הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
3
סטארט אפ
39 

סטארט אפ


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
3
39 
39 
גודל (עמ'): 280
מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • ISBN: 10012791613
  • גודל (עמ'): 280
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 05/08/2019
  • שם המחבר: דורי שפריר
  • תורגם ע"י: מיה אשל
  • זמין להשאלה: כן

תקציר

מאק מאקאליסטר, המייסד של חברת הסטארט אפ טייק-אוף, מנסה לגייס עוד כמה עשרות מיליוני דולרים לסטארט אפ שלו. אפליקציית המיינדפולנס שלו עדיין לא מרוויחה, אבל כולם משוכנעים שיש לה המון פוטנציאל. הוא עומד לשתף פעולה עם קרן השקעות וזה בדיוק הזמן לא לעשות טעויות – אז נחשו מה? מאק, שיוצא עם איזבל, אחת העובדות שלו, שוכח שכל הודעה שנשלחת משאירה אחריה עקבות.
קטיה פסטרנק היא כתבת צעירה ואמביציוזית בסצנת הטק, בלוג רכילות שמדווח על עולם ההיי-טק בניו יורק. עכשיו דן, הבוס שלה, מבהיר לה שהגיע הזמן להשתדרג – להביא סקופ שכולם ידברו עליו, או לפחות יצייצו אותו מחדש. צירוף מקרים מביא לידיה את הטלפון של איזבל בדיוק כשהודעה ממאק מגיעה אליו – עכשיו השאלה היא מה הדבר הנכון לעשות.
סברינה בלום תקועה באמצע – איזבל היא הבוסית שלה, מאק מנהל את החברה שהיא עובדת בה, ודן, הבוס של קטיה, הוא בעלה. והיא רק רוצה להצליח לתמרן בין הקריירה, המשפחה, והתמכרות קטנטנה לקניות...
סטארט אפ הוא דיווח כן ואמיתי מעולם ההיי-טק בניו יורק, עולם שבו אם אתה שולח את התמונה הנכונה לאדם הנכון אבל עושה את זה באפליקציה הלא נכונה – זה יכול לעלות לך מיליוני דולרים.

דורי שפריר היא כתבת בכירה לענייני תרבות ב'באזזפיד ניוז' וכתבה עבור 'ניו יורק מגזין', 'רולינג סטון' ועוד.

". זהו ספר הכתוב במיומנות ובקלילות, אבל המבט על פוליטיקה של המגדר במקום העבודה הוא חד כתער. הספר החכם וחסר הרחמים הזה על סצנת הסטארט-אפ של ניו-יורק דורש ספר המשך." פיפל

  • ISBN: 10012791613
  • גודל (עמ'): 280
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 05/08/2019
  • שם המחבר: דורי שפריר
  • תורגם ע"י: מיה אשל
  • זמין להשאלה: כן

1

בשורה התחתונה

כעבור שבועיים

מאק מקאליסטר יצא מבניין הדירות שבו התגורר בשכונת איסט וילג'. הוא לבש חולצת משבצות מכופתרת בצבע כחול עז, שאותה תחב למכנסי הג'ינס שלו, ובלייזר כחול כהה. בידו אחז מזוודת עור רכה בעלת שני אבזמים, שאותה קיבל מאביו כשסיים את לימודיו באוניברסיטת טקסס ושראשי התיבות שלו - וס"מ, ויליאם סאמנר מקאליסטר - הוטבעו עליה באותיות זהב גדולות. היה לו שיער חום כהה ותספורת קצוצה שהבליטה את אוזניו המשונות ממילא. מבחינתו של מאק, אוזניו היו הנשק הסודי שלו משום שבזכותן נראה טיפ־טיפה לא מושך, ונשים פשוט לא יכלו לעמוד בפני זה.

