הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
4.4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
4
2
סטון ריידר
44 

סטון ריידר


דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
4.4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
4
2
44 
44 
גודל (עמ'): 262
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

כמו כל רוכב אופנוע, גם אדם סטון יודע שהדרך היחידה לצאת בחיים מהמסלול היא לסיים אותו. ועכשיו הגיע תורו לנסות לצלוח את המסלול. אדם מתכנן לצאת לדרך על אופנוע הלונגתורן שלו, ומי שחושב שהאופנוע הוא רק מכונה, טועה.

הלונגתורן, שעבר אל אדם בירושה, הוא שותף אמיתי שמהדהד את האישיות של אביו ושל אחיו פרנק שרכבו עליו לפניו. אך מדוע אדם מחליט להשתתף במרוץ שרוב המשתתפים בו מתים או נפצעים? הסיבה היחידה היא הפרס שמקבל המנצח: כרטיס טיסה בחללית לסקיי־בייס, המושבה שאליה עזבו כבר כל מי שיכלו להרשות לעצמם. פה, על האדמה הזאת עם השמש החולה והמדבר הצחיח, נשאר רק מי שחייב. ואדם לא מתכוון להיות אחד כזה.

אדם מתחיל את המרוץ ורוכב לבד אחרי שנזכר בעצתו של פרנק לא לסמוך על אף אחד. אבל כשהוא פוגש בדרך את סיידי, הבחורה השווה ביותר בבלקווטר, מומחית בתיקון אופנועים ובתו של הקולונל, הוא יודע שלא יצליח לרכוב לבד כאילו שלא אכפת לו משאר המשתתפים. אל אדם וסיידי מצטרף הנער המסתורי קייל, ויחד הם נאלצים להתמודד עם זאבים טורפים ועם שבט הנקאודה הקניבלים, ולהתחרות מול חבורות של רוכבים חסרי רחמים.

בטוחים שאתם מעיזים לצאת לדרך? כי במסלול הזה, הדבר הוודאי היחיד הוא נקודת הזינוק. אז ״בהצלחה, ולוואי שתחיו לראות את השמיים!״

המשך קריאה
  • ISBN: 20-534011
  • גודל (עמ'): 262
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 20/02/2018
  • שם המחבר: דיוויד הופמאייר
  • תורגם ע"י: ערן רמות

1

יום ו', 1 בחודש, 12:05

42 שעות לזינוק

אדם סטון מרוקן את הדלי עם הירקות המרקיבים אל תוך האבוס ואז מתרחק ומסתכל. גושי בוץ יבש תלויים מעורו הגס, נטול השיער, של החזיר. החזיר תוחב את אפו אל הרקבובית, רוטן ומרים מבט מטופש. כאילו הוא מופתע להיות בחיים.

זה כנראה הגיוני, שהרי הוא היחיד שנשאר.

הוא אוהב את החזיר. הוא קשוח. הוא חייב להיות, אם שרד כשכל האחרים חלו ומתו.

אבל הוא גם שונא את החזיר. הוא תוהה מה מניע אותו לשאת את הריח הנורא של הדיר. אסיר התלוי באספקת מזון שאיננה בשליטתו.

הוא מהרהר באפשרות לשחרר אותו ביום מן הימים, להוציא אותו לחופשי במרחבים. אבל לאן ילך? כמה זמן ישרוד?

בעודו מביט בחזיר הוא חושב על המירוץ. מסלול בלקווטר. עוד יומיים. פחות מארבעים ושמונה שעות. האירוע משתלט על מחשבותיו. יום־יום. כל היום.

כמה זמן יצליח הוא עצמו להחזיק מעמד במרחבי המדבר?

"מה'תה עושה פה באסם? שוב התעלפת?"

זה הזקן. אדם נד בראשו לשלילה ומתקדם אל הדלת. הוא פוסע החוצה, מבריח את הדלת בזריזות ופונה אל בוהק שמש הצוהריים.

"סיימת עם החזיר?" עולה קולו הדק של האיש.

