה ישנה במיטה לידי, וכעת היא גונחת וצורחת על שולחן הלידה. הקולות שלה צרודים ועצובים כמו של כלב שהרגל שלו נתפסה במלכודת. אפילו הבנות הכי חזקות החווירו רק מלשמוע אותה כי כל אחת תקבל את תורה בקרוב, ואז תוכל להיפטר מהחרפה. בתנאי שתוותר על התינוק שלה ותתכחש לקיומו - כפי שגם אני מתכוונת לעשות.

ג'ינה ואני, שגרות יחד עם ננסי בחדר, התחלנו להרגיש את החרדה אמש, כשננסי גנחה והסתובבה במיטה בשנתה. היא התעוררה עם שחר, כשהסדינים והירכיים שלה טבולים בנוזל.

"אף אחד לא בא לקחת אותי," היא ייללה כשג'ינה ואני ניגבנו אותה. היא לא בכתה בגלל כאב פיזי - עדיין לא. היא בכתה כי הבינה, בגיל שש-עשרה, שהתקווה היומיומית שלה להצלה - נכזבה. הוריה שלחו אותה לעיר לעבוד כמשרתת, ובמשך שלוש שנים הם הסתמכו על הכסף שהיא שלחה הביתה לחווה. היא איבדה את העבודה בגלל ההיריון, שהיה תוצאה של אמון מוטעה שנתנה באחד המשרתים שעבדו איתה, כפי שהיא הסבירה לנו בלילה אחד רווי לחישות. ולמרות כל קריאות התחנונים שהיא שלחה להוריה, הם לא הגישו לה שום עזרה, מעולם לא הגיעו לבקר אותה, וגם לא שלחו שום מכתב מנחם.

ג'ינה הרכינה ראש עטור תלתלים כהים ונישקה את ננסי על לחייה, ואני הידקתי את אחיזתי בידה ועזרתי לה ללבוש כותונת לילה נקייה. ולמרות העובדה שגם ג'ינה וגם אני בחודש התשיעי שלנו, עזרנו לה לרדת במדרגות אל חדרה של מנהלת המעון, דלפיניה פרטרידג'. דפקנו בדלת וחיכינו בזמן שננסי נתלתה על כתפינו כמהופנטת.

המנהלת הופיעה עד מהרה, הלומת שינה, עטופה בחלוק כחול ובלוי, ושערהּ אסוף בכיסוי ראש. הלכנו אל חדר הלידה, ושם היא ביקשה מננסי הרועדת לשכב על מיטת הלידה.

לג'ינה ולי היא אמרה, "תעירו את המבשלת ותגידו לה לקרוא לרופאה." היא החוותה בראשה לעבר הדלת, אבל ננסי תפסה את הזרוע השמנמנה של ג'ינה ולא הרפתה. מרוב שהידקה את שפתיה זו לזו, הן היו חיוורות כסיד.

"יכולה להישאר?" שאלה ג'ינה את דלפיניה. היא הגיעה מאיטליה לפני שנתיים ועם זאת ידעה לדבר לא רע.

דלפיניה הנידה בראשה בקשיחות, ואנחנו חצינו את האולם והערנו את המבשלת. היא לבשה שמלה רחבה על גופה גדול הממדים ומיהרה החוצה כדי לקרוא לד"ר סטיבנס, מרצה בקולג' לרפואת נשים שמטפלת בנו. ג'ינה ואני הצטרפנו אל יתר תשע הדיירות ההרות לארוחת הבוקר, ניקרנו בקערות הדייסה שלפנינו, ואחר-כך המשכנו במטלות שלנו, כשברקע זעקותיה של ננסי קורעות את שגרת יומנו.

ג'ינה ואני היינו בתורנות מטבח. למבשלת היו רק לפת ובצל, ואותם היא נתנה לנו לקצוץ למרק הגריסים שיהיה ארוחת הצוהריים שלנו - אפילו לא עגבניות משומרות, כי המלאי של החורף אזל, וגם לא בשר או עצמות. האוכל הדל לא היה הדבר שהטריד אותנו עכשיו. כשאחזנו בסכינים ונלחמנו בבליטות העקשניות שעל הלפת ונגסנו לחם יבש כדי לא לבכות מהבצל, ג'ינה התלוננה על כך שהסבל של ננסי משתלט על הבית. נערות יולדות, היא אמרה, צריכות להישלח למקום אחר, כי לא יעזור לנו אם נהיה מפוחדות.

היה נדמה לנו שהמבשלת עסוקה בהכנות ולא טורחת אפילו להקשיב. אלא שהיא כנראה סיפרה לאחראית על ההערה הזאת, משום שבארוחת הצוהריים, אן פירס ישבה בראש השולחן, בשמלה חיוורת ובשיער מהודק בקפידה בסיכות, והזכירה לכולנו למה הלידה של ננסי מתרחשת כאן. בגלל החרפה שבמצבנו - אסור לנו לשוב הביתה, מקום שבו היינו יולדות במצב רגיל. ואין שום מוסד אחר מלבד המעון שלנו, אמרה אן, שיקבל אישה כורעת ללדת שאיננה נשואה - מלבד בית החולים העירוני בבלוקלי, ששורץ מחלות מידבקות ואנשים הרבה יותר גרועים מאיתנו, שמשתחררים ממנו פעמים רבות בתוך ארונות מתים.

"אף אחד שיש לו מיטה משלו ושני פני בכיס לא יכול לחשוב בכלל שבית החולים הזה מתאים ללידה," אמרה אן וכיווצה את שפתיה כאילו היא מוצצת לימון. "חוץ מזה, יש סיבה טובה לכך שאתן עדות לזה." היא המשיכה את ההרצאה שלה מראש השולחן, כשהשורה התחתונה הייתה: "מי ייתן והסבל של ננסי יהיה תרופת הנגד לתשוקה שלכן."

כאילו התשוקה לבדה יכלה להסביר את המצוקה שנקלענו אליה. העובדה שאנחנו נשים וגם חסרות מזל - ובמקרה שלי, גם אידיוטית מושלמת בנוגע לאהבת גברים - חייבת הייתה להיות מובאת בחשבון.

שמענו את ננסי זועקת לעזרה בכל פעם שאן השתתקה והרכינה את ראשה הגאה כדי ללגום מן התה שלה. אנחנו תמיד על סף רעב כאן, אבל הפעם, רק לחלק קטן מאיתנו היה תיאבון.

ההתקדמות של ננסי הייתה איטית מאוד. הרופא עודד וזירז אותה, אך לשווא. אגן הירכיים הצעיר שלה צר מדי, והתינוק גדול. אם הידרוכלוריד לא יזרז את ההתקדמות, יצטרכו להשתמש במלקחיים, והאחראית סיפרה שהם עלולים למעוך את הגולגולת של התינוק או לפצוע את האימא, ואולי אפילו יצטרכו לנתח. אישה חיוורת בשם אליס, שאמרו שהיא נושאת ברחמה תאומים, לחשה את הנבואה המדאיגה שלה, שכולנו נסבול מלידות קשות, כי התינוקות שלנו ממזרים.

אפשר בהחלט לשאול איך לילי דה יונג הגיעה להיות בחברה כזאת.

זיכרון אחד עונה. מרירות היא רעל, כן, אבל אני מחזיקה בקבוקון כזה ליד השפתיים שלי ושותה.

***

בלילה קר אחד בחודש הראשון של השנה שעברה, כשלושה שבועות אחרי שאימא נפטרה, התעוררתי נסערת בחדרי המשופע בג'רמנטאון. שכבתי על המיטה, מחכה שהדופק שלי יירגע, וששרידיו של איזה סיוט שהיה לי יתפוגגו באוויר. פי היה יבש מרוב התנשמויות. קמתי כדי לקחת כוס מים, אבל הקנקן שליד הכיור היה ריק. ירדתי במדרגות הצרות אל החלל המרכזי של הבית שלנו, בדרכי למטבח. פסעתי על לוחות העץ, ועברתי על פני חדר השינה של אבא.

הדלת הייתה פתוחה, והמיטה שלו ריקה.

האם אבא שוב בוהה בעצים שבוערים באח שבמטבח, אומלל מכדי לישון בלי הלן היקרה שלו? לא, במטבח לא היו חיים. האח הייתה דוממת ושקטה.

ליד החלון האחורי, כשיצקתי מים מהדלי אל תוך הכוס, לכדה את עיני תנועה מהירה בחוץ. משהו זז לפני ביתן השירותים. באור הבוהק שמתח הירח, דמות לבנה התרוממה. אט אט היא התבהרה כבת הדוד של אבא, פיישנס. רווקה זקנה מאוהיו, שהגיעה יומיים לפני כן בחלוק כדי לעזור לנו להתגבר, כביכול, על המוות של אימא. האישה הזאת עמדה על האדמה הקפואה, שערהּ החיוור מפוזר, והידיים השריריות שלה לופתות את גופו של אבי. והוא, לבוש בתחתונים צמריריים דהויים - אוחז בה. האגנים של שניהם היו צמודים ושפתותיהם מחוברות, כאילו הם בולעים זה את זה.

כף ידי נלחצה אל פי ורצתי במעלה המדרגות למצוא מפלט בין השמיכות שלי. רעדתי בדממה, ספק ממתינה ספק פוחדת לשמוע בחשיכה רעש מהזוג הבלתי הולם הזה. כשהם נכנסו פנימה, צעדיהם נעצרו בקומה הראשונה, אף שפסיעותיה של פיישנס היו אמורות לעלות לחדר השינה הסמוך לשלי. הדלת בחדרו של אבא נטרקה.

ידעתי אז מעט מאוד על העניינים האלה. דמיינתי לי בבחילה את השקעים והקימורים, את חלקי הגוף המוזרים שלהם מכוסים בתלתלים, מתאימים זה לזה בדרכים אפלות ומגונות. הדלקתי נר והבטתי על החריצים שעל התקרה, וניסיתי לשווא למצוא את הצורות שכילדה פירשתי כארנבות ועכברים, ולהתחקות אחרי הסדקים שפעם נדמה ששרטטו את שמי. לקחתי אפילו את ספר הפסוקים שלי — שום דבר לא הצליח להעלים את התמונה הנוראית של אבי, כאיש טובע, נאחז בשברי הספינה.

מנהג מקובל הוא שהרווקות הזקנות עוברות בין קרובי המשפחה ונשארות כל עוד זקוקים להן. אך בבית האבן הקטן שלנו, שבו אב המשפחה באבל, פיישנס מצאה דרך לסיים את שיטוטיה.

התכוונתי לקום לפני עלות השחר ולהכין את הארוחה שלנו. רציתי לחזות בהם יוצאים ממה שהיה חדר השינה של ההורים שלי, וכך לכפות עליהם את הבושה שהם צריכים לחוש. אבל הייתי שקועה בשינה עמוקה עד שהשמש פרצה פנימה וחיממה אותי. התלבשתי ומיהרתי למטה, ומצאתי את אחי, פיטר, יושב ליד שולחן האלון שלנו. פניהם של אבא ופיישנס היו חסרות הבעה. נדמה שהגוף שלהם התרכך, כמו חמאה שהונחה ליד התנור. ידו החליקה להרף רגע על ידה, כשהוא העביר לה את המשמשים המשומרים, ושפתיה הדקות נפערו מעט, חשפו שיניים קטנות, ואז התרחבו לחיוך של כלב מתמסר.