הבוקר היה מאק בדרכו להעביר הרצאה ב"תוכנית ההאצה לחברות סטארט אפ", חממה שבה מקבלים יזמים שטח משרדי וכן זוכים למפגשים עם קרנות הון סיכון ועם יזמים מצליחים לתקופה של שנה, ובתמורה מתחייבים להעניק לחממה החזקה של 10% בחברה שלהם. הוא הזמין אוּבֶּר, ובדיוק כשהרכיב אוזניות ונכנס לאפליקציית המדיטציה הרפיה־ושלווה בטלפון שלו, עצרה מולו טויוטה פריוס כסופה. הוא הפסיק את האפליקציה לרגע ובדק שהנהג יודע שהם נוסעים לבניין משרדים ברובע הפיננסי. ואז נשמע צלצול פעמונים, וקול נשי רך אמר, "ברוכים הבאים לאימון המדיטציה האישי שלכם. בעשרים הדקות הבאות אפשרו לגוף ולנפש שלכם להתחבר לעולם המחשבה והרגש." הוא עצם את עיניו. אין ספק שנסיעה באובר בשעות העומס במנהטן היא לא הזמן האידיאלי למדיטציה, אבל מאק שם לו למטרה לתרגל מדיטציה בסיטואציות הכי מאתגרות שיש. כל אחד יכול לעשות מדיטציה בחדר שקט וחשוך, אבל מי מסוגל למצוא שלווה פנימית בעודו יושב במכונית שתקועה בפקק ברחוב ברודווי? רק אדם מואר באמת. מדיטציה הייתה מרכיב חדש יחסית בשגרה של מאק, למרות העובדה שפיתח אפליקציה לרווחה גופנית ונפשית במקום העבודה. סצנת ההיי־טק אימצה את תרגול המדיטציה ככלי לשיפור עצמי (אומרים שאפילו צוקרברג נכנס לזה) ולמען האמת, הוא שם לב שפריון העבודה בטייק־אוף עלה מאוד מאז התחיל להציע לעובדים אימון מדיטציה מודרך פעם בשבוע.

המכונית המשיכה להזדחל והנהג צפר פחות או יותר כל דקה, אבל מאק ניסה להתרכז בהנחיות של האפליקציה - "המשיכו לנשום מתוך מודעות." מחשבותיו נדדו לפגישה שקבע בשבוע הבא עם גרֶמֵרסי פַּרטנֵרס, שבמסגרתה הוא אמור לנאום בפני נציגי החברה ולבקש מהם להוביל את סבב הגיוס הבא שלהם, שיהיה סבב גיוס ההון הראשון של החברה. הוא קיווה לערוך את הסבב לפי שווי חברה של שש מאות מיליון דולר, ואז אולי, איכשהו, השווי המוערך של טייק־אוף בסבב גיוס ההון השני כבר יעמוד על מיליארד דולר. במונחים של עולם הסטארט אפ, זה אומר שטייק־אוף תהיה חד־קרן. יכול להיות שבעמק הסיליקון זה כבר לא היה עניין מרגש כל כך, אבל בניו יורק חדי־קרן עדיין נחשבו זן נדיר ונחשק.

טייק־אוף קמה כחברה לקידום רווחה במקום העבודה; בכל שלב במהלך היום, המשתמש יכול להיכנס לאפליקציה ולדווח על מצב הרוח שלו, והאפליקציה תיתן לו פתרון מיידי לשיפור הרגשתו (לדעתו של מאק, גם אם אתה במצב רוח נהדר, תמיד יש לאן לשאוף). לפעמים האפליקציה תציע תמונה של חתול או מֶם מצחיק, ולפעמים תמליץ למשתמש לעשות סיבוב רגלי קצר או לשמוע שיר. עכשיו הוא והצוות שלו עבדו על משהו עוד יותר מגניב, גרסה חדשה לאפליקציה שאפשר להשתמש בה בכל מקום, לא רק בעבודה, ושממש מנבאת את מצב הרוח של המשתמש בכל רגע נתון, בהתבסס על דיווחים קודמים שלו ועל תוכנה לניתוח רגשות שעוברת על החשבונות שלך ברשתות חברתיות, על מיילים, על הודעות טקסט ועל ההודעות שאתה שולח באפליקציות מסרים מיידיים. האפליקציה לא בדיוק קוראת את המיילים, את הודעות הטקסט ואת המסרים, וכמובן, היא גם לא מאחסנת אותם בשום מקום; היא רק סורקת אותם ומחפשת מילות מפתח ואמוג'ים רלוונטיים. לדוגמה, אם אתה משתמש יותר מדי באמוג'י עצוב או אם היו הרבה מופעים למילה "מעצבן" במיילים ובהודעות הטקסט שלך בשלב מסוים ביום, האפליקציה תעבד את כל המידע הזה, תזהה שאתה עצוב ותשלח לך התראה.

