הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
3.4
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
2
5
1
1
סטייה חדה
44 

סטייה חדה


דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
3.4
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
2
5
1
1
44 
44 
מו"ל: כתר הוצאה לאור

תקציר

נסיעתם של קריסטין ודניאל מביתם בלאס וגאס לבית הוריו של דניאל בקליפורניה, הופכת לחלום בלהות כאשר בתחנת רענון דניאל נחטף על ידי פסיכופת. בפני קריסטין עומדות שתי אפשרויות: לחזור הביתה ולא לראות את דניאל עוד לעולם, או להשתתף במשחק "חפש את המטמון" חולני ולצאת בעקבות רמזיו המטרידים של החוטף, בתקווה למצוא את אהובה, בסוף המסלול, בחיים.

"סטייה חדה" הוא רומן מתח מורט עצבים, מפחיד ומטלטל, המעמת שני גיבורים בלתי נשכחים: רוצח סדיסט שיוצא למסע נקמה מסתורי, ואישה שלא כדאי לו להסתבך איתה.

"סטייה חדה" הוא ספרה העשירי של סופרת רבי המכר ויקי פטרסון.

  • ISBN: 10-888848
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 19/12/2016
  • שם המחבר: ויקי פטרסון
  • תורגם ע"י: יוספיה סימון
  • זמין להשאלה: כן

1

רוחות רפאים מלפנינו, רוחות רפאים מאחורינו

מהכביש הראשי המבנה לא נראה מאיים במיוחד. אפשר אפילו לומר שהוא נראה די מזמין יחסית לתחנת רענון: רחב ואיתן, גוץ כמו מתאבק סומו, עם קירות לבֵנים שרוססו בחום מבריק כדי שישתלבו בצבעי המדבר הצחיח שסביבו. מיקומו על כביש 15 הבטיח שהוא יהיה מתוחזק היטב. אחרי הכול, זהו עורק התחבורה העמוס ביותר במערב ארצות הברית; הקו הישר והקצר ביותר המקשר בין הזוהר המלאכותי של עמק לאס וגאס לגון הזהב הטבעי של גבעות קליפורניה העגלגלות. בהתחשב בכל זה, כיצד יכולתי לדעת שכעבור עשר דקות בלבד אמצא את עצמי נמלטת מהבניין השפוף וסחוף האבק הזה?

ושארוץ, צורחת, מכוסה בדם.

היום השלושה ביולי, כך שהשמש היא מנורת חימום לוהטת בלי מפסק, כביש האספלט מחבת מברזל יצוק, וכל יצור חי שנלכד בין שניהם — בשר לצלייה בחום גבוה. ניסיתי להסביר את זה לדניאל. אני מכירה את פיסת השממה הזאת כמו שאני מכירה את צדודית פניו. אני מכירה את פני השטח הסדוקים של מדבר מוהאבי כמו את השומה שממוקמת לצד גבת עינו הימנית — הפגם היחיד בו, פגם שאני אוהבת.

לרוע המזל, מירוץ חוצה מדבר בשעה ארבע אחר הצהריים הוא הדרך היחידה לסיים את משמרת שתים־עשרה השעות שלי בבית החולים ועדיין להספיק להגיע לארוחת הערב באחוזת ילדותו של דניאל, על שפת אגם אֶרוֹהֶד. קוקטיילים ומתאבנים יוגשו בפאטיו המזרחי בשעה שבע בדיוק.

אני יודעת את זה, כן?

לפחות יש מספיק אור כדי לראות בתוך קונכיית הבטון המחניקה של תחנת הרענון. הוא מסתנן פנימה דרך הפתח הממוסגר בלבֵנים ולמרבה המזל מאפשר החלפה זריזה של בגדים. עשיתי בלגן רציני בתוך האוטו, אם כי יכול להיות יותר גרוע.

יהיה יותר גרוע.

***

"אני מצטערת," אמרתי לדניאל חמש דקות קודם לכן. בדיוק חלפנו במהירות על פני טויוטה חבוטה ריקה, חלונותיה פתוחים כאילו היא מעולפת מחום. זה היה הרכב הנטוש השלישי מהסוג הזה שראינו מאז נמלטנו מווגאס, וכבר התחלנו לספור אותם ולהתערב בכמה מאלה עוד ניתקל לפני שנגיע להרים. דניאל היה אופטימיסט נצחי, משמע שאני הייתי בדרך לניצחון. מכונית נטושה אחת נעלמה מאחור במראה הפנימית וכבר צצה ממש מולנו אחת נוספת, בוהקת מבעד לאובך החם.

רוחות רפאים מלפנינו, רוחות רפאים מאחורינו.