אדם מלכסן מבט באור הקופח. "כֶּנָ'דונִי."

דאג הזקן. האיש הכי מבוגר בבלקווטר. ראה יותר מחמישים קיצים. הוא ניצב בתחום הצל הדל של עץ ארז מפוחם, נשען על מקלו. הוא לובש אפודה אפורה־לבנה שעליה כתמי זיעה צהובים, וזוג מכנסי ג'ינס עתיק, כהה מלכלוך. פניו מוסתרים בצילו של כובע חבוט, רחב תיתורה. הוא רוכן הצידה ויורק.

"חם שיגעון," הוא אומר וצולע אל תוך הבית.

מה 'תה אומר. דאג הזקן תמיד אומר את המובן מאליו. תמיד בקשר למזג האוויר. חם נורא. נראה שירד גשם. בחורף יהיה קר ממש.

"צריך ממני עוד משהו, אדון דאג?"

הוא הולך בעקבות הזקן ועולה אל המרפסת הקרירה. רצפת האבן שחוקה וחלקה, זרויה פתיתי צבע אפור שנשרו מהקירות. הוא מגיע אל הדלת ומביט פנימה, אל האפלולית. לא שומע כלום פרט לחריקת הצירים של דלת הרשת.

"אדון דאג?"

סירחון עז מכה באדם. זיעה עתיקה וירקות מבושלים – כרוב ולפת, ועוד משהו שהוא לא מצליח להגדיר.

הוא מסיט את משקלו, ולוחות הרצפה חורקים תחת רגלו. ואז הוא שומע את נקישות המקל, עולות מבין הצללים. הזקן מגיע, עיניו חיוורות וסומות. פניו האפורים מתוחים, ותחת עיניו שקיות שחורות, ירוקות כמעט. מסכת החמצן שלו וצינור הנשימה השקוף מידלדלים מצווארו.

דאג הזקן חולף על פני אדם, מוחה את שפתיו בגב ידו ומכחכח בגרונו. הרעש הצרוד אינו מבשר טובות.

"אתה מייבש אותי לגמרי, ילד." דאג הזקן מושך פתק מצהיב מתוך ארנק פעור. "'תה בטח חושב שזה בסדר לגנוב מאיש זקן?" הבל פיו יכול לקלף צבע.

"לא, אדוני."

הזקן מטה את ראשו כמו כלב שמאזין לקול מרוחק. הוא לא נע. כעת אדם שומע את הנהמה העמומה. הוא מביט אל האופק ומבחין בשובל סילוני לבן ובוהַק מתכתי זעיר של רקטת חלל.

"אתה מתכנן לרכוב במירוץ?" הזקן אומר.

"כֶּנָ'דונִי," הוא עונה, בעודו בוחן את הרקטה הנוסקת לשמיים.

"כֶּנָ'דונִי; לא, אדוני; שלושה שקים מלאים, אדוני. אתה אף פעם לא אומר משהו אחר?"

אדם מביט בזקן. "לא, אדוני."

עיניו של דאג הזקן טרוטות ושוליהן אדומים. אדם תוהה אם הוא בכלל רואה משהו. אולי צללים. צורות.

"אתה לא מפחד?" הזקן אומר.

"לא."

דאג הזקן מגחך. "אתה עוד תפחד. תקשיב למה שאני אומר לך. אתה תפחד."

הוא מעסה את צווארו ומניע אותו הצידה. אדם שומע את העצמות מתפוקקות.

"ראיתי ילדים כמוך באים והולכים," אומר הזקן, "כולם אותו דבר. חושב שאתה לא שייך לפה, לנגררים. חושב שאתה אמור להיות עם המשגיחים. זאת הטעות שלך."

אדם שותק.

"בטח חושב שאתה משהו מיוחד, הא? שאתה יודע איך לנצח?"

אדם מושך בכתפיו. "אני חושב שיש לי סיכוי."

"לעזאזל. אין לך מושג. גם לא על מה שהיה קודם."

הזקן נד בראשו, אך לא לאות הסכמה. "היה כאן אחרת לגמרי. כמה קיצים יש עליך... ארבעה עשר?"