אמנם טייק־אוף עדיין לא נחשבה חד־קרן, אבל גם שש מאות מיליון דולר הם סכום מכובד בהחלט. אם החברה שווה שש מאות מיליון דולר, זה אומר ששווי ההחזקות שלו בחברה, 23 אחוז, עומד על 138 מיליון דולר, פחות או יותר. הוא חזר על המספר בראשו כדי להתרגל לצליל שלו. מאה שלושים ושמונה מיליון דולר. מאה שלושים ושמונה מיליון דולר. מאה שלושים ושמונה. מיליון. דולר. מה בכלל אפשר לעשות עם כל כך הרבה כסף? אולי הוא יעסיק שף פרטי ויתחיל בדיאטה הזאת שכולם מדברים עליה, פליאו ללא גלוטן. בעצם, תשכחו מזה, אם יהיו לו מאה שלושים ושמונה מיליון דולר, הוא יוכל לקנות מטוס פרטי והשף הפרטי פשוט יבשל לו בטיסות.

"נשמו נשימות עמוקות, ארוכות ואיטיות דרך האף." הפסקה. "ועכשיו הוציאו את האוויר דרך הפה. לשאוף ולנשוף. לשאוף ולנשוף. האטו את הקצב והגיעו למצב תודעתי של מודעות מלאה." בזכות המדיטציה למד לא לצפות תמיד לגרוע מכול, משום שהמחשבות השליליות שלנו עלולות להגשים את עצמן. המכונית התחילה לנסוע קצת יותר מהר, והוא הגיע למצב תודעתי שבו הוא מולטי מיליונר וקרנות הון סיכון רודפות אחריו, ולא להפך.

"אדוני?" הוא פקח את עיניו באחת. המכונית עצרה מול מגדל זכוכית ופלדה. "פה זה טוב?"

הוא עצר את אימון המדיטציה והוציא את האוזניות. "כן, מצטער." הוא יצא במהירות מהמכונית, הראה את תעודת הזהות שלו לשומר בכניסה ועלה במעלית לקומה השמינית.

"היי," אמר לאישה שישבה מאחורי דלפק הקבלה. "אני אמור להיפגש עם –"

"אני יודעת מי אתה!" היא קמה ולחצה את ידו. הוא בחן אותה במהירות: היא הייתה בת עשרים ושתיים או עשרים שלוש, לבשה שמלה פרחונית וטייץ ושפתיה נמשחו באדום עז. השיער שלה היה בצבע חום בהיר והייתה לה תסרוקת קארה עם פוני. לא בדיוק הטיפוס שלו, אבל חמודה. "אני כל כך שמחה לפגוש אותך, מאק. אנחנו כל כך שמחים לארח אותך! אני ג'ינה, אני מנהלת המשרד. אני אלווה אותך לחדר הישיבות! ארגנו שם כיבוד ושתייה."

הוא הלך בעקבותיה דרך המשרד, שעוצב כחלל עבודה פתוח. זה היה חדר גדול, עמוס שולחנות ומחשבים. בכל אזור היו שלטים קטנים שנשאו את שמה של חברה אחרת. לרוב החברות היו שלוש או ארבע עמדות. אנשים הביטו במאק כשעבר לידם. רובם חייכו. חלקם קמו והלכו בעקבותיו ובעקבות ג'ינה לחדר הישיבות, שבו כבר ישבו חמישה או שישה אנשים סביב שולחן ארוך וביניהם גם הבחור שהזמין אותו, פיטר פרננדז. פיטר נעמד על רגליו כשמאק נכנס לחדר. "מאק!" הוא התקדם לכיוונו ולחץ את ידו. "איזה יופי שהגעת. יש כאן בייגלים וקפה, תתכבד." פיטר עבד בעבר בקרן הון סיכון, אבל עזב את התחום לפני שנתיים והקים את החממה הזאת. עד היום, שבע מהחברות בחממה נרכשו, בעסקאות שהכניסו לפיטר בערך עשרים מיליון דולר.

מאק מזג לעצמו קפה. "הכול בסדר?" הוא שאל את פיטר.