הב־מ־וו המצוחצחת של דניאל, לעומת זאת, הכתיבה את הקצב לכלי הרכב הנעים, כשהיא מתקדמת בדייקנות חרישית ומהוקצעת. הוא תמיד הקפיד שהגחון יהיה משומן, הגג ממורק, ופְנים הרכב נקי ללא רבב. כל דבר שהיה שייך לו, שהוא נגע בו, זכה לאותה תשומת לב, אם כי הוא לא נטה לראוותנות כמו כמה מהכירורגים האחרים. בהיותו צעיר מדי למשבר גיל הארבעים, אבל מבוגר דיו לא לסבול מחוסר ביטחון שיוביל אותו לנפנף בסמלי סטטוס, הוא לא הרגיש כל צורך להוכיח את ערכו. למען האמת, מעולם לא פגשתי אדם שהרגיש נוח יותר עם עצמו.

לא, דניאל פשוט האמין שצריך להשקיע מלכתחילה במוצר איכותי — גם במובן הביצועים וגם במובן האסתטי — ואז לתחזק אותם כראוי לנצח. כיוון שהוא הציע לי נישואים בתחילת הקיץ, הייתי עכשיו כלולה ממילא בתפיסה המרומזת האישית הזאת. הקפה הקר שהרגע שפכתי על ריפוד העור היוקרתי היה אפוא צורב אף יותר.

"את אכן צריכה להצטער על זה," דניאל אמר לבסוף, ואני הרמתי את ראשי בתנועה חדה כדי לבחון את פניו. עיניו היו מרוכזות בכביש, אך על פניו נח אותו חצי־חיוך שלו, זה שצץ שוב ושוב משום מקום לעקוץ אותי. "את חתיכת הסחת דעת."

תראו מי שמדבר, חשבתי בחיוך. אם אי־פעם נוצר גבר שנועד להסיח את הדעת, הרי זה הוא. משום כך כאשר הוא שלח את ידו ללטף את שערי, הוצאתי את כוס הקפה שלי מהמעמד בינינו והחזקתי אותה כך שאוכל להתקרב ולהישען עליו. ומשום כך עם כל המתח שהצטבר אצלי משבוע העבודה הארוך, מהנסיעה במדבר ואפילו ממה שציפה לי בסופה, עצמתי את עיני והנחתי את ראשי בכף ידו. החלקתי את אצבעותי על פְּנים זרועו הרך כל כך ונאנחתי בסיפוק.

הוא השתנק שנייה לפני שסובב את ההגה בחדות.

המכונית סטתה, והצמיגים חרקו במאמץ להתיישר מחדש, אבל דניאל תיקן את ההיגוי יותר מדי והמכונית נכנסה לזִגזוּג מסחרר. עשן של גומי שרוף חדר פנימה דרך מערכת המיזוג ומילא את חלל המכונית. צרחת הבהלה שלי הפכה לשיעול מתגונן. המכסה הדק של הכוס השתחרר בידי, וקפה נשפך על המושבים, לוח המחוונים ומדי האחות שלי. ניסיתי לאחוז בידית הדלת כשהמדבר מסתחרר סביבי. דמותה של אֶבּי שלי בת התשע — רזה ומנומשת, עם רווח בין השיניים הקדמיות — הבזיקה לנגד עיני.

מי ילטף אותה בלילות כשתחוש כאבי גדילה?

מי ישים בקופסת האוכל שלה פתקים בכתב יד?

מי, תהיתי ברגע הקצר הזה, תהיה אמא שלה?

אבל אז כבר עצרנו עצירה חדה בשולי החצץ של הכביש, כשלמרבה הנוחות פנינו לכיוון קליפורניה. בעודי מייבבת הצלחתי לבסוף להפנות את פני אל דניאל. נשימות חורקניות בקעו מגרונו, עזות יותר מרעש המזגן, וכשעיניו פגשו את עיני הן היו פעורות בגודל מטבע של רבע דולר. ועדיין, אפילו שערה שחורה אחת בראשו לא זזה ממקומה.

"שיט," הוא נשף את המילה.

"אתה בסדר?" שאלתי.

"כן, ואת?"

חדות ההנהון הסגירה אותי. "החיים של אֶבּי ממש חלפו לי מול העיניים."

"לא החיים שלך?"

רציתי להגיד לו שזה לא עובד ככה. אני אמא. אין לי חיים בלי אֶבּי. אבל רק פלטתי נשיפה עמוקה ונדתי בראשי לשלילה.

דניאל שלח יד לקופסת טישו מהמושב האחורי. "מצטער, זה כל מה שיש לנו."

הוא ניסה לחייך כשהגיש לי אותה, אבל ללא הצלחה יתרה. מתברר שהוא לא באמת קר רוח אל מול כל מקרה חירום.

"אני כל כך מצטערת," אמרתי, וזה בלשון המעטה. הייתי מזועזעת מעצמי. ידעתי מה הוא מרגיש כלפי המכונית, איך הוא מטפל בדברים שלו — הוא לא גדל כמוני במקום שבו לא היה אכפת מכלום, ולכל דבר היה תחליף. הייתי מודעת לזה כל הזמן... ודניאל ידע זאת.

