הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
סטלינגרד

סטלינגרד


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 46 

32.2 

במקום 46 

32.2 

גודל (עמ'): 314
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

"אנטוני ביוור מפליא לתאר את ממדי הענק של הקרב על סטלינגרד, שרבים רואים בו את נקודת המפנה של מלחמת העולם השנייה" הניו יורק טיימס


באוגוסט 1942 הגיעה הארמיה השישית של היטלר לפאתי העיר שנקראה על שמו של מנהיג ברית המועצות. במשך חמישה חודשים שרדו הרוסים תחת המצור האכזרי של הנאצים, נחושים להחזיק בסטלינגרד בכל מחיר. לאחר מכן, במהפך יוצא מגדר הרגיל, הם איגפו את כוחות האויב עד שהוא כותר והפסיד בקרב. המלחמה הזאת, על חורבותיה של עיר אחת, עלתה בחייהם של יותר ממיליון בני אדם משני הצדדים, חיילים שנלחמו בתנאים תת-אנושיים ואזרחים שנלכדו בשדה הקרב האורבני.


הקרב על סטלינגרד לא היה רק נקודת מפנה פסיכולוגית במלחמת העולם השנייה, אלא גם שינה את פניה של הלוחמה המודרנית. היסטוריונים ומבקרים מכל רחבי העולם הגדירו את סטלינגרד של אנטוני ביוור כתיאור המהימן ביותר של המערכה הנוראה ביותר במלחמת העולם השנייה.


אנטוני ביוור ראיין ניצולים וחשף פרטים חדשים לחלוטין בארכיונים רבים בגרמניה ובברית המועצות לשעבר, בהם תמלילי חקירות של שבויים ועצורים ודוחות על עריקה והוצאות להורג. סטלינגרד הוא תיעוד בלתי-נשכח וחסר תקדים של אכזריות, של אומץ ושל סבל אנושי.


"מלאכת מחשבת... תיעוד קריא להפליא של פרק חשוב בהיסטוריה." הוול סטריט ג'ורנל
"הטרגדיה שוברת הלב של סטלינגרד נזקקה למתעד בעל עין המיטיבה לחקור הן את הטבע האנושי והן את מהלכי ההיסטוריה. אנטוני ביוור ביצע את המשימה בשלמות." הפילדלפיה אינקוויירר

  • ISBN: 3625652
  • גודל (עמ'): 314
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 15/01/2019
  • שם המחבר: אנטוני ביוור
  • תורגם ע"י: עמנואל לוטם
  • זמין להשאלה: כן

1

חרב פיפיות ושמה ברברוסה

הבוקר הקיצי של שבת, 21 ביוני 1941, היה מושלם. ברלינאים רבים יצאו ברכבת לפוטסדם כדי לבלות את היום בגני סן סוּסִי. אחרים יצאו לשחייה בחופי ואנזֵה או ניקולסזֵה. בבתי הקפה כבר התחלף המלאי העשיר של בדיחות על טיסתו של רודולף הֵס לבריטניה בסיפורים על הפלישה הממשמשת ובאה לברית המועצות. אחדים, שהצטמררו למחשבה על הרחבתה של המלחמה עד כדי כך, תלו את תקוותיהם ברעיון שסטלין ימסור את אוקראינה לגרמניה ברגע האחרון.