"חמש'שרה."

"לעזאזל. כשהייתי בגילך היה לי שיער על כל הראש. השמיים הרעילים המחורבנים. הסבא שלי חי עד שישים קיצים. לא להאמין, מה?! אבל לא לו ולא לאף אחד מאיתנו לא היו מספיק מזומנים בשביל לדחוף את התחת שלו לסקיי־בייס."

"אולי הוא היה צריך ללמוד לרכוב. היה יכול להרוויח כרטיס כניסה."

שפתו העליונה של דאג הזקן מתעקלת. הוא מדשדש על פני אדם. בידו הימנית הוא גורר מריצת מתכת ועליה מכל החמצן שלו. זה נראה כמו פצצה, חתיכת צינור כסופה, מתקלפת, עם בסיס אדום ובראשו ברז חמצן. דאג הזקן מרים ראש לשמיים, מקמר את צווארו, מאנפף ומרחרח את האוויר. אחר כך הוא מטה את ראשו ויורק הצידה. "מגיע גשם."

אדם מביט למעלה. הרקיע חום ואביך.

הזקן כנראה מבולבל מרוב שתייה, כי אדם לא רואה ולו רמז לגשם. אין שום ענן סערה באופק. רק השובל המרוח כגיר לבן, שאריות הפליטה של נסיקת הרקטה.

הזקן מושיט את ידו קדימה. הנייר המצהיב מפרפר בין גרמי אצבעותיו המוכתמות. זה כל מה שנחוץ לאדם כדי להצטרף למירוץ. זה המסמך שיאפשר לו להתחפף מכאן. הוא תופס אותו בידיים רועדות ותוחב אותו לכיסו לפני שהרוח תחטוף אותו.

דאג הזקן מרים את מסכת החמצן ושואף עמוק. אדם בוהה בטיפות המתעבות על הפלסטיק השקוף. הוא מביט בשפתיו של הזקן השואפות את אדי האוויר. כשהוא מרפה מהמסכה, יש בעיניו מבע אחר. אולי עצב. הוא מסתובב וחוזר צולע אל הדלת. גלגל מריצת החמצן משמיע חריקה אומללה.

"'תה מתכוון לאחל לי הצלחה?" אדם קורא אחריו.

דאג הזקן פונה חזרה מהדלת. "מזל?" הוא מטלטל את ראשו לעבר השמיים. "מה שיקרה זה מה שיקרה. ואין שום דבר בעולם שאתה יכול לעשות בעניין."

***

אדם מתיישב על האופנוע, מרכיב את משקפי המגן ושואף מבעד למסכת מסנן האוויר. הוא מוציא את הכסף מכיסו ומעביר אותו אל תא סודי שחבוי בעקב המגף. הוא סוחט קלות את המצערת, נהנה מהרטט הזורם בידו.

הכול שונה כשאתה על האופנוע. רק שם הוא מרגיש משוחרר.

המנוע פועם. הרוח המערבית החמה לוהטת בפניו. השמש קופחת על צווארו. כל המחשבות על דאג הזקן והמטורף פורחות מראשו.

הוא פונה אל שביל הסירות המוביל אל האגם. עובר את מעון חוטבי העצים, דרך חורשת הארזים השרופים אל המזח הישן. זו הדרך שהוא תמיד בוחר בימים חמים כאלה, כשהאוויר ספוג אבק והכול זז בתנועה איטית.

הכול חוץ מהאופנוע.

הלונגתורן הוא מלאכת מחשבת. מכונה מופלאה.

המבנה נמוך ואווירודינמי, זורם, מקטין את התנגדות האוויר כדי לאפשר יותר מהירות. העברת ההילוכים החלקה מבטיחה שליטה מיטבית בזמן דילוג על מכשולים במסלולי עפר. הכלי שואב את עוצמתו מאיתני הטבע – הרוח והשמש – ואוגר אנרגיה באמצעות כונסי אוויר ולוחות סולאריים, מְרַכְּזי קרינה וחיישני אור. בלוח בקרה שבין ידיות הכידון נמצא מחוון המראה את מצב טעינת האנרגיה ומחוון אחר המראה את קצב אגירתה בזכות הבזקי אור השמש, רוח עזה ואפילו תנועה.