פיטר לא ראה שום דבר חריג. הוא ריכז את מבטו בצלחת שלו, כפי שעשה בכל ארוחה מאז שאימא מתה. הוא לעס ובלע ביס אחרי ביס בנחישות, כאילו נזהר שחוסר השקט שלו לא ייתקע לו בגרון. וכשהעוזר הגבוה והאדמוני של אבא ירד למטה מחדרו שבעליית הגג והצטרף אל השולחן, הוא בירך אותנו ואכל בתיאבון. כרגיל.

"לילי," אמר יוהאן, ולחייו הרחבות האדימו מרוב ציפייה, "אנחנו יכולים לקחת את השאריות האלה לריטנהאוס היום?"

פיסות הפשתן שנותרו מהתפירה של אמי, והסמרטוטים שהיו בלויים מכדי להשתמש בהם, יוכלו להביא לנו כמה מטבעות נחוצים כל כך במפעל הנייר, והייתי שמחה שלא לבצע את המטלה העצובה לבד. היציאה יכולה לאפשר ליוהאן ולי לשתף זה עם זה את אשר על ליבנו. בדרך חזרה, חופשיים משקי הבדים, נוכל לשוטט לנו בדרכים המושלגות ולעצור בשוק למשהו מתוק, אולי לטלטל ולקרב את ידינו העטויות כפפות, ואולי אפילו לשלב אותן זו בזו.

הייתי חופשייה לקבל את ההזמנה שלו. מאז שפיישנס הגיעה היו לי פחות מטלות בבית, והתלמידים שלימדתי בבית הספר של קהילת ההתכנסות היו בחופשת החורף שלהם. עניתי ליוהאן בחיוב. כשדיברתי, הרגשתי מין עווית של פחד בבטן, במקום הדגדוג הנעים של הציפייה לשיחה המרגשת שלנו. כי בנשיקה שהייתי עדה לה, עם הרעב שגרם לאבא שלי ולבת הדוד שלו להיצמד בחוזקה זה לזה, היה כוח מידבק שהתקרב אליי יותר מדי.

הסתכלתי איך אבא אוכל את הנקניק שלו וטובל חתיכת לחם בשומן, כשהשפתיים שלו והעור שמסביבן נעשים שומניים וחלקלקים. הוא מעולם לא התאים לעידון של אימא. אין ספק שפיישנס הייתה אישה מסוג אחר.

והאישה הזאת עטפה היטב את גופה המוצק מפני הקור, ויצאה לקנות בשר אצל הקצב. שלושת הגברים נכנסו אל בית המלאכה לבניית ארונות שסמוך לבית. אני נכנסתי, כרגיל, כדי לסדר את המיטה של אבא, שכוסתה באופן מגושם. ושם, על הכרית של אימא, שעליה נח תמיד שערהּ הערמוני, הייתה מונחת קווצת שיער צהובה של פיישנס.

הרמתי אל פניי את הכרית המוכרת ושאפתי עמוקות, בתקווה למצוא זכר כלשהו לריח מי הסיגליות של אימי. צחנת זיעה, עזה כמו שתן חתולים, חדרה לאפי.

זרקתי את הכרית על המיטה, המיטה שעליה מתה אימא לפני שלושה שבועות, ועזבתי את החדר.

יומן יקר, הרגע הזה קרע אותי מהמשפחה והותיר אותי תלושה ואבודה.

***

אימא נפגעה כשנהגה בעגלה שלנו, שהייתה מלאה ריהוט שנתרם למען משפחה שביתה נשרף. כלב פראי הפחיד את הסוס שלנו, והוא נרתע וגרר את העגלה על פני ערימת סלעים. אימא נזרקה על הסלעים וכל הרהיטים התהפכו עליה.

היא הייתה מכוסה בחבורות, נפוחה בראשה ובעוד תריסר מקומות, וסבלה מכאבים שמנעו ממנה שינה. כדי לטפל בנפיחות, החליט הרופא שצריך להקיז את דמה. אימא, שהייתה בדרך כלל ישירה, תמיד השתתקה בחברתם של אנשי רפואה, והקזת דם הייתה שיטה מקובלת יותר בצעירותה. ולנו, לאבא, לפיטר ולי, לא הייתה סיבה להטיל ספק ברופא. נתנו לו לעשות את עבודתו הקשה.

היא ישבה במיטתה כשהוא התחיל בהליך, חתך וריד בזרועה והניח מתחת את הקערה לאיסוף הדם. הוא החליט שהיא איבדה מספיק דם כשהיא נפלה קדימה, מחוסרת הכרה. כעבור זמן לא רב היא פקחה את עיניה, אבל נותרה חלשה ושברירית. נתתי לה תה עלי פטל וציר בקר, ולמחרת בבוקר היא הצליחה לקום. אז, כבר היו לה כאבים בראש ובצוואר, עד שבקושי הצליחה ללכת.

הרופא טען שהעצבים שלה נפגעו, שלח אותה בחזרה למיטה, והורה לתת לה תמציות צמחים רתוחות בעלות ריח עז ביותר כדי להקל על הכאב. כשגם זה לא עזר, אבא שלח לו הודעה, והרופא הורה על הגדלת המינון.

אני משוכנעת שהתרופות האלה, הן שהרעילו וחיסלו אותה.

הבוקר של יומה האחרון היה חמים. השמש הזהובה המיסה את הקרח והשלג של הסופה האחרונה, ואפשרה תנועה בטוחה יותר בכבישים. אבא שלח את פיטר ואת יוהאן למנסרה עם רשימת קניות. כשראיתי אותם עוזבים, הצטערתי על שאני לא יכולה לעזוב יחד איתם את האומללות של הבית שלנו. רציתי לנסוע בעגלה שלנו עם הבחורים הצעירים הללו, חסרי הדאגות באופן יחסי, ולטעום מהחיוניות שלהם. איזה חוסר רגישות! כשאימא ציפתה למות, אפילו ביקשה נייר ועט וכתבה צוואה. איש מאיתנו לא האמין לה. חשבנו שהתרופות והכאבים הכניסו לראשה מחשבות חרדתיות.

ואני הבת שלה, בשר מבשרה, הייתי צריכה לשים לב. הייתי צריכה לסלק את הרופא יחד עם תמציות הצמחים שלו ולחפש דרכים בטוחות יותר כדי להקל על סבלה. אילו לפחות הייתי מרככת את היגון שלה על המוות המוקדם בגיל ארבעים ושבע, כשפיטר עוד לא בן עשרים ואני בת עשרים ושתיים, ואף אחד מאיתנו עדיין לא מסודר, ובעלה מייבב בבית המלאכה שלו בזמן שכוחה הולך ואוזל. לו רק הייתי מוצאת בתוכי פינה שלווה ומנסה בעזרת המגע או הקול שלי להעביר אותה אל הצד השני.

בשעות אחר הצוהריים המאוחרות של אותו היום, אימא הקיאה לעיתים תכופות ומצבה הנפשי התערער. היא עברה ממצב של כמעט קטטוניה למצב של בלבול ואז לעצבנות. אבא עזב על מנת לקנות עוד תרופות, כך אמר. השעות הבאות היו האחרונות לחייה, והן בערו בתוכי כאילו צורבים בי קעקוע.

התרחקתי ממנה במטרה לחפש בד לקרר את מצחה, כשצרחה יצאה מפיו של האדם היקר לי ביותר בעולם. הסתובבתי וראיתי את גופה, שהיה פעם מלא חן, מזדעזע אחוז טלטלות. רצתי אליה ואחזתי בידה. אצבעותיה להטו, כמו לשונות אש, כמו היו החיים שנותרו בה הולכים ונשרפים. פניה אדומות. אפילו העיניים שלה השתנו ונראו שחורות כמעט. ואז היא החלה להשמיע קולות משונים שלא יכולתי לזהות כמילים.

שכבתי לידה, כשאני עוטפת את איבריה הצנומים, ורציתי שהחום העודף שלה יוכל לעבור אליי.

"ששש," אמרתי. "תנוחי. הכול יהיה בסדר, אימא." חזרתי על מילות הרגעה שכאלה, והמשכתי לאחוז בה למשך זמן מה. קיוויתי שאבא יחזור הביתה והתפללתי לרחמיו של אלוהים, בזמן שהיא התפתלה, גנחה ונאבקה כדי לנשום, כשהלב שלה הולם במהירות לצד ליבי, עד שהיא הפסיקה לזוז.

כשפעמון הכנסייה הקרובה ביותר צלצל שבע פעמים וסימן את השעה, פרחה נשמתה, והמוות ירד ושקע על גופה. נדמה היה שהיא נמשכת אל תוך ריק שבולע אותה, ריק שמושך את רוחי אחריה, מזרז ומותח אותי, אך לא מצליח לקרב אותי אליה.

כשאבא חזר מבית המרקחת, הוא מצא אותי מכורבלת ליד גופה הנוקשה, עיניי הרטובות ופי הפעור לחוצים אל צווארה ואל לחייה וקוראים, לא, יקרה, תחזרי, אימא. אבא הרחיק אותי ממנה ונשא אותי אל האח הראשית. הוא הושיב אותי מתחת לשמיכה ועזב אותי בשביל ללכת לחפש את הרופא, כדי שהאיש הנורא יוכל לקבוע את מותה של החולה שלו.

הסדר והיופי שהיו בחיי התמוטטו לחלוטין - כאילו היו לא יותר מתפאורת קרטון.

***

קברו את אימא למחרת אחר הצוהריים. חלק מהקרובים שלנו נשארו באזור, אלה שחיפשו אדמה במערב ויצרו התכנסויות חדשות. אחרי ההתכנסות השקטה, החלו האנשים למלא את בית הקברות, יחד עם כמה עשרות שכנים ואנשים שאימא עזרה להם במשך השנים הארוכות שעסקה בצדקה. האנה פורדס הקשישה עמדה לצידי. היא הייתה חברה קרובה של האימא של אימי ונטל על אימא, כשאחרים אמרו שהיא ישירה מדי. האנה הצמידה את גופי המותש לגופה החסון יותר, כשנושאי הארון התקרבו והניחו את הקופסה הכבדה על האדמה, ואנחנו הבטנו בבור הפעור, שבעוד זמן קצר יבלע את ארונה הפשוט של אימא. שלחתי יד מתחת למעיל ולצעיף שלי אל צווארי, ונגעתי בתליון הזהב שהכיל קווצת שיער של אימי ותמונה זעירה שלה.