אנשי השגרירות הסובייטית בשדרת אוּנטֶר דֶן לִינדֶן שהו במשרדיהם. מברק בהול ממוסקבה דרש "הבהרה חשובה"1 לגבי ההכנות הצבאיות רחבות הממדים שהתנהלו לאורך הגבול, מהים הבלטי עד הים השחור. ולנטין בֵּרֶז'קוֹב, המזכיר הראשון והמתורגמן הראשי, טלפן אל משרד החוץ הגרמני בווילהלמשטראסה כדי להסדיר פגישה. נאמר לו שהרייכסמיניסטר (שר הרייך) יואכים פון ריבנטרופ היה מחוץ לעיר, ושאת סגן השר, הברון פון וַייצזאקֶר, לא היה אפשר להשיג בטלפון. שעות הבוקר חלפו להן, ועוד ועוד מברקים בהולים הגיעו ממוסקבה ודרשו מידע. אווירה של היסטריה כבושה השתררה בקרמלין עם הצטברות הראיות לכוונותיה של גרמניה, אשר נוספו על ההתרעות שהתקבלו בשמונת החודשים הקודמים, יותר מ-80 במספר. סגן ראש הנקוו"ד דיווח זה עתה על לא פחות מ"39 חדירות מטוסים אל מעבר לגבולות ברית המועצות" ביום הקודם.2 הוורמאכט לא ניסה כלל להצניע את הכנותיו, אבל דומה שחוסר הסודיות רק חיזק את הרעיון שקנה שביתה בדעתו הנפתלת של סטלין, כי כל זה אינו אלא חלק מתוכניתו של אדולף היטלר לחלץ ממנו ויתורים רבים יותר.

שגריר ברית המועצות בברלין, ולדימיר דֵקָנוֹזוֹב, היה שותף לאמונתו של סטלין כי מדובר בסך הכול במערכה של סילוף מידע, שמקורה הראשוני בלונדון. הוא אפילו דחה דוח מאת הנספח הצבאי שלו, שהודיע לו כי 180 דיביזיות גרמניות התפרסו לאורך הגבול. דקנוזוב, בן-חסותו של ראש הנקוו"ד לַברֶנטִי בֶּריָה, היה גיאורגי כמוהו, ובעל דרגה בכירה בנקוו"ד. ניסיונו בענייני חוץ לא חרג בהרבה מעבר לחקירה ול"טיהור" של דיפלומטים סובייטים מנוסים הרבה יותר ממנו. אחרים בנציגות, גם אם לא העזו להביע את דעותיהם בתקיפות רבה מדי, לא פקפקו בכך שהיטלר מתכנן פלישה. הם אפילו שלחו את דפי ההגהה של שיחון שהוכן למען כוחות הפלישה, אשר הובאו בחשאי לקונסוליה הסובייטית בידי דפָּס קומוניסט גרמני. הביטויים השימושיים ברוסית שהופיעו בו כללו בין השאר: "היכנע!" "ידיים למעלה!" "איפה יושב-ראש הקולחוז שלך?" "האם אתה קומוניסט?" ו"אני יורה!"

צלצולי הטלפון החוזרים ונשנים של ברז'קוב לווילהלמשטראסה נענו בהודעה שריבנטרופ "אינו כאן ואיש אינו יודע מתי יחזור".3 בצהרי היום ניסה המזכיר הראשון לפנות אל עובד אחר במשרד החוץ, ראש המחלקה הפוליטית. "אני משוכנע שמשהו קורה במפקדת הפיהרר. יש לשער שכולם נמצאים שם", שמע מפיו. אבל שר החוץ הגרמני דווקא היה בברלין. ריבנטרופ היה עסוק בהכנת הוראות לשגרירות הגרמנית במוסקבה, שנשאו את הסימון "בהול! סוד מדינה!" הוטל על השגריר, פרידריך ורנר הרוזן פון דר שוּלֶנבורג, למסור למחרת בבוקר - כשעתיים אחרי שתתחיל הפלישה - רשימת קובלנות לממשלה הסובייטית, שתשמש כאמתלה.

שעות אחר הצהריים של שבת בברלין חלפו להן, הגיע הערב, והמברקים ממוסקבה נעשו יותר ויותר תזזיתיים. ברז'קוב טלפן לווילהלמשטראסה מדי חצי שעה, ועדיין לא היה שום פקיד בכיר שהסכים לקבל את שיחתו. מבעד לחלון הפתוח של משרדו ראה את קסדות שוּצמָן החדודות, בנוסח הפרוסי הישן, של השוטרים השומרים על השגרירות. מעבר להם טיילו ברלינאים טיולים של מוצאי שבת באונטר דן לינדן. הניגוד בין מלחמה לשלום לבש צביון סוריאליסטי, מבלבל חושים. רכבת האקספרס מברלין למוסקבה עמדה לעבור באותה שעה דרך הארמיות הגרמניות הממתינות, ולחצות את הגבול כאילו הכול כשורה.