האופנוע מסונכרן איתו. הוא מרגיש אותו ומגיב לתנועותיו.

אם הוא נדרש לתמרון חריף ופנייה חדה, האופנוע זוכר. הוא לומד. בפעם הבאה שירכון לקראת פנייה כזו, האופנוע כבר יקדים אותו בצעד, ישמור על ביטחונו, על חייו. הוא שואב מן האופנוע מה שהוא שואב ממנו תמיד. פעולה בלא היסוס. נחישות קרה. פרנק אמר לו לעולם לא לרכוב זמן ממושך ברצף. הקושי הזה ישתלט עליך. יעטוף ויאַכֵּל.

הוא מעיף מבט בלוח המכשירים של הלונגתורן.

השעון הדיגיטלי מתוכנת לתצוגת זמן נותר. רק ארבעים ואחת שעות.

מחוון הקיבולת שלו מהבהב על השנתה השביעית. טעינה מרבית. זה נותן לו עוד שבע או שמונה שעות רכיבה, תלוי באופן הרכיבה ובמסלול. האופנוע ימשיך להיטען עד רדת החשכה ויתחיל לפרוק אנרגיה אחרי שהשמש תגווע וכשהרוח תיעצר.

אבל הלילה עודו התרחשות רחוקה. כעת ישנו רק חום לוהט.

רכיבתו נסמכת על אינסטינקט חד. חוש שישי. הוא יכול לרכוב בעיניים עצומות כי הוא מכיר את האופנוע טוב כל כך.

ההילוכים משתלבים בנקישה, ואדם מרגיש את פעולתם של בולמי הזעזועים בעוד הם שועטים במורד גבעה. האופנוע מרחף ומתענג. המנוע צריך כוונון.

הלונגתורן איננו חדש. אפילו לא כמעט. מאב לבן, מאח לאח, מאם לבת – אופנועים עוברים על פני הדורות. הוא יודע שהם נמסרו כמתנה של סקיי־בייס בזמנים שרעיון המירוץ היה רק בראשיתו, ושכל אופנוע נשא את הד רוחם של הרוכבים בעברו – כולם טובלים בדם – וזה נמוג עם הזמן החולף.

הוא יכול לחוש עתה בהד רוחו של אחיו זורם מתוך המכונה. הוא מרגיש אותו. וקודם לו, שרידי הד רוחו של עוד מישהו. אבא.

אדם מאיץ, עיניו על הדרך. כלונסאות עץ מסמנות את הנתיב, והוא עוקב אחריהן כמו בטראנס. זו התחושה שהרכיבה משרה עליו. מין ריחוף. ממד אחר. המרחב שאליו הוא עובר כשהוא רוכב. הדרך היא מנהרה שהוא צף־חולף דרכה, ללא מוּדעוּת.

הוא חופשי. משוחרר מהמקום הגווע הזה.

הבטון הלבן והסדוק מסתיים לפניו, והצמיגים נאחזים בשאריתו. הוא ממשיך לרכוב על דרך חצץ. חותר דרך נתיב מחורץ. מכיר אותו בעל פה. כל אבן. כל פיתול. הוא משכיב הטיות ושועט במעלה הדרך, מושך את הגלגל הקדמי ושועט בגלגל קדמי מורם אל עבר גדמי העצים. הוא פונה בשנייה האחרונה. גומי נשרף כאשר הוא בולם. עכשיו הוא מתפתל בעיקול הדרך ומתפרץ ביציאה ממנו, אל המזח. מהלך שגוי אחד והוא נמרח.

הוא מריח את הסחף ומרגיש את האוויר מצטנן. אגם בלקווטר.