בדממה ששררה, נזכרתי בלוויה של לוקרשיה מוט בפרהיל, כשאיש לא הצליח לדבר, עד שאחד האבלים הבחין בכך שהאישה שנהגה לדבר מתה.

שני אנשים כן דיברו בהלוויה של אימא. הראשון היה יוהאן. הוא עמד מול הקבר הפתוח, כשהשמש משרטטת את קווי גופו הרזה, ואמר, "היא הייתה מין בנאדם נדיר כזה, אוהב ואהוב על ידי קרובים וזרים."

זו הייתה מחווה הולמת. רחש של אנחות התפשט בקהל. החמה שזהרה מאחורי יוהאן, נראתה כאילו היא זורחת מתוכו.

ואז אני פתחתי את פי, וממנו יצאו מילותיה של לוקרשיה מוט שאימי העריצה: "אם העקרונות שלנו נכונים, למה שנהיה פחדנים?" צמרמורת חלפה בגבי.

הארון הורד למטה. האנשים עם אתי החפירה היו מוכנים לפעולה. עוד מעט גופתה של אימא תכוסה באדמה. כל הנוכחים עברו על פני הבור והתרחקו להם. חלקם מיהרו לפתוח בשיחה מיד כשעזבו את אזור הקבורה. אבא ופיטר, יוהאן ואני פסענו הביתה בהס מוחלט כדי להתמודד עם העגמומיות.

נפלתי על המיטה הצרה שלי ובהיתי באוויר, וכשהלילה ירד, נפלה עליי שינה מלאת סיוטים.

לאחר שביליתי גם את רוב יום המחרת בבהייה, נשמעה דפיקה על דלת חדרי. זה היה יוהאן, שהציע שנלך להחלקה על האגם. למרות כובד הרגשות שדחף אותי למטה, הסכמתי - תמיד אהבתי החלקה על הקרח.

מצב הרוח שלי נותר מדוכדך כשהלכנו אל האגם הענק שליד טאלפהוקן וויין, ונעלנו את המחליקיים שלנו - עד שתקעתי את רגליי בקרח, עשיתי צעד אחד והפלגתי. הו, כמה התענגתי על חדוות המהירות, על החום שמצטבר מתחת בגדיי, על ההתאדמות של פנינו הנלהבות שבורקות בשמש המנמיכה לקראת שקיעה. יוהאן ואני התחרינו זה בצד זה לרוחב האגם ואז לאורך ההיקף הסגלגל שלו, מתנשפים בכל פעם שדיברנו, כפות רגלינו עולות ומחליקות, עולות ומחליקות, נושאות את הגופים המרוצים שלנו באוויר שעקצץ על לחיינו והקפיא את ריסינו. למרות האובדן של אימא, ואולי בעצם בגלל האובדן המייסר, שמחתי מאוד בבריחה הנמרצת והעליזה הזאת.

עצרנו, כשהאור נעשה מספיק מעומעם כדי לסכן את דרכנו הבטוחה הביתה. כשנעלנו שוב את המגפיים, יוהאן החזיק בידי עטוית הכפפה והעלה אותה אל פיו, כשהוא נושף עליה אוויר חם בשביל לחמם אותי. הרקות שלו, מתחת לכובעו הסרוג, נכנעו לזיעה. שפתיו היו רחבות ויבשות.

שאלתי את עצמי, האם אני אנשק את השפתיים האלה?

חשבתי, בעלי.

ואז, אי-אפשר לזרז את הנבואה הזאת. אני אחיה לקראתה עד שהיא תתגשם, או שלא.

באותו היום יוהאן החליף את אימא ככוכב הצפון שלי, נקודת האור שעל פיה ניתבתי את דרכי. ייתכן שההסבר לכך שנכנעתי לו בטיפשות טמון כאן, בכך שלא יכולתי למצוא כוכב מכוון משלי או את האור הנצחי.

משהו חדש גדל בתוכי לאחר שאימא מתה - היכולת להיות צינית. מה ההיגיון במותה של אימי? האם הצדק האלוהי הוא רק פנטזיה? שמרתי את המרירות והספקות שלי לעצמי, אבל במשך החודשים הבאים בחנתי אנשים אחרים כדי לדעת אם גם הם מרגישים כך. כשלאחר ההמתנה השקטה, אנשים קמו בזמן ההתכנסות על מנת לדבר על דברים רוחניים, רובם העבירו מסרים מנחמים של אהבה. היו אחרים שדיברו על קשיי החיים, הפנימיים והחיצוניים, ועל המחסומים שמפריעים להתגבר עליהם. לא נרתעתי עוד מדבריהם של השליחים הללו. בלילות רבים התקשיתי להירדם, משוכנעת שהידע זורם דרכי - כל הידע שאימא שחררה לתוכי כשהיא נפטרה. חיפשתי לשווא את המילים שיבטאו את הדעת שספגתי. בלילות אחרים ישנתי הרבה מדי, כאילו הכוח שצומח בתוכי דורש מנוחה נוספת.

תמיד הייתי חברה באגודת הידידים1, והשתתפתי פעמיים בשבוע במפגשי התכנסות. גדלתי על תובנות וגילויים שהועברו מאלוהים דרך בני אדם שהיו מוכנים להיות הצינור לכך. אבל האדם שקיבל את החוכמה הזאת וקם מן הספסל כדי להעביר אותה לאחרים - מעולם לא היה אני. עכשיו כוח חדש התהווה בזמן ההמתנה שלנו, קורא לי לעמוד. סירבתי כי פחדתי להיות צינור לאמיתות של אלוהים. הכוח הזה הביא להתעלות כל כך גדולה, שפחדתי שאם אכנע, ייגזרו עליי חיים של כומר נודד, שעובר מהתכנסות להתכנסות בשביל לחלוק את מה שניתן לו. אך מה ניתן לי? פחדתי שאם אפתח את פי, יצא ממנו רק מלמול חסר פשר.

בכל מקרה, ההזדמנות שלי חלפה. מעולם לא הצלחתי למצוא את המילים כדי לעמוד ולדבר. החיים שלנו השתנו יותר מדי, עוד לפני שהקרב שבתוכי הגיע לסיומו.

הפעם האחרונה שבה השתתפתי בהתכנסות הייתה בבוקר אביב קריר, ארבעה חודשים אחרי שאימא מתה. פיטר ואני ישבנו, כמו תמיד, משני צידי בית ההתכנסות ההומה. צד אחד לנשים, והאחר לגברים. אבא אולי ידע מה בתוכנית ולכן החליט, כנראה, להיעדר. אך אנחנו היינו המומים כשאיש מבוגר ומכובד קם מן הספסל ודיבר כנגד אבא. זמן קצר אחרי שהתחבר לבת הדוד שלו, אבא התחיל להפריז בשתיית אלכוהול. אחר-כך הוא התחתן עם בת הדוד, שלא הייתה חברה באגודת הידידים וגם לא ביקשה להיות כזאת, והחתונה התקיימה חודשיים אחרי מותה של אימא, במקום לחכות שנה - הזמן הנדרש. אלה מאוד לא התאימו למשמעת ההתכנסות שלנו. אבא טופל באופן פרטי, אמר האיש המבוגר לקהל הנוכחים, כשהוא מניף את זרועותיו אל על. יעצו להם, לאבא ולפיישנס, להודות בכתב בטעויות שלהם, וכך היא תוכל להגיש בקשת חברות. "אבל הדרך לא נפתחה בפני סמואל דה יונג," אמר האיש בעצב לנוכחים. אבא סירב להכות על חטא.

קמתי בבושה ועזבתי את מקומי. פיטר פגש אותי ליד הדלת. חצינו את המרפסת הרחבה של בית ההתכנסות ופסענו לכיוון הבית. שלחתי את ידי אל ידו כפי שעשיתי כשהיה קטן, והוא הרשה לי לאחוז בכף ידו הלחה. מעלינו נפרשו שמיים לבנים וריקים, כמו דף שהסיפור שהיה עליו נמחק.

כעבור כמה ימים, נודע לנו שההתכחשות הרשמית לאבא שלי אושרה. האנה פארדס הקשישה הביאה מכתב שמציין כי יש לו זכות לערער. האנה הכירה היטב את אבא. היא הייתה אפילו חברה בוועדת הטוהר שאישרה את הנישואין של ההורים שלי.

אבא היה בבית המלאכה שלו ופיישנס הייתה בחצר, כשהאנה דפקה בדלת. פתחתי את מנעול דלת העץ העבה, והיא הושיטה את זרועותיה הגרומות כדי לחבק אותי. פניי נלחצו אל חרטום כובע הבונט שלה, עד שהיא דחפה את ראשי למטה בידיה החזקות והמיובלות. היא נישקה אותי על מצחי, כשהיא מותירה מעט לחות וקרירות.

"לילי יקרה," היא אמרה, "זאת בושה איומה. אילו הלן הייתה בחיים, יכולת להישאר איתנו למרות ההתנהגות של אבא שלך."

"האנה יקרה, אלה זמנים קשים," עניתי, מבלי שירדתי לסוף דעתה. "לו אימא הייתה חיה, כל זה לא היה קורה. אבל בבקשה, תיכנסי." הצבעתי על כיסא מול האח, שבה בערה אש חזקה. היא נכנסה רק עד שיכולתי לסגור את הדלת מפני הרוח החזקה שנשבה שלא בעיתה.

"איבדנו את אימא שלך," היא אמרה בקולה המצלצל, "הגיבורה של הנזקקים. ועכשיו אנחנו מאבדים אותך בכיתות שלנו! המורה הצעירה והמבטיחה ביותר שלנו!" ראשה נע מצד לצד.

"למה את מתכוונת?" קולי רעד.

"ועדת בית הספר רוצה להציע לך חופשה מחובותייך. ואנחנו יכולים להציע לך ועדת טוהר, אם את מעוניינת בכך." עיניה המנצנצות של האנה הביטו אל נקודה מעליי.

חופשה? לא היה משהו שרציתי פחות מזה. ולמה ועדת טוהר? למה אני נשפטת על התנהלות שאינה תואמת את משמעת אגודת הידידים, כשכל מה שעשיתי היה להיות בתו של אבי?

"אביך בפנים?" שאלה האנה, בדיוק כשהדלת בבית המלאכה של אבא נפתחה.

"מי זה בא, לילי?" אבא נכנס אל החדר בבגדי העבודה המוכתמים והמרופטים שלו. כשהוא ראה את האורחת, הוא שפשף את ידיו המיובלות כדי לנקות אותן. "היכנסי, האנה," הוא התקרב אליה, כשלחייו מתחממות. "אולי תצטרפי אלינו לתה? אני אקח את המעיל שלך."

"לא, סמואל," היא ענתה. "באתי להביע את תקוותנו הכנה שתחלים ותשתקם, ולהביא לך את זה." היא שלפה מעטפה לבנה מכיס שמלתה הפשוטה.

אבא לקח אותה. היה כתוב עליה "הודעת התכחשות". בלי יכולת לדבר, הוא הביט במגפיו המכוסים נסורת.