"הֵיי," הוא אמר ועיניו הפכו רכות עד כאב. "אני אדאג שינקו את זה, בסדר? זה לא סיפור גדול."

"תן לי לפחות להחליף בגדים בזריזות," אמרתי ופניתי לדלת כשידי נוטפות קפה. "ואז ננקה הכול עם המדים שלי."

"בשום אופן. לא כאן בשוליים." דניאל אחז בזרועי. "זה מסוכן מדי."

המגע שלו הרגיע אותי... ואִפשר לי סוף־סוף לנשום נשימה עמוקה. אמרתי לעצמי שהכול בסדר. אֶבּי נמצאת עם מריה בווגאס, בטוחה מכל רע, וגם אנחנו שוב בסדר... גם אם עדיין מחכה לנו נהיגה ארוכה דרך פח הזבל המתמשך הזה עם לוח מחוונים מקושט בקרח ועיכוב משמעותי בלוח זמנים צפוף מלכתחילה.

אז ניגבתי את ידי במדים בזמן שדניאל חיכה להשתלב שוב בתנועה.

"אל תדאגי,", הוא אמר בעודו מאיץ ומחווה בראשו לעבר היציאה המתקרבת. "בכל מקרה היינו צריכים לעצור לפני שנגיע לאֶרוֹהֶד."

כן. באחוזת משפחת הותורן לא נהוג לנהל שיחות חולין עם האליטה של אגם ארוהד על המדשאה האירופית כל כך בבגדים מלוכלכים, יקירתי.

שמרתי את המחשבה הזאת לעצמי בזמן שהרחקתי את החולצה הרטובה מגופי ורעדתי מהמזגן. עברנו על פני עוד רכב נטוש, ואן לבן שנטה חסר ישע בשולי הדרך התלולים, ואז ירדנו מהכביש המהיר.

"סגור כאן," אמרתי כשצץ מולנו תמרור "מעקף" כתום. במגרש החניה של תחנת הרענון התבצעה עבודת קרצוף וסלילה מחדש, והרכב היחיד בשטח היה משאית שירות מכוסה אבק שחנתה מוסתרת למחצה מאחורי צפרדע אשפה.

"אני רואה." אבל הפעם דניאל שלט בהגה ושבר ימינה ושמאלה בקלילות האופיינית לו. "כי אני זה שמתמרן פה בכזה כישרון בין הקונוסים."

"איזה גבר!"

הוא חייך כשהחנה את המכונית באלכסון על שתי משבצות החניה הראשונות שפסי הסימון שלהן היו עכשיו מחוקים. הבטתי לעבר הגוש החום המכוער שניצב מעבר למגרש השומם והלוהט על רקע אדמת המדבר המבוקעת וסבך השיחים הנואשים. הרמתי באנחה את תיק הצד שלי. "אעשה את זה מהר."

"חכי רגע." דניאל פנה לכיוון הדלת שלו. "אני בא איתך."

"אין שם אף..."

"מפחיד כאן, קריס." הוא נעץ בי מבט של "אל תתווכחי בבקשה". לא התווכחתי. אבל האם לא כל תחנות העצירה הפתוחות האלה מפחידות מאליהן?

בדיוק באותו רגע נשמע רינגטון בתוך המכונית, ותשומת לבו של דניאל הופנתה ממני אליו. טוב מאוד, כי הצליל העליז הראשון גרם לי להתכווץ עד שכתפי כמעט הגיעו לאוזניים.

"גרין אֶקר'ס".

דניאל חשב שנעימת הסדרה "גרין אקר'ס" תהיה משעשעת כרינגטון לטלפונים מאמו, אבל הייתי מוכנה להתערב שהיא לא היתה מתלהבת מההשוואה לשחקנית אווה גאבּוֹר האריסטוקרטית והמפונקת, לו שמעה את הצלצול. גם אם ההשוואה אכן מדויקת.

"לא אמרת לה שנתקשר כשנהיה קרובים?" שאלתי ביתר חדות ומיד הצטערתי על כך, אבל דניאל התמקד בטלפון במצח מקומט.

"מוזר," הוא מלמל.

זיהיתי את המבט הממוקד הייחודי הזה שלו מהעבודה המשותפת שלנו בחדר הניתוח, אז נתתי לו נשיקה חטופה על הלחי ופתחתי את הדלת. "מיד חוזרת."

"מצטער," הוא ענה בתנועות שפתיים אבל כבר ענה לשיחה. לא השבתי ולא הבטתי לאחור. זאת ודאי לא הפעם האחרונה בסוף השבוע הארוך שלפנינו, שאימוֹגֶ'ן הותורן תעשה מאמץ מכוון לגזול ממני את תשומת לבו של בנה.