הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
סטלה מאריס
44 

סטלה מאריס


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
44 
44 
גודל (עמ'): 369
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

"בצעדת המים הארוכה של אותו הלילה הפך אָדָם לחַיְפַאוִוי, וכזה יישאר עד יומו האחרון. הוא אהב את יפו ואת ימה האינסופי כמו שאהב את הברים של תל אביב ואת ארכיטקטורת הבאוהאוס של העיר הלבנה שבתיה מפנים את גבם אל הים. אולם תהיה זו חיפה שתיחקק בנפשו, ותותיר בה את חותם המפגש בין הכרמל לים כאילו העיר בוקעת מן הים או עומדת לצלול בו. כאן, בחיפה, גילה אדם את טבילת כאבו ופחדיו, את המתח הממלא את נפשו, ואת מקצבי האהבה הדומים לרגעים של שתיקה המחברים בין פעימות הלב. עד יום מותו יישאר שבוי בתחושה שחי על כנפיה של יונה לבנה הפרושה על הגלים בעיבורו של הים הלבן".
סטלה מאריס הוא הרומן החיפאי של אדם, צעיר פלסטיני המוקף בשרידי זיכרונות שאינם מפסיקים לנקר במוחו בעודו נחבט בקירות הקיום במדינה היהודית בשנות השישים של המאה העשרים. זהו רומן ההמשך לילדי הגטו, וזהו גם רומן החניכה של אדם לתוך הספרות העברית, אשר בצלה הוא חוסה על מנת להדחיק את העבר. אולם הספרות מתעתעת באדם ומחזירה אותו בשרשרת של צירופי מקרים אל עברו: למפגש מפתיע עם מארק אדלמן גיבור גטו ורשה, ולמפגש מפתיע לא פחות עם רופאת שיניים אלמונית הנדרשת לבחור בין אב מת לאב רוצח. אליאס ח'ורי כותב אל תוך הספרות העברית, מערער את הגבולות בין הערבית לעברית, ותוך כדי כך משחק, מותח ובוחן את אפשרויות המבדה הספרותי.

על הסופר אליאס ח'ורי:
אליאס ח'ורי (יליד ביירות, 1948) הוא מן הסופרים והאינטלקטואלים הערבים החשובים כיום. עד כה פרסם ארבעה־עשר רומנים, וספריו זכו בשלל פרסים ותורגמו לשפות רבות. הוא כותב באופן קבוע בעיתון אלקֻדס אלערבּי. כיום הוא מחלק את זמנו בין ביירות, שם הוא עורך את כתב העת של המכון ללימודים פלסטיניים, לניו־יורק, שם הוא מלמד ספרות ערבית באוניברסיטת ניו־יורק. סטלה מאריס הוא ספרו השביעי המתורגם לעברית.

  • ISBN: 3626330
  • גודל (עמ'): 369
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 08/12/2019
  • שם המחבר: אליאס ח'ורי
  • תורגם ע"י: יהודה שנהב־שהרבני
  • זמין להשאלה: כן

העזיבה

1

אדם היה בן חמשעשרה כאשר הסתלק מבית אמו שלמרגלות הכרמל. את המועד לעזיבה קבע מראש ללילה של יום שני, 18 בנובמבר 1963. השעה היתה שתיים לפנות בוקר כאשר לקח את תיק הגב הקטן וצעד יחף לכיוון הדלת. הוא העדיף להימנע מתסריטי הפרידה שחלפו במוחו והחליט לצאת בחשאי מן הבית. מאחר שהחליט להשאיר מאחוריו הכול, לא לקח איתו דבר למעט ספרי לימוד, מחברות ובגדים אחדים.