במוסקבה זימן שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מוֹלוֹטוֹב את הרוזן פון דר שולנבורג לקרמלין. אחרי שפיקח על השמדת מסמכיה הסודיים של השגרירות, יצא שגריר גרמניה לפגישה שנקבעה לתשע וחצי. כשהוצגו בפניו ראיות להכנותיהם של הגרמנים ודרישה להסבירן, הוא לא הודה שהפלישה ממשמשת ובאה. הוא רק הביע את השתוממותו על שברית המועצות אינה מסוגלת להבין את המצב וסירב להשיב על כל שאלה בטרם יתייעץ עם ברלין.

שולנבורג היה דיפלומט מהאסכולה הישנה, משוכנע בצדקת הכלל שטבע ביסמרק - אסור לגרמניה לצאת למלחמה על רוסיה - והיתה לו סיבה טובה להתפלא על בערותו של הקרמלין. יותר משבועיים לפני כן הוא הזמין את דקנוזוב, שהיה אז במוסקבה, לארוחת צהריים פרטית ובמהלכה הציג בפניו את תוכניותיו של היטלר. ניכר ברוזן הקשיש שהוא חש עצמו פטור מכל חובת נאמנות למשטר הנאצי, אחרי שהפיהרר שיקר לו בגלוי וטען שאין הוא רוקם שום מזימות נגד רוסיה.1 אבל דקנוזוב, שנדהם לשמע החשיפה, חשד מיד בהונאה. סטלין, שהגיב גם הוא באותה דרך, התפוצץ בישיבת הפוליטביורו: "סילופי המידע הגיעו עכשיו לדרג השגרירים!"4 סטלין היה משוכנע שרוב ההתרעות היו "אנגליסקאיה פרובוקציה" - חלק ממזימתו של וינסטון צ'רצ'יל, אויבה המושבע של ברית המועצות, לחרחר מלחמה בין ברית המועצות לבין גרמניה. מאז טיסתו של הס לסקוטלנד, נעשתה הקנוניה שראה סטלין בדמיונו סבוכה ומסובכת שבעתיים.

סטלין, שסירב לקבל את אפשרות הפלישה עד לשעות אחר הצהריים של אותה שבת, עדיין פחד פחד מוות מכל התגרות בהיטלר. גבלס השווה אותו, לא בלי הצדקה מסוימת, לארנב מהופנט מול נחש. דוחות שהגיעו בזה אחר זה ממשמרות הגבול דיברו על חימום מנועי טנקים ביערות שמעבר לגבול, ועל אנשי הנדסה צבאית גרמנית שבונים גשרים על נהרות ומסלקים את סבכי התיל הדוקרני שנפרסו קודם לכן לפני עמדותיהם. מפקד המחוז הצבאי המיוחד קִיֶיב התריע שמלחמה עומדת לפרוץ בתוך שעות. הגיעו דיווחים מהנמלים הבלטיים על ספינות גרמניות שהפסיקו פתאום להעמיס מטענים והפליגו הביתה. אבל סטלין, הרודן הטוטליטרי, עדיין לא היה מסוגל להשלים עם הרעיון שמהלך המאורעות יכול להימצא מחוץ לשליטתו.