"האמת, מאק, הכול ממש מצוין. המחזור הזה פשוט מפוצץ בכישרון ויש פה מלא פוטנציאל, זה מרגש." הוא סקר את החדר, שכבר הספיק להתמלא. "אתה מוכן?"

מאק הנהן. הוא כתב את ההרצאה שלו ערב קודם לכן והתאמן עליה מול המראה הגדולה שבשירותים. "נהדר. אני אציג אותך בשתי מילים ואז הבמה כולה שלך." פיטר כחכח בגרונו. "אנחנו יכולים להתחיל?" הקולות בחדר שככו. "אני שמח מאוד להציג בפניכם את הדובר שלנו הבוקר, מאק מקאליסטר המדהים." כולם מחאו כפיים. "אין באמת צורך להציג אותו יותר מדי, אני בטוח שכולכם כבר משתמשים באפליקציה של טייק־אוף, אבל אני בכל זאת אגיד עליו כמה מילים, רק כדי להזכיר לכם איזה אדיר הבחור הזה. טוב, אז מאק נכנס לעולם הסטארט אפ בגיל מאוחר יחסית - הוא הקים את טייק־אוף כשהיה כבר קשיש בן עשרים וחמש, ואני מקווה שזה מעודד פה חלק מהאנשים." כולם צחקו. פיטר הצביע על בחור גבוה שעמד בקצה החדר. "אני מדבר עליך, סוּניל." סוניל הצדיע לו וחייך. "סוניל בן שלושים ושתיים," לחש פיטר למאק, שעמד בסמוך לבמה. "בכל מקרה, חוץ מהחברה שלו, טייק־אוף, שמעסיקה כבר שישים ושלושה עובדים, הוא גם חבר בוועד המנהל של מרכז הסטארט אפ של ניו יורק. הוא עומד מאחורי הפרויקט טֶק לַטַּף, שמציע חוגים בתכנות לילדים בשכונות מוחלשות. אה, והוא רץ במרתון ניו יורק כבר שלוש פעמים." פיטר קד לפני מאק קידה תיאטרלית. "אתה לא אמיתי, אחי. יש בכלל משהו שאתה לא טוב בו?"

"לא הצלחתי ללמוד גרמנית." כל הנוכחים צחקו יחד איתו. "לא, אבל ברצינות, תודה על ההצגה המחמיאה, פיטר. אז... בואו נעשה רגע הצבעה. כשהייתם ילדים, כמה מכם חשבו שיום אחד הם יקימו חברה?" בערך חצי מהאנשים בחדר הרימו יד. "וואו, מרשים. כמה מכם חשבו שהם יעבדו בחברת סטארט אפ?" כמה ידיים נוספות הורמו. "וכמה מכם חשבו שהסטארט אפ הזה יהיה בניו יורק?" הפעם אף יד לא הורמה. מאק חייך. "בשנים האחרונות, העיר הזאת עברה מהפכה של ממש. והכול בזכות אנשים כמוכם, כמוך וכמוך." הוא הצביע על כמה אנשים בחדר. "בזכות כולכם! אני עברתי לניו יורק לפני שש שנים, ותאמינו לי, המצב היה שונה מאוד מהיום. העיר הזאת הייתה בשפל. ואני לא מתכוון רק למצב הכלכלי, כל העיר הייתה פשוט בשפל המדרגה. וול סטריט די קרס לתוך עצמו. ניו יורק איבדה כיוון. האנשים העשירים, שהם עשירית, מאית, אלפית מכלל התושבים, אמנם לא מכרו את בתי הקיט שלהם בהמפטונס וגם לא את היאכטות שלהם, אבל הרבה אנשים שעבדו בחברות שלהם פוטרו. ואז המצב התחיל להשתנות, ולא בזכות וול סטריט. אתם יודעים בזכות מי זה קרה?" הוא עצר לרגע כדי להעצים את השפעת דבריו. "בזכות אנשים כמוכם וכמוני. בזכות ההיי־טק. שכרנו שטחים משרדיים שאף אחד לא רצה. העסקנו עובדים. ועבדנו קשה כדי לבנות קהילה."