הוא התכוון להסתלק מבלי להיפרד מאמו והלך על קצות האצבעות כדי לא להעירה משנתה. ליד דלת הבית השתהה קמעה ורכן קדימה כדי לנעול את נעליו. אולם כאשר התרומם ונעמד על רגליו, ראה את אמו מנאל ניצבת מולו. היא נגלתה מולו לפתע, כאילו יצאה מחלום, והושיטה לו מעטפה. כאשר ראה אותה ניצבת מולו בכתונת השינה הכחולה, פקדה את גופו חולשה כללית. הוא הושיט יד רועדת ולקח את המעטפה המושטת, ואחר נסוג והשעין את גבו על הקיר. היא אמרה לו שידעה כי יעזוב ושכבר עשר שנים היא מכינה את עצמה לרגע הפרידה. היא אמרה לו ששמרה עבורו את הצוואה אשר הותיר חסן דַנּוּן לו, לבנו היחיד, שאותו לא הכיר כיוון שהמוות חצץ ביניהם.

״זה בשבילך. קח אותה. זו צוואה... צוואת אביך.״

זמן רב לא הרגיש אדם בסערת רגשות כמו זו שאחזה בו באותו הרגע, והוא החליק מן הקיר ונחת על הרצפה כשהמעטפה בידו.

״אלו הם הניירות,״ לחשה אמו. ״זו צוואת אביך, אני מוסרת לך אותה למרות שהוא השאיר אותה לי. אני לא ראויה לה; קח אותה. הניירות האלה הם הירושה שהשאיר לך אביך.״

״את מכנה את הניירות האלה ירושה?״ שאל אדם.

״אין ברשותנו דבר מלבד המילים.״ לחשה לו.

החשכה שהקיפה את כתונת הלילה הכחולה הארוכה של מנאל הפכה אותה לצל שאור נסתר קרן ממנו - כאילו היתה מוקפת בהילה. אדם לא ראה דבר בחשכה זולת אותה הילה אשר התעגלה סביב עיניה העצומות למחצה, העפעפיים הרוטטים וידה המושטת לפנים.

האֵם רכנה לעבר בנה כאילו התכוונה להצמיד אותו אל חזהּ, אבל מיד נרתעה. הנער הושיט את ידו לעבר אמו, אולם כותונתה הכחולה התמזגה עם החשכה ונבלעה לתוך צבעה הכחול.

כאשר סיפרה לו מנאל על צוואת אביו המת, נשמע קולה כמו הד הבוקע מתוך באר של שתיקה. אדם שב והשעין את גבו על הקיר וניסה להתרומם. הוא הצליח להתרומם קמעה אולם חזר ונחת על ישבנו. האישה רכנה בפעם השנייה לעבר בנה והושיטה לעברו את ידה. אדם תפס בידה ונאחז בה כדי לקום. אבל כאשר חזר ונעמד על רגליו, לא מצא בפיו את המילים. היא התבוננה בעיניו ואמרה לו להמתין עד שייפסק הגשם. אחר כך הפנתה אליו את גבה, חזרה אל חדר השינה ונעלה מאחוריה את הדלת.

עד היום כאשר נזכר אדם דַנּוּן ברגע הפרידה הזה, בוגדות בו ברכיו והוא מתיישב כדי שלא לצנוח שוב ארצה. הוא מרגיש לכוד בקצב נקישות הגשם על החלונות ושריקת הרוחות הסוערות שמסביבו. אדם הנער אהב לתאר את אמו מנאל כאישה שדעכה. הוא ינק משדיה כאשר היה תינוק, אולם נותר צמא כל ימי חייו. היא היתה עבורו סוד כמוס הנעול במילים מקוטעות ומוברח בשתיקה. כאשר הוא נזכר בה, איננו מצליח לזכור את קולה, למעט כמה הברות שבורות וממתיקות סוד. הקולות העמומים שבקעו מפיה פיזרו רמזים על דברים שלא נאמרו או על דברים שנאמרו אך איש לא הבין. דמותה של מנאל הקטנה, כפי שזכר אותה אדם, הוחלפה בזיכרונו באותה אישה שצנחה על הרצפה כשקיבלה את פניו עם חזרתו הביתה מן הביקור בנצרת.