בשקט הזה, האנה ואני הבטנו זו בזו. בלחייה המקומטות לא היה שמץ של שמחה שירים אותן. כמה שערות שחורות בצבצו מעל שפתה העליונה. כשפגשתי בעיניה המנוקדות, חשתי את קולה בתוכי: עזרי לו להתחרט. למען המשפחה שלך, אבל בעיקר למענך.

כדור קשה עמד בגרוני. היא הסתובבה, פתחה בעצמה את הדלת הכבדה, ופסעה למטה בשביל הלבנים. אבא סגר את הדלת ונעל את בריח הברזל שהסבא רבא שלו חישל. אחר-כך הוא נאנח.

אולי משקלה המלא של ההתכחשות אליו נפל עליו סוף סוף. הוא בהחלט נפל עליי. ידעתי שאולי לעולם לא איחשב מספיק נקייה מהשפעתו הזדונית בכדי ללמד ידידים צעירים בבית הספר של ההתכנסות. השאיפות שלי בחיים, כולן, התרכזו בתוך הבניין הנאצל הזה.

אבא החזיק את המעטפה הסגורה, צעד על פני החדר כשהוא נושך בשיניו התחתונות את שפתו העליונה. ראשו היה שפוף ושערו השחור הסתור נפל על עיניו. הוא התיישב ליד כיסא עץ מול האש ובהה מבלי לראות דבר. ואז, באבחת כף יד, הוא השליך את המעטפה אל האח הבוערת. היא נדלקה מיד. אני נשמתי עמוקות.

"זהו זה," הוא אמר, "אני מרגיש הקלה. אף אחד לא יכול לגרום לי להרגיש רע על כך שאני עושה את מה שאני רוצה," הוא העביר את כפות ידיו הגדולות על פניו והביט בי. "זה הרסני לשאוף תמיד לשלמות."

"בעיקר כשכל כך רחוקים ממנה." קולי היה מתון. הוא שמע. הבטתי בו בהתרסה ורעדתי, כשהוא נתן בי מבט חודר.

אבל הוא ויתר על הרגשות. עייפות החליפה אותם. "ניסיתי למען אימא שלך," הוא אמר. "לי, מעולם לא התאים להיות חבר צייתן באגודת הידידים."

אולי גם לי לא.

***

כשהכול מסביב התמוטט, נותר לי רק מקלט אחד. אני אקרא לו כעת - הבית של יוהאן. נכנסתי אליו בשמחה באביב של השנה שעברה, בערב אחד בחודש החמישי.

שנינו טיילנו ברגל לאורך נחל ויסאהיקן, טבולים ואפופים בריחות אבקנים ובשמים. פסענו עטופים בשתיקה. כף ידי הייתה חבויה בכף ידו, סמל להתקרבות העמוקה שלנו מאז מותה של אימא. ילדים צחקו, דחפו והתגרו זה בזה לאורך הגדה של הנחל הרדוד. השמש החלה לשקוע מאחורי שדרת העצים הדקיקים שמעברו השני של הנחל. כשהאוויר החל להתקרר, עלו יתושים מן האדמה ונגחו את הקרסוליים שלנו בחיפושיהם אחר עור ודם. עברנו על פני עיקול וראינו זוג נאהבים יושב על סלע שנמתח עד המים. באיזו רצינות הם הביטו האחד על השני. אולי המראה הזה הוא שדרבן את יוהאן לעצור אותי מתחת למגנוליה פורחת. עמדתי משתוממת עד שהתחיל לדבר.

"יש לי משהו להגיד לך," הוא נטל בידיו המיובלות והגדולות את שתי ידיי, ופניו החווירו על רקע תלתליו האדמוניים. "החלטתי לעזוב לפיטסבורג בקרוב. ופיטר בא איתי."

מילותיו הממו אותי. הוא ופיטר דיברו בנוכחותי על כך שיעזבו כדי לעבוד בפלדה; היה נדמה שהם נמשכים לתעשייה החדשה הזאת, כמו מחפשי הזהב שנמשכו לקליפורניה. אלא שלא חשבתי שהם יעזבו. ליוהאן נותרו עוד ארבע שנים על מנת לסיים את ההתחייבות שלו לבית המלאכה של אבא, ופיטר לא בילה אפילו לילה אחד בחייו מחוץ לג'רמנטאון.

הבטתי בפניו של יוהאן. מה איתי? חשבתי.

הוא כאילו שמע אותי, כי הוא ענה, "אני רוצה שתהיי אשתי."

המילים שלו הרגיעו אותי, כמעט. שמטתי את ידיו. "למה אתה אומר במקום לשאול?"

הפנים שלו האדימו והקרינו פראות שאהבתי יותר. הוא שלח יד מעלינו וקטף פרח מגנוליה ורוד. במשך כמה דקות הוא הביט על עלי הכותרת, כאילו אזר אומץ. ואז: "מה יותר נועז מפרח." הוא הניח את הרקמה החיה הזאת בידי, במבט מתחנן בעיניו החומות. "התינשאי לי?"

רציתי להגיד כן. אימא חשבה שאנחנו זיווג נהדר. היא חלקה באוזניי לא פעם את תקוותיה לאיחוד. היא הבחינה בלחיים הסמוקות שלנו ליד שולחן האוכל, שמעה עדויות לכך שהוא נבון, עקבה אחרי החיבה הגוברת בינינו. כמה ימים לפני פטירתה, הייתה לה התגלות שהוא צריך להצטרף להתכנסות שלנו ושאנחנו צריכים להתחתן. היא דיווחה לי על כך בעיניים נוצצות ואחזה בידי, בדיוק כפי שהוא עושה עכשיו. אך לא הייתה לה הזדמנות לבחון את ההתגלות הזאת - לגלות אם באמת אלוהים שלח אותה, או שהיא נולדה בגלל הצורך שלה להשאיר את בתה מסודרת.

רציתי להגיד כן ליוהאן, אבל היססתי. זו כנראה ההחלטה הכי גורלית בחיי. נישואין יכולים להוביל לאושר או לאומללות. איך אני יכולה לדעת למה הנישואין שלנו יובילו בשנים הבאות? בחנתי את עלי הכותרת של פרח המגנוליה, את תוכו המבהיק והדביק, עם עמוד העלי המוקף באבקנים עמוסים. נכון, פרח הוא דבר נועז באמת. הוא חושף את כל מה שיש לו להציע למאהבים שלו - החרקים.

התשובה פרצה מתוכי. "כן." חום עלה מתוך ליבי ומילא את גופי, עד שנדמה היה שהוא מתנפח.

ההבעה המרוצה שעל פניו של יוהאן הלכה ונעשתה מטופשת יותר, והשתוקקתי לגעת בו. התקרבתי אליו. הוא פרש את זרועותיו וחיבק אותי. כשראשי נשען לראשונה על חזהו השרירי, אוזני נלחצה אל ליבו, וגופי חש את איבריו מבעד לפשתן של חולצתו ומכנסיו, פתאום הבנתי את משמעות הביטוי המוזר ערפול חושים. נשענתי על גופו שהדיף מין ניחוח עז, והחלטתי שזה הריח של תשוקה גברית. הצמדתי את אפי אל חזהו ושאפתי עמוקות. הוא פלט אנחה.

התרחקתי מעט בשביל לחזור אל קרקע המציאות ואמרתי, "איך נוכל בכלל להתחתן?" אני הפסקתי ללכת להתכנסויות מתוך בושה בגלל אבא ופגיעה על ההדחה שלי מההוראה. ויוהאן לא הצטרף לשום אגודת ידידים מאז שעזב את ניו ג'רזי והגיע לעבוד עם אבא. המשמעות הייתה שלא תהיה שום ועדה שתוכל לבחון את המוכנות שלו, שלא יהיו מבוגרים שיוכלו לאשר או לשלול את האיחוד שלנו, ושלא תהיה התכנסות דתית שתקיים אותו.

"נוכל להתחתן אצל שופט," הציע יוהאן.

הסכמתי, אם כי זה חייב אותנו להישבע. ככה אבא ופיישנס הצליחו להתחתן. אלא שבכל זאת רציתי שאבא לפחות יראה את הצדק שבאיחוד שלנו.

"אבא שלי הסכים?" מעכתי עלה של מגנוליה ושאפתי את הריח המתקתק שלו, אולי זה הריח של תשוקה נשית.

יוהאן השפיל את מבטו ודשדש במגפו באדמה. "הוא לא אוהב אותי."

זה היה נכון. אבא היה גבר פחות נאה מיוהאן. כל אחד שכתב שירה נחשב אצלו פגום, כמו שיוהאן אמר, ולקח לו הרבה זמן להתפעל מפרח. ניסיתי להרחיק את הבהלה מקולי. "שאלת אותו?"

"התשובה הייתה לא."

הוא בחן את התגובה שלי. הסירוב של אבא באמת גרם לכדור הפורח של אושרי להנמיך עוף. אבל אז חתכתי את החבלים שהחזיקו את הכדור הפורח קרוב לקרקע ונתתי לו להמריא ולרחף.

"אני אעשה את זה בכל מקרה," קראתי בהתרוממות רוח. "בפיטסבורג!" ההתרגשות השתוללה בתוכי. אני אבנה לי חיים משלי, הרחק מהבושה ומהעגמומיות של אבא.

יוהאן עמד זקוף, מקרין את מה שעכשיו אני מבינה כיהירות, אבל אז ראיתי ככוח ראוי להערצה של גבר המבוגר ממני בכמה שנים. "אני אצליח בשביל שנינו," הוא אמר. "יש כל כך הרבה פוטנציאל בפלדה. אבל אני צריך זמן כדי למצוא משרה. אני אשלח לך כסף לרכבת ברגע שאוכל."

מה זה היה? הוא ופיטר ישאירו אותי מאחור? משכתי את זרועו. "לא! אני באה גם! נוכל להתחתן כשנגיע לשם, או אפילו לפני שניסע."

הוא העביר יד על הזיפים שעל לחיו. "אני לא רוצה שנתחיל את החיים המשותפים שלנו בחיפזון. תני לי הזדמנות לפחות למצוא לנו מקום מחיה סביר ולחסוך קצת כסף. בקושי יש לי מספיק בשביל הנסיעה ובשביל אוכל ושכירות לכמה שבועות."

גם לי עצמי היה מעט מאוד כסף. ועם זאת, הייתי צריכה לסרב להישאר. הקולות הרמים של אבא ופיישנס שעלו מדי לילה אל חדרי, לא השאירו לי הרבה נחמה בבית האבן הישן. ובלי עבודת ההוראה שלי - לא הייתה שום תכלית שתמלא את ימיי. כשעמדתי מתחת לעץ הפורח עם יוהאן, הייתי צריכה לומר, "אני אלווה כסף במטרה לשלם על הנסיעה שלי. לא אכפת לי אם נישן ברחוב. אני רוצה לעזוב לא פחות ממך."