הוא חושב על הכסף שבעקב מגפו ונשטף בהתלהבות פראית. ואז סבות מחשבותיו אל פרנק. ואל סיידי. סיידי היפה, הנחושה והמסוכנת. אדם מרגיש משהו שונה לגמרי. כאב קהה עולה מקרביו.

אשמה.

הוא חופשי. אבל איננו משוחרר כלל וכלל.

***

הוא מתפשט ונשאר בתחתונים, מקפל את בגדיו ומניח אותם על העשב היבש. הוא נעמד בקצה המזח ובוחן את המים הכהים. הוא יודע מה שוכן מתחת לפני המים. ובכל זאת הוא רץ לעברם. הוא שואף עמוק וקופץ, רגליו קדימה.

הקור אוחז בו. הוא צובט את אפו, לאזן לחצים, ואז מתקפל כאולר וצולל שלוח מטה. עמוק למטה, אל המקום הקר והשקט שעלים ירוקים מתנועעים בו.

פרנק לימד אותו לשחות. הוא לימד אותו בדרך הקשה. תפס רגל ויד והניף... ופשוט הרפה. אדם זוכר את התחושה. את הבעתה הצרופה בתוך חזהו. את המים שמילאו את פיו, את נחיריו. את הזרועות והרגליים המתנופפות. הוא בעט והוא משך והוא צרח. איכשהו הצליח לחזור לגדה, ואחיו נעמד מעליו ובחן אותו כשנאבק לנשום. אדם לא דיבר איתו אחר כך במשך שבועות.

כעת צף, איבריו רפויים, ידיים פרושות, ראש סחרחר. הוא היה שוקע לקרקעית אילו רק יכול. למטה אל קרקעית האגם. אפשר להבחין בה מתחת לרגליו החיוורות, מחוץ לטווח נגיעה, מבליחה כפרצוף באפלה. בָּבוּאַת בַּלָּהָה. גל קור מצטמרר בו. קר יותר מהמים.

פרנק הזהיר אותו. התרה בו שלעולם לא יחזור. אבל אם לא רצה שיחזור אל האגם, הוא לא היה צריך ללמד אותו לשחות.

בועות משתחררות מאפו. הוא חש תנועה במים וסב לאחור. מהר. ליבו הולם. הוא דוחף את עצמו בקשת של מאה ושמונים מעלות.

הוא לבדו.

השריפה בריאותיו אכזרית.

הוא יכול לחוש את האפלה העולה.

עולה מן הרגליים. מוות במעלה שוקיו. הבזקי אור בעיניו. חץ כאב זעיר בירכתי הגולגולת. הוא עייף. עייף עד העצם. עפעפיו נופלים.

לא! להתעלף עכשיו ואני מת. בדיוק כמו אבא.

הוא מביט בפני המים המתעתעים. מחלץ את עצמו מקהות החושים. עולה בחבטות רגליים איטיות וקבועות. הוא נזרק מעלה מתוך המים מתיז רסס ושואב אוויר. הוא מניף את זרועותיו מעלה, צועק אל הרקיע המאובך, אל השמש הבוהקת ואל ההילה המקושתת באור המטושטש.

ואז הוא מבחין בו.

בתחילה, רק דמות עמומה. צל.

ואחרי כן נער. כורע על אחוריו. מסתכל על האופנוע שלו.

"זה האופנוע שלך?" הנער אומר בטון אדיש. ראשו רכון, עיניו מוצלות.

אדם ממצמץ ומוחה את המים מעיניו. הוא מביט במעלה השביל, מבעד לשלדי העצים. אחר כך שולח מבט אל מגפיו, אל המקום שבו החביא את הכסף. "מי שואל?"

הנער מעביר את משקלו על עקביו ומשפיל אליו מבט. "אין כאן אף אחד אחר."

לאדם נראה שהנער בן גילו, בערך. אולי מבוגר בקיץ או שניים. קרוב לוודאי שבע עשרה. עור כהה משיזוף. עיני זאב צהובות ומטורפות, זריזות ובוחנות. ובשיפולי גולגולתו, מאחורי אוזנו השמאלית, בולט אביזר מתכתי.