אדם שהה שלושה ימים בנצרת בירת הגליל, כמו שאוהבים לקרוא לה תושביה. במהלכם מת חברו אבראהים בזמן משחק כדורגל בין הקבוצות של נצרת ועילבון. מנאל לא היתה מסוגלת לעזוב את ביתה בחיפה כדי להתלוות לבנה באותם ימים קשים, משום שבעלה עבדאללה אלאַשְהַל אסר זאת עליה. אדם חזר לחיפה לאחר שלושת ימי האבלות, שבמהלכם גם נעצר ונחקר בעניין אחריותו למות חברו. כשהגיע הביתה רצה מנאל לעבר הדלת בזרועות מושטות, אולם בטרם הגיעה אל בנה צנחה ארצה. היא השעינה את גבה לאחור כאילו רצתה לשבת, אך צנחה על האגן והתגלגלה על גבה בידיים פרושות ובפנים רועדות - בטרם התפוגגה.

אדם תפס ביד אמו כדי לעזור לה לקום והרגיש בפכפוך של אהבה באצבעותיה. כאשר נזכר בפכפוך הזה, הוא תיאר תחושה נעימה, אף על פי שידע שהתיאור הזה לא הלם את הנסיבות. במקום זאת יכול היה לומר שחש ברוחה של אמו מתפשטת באצבעות ידיה; אצבעותיה הארוכות והחלקות כמשי של האישה השכובה על הרצפה. הוא רכן מעליה, וכאשר ראה את צללי עיניה העצומות, הרגיש פחד מוות. פעימות לבו הואצו, והוא החל להתנשף בכבדות. הוא חשש שאמו תמות אך לא זעק. הוא שפשף את עיניה בידו, ולפתע פקחה אותן והתכוננה להתרומם. הוא נשק על מצחה וסייע לה לקום. כשנעמדה נפרש על פניה חיוך נכלם של התנצלות. היא אחזה בידו והובילה אותו אל חדר האמבטיה, מקרבת את אצבעה אל שפתיה כדי שלא יוציא הגה מפיו, וסימנה לו בידה לפשוט את בגדיו. אחר כך הורתה לו להיכנס למקלחת והשליכה לזבל את הבגדים הספוגים בריח בית המעצר. כאשר יצא נקי מן המקלחת וגופו בוהק מטיפות המים, ראה את ארוחת הבוקר שערכה עבורו על השולחן. ביצים מטוגנות עם סומאק, גבינה לבנה, זיתים, דבש ותה. היא ישבה והתבוננה בו זולל את האוכל, ואחר כך הורתה לו ללכת לישון.

היא לא שאלה אותו דבר. היא ידעה שהוא חף מפשע. הוא לא דיבר ולא התלונן, כאילו רצה להגן עליה מן המילים. הוא לא רצה לתאר בפניה את סבלו של נער צעיר הכלוא מאחורי הסורגים באשמת מעשה שלא עשה. טרם מלאו לו ארבע–עשרה שנים, אבל הוא ידע שהמילים פוצעות את אמו. כאשר היה רואה אותה יוצאת מן החדר לאחר שבעלה צרח עליה, היה מרגיש שצווארה מכוסה בפצעים, פצעים שדמו לעיניה; שתי עיניים שאינן מזילות דמעות, ופצעים שאינם מדממים.