מאק עבר לניו יורק אחרי שקיבל הודעה בפייסבוק ממישהו שלמד איתו בקולג'. הם לא היו בקשר, אבל אותו בחור חיפש עובדים לסטארט אפ שלו. אחרי כמה שנים, הסטארט אפ נכשל, אבל מאק החליט להישאר בעיר. הוא עבד בכל מיני חברות סטארט אפ ואז, יום אחד, בזמן שרץ לאורך נהר ההאדסון, עלה בו הרעיון לטייק־אוף, ואחרי שלושה חודשים שבהם עשה לילות כימים, הצליח לגייס מיליון דולר.

"בואו אני אשאל אתכם כזה דבר. אתם חושבים שוול סטריט היה מקים ארגון חדשני כמו מרכז הסטארט אפ של ניו יורק?" הוא עצר לרגע. "התשובה פשוטה: היו להם מאה שנה לעשות את זה, והם לא עשו כלום. המרכז הזה עזר ליותר ממאתיים חברות להשיג מימון. אנחנו אנשי החזון האמיתיים של ניו יורק היום. זאת עיר חדשה. כבר לא משנה מי ההורים שלכם או איפה למדתם. מה שחשוב זה מי אתם, מה אתם עושים, ומה אתם יכולים לעשות לטובת הכלל." הוא העביר את ההרצאה הזאת, בשינויים קלים, לפחות עשר פעמים, ועדיין התרגש בכל פעם מחדש. "זה אומר שמוטלת עלינו אחריות, אחריות כבדה. אבל תסכימו איתי שאין דבר יותר מספק מלהקדיש את החיים שלנו למשהו גדול מאיתנו."

כל הנוכחים מחאו כפיים. נשמעו כמה שריקות עידוד. הוא חיכה שישתרר שוב שקט ואז המשיך. "תמיד יהיו אנשים שעולם ההיי־טק לא מוצא חן בעיניהם. אין מה לעשות. תמיד יהיו מוסדות פיננסיים שיעמידו פנים שהם עדיין שולטים בעולם. ויש גם את הטיפוסים בקצה השני של הסקאלה, אתם יודעים, אלה שאין להם מושג מה זה אינטרנט? ברגע שהחברות שלכם יתחילו להצליח ותתחילו לחפש שטח משרדי משלכם, תראו שיש אנשים שירעישו עולמות נגד הקלת מס קטנה שמישהו נותן לחברת היי־טק כדי שתישאר בניו יורק ותייצר מקומות עבודה." הוא נענע את ראשו. בשלב הזה תמיד רצה להוסיף ולומר כמה מרגיזים אותו האנשים האלה, שמחזיקים בתי קיט ושולחים את הילדים שלהם לבתי ספר פרטיים, אבל מוכנים לנהל מלחמת חורמה על שכר הדירה המפוקח שלהם, אבל הוא לא אמר כלום. סוציאליזם לעשירים. העובדים שלו, לעומת זאת, גרו בברוקלין ליד תחנות של הרכבת התחתית שמעולם לא שמע עליהן.

"תראו, אני מודע לכך שבעתיד - לפחות, אני מקווה שבעתיד - הקשרים של וול סטריט עם שווקים פיננסיים בינלאומיים יתרמו לי מאוד." פיטר וכמה אנשים נוספים צחקו. "אבל עד שזה יקרה, אני אמשיך להאמין שתעשיית ההיי־טק היא הדבר הכי טוב שקרה לניו יורק מאז שאיזה הולנדי קנה את כל האי המחורבן הזה." מחיאות כפיים סוערות פרצו בחדר.

עוד פרט שמאק מעולם לא הזכיר בהרצאותיו הוא העובדה שאביו הקים חברת קבלנות מצליחה מאוד מאפס, ומעולם לא שכח שחמישה בנקים בדאלאס סירבו לתת לו הלוואה בתחילת דרכו. אם הייתה לו גישה להון כמו שיש למאק, הוא כנראה היה אחד האנשים העשירים בטקסס. אבל המטרה של קרנות הון סיכון היא להבין את העולם החדש הזה ולהרוויח ממנו. אז מה אם חלק קטן מהחברה שייך להן? כולם יודעים שבשביל להרוויח, צריך קודם כול להשקיע. למעשה, אם חברה מתחילה להיות רווחית בשלב מוקדם, זה סימן רע. אתה אמור להשקיע את הכסף בהרחבת העסק שלך, אחרת המשקיעים יתחילו לחשוש שאתה לא מספיק שאפתן ושאתה מפחד לחשוב בגדול. זה אלף־בית של כל חברת סטארט אפ.