באותו לילה, אחרי דיונים ממושכים עם מפקדיו הבכירים של הצבא האדום בלשכתו, ניאות סטלין לשגר הודעה מוצפנת לכל מפקדות המחוזות הצבאיים במערב. "במהלך 22-23 ביולי ייתכנו התקפות פתע של הגרמנים על חזיתות2 לנינגרד, הבלטית המיוחדת, המערבית המיוחדת, קייב המיוחדת ואודסה. משימת כוחותינו היא לא להיגרר אחר התגרויות כלשהן העלולות לחולל סיבוכים גדולים. בה בעת צריכים הכוחות... להימצא בכוננות קרבית מלאה, כדי לעמוד בפני מכה פתאומית אפשרית מצד הגרמנים ובעלי בריתם".5 חיל הים, וכמה קצינים בכירים של הצבא האדום, התעלמו בשקט מפקודותיו של סטלין שלא לגייס עתודות. אבל ליחידות רבות, ההתרעה שיצאה רק אחרי חצות איחרה את המועד.

בברלין נואש ברז'קוב מכל תקווה להשיג את משרדו של ריבנטרופ ככל שהתמשך הלילה. ופתאום, בסביבות שלוש לפנות בוקר, צלצל הטלפון לידו. "הר רייכסמיניסטר פון ריבנטרופ", הודיע קול לא מוכר,6 "מעוניין להתראות עם נציגי הממשלה הסובייטית במשרד החוץ בווילהלמשטראסה". ברז'קוב הסביר שיידרש זמן כדי להעיר את השגריר ולהזמין מכונית.

"מכוניתו של הרייכסמיניסטר כבר ממתינה לפני שגרירותכם. השר מעוניין להתראות עם הנציגים הסובייטים תכף ומיד".

בצאתם מהשגרירות מצאו דקנוזוב וברז'קוב לימוזינה שחורה ממתינה לצד המדרכה. פקיד משרד החוץ במדי שרד עמד ליד הדלת, וקצין ס"ס נשאר יושב ליד הנהג. כשהחלו לנסוע הבחין ברז'קוב כי מעבר לשער ברנדנבורג כבר הפציע השחר מעל עצי הטירגרטן. היה זה בוקרו של היום הארוך בשנה.

כשהגיעו לווילהלמשטראסה מצאו קהל גדול מול הבניין. הכניסה בעלת גגון הברזל המחושל היתה שטופה באורות המצלמות של צוותי יומני החדשות. עיתונאים הקיפו את שני הדיפלומטים הסובייטים וסנוורו אותם לרגע במבזקי המצלמות שלהם. קבלת הפנים הבלתי-צפויה הזאת עוררה בברז'קוב חשש מפני הגרוע מכול, אבל דקנוזוב נותר, ככל הנראה, איתן באמונתו שגרמניה וברית המועצות שרויות עדיין במצב של שלום.

השגריר הסובייטי, "בקושי מטר וחצי בגובה, בעל חוטם קמור קטן וכמה קווצות של שיער שחור דבוקות לקרקפתו הקירחת",7 לא היה מרשים בהופעתו. כשקיבל היטלר את פניו לראשונה, הוא הורה להעמיד לצדדיו את שני שומרי הס"ס הגבוהים ביותר שלו, כדי להטעים את הניגוד. אבל הגיאורגי קטן הקומה היה מסוכן לאלה שהיו מסורים לסמכותו. הוא נודע בשם "התליין מבָּאקוּ" על פעילותו לדיכוי הקווקז בעקבות מלחמת האזרחים הרוסית. הוא אפילו הורה לבנות בבית השגרירות בברלין תא עינויים והוצאה להורג, כדי לטפל בחשודים בבגידה בקהילה הסובייטית.

ריבנטרופ, שהמתין לבואם, פסע הלוך ושוב בחדרו "כמו חיה בכלוב".8 לא היה שום זכר לאותה "ארשת של מדינאות שהיתה שמורה עמו לאירועים גדולים".

"יש לפיהרר זכות מוחלטת להתקיף את רוסיה עכשיו", חזר ואמר, כאילו ניסה לשכנע את עצמו.9 "בלי ספק היו הרוסים מתקיפים אותנו בעצמם, אלמלא עשינו זאת אנו". הסובבים אותו היו משוכנעים שהוא אינו יכול להתמודד עם המחשבה על הרס מה שנראה לו כגדול ההישגים בקריירה הדיפלומטית שלו, הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. ייתכן גם שהוא התחיל לחשוד כי הימורו הפזיז של היטלר עלול להתגלות כגדול האסונות בהיסטוריה.