אדם החליט להסתלק. הוא הרגיש שלא נותר לו אוויר לנשימה בבית הזה, שקירותיו מעיקים עליו ומצרים את צעדיו. לא עלה על דעתו לשאול את אמו מדוע איננה מצטרפת אליו או מדוע איננה לוקחת אותו ובורחת בעצמה. הוא הרגיש שאמו רצתה שילך, כדי שלא יהיה עֵד להשפלתה. הוא ידע שלאמו אין מקום משלה ושהחזרה לכפר עילבון כבר אינה אפשרית. לא די שברחה עם לוֹחֵם הגִ׳הַאד חסן דַנּוּן והולידה איתו את בנה, אחרי מותו היא גם התחתנה בפעם השנייה עם גבר נשוי שטען שאיבד את אשתו בחשכת הנכבה. למרות הסבל והייסורים שעברו עליה בגטו של אלְלִד, הגטו היה ונותר גן העדן האבוד שלה. אך היא נאלצה לעזוב גם את אלְלִד לאחר שהיהודים הפקיעו את הבית שבו חיה בטענה שהוא רכוש נטוש שהועבר לבעלות הקרן הקיימת לישראל. אישה ללא משפחה, הנסמכת על צלה שקרס תחת עצי הזית והתפוז, ששם קטפה את חייה כעובדת בשכר יומי על אדמות בעלה שהופקעו. והיום אפילו אותה עליבות הפכה למחוז–חפץ בלתי מושג.

סיפורו של אדם דַנּוּן היה כתוב על ריסי אמו מנאל. היא דיברה רק בלחישות, וכדי להבין מה רצתה לומר, נאלץ אדם לקרוא את מה שכתבו הריסים בתנועתם, שהיתה לפרקים מהירה ולפרקים אטית. הוא ידע שחיי אמו הסתיימו באלְלִד. הם נותרו תלויים על גדר התיל של הגטו שפורקה ונעלמה מעל פני האדמה אך נשארה נטועה בתודעת האנשים. מנאל עזבה את כפר הולדתה עילבון וברחה אל הלא נודע עם אהובה, אולם בסופו של דבר נתקעה בגטו של אלְלִד. אישה קטנה שנשאה בידיה את עוללה היונק ושליווה אותה צעיר עיוור בן שמונה–עשרה. הצעיר העיוור שימש עיניים לאישה הזאת, שלא ידעה דבר וחצי דבר על המקום שנתקעה בו, ולא היתה בידה אפשרות אחרת אלא להישאר תקועה.

אדם נזכר ביום שבו נעלם מַאְמוּן העיוור והשאיר את הבית שומם ונעדר רוח חיים. הוא היה בן שבע בלבד כאשר חזר מבית הספר ומצא שהבית מלא בריחות קטורת. אמו ישבה מול האיקונין של הבתולה מרים המחזיקה בידיה עולל יונק - והליטה את פניה. היא לא זזה ממקומה גם לאחר ששמעה את קול צעדיו. ״איפה מַאְמוּן?״ שאל אותה, והיא שתקה ונותרה קפואה במקומה כאילו אינה שומעת. לפתע קמה, אימצה את האיקונין אל חזה והחזירה אותו למקום המסתור מתחת למיטתה. באותו יום הבין אדם כי אמו יתומה כמוהו, וכי הוא צריך לשמש לה אב ובעל כדי לחלץ אותה מגורלה. רגשות אלו, אשר אדם יצליח לבטא רק בעתיד כאשר יארגן את זיכרונותיו, לא היו נהירים לו באותו יום סתווי קריר, לאחר שבילה שלושה ימים בבית המעצר בעוון פשע שלא ביצע.

אדם דַנּוּן נעצר בנצרת לאחר מותו של אבראהים שהיה שוער קבוצת הכדורגל של העיר. אבראהים, שהיה מבוגר מאדם בחמש שנים והיה חברו בגטו באלְלִד, חזר עם אמו לנצרת רק כדי למות מבעיטת כדור של החלוץ נעים סאלם שהיה ידוע בבעיטותיו האדירות. הכדור פגע בחזהו של אבראהים, ויש הטוענים שמת מחנק לאחר שכלוב בית החזה שלו נסגר. לאדם לא היה כל חלק בזה. בסך הכול הגיע לביקור בנצרת, ואבראהים, שביקש לכבדו, הלביש אותו במדי קבוצת הכדורגל והושיב אותו במושב השמור לאורחים.