במקום זאת, הסכמתי לפגוש את שניהם בתוך מספר לא מוגדר של שבועות או חודשים, תלוי במזל שלהם. נתתי ליוהאן ולפיטר את הזכות שמקנה להם המין שלהם לנסוע כרצונם, בזמן שאני קיבלתי את המגבלות של המין שלי.

כל מה שנשאר היה לגלות לאבא את תוכניתם של שני הבחורים.

***

פיטר לא סבל כבר זמן רב את האופי הפשוט של המשפחה שלנו. ההורים שלנו אפילו לא הכניסו תאורת גז או צינורות מים אל תוך הבית, וזה הבדיל אותנו מרוב אנשי פילדלפיה, שהיו מתקדמים יותר. היינו שונים גם מהרבה ידידים באגודה, שלא שמרו את עדות הפשטות קרוב לליבם כמונו. פיטר גם לא התכוון לבלות את חייו בהכנת רהיטים, כפי שעשו אבא וסבא שלנו. הוא היה מופנם, ולכן אבא ידע מעט מאוד על דעותיו עד זמן קצר מאוד לפני העזיבה שלו, כששניהם ניסו לפרוק שידה גדולת ממדים מהעגלה שלנו.

הם הביאו אותה לתיקון מבית בצ'סנאט היל, והיו צריכים להוריד אותה מהעגלה. הסוסה הייתה חסרת מנוחה. בוץ התקשה על פרסותיה וגרם לה, כנראה, אי נוחות רבה. שני הגברים התאמצו מאוד להוריד את השידה הכבדה בין התזוזות שלה, והיה קשה מדי לשחרר את הסוסה, ואז לשוב ולרתום אותה על מנת להביא את העגלה לאסם של השכנים. אבא קרא לעזרה, ואני עזבתי את התפירה שלי בכדי להחזיק בסוסה.

"די, די, שרה, עוד מעט ננקה לך את הפרסות." גירדתי את החלק הקשה שבין עיניה, שמסומן ביהלום לבן. שערות קצרות ולכלוך החלו להצטבר בין אצבעותיי. היא דחפה את ראשה לתוך בטני, כאילו היא מאיימת לנשוך אותי, נושפת את נשיפותיה המתוסכלות עליי, וזה שמר על רגליה מספיק רגועות כדי שאבא יוכל למשוך את השידה מן העגלה. אך יותר מדי משקל נפל על פיטר, והאחיזה שלו נשמטה. גם אחיזתו של אבא הזדעזעה, והשידה נחתה על הבוהן שלו שבתוך המגף. אבא נפל אחורה, וכף הרגל שלו נתקעה בתוך השידה.

"לעזאזל!" הוא צעק. זאת הייתה הקללה הכי גרועה שאי פעם שמעתי מפיו. "גם אתה וגם הסוסה הזאת!"

"לא ציפיתי למשקל כזה." פיטר האדים והרים את השידה מאבא.

"כל השבוע לא היית מרוכז," אבא קם ועשה פרצוף. "השתמשת בנייר הזכוכית הלא נכון, חרטת את האות הזאת הפוך, ומרחת שכבת ציפוי שנייה לפני שהראשונה התייבשה."

פיטר מלמל לכיווני, "הוא לעולם לא שוכח שום טעות." שערו נפל על עיניו, והוא הזיז אותו הצידה בגב כף ידו.

לא הרגשתי צורך להגן על אחי הצעיר. קשרתי את הסוסה לעמוד ומיהרתי פנימה כדי לחפש את הדברים הדרושים על מנת לטפל ברגל של אבא. פיטר עזר לאבא להיכנס פנימה, הושיב אותו על כיסא, חלץ את המגף שלו, שטף את אצבעותיו המדממות וחבש אותן. משום מה, זה נדמה לפיטר כזמן המתאים לחשוף את התוכנית שלו.

"לא תצטרך לסבול אותי בקרוב," הוא פתח. "אני עוזב לפיטסבורג בתחילת החודש השישי יחד עם יוהאן."

אבא זז בכיסאו והפנה את פניו המעוותות לפיטר. "ככה אתה מודיע לי?"

אחי השפיל את עיניו אל לוחות העץ, ונראה צעיר יותר מעשרים שנותיו. "עכשיו, כשאימא לא פה - אין לי סיבה להישאר."

"אין סיבה? איך אני אוכל לספק את ההזמנות שלי בלי העזרה שלך? מי יעשה את החריטה? ויוהאן - מנוול! זה היה הרעיון שלו? הוא אמר לי שהוא יעבוד חמש שנים."

"אני עוזב. שנינו עוזבים. זה היה הרעיון שלי." וכך יכולתי להודות לאחי על ששידל את יוהאן להתרחק מכאן. פיטר העביר את הסמרטוט ספוג הדם בדלי המים וסחט אותו. הוא המשיך להתנהג באיפוק. רק הרעד שבידיו הסגיר את רגשותיו.

"אתם שניכם תהרסו אותי! ולעולם לא תהיה לך הזדמנות טובה יותר מאשר לקחת על עצמך את העסק הזה."

"אני לא רוצה לחיות בדיוק כמו שאתה חיית," פיטר הסתובב אליי. "נכון שאנחנו חיים בבית אומלל?"

הנהנתי. אבא לא אמר ולא כלום. הגבות שלו התקרבו זו לזו בתגובה לפגיעה הלא צפויה. ואז הוסיף פיטר, "אני לא תמיד אהיה עוזר אם אעבוד בפלדה. אני יכול להתקדם בסולם."

אבא נחר בבוז, ופניו וצווארו האדימו. "להתקדם בסולם? להיות בעל הבית זה הרבה יותר טוב מאשר להיות בתוך הסולם הזה. לא יעברו יותר מעשר או עשרים שנה עד שאתה תקבל את בית המלאכה הזה, ואז יהיו לך עוזר או שניים שימלאו את הפקודות שלך!"

עשר או עשרים שנים נשמעו, כנראה, לפיטר כמו נצח. והזעם של אבא, גם אם מקורותיו היו הגיוניים, לא הצליח להשפיע על אחי. אבא לחץ מאוד במשך כמה ימים, אפילו הבטיח לשלם לפיטר וליוהאן חמישה דולרים נוספים בחודש, מלבד המגורים והכלכלה שסופקו להם. אך הוא לא הצליח לעכב את התוכנית שלהם. נדמה שבחורים צעירים לא אוהבים לראות במדויק את העתיד הרחוק שלהם. וזה רק הגביר את האומללות של אבא, בשל העתיד הידוע שלו.

הדבר היה מגביר גם את האומללות שלי, אלמלא ידעתי שאני אצטרף אליהם בקרוב, בסתר, כמובן. יוהאן, פיטר, פיטסבורג ואיזו עבודת הוראה - אלה היו אמורים להיות אבני הפינה של חיי החדשים. האמונה הזאת, יחד עם חולשת הבשר שלי והתשוקה להיות נאהבת, הכינו אותי לפיתוי גדול יותר.

***

התנשקנו כבר קודם, תמיד בעמידה - מתחת לסוכת הגפנים, ליד המחסן בגינה, נשענים על קיר המטבח כשיוהאן נכנס פנימה לפרוסת לחם וכוס מים. אבל לא הבנתי את העוצמה של חיבוק מלא. וכך, בלילה האחרון לפני שיוהאן ואחי עזבו לפיטסבורג, לא היססתי כשהוא לחש לי את בקשתו. הסכמתי לחכות עד שכולם ילכו לישון, ואז לעלות למרומי עליית הגג שלו. כשעזבתי את מיטת הילדות שלי בשביל לטפס בסולם, לא ידעתי באיזו קלות תעורר האינטימיות שלנו את החיה הרעבה שבתוכי. לא ידעתי שהיא תקרע את השרשרת ששמרה על החיה הזאת קשורה עד אז.

יוהאן קיבל אותי בחום. החלקתי מתחת לשמיכת הפוך שלו אל זרועותיו הרזות והשריריות. ובמהירות מפתיעה השלייקס שלו נשמטו, והחולצה פינתה את מקומה לעור חשוף - עור שהתגלה לי באופן מבהיל כמשכר לגמרי. נדמה שהחזה והזרועות שלו היו עשויים מקטיפה. הלשון והשפתיים שלו מחומר עדין יותר. מהר מאוד עברנו למקום שבו לא היה זמן וגם לא קיום פיזי. מקום שכולו תחושות שבאו בגלים סוחפים. מקום שבו שחיתי כמו דג. מקום ששום מחשבה הגיונית או דאגה לא יכלו להפריע לו.

"את יפה," הוא אמר, כשפיו מלחך את אוזני, והוא פורם את כפתורי הווסט שלי. וכשהוא הגיע למחוך, "אני רק אפתח את זה." בקול נמוך ועמוק, כשפתח את האבזמים, הוא אמר, "מעולם לא חשבתי שאני אמצא אישה שתוכל להבין אותי, ושאני מבין אותה." הוא פרם את הקשר בצווארון החולצה ומשך אותה למטה אל המותניים שלי, כשהוא מתנשם באקסטזה למול המראה שנגלה לו: "את היא האישה הזאת." ואז, כשידיי שיחקו בתלתלים האדמוניים שעל עורפו, הוא הוריד את ראשו והתחכך באפו בשדיים שלי. הנשיקות והמציצות שלו שם, נטלו ממנו את שארית ההיגיון. נעניתי לבקשות שלו לעוד, ואז עוד. נתתי לו לעשות את כל מה שהוא רצה - למעשה, את מה שאני רציתי. ריחפתי מעלה מעלה, עד שהחוקים שהיו תקפים על הקרקע היו לזיכרון שנדמה רחוק יותר מהכוכבים.

את רגע הכניסה לא אהבתי. ומה שקרה אחריו היה מוזר מאוד. נדמה שהחלקים האלה שלנו לא אמורים להתחבר - עד ששלי התרחב כדי להכניס את שלו. הוא דחק את האיבר הנפוח שלו יותר ויותר פנימה, כשהוא כובש את פניו בצווארי ובשערי, וקולו עלה ממקום עמוק בחזהו, כשהוא אמר, "אני אוהב אותך."

השבתי לו באותו הלהט. ולפתע, התחילה לעבור מין פעימה בין האיברים שלנו, וכוח קיצוני שיתק אותו כאילו הוא הניח את ידיו בתוך הבזק של ברק. כשהכוח הזה שחרר אותו לבסוף, הוא צנח עליי ממוטט, במלוא כובד משקלו.

ראשי היה כבוש בתוך צווארו, הצלחתי לשמוע את הדופק המהיר שלו, שנעשה איטי יותר ויותר, ואז חזר לקצבו רגיל. עיניי נמלאו דמעות כי הכרזנו שאנחנו שייכים זה לזה, והאמנתי שמצאתי לי בית חדש בין זרועותיו. הוא נראה לי הגון כשה תמים בן יומו. כשהוא התרומם כדי להביט בפניי, הפנים שלו עצמו זהרו כמו מגדלור. ואז אצבעותיי נגעו ברטיבות שבין ירכיי וגילו דם שהפחיד אותי ושחרר את הדמעות שלי.