שני הנציגים הסובייטים הובאו למשרדו הענקי של הרייכסמיניסטר. משטח של רצפת פרקט מעוצבת, רחבת ידיים, הוליך אל שולחן הכתיבה שבקצהו הרחוק מהדלת. פסלוני ארד ניצבו לאורך הקירות. כשהתקרבו, נדהם ברז'קוב למראהו של ריבנטרופ. "פניו היו ארגמניות ונפוחות, עיניו היו מזוגגות ודלוקות".10 הוא שאל את עצמו אם האיש אינו שתוי.

אחרי לחיצות ידיים לצאת ידי חובה ותו לא, הוליך אותם ריבנטרופ אל שולחן צדדי, שם התיישבו. דקנוזוב התחיל להקריא איגרת שביקשה הסברים מרגיעים מממשלת גרמניה, אבל ריבנטרופ שיסע את דבריו ואמר שהוא הוזמן לפגישה מסיבות אחרות לגמרי. הוא הקריא בגמגום דברים שהיו שקולים כנגד הכרזת מלחמה, אם כי המילה הזאת לא נאמרה במפורש: "יחסה העוין של הממשלה הסובייטית כלפי גרמניה והאיום הרציני שמייצגים ריכוזי הכוחות הרוסיים על גבולה המזרחי של גרמניה אילצו את הרייך לנקוט צעדי-נגד צבאיים".11 ריבנטרופ חזר על עצמו כמה פעמים, בדרכים שונות, והאשים את ברית המועצות בכל מיני מעשים, לרבות חדירה צבאית לשטח גרמני. בבת-אחת התברר לברז'קוב שהוורמאכט כבר פתח בלי ספק בהתקפתו. הרייכסמיניסטר קם פתאום ועמד. הוא מסר את הנוסח המלא של תזכיר היטלר לשגרירו של סטלין, שהמילים נעתקו מפיו. "הפיהרר הטיל עלי להודיע לך רשמית על צעדי ההתגוננות הללו".12

דקנוזוב קם גם הוא על רגליו. פדחתו הגיעה בקושי לכתפו של ריבנטרופ. משמעות הדברים ששמע נקלטה סוף-סוף. "אתם תתחרטו על ההתקפה המעליבה, המתגרה והטורפנית מיסודה הזאת על ברית המועצות. אתם תשלמו עליה ביוקר!"13 הוא פנה לצאת, עם ברז'קוב מאחוריו, וצעד אל הדלת. ריבנטרופ חש להדביק אותם. "אמור להם במוסקבה", לחש בבהילות, "שאני התנגדתי להתקפה הזאת".

השחר כבר עלה כאשר נכנסו דקנוזוב וברז'קוב ללימוזינה לנסיעה הקצרה בחזרה לשגרירות הסובייטית. באונטר דן לינדן מצאו שפלגת ס"ס כבר הקיפה את גוש הבניינים. בתוכו שמעו מפי אנשי הסגל שהמתינו לשובם כי כל קווי הטלפון שלהם נותקו. הם הדליקו את מקלט הרדיו כדי להאזין לתחנה רוסית. שעון מוסקבה הקדים את שעון הקיץ הגרמני בשעה אחת, כך שהשעה היתה עכשיו 06:00 בבוקר ביום א', 22 ביוני. למרבה ההשתוממות ומגינת-הנפש, מהדורת החדשות הרחיבה את הדיבור על עלייה בנתוני התפוקה של התעשייה והחקלאות הסובייטיות. בעקבותיה באה התעמלות הבוקר. לא נאמרה מילה על הפלישה הגרמנית. אנשי הנקוו"ד והגר"או (המודיעין הצבאי) הבכירים בשגרירות חשו מיד לקומה העליונה, אזור מוגבל שהיה סגור בדלתות פלדה מחוסמת ובתריסי פלדה על החלונות, והתחילו להזין מסמכים סודיים לתנורים מהירי-בעירה מיוחדים, שהותקנו שם לשעת חירום.