אדם חש שלסתותיו מתהדקות. כאב חד של בהלה עולה בקרביו.

אחד מחוג הרוכבים.

"זה אופנוע יפה," הנער אומר.

"אני יודע. הוא שלי."

טיפש. הייתי צריך להשגיח.

אדם בוטש במים, משחק אותה אדיש. "מי אתה?"

"קוראים לי קיין," הוא אומר ומתרומם מכריעתו.

הוא לובש חליפת רכיבה שחורה, מהוהת תפרים. הוא גבוה. אולי מטר שמונים. ובנוי טוב, עם כתפיים רחבות. פניו נעימים, רגילים... לולא הצלקת המכוערת הנמשכת על לחיו, משפתיו עד עינו. אדם תוהה מה השאיר שם את המזכרת האיומה הזו ואיך נראה לפני כן.

אי אפשר לפענח את מבטו של קיין. עיניו אינן מחמיצות דבר ואינן מגלות מאומה.

"רק קיין?" אדם שואל. "זה הכול?"

"זה הכול."

"אתה ממונומנט?"

"לא."

"פרובידנס?"

"לעזאזל, לא."

אדם מהסס. נגמרות לו הערים. "מה אתה עושה כאן?"

קיין פותח את רוכסן החליפה ומקלף אותה מכתפיו. "בא לשחות."

אדם מביט בו חולץ את מגפיו בזה אחר זה. "כאן אני שוחה."

קיין שומט את החליפה ומשליך את תחתוניו. הוא עירום. "זה עולם חופשי, לא?"

הוא ניצב עירום בקצה המזח.

גופו רזה ומחוטב ועורו שחום משיזוף. שערו השחור – כמו של כל רוכב שאדם פגש אי־פעם – קצוץ. גם זה נורמלי. מה שמייחד אותו הוא צבע הענבר של עיניו... והצלקות. הוא מכוסה פציעות וחבורות. צלקת ישנה ואכזרית למראה נמתחת תחת כתפו. אחרת חוצה את חזהו מתחת לצלעות. אבל הוא נקי מצבע־דְיוֹ. אין לכלוכי קעקועים.

הנער מתבודד. בדיוק כמו אדם.

קיין מביט מטה אל המים המתנוצצים, ויש במבטו משהו שממלא את אדם חלחלה. זה מבטו חמור הסבר אל האגם הרגוע, כאילו מימיו עשו לו עוול והוא בא לתבוע את נקמתו.

"לאיזה עומק מגיעים פה?"

אדם מביט בו. "עד הקרקעית, נראה לי."

קיין מחייך. "מה העומק?"

"מספיק עמוק."

קיין מביט במים. פניו – עם העיניים הצהובות, עצמות הלחיים הגבוהות והלסת הישרה – ניחנו ביופי מסעיר ומפחיד. למרות הצלקת. אולי בגללה.

"צלול פנימה ותראה," אדם אומר. "נראה אותך."

קיין מסתובב וחוזר מקצה המזח. על גבו שתי וערב של צלקות.

אדם מתיז מים מפיו וצוחק. "מה'ניינים? השתפנת?"

אבל הצחוק מאולץ. הוא חותר על פני המים ומרגיש את הפחד גואה. הוא לוקח סיכונים כי הוא חייב. הוא חייב להראות שאיננו פוחד.

הירגע. שמור על קור רוח.

המזח מזדעזע ולוחות העץ נרעדים. קיין מגיע בשעטה. הוא מזנק מקצה המזח. מדלג מעל אדם – הבהק של גוף ברונזה – ואז קול יניקה, ללא נתז, והמים האפלים מכסים עליו.

אדם מסתובב. הבחור נעלם.

הוא שואף ולוגם אוויר וצולל אל המים. הוא מחפש בבוצה הדלוחה, אבל לא מצליח לראות מאומה. הוא חוזר אל פני המים ומטפס על מדרגות המזח, נוטף מים. עומד על הקצה, ידיו על מפשעתו, ורועד. המים רוחשים, זעים בלאט ונרגעים לאיטם.

כלום לא זז.