"זה מוכיח שאני הראשון שלך," הוא לחש. "בדיוק כמו שאת בשבילי." פניו היו רציניות. הוא שלח יד והביא לי חתיכת בד כדי שאשים מתחתיי. "חתמנו את כוונות הנישואין שלנו." הוא מחה את דמעותיי בכף ידו, והתנשקנו קצת, כשהדחיפות הקודמת התחלפה בתחושת רוגע שהייתה לא מוכרת ויקרה.

"את כל כך נפלאה," הוא אמר בפליאה, ואני שמחתי והחזרתי לו באותה הנימה. "אני אשלח לך בקרוב את הכתובת שלנו וכסף," הוא נשבע, כפי שעשה במשך שבועות. "ברגע שלפיטר ולי תהיה עבודה ומקום שבו כולנו נוכל לגור."

הידקתי את הבגדים שלי בזמן שאצבעותיו עקבו אחרי קווי המתאר של האיברים שהוא ליקק וחיבק לא מזמן. אחרי נשיקת פרידה, בשפתיים רכות ודביקות, ירדתי בסולם וחזרתי לחדר הקטן שבו ישנתי בכל שנות הבורות שלי.

זמן-מה שכבתי ערה, והרגשתי כאילו פירקו אותי לחתיכות, ואני ממתינה שהן יתחברו להן שוב לגוף שלם אחד. וכשהן התחברו, הרגשתי שאני מתרחבת לתוך יותר מאשר אדם צעיר שאהב ללמוד, מורה לשעבר בבית הספר של אגודת הידידים, בת שמתאבלת על אִימהּ. באותן הדקות הפכתי לאישה, כשהקימורים שלי יודעים סוף סוף את תכליתם המלאה, והמוח שלי מבין טוב יותר מה מושך את שני המינים זה לזה ושומר עליהם, והנפש שלי שמחה להכיר את הגבר שיהיה לבעלי. היה עצב בשינוי הזה, אך הייתה בו גם גאווה.

עידן הבושה שלי החל בצורה מפוארת.

***

למחרת בבוקר הייתי אני החדשה, ועם אור ראשון יוהאן, פיטר ואני התלבשנו ואכלנו ארוחת בוקר זריזה. אחר-כך עזבנו לתחנה שבמרחק כמה רחובות מאיתנו. עמדנו לצד פסי הפלדה כמעט בחושך, שניהם משולהבים בשל התקווה שמביא איתו כל מסע, ואני נאבקת כדי שלא להרוס להם את זה ולבכות. עיני השקד של פיטר היו מוארות, ועצמות הלחיים שלו התרוממו בחצי חיוך כשהם דיברו בהתרגשות. ראינו את הסוסים מתקרבים ומושכים אחריהם את הקרון הצהוב. הגברים היקרים שלי העמיסו את חפציהם על הכתפיים, נתנו חיבוקים חפוזים לזאת שהם עוזבים מאחור, ועלו למעלה לנסיעה של עשרה קילומטרים עד למרכז העיירה. זמן קצר לאחר מכן הם יעלו על רכבת שתיקח אותם לעיר המתפתחת, פיטסבורג, שנמצאת במרחק של כארבע-מאות ותשעים קילומטרים.

בימים הבאים הסתובבתי כשאני מרחפת וחולמת על הימים שעוד יגיעו. לא היו לי מראות לא מוכרים שיסקרנו אותי או מקומות חדשים לחקור כמו שהיו, בוודאי, ליוהאן ולפיטר בכל רגע בעיר הרחוקה. דמיינתי לי מה הם עושים אולי - עובדים בין מכונות בוהקות בבית מלאכה מודרני, לוהט ממתכת מותכת, מתמקמים באופן זמני באכסניה, מחפשים את הבית או את הדירה למגורים שלנו. טבלתי לי בתוך זיכרון שעת האינטימיות שלי עם יוהאן. הסתובבתי בבית ובחוץ וערכתי את הקניות במין ערפל, כמו זהרתי מבפנים באמצעות ההארה הזאת. זה היה חודש שישי מופלא, וההתרגשות שלי פרחה יחד עם הפרחים. התענגתי על הגוזלים ועל הגורים שעשו את צעדיהם הראשונים, על הירקות והפירות שצמחו בשטח הירוק שמאחור, על לבלוב העצים. כל הסביבה שלי הייתה הוכחה לפלא שצומח מן המשחק בין האיברים הזכריים לנקביים.

ואז הגוף שלי עצמי החל להבשיל ולהתמלא. המחזור החודשי שלי איחר בכמה ימים, ואז בשבוע, ואז בשבועיים. פחדתי שהסימנים האלה מלמדים על מצב שבו מעולם לא חשבתי שאהיה ללא בעל.

הדם התעקש שלא להופיע בכל פעם שבדקתי. בכל יום שעבר נעשיתי מוטרדת ועגולה יותר. ויוהאן לא שלח את הכתובת או את הכסף המובטחים, ואפילו לא מילה על מצבו. גם פיטר לא שלח שום מכתב, אולי מפני שתמיד היה לו נוח יותר עם אזמל או מסור מאשר עם עט. בכל מקרה, כשלא דאגתי שמשהו רע קרה להם, הרגשתי ששניהם בגדו בי. נדמה ששני הגברים, "המפתחות לחיים המחודשים והרעננים שלי". התפוגגו באוויר.

הבדידות נעשתה בת הלוויה הקרובה שלי. היא עטפה את גופי מכף רגל ועד ראש. לפעמים, כששכבתי במיטה בלילה, ליבי פעם חזק ומהר במרחב הקטן שהבדידות השאירה לי. בלילה חם אחד, השלכתי מעליי את השמיכה, דשדשתי למטה במדרגות ונמלטתי אל החצר האחורית, שם טלטלתי את גופי בניסיון להשתחרר מהמלכודת של הלבדיות. היא אחזה בי כמו עור הדוק מדי והחניקה את נשימתי כאילו היא ניזונה מהאוויר שאני הייתי זקוקה לו, ולוקחת את מה שאני זקוקה לו כדי שישמור עליי היטב. כשהגיעו הבחילות של ההיריון, נדמה היה כאילו היחידוּת שלי התקדמה לעבר כיור החרסינה שבחדרי.

לא הייתי רגילה לחברויות משעשעות. לא בניתי על עליצות גדולה בחיים שלי. הדבקות העזה של אימא בפשטות ובצייתנות שלנו תמיד שמרה עלינו מבודדים, אפילו בין הידידים, שרובם לא ראו שום פסול במשחקים כמו ויסט או בלבישת פריטי אופנה עכשווית. מעטים היו עצורים כמונו, עובדים קשה כמונו או קודרים כמונו. ובכל זאת, הבדידות שהשתלטה עליי אחרי אימא ואחרי העזיבה של יוהאן ופיטר, גזלה ממני אפילו את ההנאות הקטנות שלי, ולא השאירה שום מרווח ביני ובין חומה גבוהה של עצב. כשהסתיו הגיע, ומאחר שנשאתי בקרבי תינוק בידיעה נוראית שהוא ואני לא נוכל להישאר יחד אלא רק לחרפתנו, לא מצאתי שום שמחה אפילו בעלי השלכת בצבעי האש, בחזרתם של הלילות הקרירים, או בריחות ובטעמים של הירקות והפירות שפיישנס ואני בילינו שבועות בייבושם ובשימורם או שהכנו לקראת העונה הקרה שלפנינו.

מצאתי חידוש והנאה במקום אחד בלבד. הלכתי למיטה כשהחשיך וקמתי לפני אור ראשון, ומדי בוקר, השמש והעננים התחברו במין מופע חדש, מהמם וחד-פעמי.

רציתי לנסוע לפיטסבורג ולחפש שם את יוהאן ואת פיטר. אך לא הייתה לי כתובת, ואפילו לא את שם השכונה שבה הם עשויים לגור. לא היו לי אמצעים להגיע לשם ולחפש, וגם לוּ היו לי, איפה יכולתי לגור, כאישה צעירה במצב כל כך בזוי? מלבד זאת, ההקאות שלי היו הופכות את המסע ברכבת לקטסטרופה. ישבתי במקומי וניסיתי לשמור על העצב שלי מספיק קטן על מנת שאוכל להסתיר אותו, והתפללתי שיגיע מכתב לפני שהמצב שלי יתגלה לאחרים.

ובינתיים, אבא הלך ונעשה זועף. הוא ניסה גבר אחר גבר כדי שיחליפו את בנו ואת השוליה שלו, לשווא. בארוחות הוא השתלח בנו. פיישנס השתלחה בו בחזרה. אם היא רצתה חלון פתוח, הוא רצה אותו סגור. אם הוא חשב שהיה יום טוב, היא קיללה את היום הזה מעלות השחר. וככל שהם הכירו טוב יותר, הארס שהם השליכו זה על זה בשל עניינים שוליים נעשה יותר ויותר קטלני. אני הייתי שתקנית וקיוויתי שלא ישימו לב אליי. המשכתי בעבודות הבית ועקבתי בשקדנות אחרי הביקורים של הדוור.

חשבתי ליצור קשר עם חבריי לספסל הלימודים, או עם התלמידים וההורים החביבים שלהם שאהבו אותי בשל השירות הטוב שהענקתי להם, רק בשביל להקל על השעמום שלי. אולם הידידים האלה רק היו מתבזים בכל פעם שהיו נפגשים לתה עם בתו המנודה של סמואל דה יונג. לו הייתי מתוודה על הבעיה החמורה בהרבה שלי, הייתי מעמידה את המצפון שלהם בסכנה - ומגדילה את החרפה של המשפחה שלנו בחשיפה שהינה חבר נוסף בה הוא בעל ערכים מתרופפים - ונותנת להם את הכוח להרוס אותי.

חיכיתי למכתב מיוהאן במשך החודש השישי והשביעי, אחר-כך השמיני, התשיעי, העשירי והאחד-עשר. המתנה של חודשים יכולה להיחשב כמצב פסיבי, אבל למעשה היא הייתה כרוכה במאמצים רבים. יום ולילה התפללתי להגעת הכתובת והכסף לנסיעה. ההתנהגות הלא נעימה של אבא הלכה והידרדרה. הוא היה מר נפש כלפי כל מי שפגש, שתה כמעט מדי לילה והתלונן על מיני עוולות קטנות בקול רם כל כך, שגם העוברים והשבים הצליחו לשמוע - עד שהוא מצא לבסוף את דרכו למיטה בעזרתה של פיישנס. ברגעים כאלה לא יכולתי שלא לרחם עליה.

הביקוש לארונות לא ירד בזכות הכישרון שלו. אותי - לא לקח שום שכן או מכר לעבודות יומיות, כשחיפשתי אותן. וכך לא הייתה לי שום דרך להרוויח כסף. אולי הארשת האומללה והכעוסה שלי הייתה גם היא אשמה, בדיוק כמו זו של אבא.