בבירת ברית המועצות הועמדו בכוננות סוללות הנ"מ, אבל לרוב התושבים עדיין לא היה מושג על המתרחש. אנשי הנוֹמֶנקלָטוּרָה3 שנצטוו לאייש את משרדיהם חשו משותקים בהיעדר כל הכוונה. סטלין לא דיבר. שום קו הפרדה בין פרובוקציה לבין מלחמה בקנה מידה מלא לא הוגדר מעולם, ואיש לא ידע מה קורה בחזית. התקשורת התמוטטה תחת לחץ ההסתערות.

אפילו האופטימיסטים הקנאים ביותר בקרמלין הבינו שתקוותיהם נופצו. האימות התקבל ב-03:15 ממפקד צי הים השחור, שדיווח על הפצצה גרמנית על בסיס חיל הים בסֵבַסטוֹפּוֹל. קציני הים הסובייטים לא יכלו שלא להיזכר בהתקפת הפתע היפנית על פורט ארתור ב-1904. גאורגי מָלֶנקוֹב, אחד ממקורביו של סטלין, סירב להאמין לדבריו של אדמירל ניקולאי קוּזניֵיצוֹב, ולכן טלפן שוב בעצמו כדי לשוחח אישית עם המפקד בסבסטופול ולוודא שאין זה תכסיס שהגו קצינים בכירים כדי לכפות פעולה על המנהיג. בחמש וחצי - שעתיים אחרי פתיחת המתקפה בחזיתות המערביות - מסר שולנבורג את הכרזת המלחמה של גרמניה הנאצית למולוטוב. לדברי אחד הנוכחים, דמעות זעם עמדו בעיניו של השגריר הקשיש כשדיבר, והוא הוסיף וחיווה את דעתו האישית לאמור שהחלטתו של היטלר היתה בגדר טירוף. מולוטוב מיהר אל לשכתו של סטלין, שם התכנס הפוליטביורו. כששמע סטלין את החדשות, הוא צנח לכיסאו, לפי המסופר, ולא פצה פה. שרשרת השגיאות הכפייתיות שלו סיפקה לו חומר רב למחשבה מרה. המנהיג שנודע יותר מכול בעורמתו חסרת המעצורים, נפל בפחת שהוא עצמו היה האחראי העיקרי לחפירתה.

הידיעות שהגיעו מהחזית בימים הבאים סיפרו על אסונות נוראים, וסטלין, שאופיו הבריוני כלל נימה חזקה של פחדנות, זימן את בריה ומולוטוב להתייעצות סודית. האם עליהם לבקש שלום עם היטלר, יהיו המחיר וההשפלה אשר יהיו, כפי שקרה בבּרֶסט-לִיטוֹבסק ב-1918? הם יוכלו לוותר על רוב אוקראינה, על בּיֵילוֹרוּסיָה ועל המדינות הבלטיות. מאוחר יותר זומן לקרמלין שגריר בולגריה איוון סטָמֵנוֹב. מולוטוב שאל אותו אם יהיה מוכן לשמש כמתווך, אך הוא סירב, לתדהמתם. "גם אם תיסוגו עד הרי אוּרָל", ענה להם,14 "אתם עדיין תנצחו בסופו של דבר".

רוב רובם של התושבים בפנים ברית המועצות עדיין לא ידעו מאומה על האסון שאירע לארצם. היה זה יום השבתון השבועי, ומרכז מוסקבה היה ריק מאדם. אדמירל קוזנייצוב, מפקד חיל הים, הרהר על המראות השלווים כשעשה את הדרך לקרמלין במכוניתו. תושבי הבירה "עדיין לא ידעו שאש בוערת בגבולות ושהיחידות הקדמיות שלנו שרויות בלחימה כבדה".