כאשר ראה אדם את חברו מתפתל ומתעוות על הדשא, הוא קפץ ממקומו ורץ לסייע לו. אבל היוצרות התהפכו: אדם נעצר על ידי המשטרה, ונעים סאלם שבעט את הכדור נמלט. אדם נזכר בעצב במפגש שהוחמץ עם חברו ובטרגדיה של מותו. בימי המעצר בז לעצמו משום שבמקום להתאבל ולחשוב על מר גורלו של חברו, חשב על עצמו ועל מר גורלו. וכשיצא לחופשי לאחר שהוכיח את חפותו, קפץ משמחה. שמחתו היתה גדולה כל כך, עד שנסע היישר לחיפה מבלי שטרח להגיע לבית חברו לביקור תנחומים.

האישה הדועכת אשר קיבלה את פניו בדלת הבית לא שאלה דבר. היא אמרה שהיתה בטוחה בחפותו. היא התפללה אל הנביא אלח'ד–ר, הוא אליהו הנביא, והתחננה בפניו: ״יא מַאר גִ'רְיֶס - אנא שמור על הילד.״ כאשר הגיע היתה דלת הבית פתוחה, והיא, שנראתה על סף אובדן הכרה, המתינה לקבל את פניו בארוחת בוקר ערבה לחך. היא לא שאלה אותו כיצד חזר ולמי שייכת השברולט האדומה שהביאה אותו עד פתח הבית. היא התנהגה כאילו ידעה הכול. כיצד ידעה שבנה ישוב עוד בטרם שב? אדם התלבט רבות בשאלה הזאת.

מותו של אבראהים היווה נקודת מפנה בחייו של אדם. היתה זו הפעם הראשונה שראה במו עיניו את המוות. כאשר חוזר אדם דַנּוּן ונזכר ברגע המחריד הזה, הוא נחלש ואוחז בו הצורך לישון. אדם נולד בגטו של אלְלִד, וילדותו היתה גדושה בסיפורים על גופות נרקבות ועל אנשים מושפלים אשר נכלאו כמו בכלוב. המוות היה עבורו אוסף סיפורים שהקשיב להם כאילו היו אגדות על פֵיות הממלאות את תודעת הילדים ומוליכות אותם אל המילים ואל השפה. בנצרת עמד לראשונה אל מול מוות אמיתי, והפעם לא נראה לו המוות כמו סיפור.

בנצרת רכן לעבר אבראהים והתחנן שיקום על רגליו. השוער, שעיניו היו עצומות ולחייו מעוותות, לא הגיב. אדם חיבק אותו וניסה להעמידו על רגליו, אולם לא הצליח להרימו שכן אבראהים היה כבד גוף. כאשר הגיעו אנשי עזרה–ראשונה, הם הורו לאדם להתרחק מן המקום. אחר כך השכיבו את אבראהים על אלונקה והסתלקו. הגוף ששכב על האלונקה באותו רגע כבר לא היה גופו של אבראהים. אדם הבין כי חברו מת וכי כאשר מתים לא רק הנשמה מסתלקת מן הגוף, אלא גם הגוף מן הגופה. היתה זו גופה זרה שלא דמתה עוד לבעליה. במקום תווי הפנים המוכרים של חברו, הוא ראה מסכה מצהיבה.

המפגש הראשון של אדם עם המוות לימד אותו כיצד הפך המוות באלְלִד לסיפור. הוא הבין שברגע שהנשמה עוזבת את הגוף, הוא הופך לגופה אנונימית, לגופה שאיבדה את שם בעליה, זה אשר מגן עליה מפני התפוררות וריקבון. רק אז יכול הדיבור על המוות להיות ניטרלי ונטול רגשות, כאילו רגע אחד של שתיקה המפריד בין שתי מילים סמוכות הופך לסיפור.

כאשר הובילו את אדם אל החקירה, הוא היה משוכנע שאבראהים לא מת, אלא נעלם מאחורי גופה. אדם לא בכה. במקום שיתקוף אותו העצב, שיניו נקשו ללא הרף בפחד מן החוקרים אשר לעגו למבטאו בעברית.