בחודש השנים-עשר, ג'רמנטאון הייתה מכוסה שלג. הדוור הצליח איכשהו להגיע כמעט מדי יום ולשלשל את הדואר לתוך החריץ בדלת בית המלאכה של אבא. אני לא קיבלתי שום מכתב.

זמן קצר לאחר תחילת השנה - שנה שלמה לאחר מותה של אימא, כשהייתי כבר בחודש השישי - פיישנס הכריחה אותי לצאת מהאדישות שלי.

אבא הלך להחליף להב במסור, ואני פיניתי את השלג האחרון שהצטבר על המרפסת האחורית, על מנת שנוכל להגיע לשירותים החיצוניים. השמש הייתה במרום הרקיע, והזיעה שלי ניגרה על פניי כשגרפתי את השלג. פיישנס יצאה מהמטבח והתקרבה אליי חדורת מטרה. העור שסביב עיניה הכחולות התקמט כשהיא צמצמה אותן באור המסנוור.

"את לא אמורה לעשות את זה." היא שילבה את זרועותיה על חזה.

"לעשות מה?" העמדתי את האת.

"לגרוף את השלג," חיוך התפשט על פניה וגילה את שיניה הקטנות והאחידות. "אלא אם כן את רוצה להפיל."

הייתי המומה מאיך שהיא קלטה אותי. באמת קצת קיוויתי לכך, לא בדיוק אז, אלא בהליכות המאומצות שלי ובטיפוס על הרים. שקלתי גם להשליך את עצמי מהמדרגות, אבל זה הפחיד אותי יותר מדי. לא היה לי אפילו קמצוץ מן הכסף שדמיינתי שעולה הפלה מקצועית במרפאה, ופחדתי מביקור חשאי אצל בעלי מקצוע מפוקפקים, אפילו יותר מאשר פחדתי מפגיעה עצמית. אי-אפשר היה להתבגר כאישה מבלי לשמוע על איזו נפש מסכנה שנפטרה כתוצאה מדימום או זיהום.

הדופק שלי הואץ כשפיישנס קירבה את עור פניה הגס אל פניי, ומילאה את שדה הראייה שלי. "עקבתי אחרייך. שמעתי אותך מנסה להקיא בחדרך. ראיתי שאת מוסיפה בד לחצאיות שלך." היא משכה אותי אליה - בקלות, כי הייתה חזקה יותר - והעבירה את ידיה הגסות על בטני הנפוחה כדי לאשש את הידיעה שלה. "את ביזיון!" היא סיננה ודחפה אותי. "אני מתכוונת לספר לאבא שלך, ואז יגרשו אותך מהבית הזה!"

היא נראתה אכזרית וכועסת. אני בטוחה שהיא הייתה מרוצה בתוך תוכה על שמצאה דרך להיפטר ממני. מההתחלה היא לא הסתירה את סלידתה מהעובדה שהבת של בעלה גרה איתה בבית. מאז שהתחתנה עם אבא, היא החלה להביע את אי שביעות רצונה מעבודות הבית שלי. למשל, האופן שבו שטפתי את הסירים של ארוחת הערב בשיטה של אימא שלי עצבן אותה מאוד, כי היא חשבה שזה חסכני מדי במים.

"שתי נשים בבית אחד," היא אמרה לאבא בטווח השמיעה שלי, "זה אחת יותר מדי. תגיד לה לשמוע בקולי או למצוא לה בית אחר." אבא השיב לה בנהמה - ללא ספק כשהוא מהדק כוס בירה אל שפתיו.

ההיריון שלי נתן לה הזדמנות להסתער כמו עוף טורף ולהשליך אותי מהקן שבו חייתי כל חיי.

התחננתי אליה בפאניקה שלא תגלה לאבי על המצב שלי. אמרתי לה שאני אעזוב בכל מקרה. לא הייתה לה שום כוונה לחוס עליי.

"מה עושה אותך טובה יותר?" אמרתי. "את נכנסת למיטה עם גבר לפני הנישואין. גם את יכולת להיכנס להיריון."

היא הביטה בי בגועל. "אל תחשבי שלשתינו יש משהו במשותף." היא עזבה אל השוק לקנות בשר.

מיהרתי לארוז מזוודת עור ישנה, והתכוונתי לעזוב לפני שהיא או אבא יחזרו. אך מה כדאי לי לקחת, כשאני לא יודעת כלל לאן מועדות פניי? כמה חפצים יקרי ערך שאוכל למכור צריכים לבוא איתי, הבנתי: טבעת הזהב של סבתא, צעיף הקשמיר מהטיול של הדוד רבא קלרנס להודו, אבזם החגורה הכסוף שהגיע מהדודה רבתא של אימא, פמוטות הכסף, שלושה אצבעוני פיוטר. את כל הפריטים האלה אימא הורישה לי בצוואה שלה. ואף שהסתובבתי בכל הבית בחיפוש נואש אחריהם, בארונות, בארגזים ובשידות, לא מצאתי אף לא אחד מהם.

מתוך אינסטינקט נכנסתי לחדר השינה של ההורים שלי ופתחתי את התיבה שפיישנס הביאה איתה מאוהיו. מתחת לכמה חפצים מצאתי ארנק קטן מבד. פרמתי את החוטים שקשרו אותו. בפנים הייתה רשימה של כל הפריטים שחיפשתי מבית עבוט בפילדלפיה, ושנים-עשר דולרים בשטרות ומטבעות. פיישנס משכנה חפצים יקרי ערך שהיו שלי על פי חוק.

הייתי אמורה לקלוט את הבגידה שלה קודם. בחודשים שהיא הייתה איתנו, אף שהיא לא קיבלה תשלום, היא חזרה הביתה לפעמים עם שמלה חדשה, מברשת לשיער, כובע, סיכות לשיער וזוג נעליים. היא קישטה את עצמה באמצעות הירושה שלי.

רעדתי מזעם כשנטלתי את הכסף, עד המטבע האחרון, הכנסתי לארנק הבד שלי, והחבאתי אותו מתחת לבטנה של המזוודה. החלטתי שזאת השבת רכוש יותר מאשר גניבה.

אחר-כך החבאתי כמה מהחפצים שלי - כולל היומנים, כמה ספרים עטופים בעור, כמה תכשיטים פשוטים, כפיות כסף מן הקופסה שבמטבח והתחרה לחתונה שלי - בין השמיכות בארגז שלמרגלות המיטה שלי. קיוויתי למרות הראיות, שהכבוד ימנע מפיישנס לחפש בתיבה הזאת ולמשכן את מה שתוכל. הרבה מאוד פריטים שהיו בבית היו שייכים לי על פי חוק, אבל הם היו צריכים להמתין עד שיהיה לי בית הולם, אם הם יישארו עד אז.

ליד תנור המטבח החם, חיכיתי שפיישנס תחזור.

"אני יודעת מה עשית," אמרתי בזמן שהיא פרקה את הירקות והבשר מסל הקש שלנו. בביטחון של מי שנגרם לו עוול, דחפתי את פניי אל הפנים האדמדמות שלה. "אבא לא רואה בעין יפה גניבה, וכך גם מדינת פנסילבניה."

פניה הלבינו. בתפקיד הזה הכל כך לא מוכר לי, רעדתי והזעתי, אולם הצלחתי לכפות עליה הסכם חליפין: הדיסקרטיות שלה תמורת שלי.

באותו הערב אמרתי לאבא שלקחתי על עצמי משרת אומנת בעיירה בשביל לחסוך כסף ללימודים. אוכל לקבל משרה בבית ספר אחר, אמרתי, רק אם תהיה לי השכלה נוספת. להפתעתי וגם לאכזבתי, אבא לא אמר מילה כנגד התוכנית ולא מצא שום סיבה לפקפק בה. למחרת בבוקר, כשנסעתי למרכז העיירה באותו הקרון שבו עזבו פיטר ויוהאן, יצאתי למסע שהיעד שלו לא ידוע.

קניתי את כל עיתוני הבוקר בדוכן לממכר עיתונים. ישבתי על ספסל ועברתי על המודעות בחיפוש אחר מקום שאוכל למצוא בו מקלט. היו הרבה מודעות של מיילדות שהציעו דיור ושירותים רפואיים, אבל סכום הכסף שהיה ברשותי לא התקרב אפילו למה שהן ביקשו. מצאתי מודעה אחת של מקלט עירוני לנשים, אלא שהשם שלו כלל את המילה מגדלנה, מה שהסגיר את אופיו כמקום המשרת את נשות הלילה - והתיאור שם שלל בפירוש אפשרות קבלה של נשים בהיריון. לבסוף מצאתי מודעה דיסקרטית ב"פבליק לדג'ר" של המקלט של פילדלפיה לנשים ולתינוקות, שתיאר מקום תומך ל"נשים ללא ידידים", והציע שעות ביקור בדיוק באותו היום אחר הצוהריים. התפללתי שהבנתי נכון את אופי המקום.

ישבתי על הספסל ההוא כמה שעות, כשהידיים שלי בכיס המעיל, ובמוחי זמזום של חרטות ותחנונים לקול פנימי שידריך אותי. במשך חודשים לא התייעצתי איתו, ובוודאי לא מילאתי אחר הוראותיו. אולי משום כך הוא נשאר אילם גם כשישבתי שם וסבלתי.

כשאני מנסה כמיטב יכולתי להתחמק משלוגיות ומצואת בעלי חיים, הגעתי למבנה מפואר מכוסה טיח צבעוני בפינת הרחוב העשירי ופיצווטר, ונכנסתי מעט אחרי הפתיחה. טיפסתי בכמה מדרגות שיש, עברתי בפתח מקומר ומצאתי את עצמי באולם המתנה, שם הצטרפתי לתור של כעשרים יצורים אומללים לפחות כמוני.

לא דיברנו זו עם זו. כל ראש ופנים היו מכוסים בכובע בעל שוליים ובצעיף. כל אחת בתורה נכנסה אל המשרד וגררה את עצמה החוצה בסיום, לאחר שהעריכו שהיא לא מספיק טובה לאדם ששפט אותה בפנים. כשהן יצאו, חלקן בכו ואיימו להרוג את עצמן או את התינוק שלהן, ואמרו שהן מעדיפות לעשות זאת על פני חיים בבית מחסה או ברחוב. גופי רעד כשהגיע תורי להיכנס ולשבת על הספסל שמול שולחן האינקוויזיטור.

בפנים רציניות וקשוחות, היא הציגה את עצמה כגברת אן פירס2, האחראית במוסד. היא החלה את החקירה שלה בעדינות. "מה מביא אותך לכאן?" "באיזה חודש את חושבת שאת?" ואז השאלות הלכו ונעשו נוקבות יותר, כך שחשבתי ששם המשפחה שלה הולם אותה להפליא. "האם היית בהיריון בעבר? האם הגבר הזה היה המאהב הראשון שלך? כמה פעמים שכבת אתו? האם אנשים חושבים עלייך דברים טובים? האם עמדת פעם מול שופט? האם עברת על החוק פעם? באיזו תדירות את שותה אלכוהול? האם את נוטלת תרופות באופן קבוע?"