לבסוף, בצהרי היום ב-22 ביוני, קולו של מולוטוב - לא קול סטלין - הוא שבקע ממקלטי הרדיו. "בארבע לפנות בוקר היום תקפו כוחות גרמניים את ארצנו, בלי שהציגו שום תביעות לברית המועצות ובלי הכרזת מלחמה". הודעתו לא מסרה פרטים. "ענייננו צודק", סיכם בקול מאובן. "האויב יובס. אנחנו ננצח".

התנסחותו של מולוטוב היתה נטולת השראה ודיבורו היה כבד ומסורבל, אבל ההכרזה עוררה תגובה אדירה ברחבי ברית המועצות. העיר סטלינגרד שעל הנהר וולגה אולי היתה רחוקה מזירת הלחימה, אבל הדבר לא גרע מאומה מרושם הדברים. "זה היה כאילו נפלה פצצה משמים, זה היה זעזוע נורא", סיפרה לימים סטודנטית צעירה.15 היא התנדבה מיד לשרת כאחות. חבריה וחברותיה, ובייחוד חברי הקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטית) החלו לאסוף תרומות למאמץ המלחמתי.

אנשי המילואים לא המתינו לצו גיוס. הם התייצבו לאלתר. בתוך חצי שעה מנאומו של מולוטוב יצא איש המילואים ויקטור גוֹנצָ'רוֹב מביתו אל מרכז הגיוס. אשתו, שעבדה בחניון החשמליות של סטלינגרד, לא יכלה להתפנות כדי להיפרד ממנו. אבל אביו הזקן ליווה אותו - כדי לשלח אותו לדרכו, שיער. הוא לא העלה על דעתו שאביו, קוזק בן 81 ש"נלחם בארבע מלחמות",16 בא בכוונה להתנדב. אבל לזעמו הרב של גונצ'רוב קשישא, אנשי המרכז דחו אותו.

באוניברסיטה הטכנית של סטלינגרד, בקרבת מפעל הטרקטורים הענקי, תלו הסטודנטים מפה גדולה על הקיר, מוכנים ומזומנים לסמן בדגלים את התקדמותו של הצבא האדום לתוך גרמניה. "חשבנו", אמרה אחת מהם,17 "שאנחנו נרסק את האויב במהלומה אחת, אדירה ומכרעת". יומני חדשות רבים מספור על ייצור טנקים ועל הישגים תעופתיים שכנעו אותם בעוצמתה התעשייתית והצבאית הכבירה של ברית המועצות. הרושם שעשו התמונות היה עז שבעתיים בארץ שעד לאחרונה נחשלה מאחור בכל תחומי הטכנולוגיה. מלבד זאת, שליטתה הכול-יכולה של המערכת הסטליניסטית מבית שיוותה לה צביון שאינו ניתן לערעור, בעיני אלה שנמצאו בתוכה. "התעמולה נפלה על קרקע שהוכשרה היטב", הודה עוד אחד מהסטודנטים של סטלינגרד.18 "לכולנו היה הדימוי החזק הזה, של המדינה הסובייטית כארץ שאי-אפשר להכניע אותה". איש מהם לא חזה בדמיונו את מר הגורל הצפוי לברית המועצות, ועוד פחות מזה את מה שצפן הגורל לעיר המופת סטלינגרד, עם מפעלי ההנדסה שלה, הפארקים העירוניים ובתי הדירות הגבוהים והלבנים הנשקפים על הנהר הגדול וולגה.


1 בסופו של דבר התנקם בו היטלר. שולנבורג, שקושרי יולי בחרו בו ב-1944 כשר החוץ שלהם אחרי שתתממש תוכניתם להתנקש בחיי הפיהרר ברסטנבורג, נתלה בבית סוהר נאצי בנובמבר של אותה שנה.

2 כאמור לעיל, "חזית" היא המונח הסובייטי המקביל ל"קבוצת ארמיות" בצבאות גרמניה ובעלות-הברית המערביות. [המתרגם]

3 המעמד המיוחס בעל זכויות היתר בחברה הסובייטית חסרת המעמדות. [המתרגם]