לימים, לאחר שיהגר לניו יורק, שבה ימות בגפו מדלקה שתוצת מהסיגריה הבוערת שבפיו, יגלה אדם שמותו הפתאומי והאבסורדי של אבראהים לימד אותו להשלים עם סיפורי המוות שגדשו את ילדותו. מותו האבסורדי של אבראהים יאפשר לו להתבונן באלְלִד ובטרגדיה שלה כבסיפור הכתוב בעיני הקורבנות.

בשעה שתיים לפנות בוקר - היה זה ביום שני, 18 בנובמבר 1963, כשנה לאחר סיפור המעצר הקצר בנצרת - ראה אדם את אמו עומדת וממתינה לו מוכנה. היא ידעה שיעזוב מבלי שאיש סיפר לה. לתדהמתו, הבין לפתע שלאישה הזאת יש בת קול פנימית המספרת לה כל דבר על אודות בנה היחיד. אילו ביקשתם מאדם לספר את סיפור אמו, היה כותב אינספור דפים בדיו לבן. תמיד דמיין לעצמו שיכתוב את הסיפור בלבן על גבי לבן, במקום שיכתוב וימחק כמו שעושים הסופרים. הוא רצה לכתוב סיפור בדיו לבן המאוּיר בשתיקה ובלחש; סיפור המתקרב למה שלא נאמר כדי שיסופר מבלי שיסופר.

אדם בגד באמו רק פעם אחת, כאשר אמר לחברתו דליה שיכתוב את סיפורו על גופהּ בדיו לבן. היא צחקה ואמרה שהוא יצא מדעתו. באותו רגע היה שרוי בשיא שיכרון החושים. זה הרגע שבו גוף נפגש בגוף, ותענוג נכרך בתענוג, עד שהדיבור נחנק. אותו רגע שבו רוח אלוהים מְרַפְרֶפֶת בכנפיה ללא הרף מעל מי האהבה הבוקעים ממעיין החיים; הרגע שבו האהבה הופכת לכימיה של הנפש, והגבר כותב בדיו לבן על הגוף הנשי את סיפור זליגתו והתמוססותו במי הנָשִׁיּוּת.

אדם לא חזר בפני דליה על סיפור הדיו הלבן משום שחש שהוא מעליב את המטאפורה השמורה לאמו מנאל ומייחדת אותה משאר נשות העולם. רק מנאל היתה ראויה לדיו הלבן של האהבה. האישה הקטנה ששפתיה הסדוקות שיוועו לאהבה, שלא היתה אלא חזיון תעתועים, איבדה את חייה בין שלושה כאבים. הכאב על בעלה חסן דַנּוּן אשר נפצע זמן קצר לפני נפילת אלְלִד, עת הפכה לאחות רחמנייה שסעדה אותו; הכאב על מַאְמוּן, הצעיר העיוור אשר ליווה אותה בימי הגטו והיה לאב מאמץ לבנה היחיד, אבל הסתלק מן הגטו כאשר היה אדם בן שבע שנים בלבד; והכאב על נישואיה לעבדאללה אלאַשְהַל, האיש המסתורי שלא הצליחה להתמסר לו.

אדם היה משוכנע שעזיבתו את הבית בחיפה לא תותיר צער בלב האישה הקטנה. הוא ידע שהיא רצתה שילך ושהחלטתו לעזוב לא היתה אלא הד לתשוקתה הנסתרת. אבל היום - כשהוא חי בגלות–מרצון בניו יורק - כבר אינו בטוח בכך. לא יהיה זה מדויק לומר שהוא חש אשמה. אדם חשב שאסור להשתמש בשתי המילים האלה, "חרטה" ו"אשמה", משום שהן מוותרות על משמעות הבחירה האנושית. אבל האמת היא שהוא חש אהבה סוחפת לאישה הזאת. אפילו סיפור אהבתו הגדולה לדליה לא הצליח למחוק את אהבתו למנאל הקטנה שדמתה לרִיק המסתנן אל תוך פעימות הלב.