בירכתי על החינוך שקיבלתי, משום שיכולתי לענות בכנות כן ואף פעם ולא במקומות המתאימים. היא נעמדה והחלה לצעוד במרחב המצומצם שמאחורי השולחן שלה, שלושה צעדים לכל כיוון. גופה הגבוה היה מכוסה בגלימה בצבע ובגזרה מאופקים אך מצמר יקר, מהסוג שרק אורגים מומחים יכולים לייצר, בשיטה הישנה בעבודת יד. מיקדתי את מחשבותיי בהבחנות הקטנות הללו כי פחדתי מהתהום שנפערה מאחוריהן, שלתוכה אצנח אם היא לא תקבל אותי.

אן פירס התיישבה והודיעה על החלטתה. לאחר ששקלה את הערך של חיי והתרשמה מעבודתי הקודמת כמורה בבית ספר, היא רואה אותי כמתאימה לקבל מיטה במוסד הצדקה שלה.

"התנאים שלנו בסיסיים," היא הודיעה לי, "והמנות זעומות. אולם אנחנו נגן עלייך מפני נזק הפרסום ונציע לך הזדמנות לחרטה ולתיקון."

הבעתי את תודתי ואמרתי שאני לא מבקשת יותר מזה.

היא דרשה לדעת את שמו של המאהב שלי, ואמרה שהדבר נחוץ לקבלה, כדי שעורך הדין שלה יוכל לנסות לתבוע נזקים ותמיכה. הכסף, היא הסבירה, יקטין את הנטל ויעזור לשלם למקלט בעבור הטיפול שלי. האיות של שמו כשהיא כתבה אותו - יוהאנס ארנסט - והעובדה שהוא הוגדר "הזכר הפוגע", המחישו לי את המצב באופן מר.

"הבטחת נישואין," אמרה אן, "היא אחד השקרים העתיקים ביותר בספר של הגבר התאוותני - פעמים רבות היא שזורה בהצהרות על יופייה של האישה."

כמה שהיא צדקה.

כשישבתי במשרדה, ואחר-כך כשקיבלתי הוראות הגעה אל המיטה הריקה היחידה שבמקלט, חשבתי על הטיפשות שלי. לא הכרתי את יוהאן מספיק כדי לתת בו אמון. הוא עזב את הוריו ואת אחיו בניו ג'רזי בשביל לבוא לפילדלפיה. כהסבר, הוא אמר רק שאחיו הקטן אמור לרשת את החווה ולכן עליו למצוא את המקום שלו. האם היו סיבות אחרות לעזיבה שלו? האם הוא עזב בחרפה? או שאולי נתקף באותה תאוות הנסיעות שאחזה בו שוב בפיטסבורג? האם המשפחה שלו הייתה הגונה ואחראית, כפי שהנחתי, או שהם היו חבורת לא יוצלחים?

איך אפשר באמת להכיר בנאדם, אם מתייחסים אליו כאל ישות יחידה? הפרטים במשפחה מתאימים זה לזה כמו חתיכות של פאזל, יוצרים תמונה מלאה, מבהירים את האופי של השלם והחלקים שלו. אבל יוהאן הגיע אליי משוחרר, עקום, חתיכה שיצאה לחופשי.

עכשיו גם אני כזאת, חתיכת פאזל בלי הפאזל שלה, עקומה בין שרידים לא מתאימים אחרים. הגוף שלי רועד על ספסל אבן בחצר של מוסד לגולים מלאי קלון. סוף סוף, אני מגלה את הסיפור שלי לדף.

כשאני מאמצת את אוזניי, אני יכולה לשמוע את הצעקות של ננסי המסכנה.

אני כל כך לא מוכנה למפגש שלי עם שולחן הלידה. ראיתי רק את הסוסה שלנו ממליטה, וכמה כבשים ופרות בחווה של השכן. את אי הנוחות שלהן הן חשפו רק בעוויתות ברגליים ובמבט המתחנן בעיניים המורחבות.

האם החיות שומרות על שקט מפחד למשוך טורפים? ננסי הייתה מושכת כבר עדר של טורפים לו הייתה בטבע.

זמן ארוחת הערב מתקרב. עליי להיכנס פנימה. החום המועט של היום עולה למעלה ומתפזר עם האור. אף ששכמיית הצמר שהבאתי מהבית נמתחת מספיק בכדי לכסות את הבטן שלי ומחממת את גופי, הרי שכפות הרגליים שלי רדומות בתוך נעלי הבית, והאצבעות נוקשות מרוב קור.

אני פוחדת לשמוע את החדשות בפנים.

אלוהים היקר, שמור תחת כנפיך את ננסי והתינוק שלה.

גם אני אצרח כמו ננסי?

***

בארוחת הערב, דלפיניה הכריזה בעליזות: ננסי והתינוק שלה, שניהם בסדר! ומיד נפתח לכולנו התיאבון, אמרנו מילות הודיה ונהנינו מן הגבינה, מן הלחם החם ומעוגת הפירות העשויה מתפוחים שנתרמו בסתיו האחרון.

דלפיניה עמדה זקופה בפתח כשעזבנו את חדר האוכל, ואמרה מילות עידוד לכל אחת מהדיירות, תוך שהיא מושיטה יד רועדת כדי לטפוח על השכם או להזיז תלתל סורר אל מאחורי האוזן. אני נעמדתי אחרונה בתור. כשהגעתי אליה, ביקשתי רשות לבקר את ננסי ביום הראשון, יום אחרי מחר, לפני הכנסייה. היא הסכימה. אחר-כך שאלתי אם עורך הדין של המקלט הצליח להתחקות אחרי האבא של התינוק שלי באמצעות קולגות שלו מפיטסבורג. הלהבה הזאת עדיין רוטטת בתוכי.

"לא קיבלנו שום מידע מהמשרד בפיטסבורג," אמרה הגברת המבוגרת. "אבל אל תתלי בזה יותר מדי תקוות, יקירתי. עורך הדין שלנו הצליח להשיג תמיכה רק שתים-עשרה פעמים מתוך מאתיים מקרים." הוא גם שכנע כמה עשרות גברים לשאת את האישה שהם עשו לה עוול, היא הוסיפה, אף שרוב הנשים היו חשדניות והתחתנו רק מתוך ייאוש, כי לא היו להן אמצעים לדיור ומזון. אך ועדת הנשים של ארגון הצדקה הזה ראתה במקרים האלה סיפור הצלחה - "כפי שהם באמת," העירה דלפיניה ביובש, "אלא אם האנשים האלה רצו חיים מאושרים."

הצטרפתי לאחרות בטרקלין, כשאני עצבנית בגלל מחשבות עקרות על יוהאן. אם כי התפרים הקטנים הרגיעו אותי.

זאת כנראה הסיבה לכך שבחרנו לבלות את הערבים שלנו ברקמה. אחרי ערבוב מכלים רותחים של כביסה, סחיטה של הבגדים המהבילים ותלייתם על חוטים, לאחר קרצוף רצפות על הברכיים, עזרה למבשלת בקילוף תפוחי אדמה ובלישת ערימות של בצק, ניגוב הטינופת שנדבקה על כל משטח בגלל האוויר המזוהם של העיר, ופריקה של ארגזי תרומות שהשאירו לנו ליד השער האחורי - אחרי אלה לא היינו אמורות לרצות דבר מלבד מנוחה. אולם בלי עבודה שתעסיק אותנו, המוחות שלנו נדדו למקומות של אי-ודאות ואימה. עדיף היה לשבת בכיסא מרופד, לרכון לעבר מנורת גז בטרקלין, ולהכניס מחט עם חוט בהיר אל תוך מגבת כלים או סינר. עדיף היה ליצור פרחים יפים מאשר לחשוב שהבטחת הנעורים שלנו פרחה ומתה.

אנחנו עוסקות במלאכה גם משום שהפריטים נמכרים בחנות, בארגון של אן. המטבעות שאנחנו מרוויחות הולכים ישירות למקלט, על מנת לשלם בעבור הוצאות הקיום שלנו. כל אישה עולה למקלט ארבעה דולרים ותשעים סנט בשבוע, אבל רובנו לא יכולות לשלם את הסכום הנוכחי, וגם לא נרוויח אותו ברקמה. רובנו יעזבו עם חוב. אני אהיה כאן זמן רב יותר מהאחרות, ולכן נתתי לאן חלק מהכסף שהבאתי איתי.

עכשיו, כשאני שוב כותבת יומן, אני בקושי יכולה לעצור את העיפרון שלי. אף פעם לא חשבתי על זה, אבל הכתיבה ואימא קשורות אצלי. אפילו כשאני מאזנת את המחברת על הבטן שלי ומציירת יד על העמוד, מהבהבים בי הזיכרונות של לוח הצפחה הקטן והשעות שביליתי בלימוד האותיות על הברכיים שלה. אולי בגלל זה איבדתי את הרצון לכתוב כשהיא מתה לפני שני חורפים, ולכן החזרה להרגל הזה כה טובה לי. הכתיבה משפיעה עליי כמו היד החמה שלה על מצחי.

אימא הייתה אישה יראת שמים עם חשיבה עצמאית, מקור השראה בהתכנסות שלנו, מודל להיגיון ולנעימות. היא ואני לא תמיד הסכמנו על הכול - כתבתי בכעס הרבה שורות שמוכיחות זאת, בעיקר כשהיא ביטלה את המחשבות שלי מבלי לבחון אותן מספיק. ואני חששתי מן הסטנדרטים שלה, שכן היא לא סבלה שום הפרות משמעת. אך המסירות העזה שלה והשליטה שהייתה בידיה, שמרו על המשפחה שלנו מאוחדת. היה לה את הכוח לחפות על ההיסוסים ועל הספקות שלנו. כשהיא מתה, אבא, פיטר ואני התחלנו להתפרק, איש מרעהו, וגם בתוך עצמנו.

לאחר מותה, הרגשתי שאין בי רוח יותר. לא בשתיקה ולא בדיבור.

כשאני כותבת כאן, אני מצליחה להרגיש שוב שמץ מכך.

אה, דחיפה חדה בתוכי. התינוק בועט ומסתובב יום ולילה, ונדמה שהוא נשען על היד שלי כשאני מניחה אותה על בטני העגולה. הקטן שלי מקבל יותר ויותר חיים, בזמן שהרגש שלי לאביו האדמוני הולך ומצטמצם.

יום אחד הרגש הזה לא יהיה גדול יותר מגרגיר אפונה, יתייבש ויתקמט. יום אחד אני אשליך את האפונה המצומקת הזאת על האדמה ואמעך אותה מתחת לעקבי.


1. אגודת הידידים - כינוי לקווקרים, קהילה דתית נוצרית שנוסדה במאה ה-17. לאורך הספר, המילה ידיד מציינת חבר בקהילת קווקר. (המתרגמת)

2. Pierce באנגלית משמעו ניקב בעברית. (המתרגמת)