אדם הסב את גבו ועזב בצעדים אטיים. בעומק לבו ציפה שאמו תקרא לו ותבקש ממנו להישאר. הוא שִחזר את האפשרות הזו פעמים אינספור, ובכל פעם מחדש היה מוחק את פרטי האירוע ומוסיף חדשים. הוא היה אומר דברים ואחר כך חדל לומר אותם. הרגעים האלה ליוו את לילותיו: הוא היה עולה על יצועו, עוצם את עיניו ומתחיל במשחק האפשרויות, אך המשחק היה נקטע באִבו כאשר התגברה עליו השינה.

פעם אחת דמיין אותה אוחזת בידו ומזילה דמעות, ואילו הוא הודף את ידיה בכוח ואומר שהוא עייף ממנה ומפניה המוארכות מייסורים ושהוא רוצה לבנות מחדש את חייו הרחק מן הקדרות שאפיינה את יחסיה עם תמונת אביו השהיד, אשר החביאה בחדרו כדי שלא יבחין בה בעלה. בפעם השנייה דמיין שהוא לוקח את תמונת אביו השהיד ומסתלק, וכאשר דורשת ממנו מנאל שישאיר את התמונה, הוא אומר לה שהיא אינה מגיעה לקרסוליו של השהיד משום שבגדה בזיכרונו עם בעלה החדש. והיא אומרת לו: ״אבל אני אוהבת אותו ומעולם לא חדלתי לאהוב אותו.״ והוא עונה: ״זה אבי והתמונה אינה שייכת לך.״ אחר כך הוא מניח את התמונה בתיקו ומסתלק. בפעם השלישית דמיין אדם שאמו מושכת את התיק מידו, מוציאה את התמונה של חסן ומאמצת אותה לחזהּ. הוא מתקרב אליה כדי לקחת את התמונה ממנה, אולם נמלך בדעתו ומסתלק. בפעם הרביעית היא תופסת אותו בכתפו, מתבוננת בעיניו ואומרת שהיא מסתלקת איתו, אבל הוא עונה לה: ״הישארי עם בעלך, את ראויה לו.״ בפעם החמישית היא נעמדת וחוסמת את פתח היציאה. הוא מתבונן בה ואומר: ״התרחקי ממני, אישה.״ מילותיו פוצעות את צווארה. היא ממששת בידיה את הפצעים, גונחת בקול חרישי וסרה מדרכו כדי שיסתלק. בפעם השישית, בעודה אוחזת בידו, היא אומרת לו שהיא מבקשת ממנו שלא ישכח שהיא אמו ושהיא תמשיך לאהוב אותו עד יומה האחרון. הוא מתבונן בה ואומר שהוא שכח הכול ושהוא עומד להתחיל את חייו מחדש כאילו זה עתה נולד. בפעם השביעית היא צונחת ארצה, ועליו לרכון כדי להעיר אותה מעלפונה בנשיקות. הוא מתנצל על שהוא גורם לה סבל, אולם אומר כי אין ביכולתו להישאר.

מנאל דיברה רבות בלילותיו של אדם, עד ששנתו היתה גדושה בקולה. הוא ניסה את מכלול האפשרויות שבהן דימה אותה עצובה, פוחדת וחוששת לגורל בנה. אבל במציאות, כאשר ראתה אותו מנאל לוקח את תיקו ומסתלק, נבגדו כל ציפיותיו. היא לא צנחה ארצה ולא הושיטה יד כדי לסייע לו. היא לחשה מילים מעטות ועמדה כמו צל המתנועע בחושך מצד לצד. היא הושיטה לו את צוואת אביו, ואחר חזרה לחדר השינה שלה ונעלה בשקט את הדלת מאחוריה.

אדם נותר לבדו והסתלק מבלי לפנות לאחור.