אבא של מאק עדיין לא לגמרי הבין במה מאק עובד או מה עושה החברה שלו, והוא גם לא ממש ידע מהן קרנות הון סיכון ולמה מאק לוקח כסף מאנשים אחרים ו"מכניס אותם ככה לעסק שלך", אבל הוא אהב להגיד שהיזמות זורמת לו בדם, וכשמאק היה בבית בחג המולד בשנה שעברה, הוא שמע את אימא שלו מדברת בטלפון עם אחת החברות שלה ואומרת לה שהוא עומד להופיע בחדשות המקומיות של דאלאס ולדבר על העבודה שלו כמייסד חברת היי־טק. אבל מה שהם באמת לא הצליחו להבין זה למה הוא עדיין רווק. אחותו הקטנה, היילי, התחתנה לפני שלוש שנים בגיל עשרים ושלוש, עם בחור שפגשה באוניברסיטה המתודיסטית הדרומית, וכל המוזמנים הופתעו - ביניהם החברות הרווקות של היילי, שהופתעו לטובה - מכך שמאק הגיע בלי בת זוג. בסוף הוא שכב עם אחת החברות של היילי מהאוניברסיטה וגם עם החברה הכי טובה שלה מהתיכון, והוא היה די בטוח שאף אחת מהן לא ידעה שהוא שכב עם השנייה ושהיילי לא ידעה שהוא שכב עם מישהי מהן. החברה מהתיכון עדיין שלחה לו הודעות לפעמים; כשידע שהוא עומד לחזור הביתה לביקור, היה עונה להודעות שלה. היא תמיד שמחה לפגוש אותו.

ההורים שלו ידעו שהוא יוצא עם בחורות, אבל הם לא שאלו יותר מדי שאלות. הפעם היחידה שכמעט שאלו אותו משהו הייתה במהלך הביקור הקצר שלו בחג המולד; הוא צפה במשחק פוטבול עם אבא שלו ועם בעלה של היילי, קולטון, וכשקולטון קם להביא עוד בירה מהמקרר, אביו של מאק אמר לו בשקט, "אימא שלך דואגת לך."

מאק צחק צחוק עצבני מעט, ואז פגש את מבטו הרציני של אביו. "אני רציני, בן, היא דואגת לך. אני יודע שהכול בסדר בעבודה, אבל היא דואגת ש... טוב, היא פשוט תשמח מאוד לראות אותך עם מישהי, זה הכול."

מאק צחק שוב בניסיון להפיג את המתח. הם לא יודעים כלום, וזה לטובתם... "אבא. די, אין לה מה לדאוג. וגם לך אין מה לדאוג. אני בסדר." נראה שזה סיפק את אבא שלו, כי הוא טפח לו על הגב ואמר, "תיהנה כל עוד אתה יכול."

למען האמת, המנהגים שלהם היו די מיושנים. הם לא רצו לפגוש אף חברה של מאק עד שמאק יחליט שמדובר בקשר רציני. ומאק כנראה יצטרך לבוא עם הבחורה לדאלאס, כי כף רגלם של ההורים שלו טרם דרכה בניו יורק. עד לא מזמן, לא הייתה אף בחורה ששקל להטיס לטקסס. אבל בזמן האחרון, יש את הקטע הזה - הוא לא ידע איך להגדיר את זה בדיוק - בינו לבין איזבל, שעובדת איתו, וזה מתחיל להיות די רציני. הם יוצאים כבר שנה בסוד, ואמנם שניהם יוצאים גם עם אחרים ולא הביעו שום רצון לקשר מחייב, אבל מאק הרגיש שהוא מתחיל "להידבק ברגשות", כמו שאמרו בחטיבת הביניים שלו. ולמען האמת, הוא הרגיש ככה כבר לא מעט זמן. אולי בפעם הבאה שיפגוש את איזבל, הוא יעלה את הנושא.

לפתע הבין שמחיאות הכפיים שככו ושאנשים מביטים בו בציפייה. "יש שאלות?" הוא שתה מעט מהקפה שלו. סוניל, שעמד בקצה החדר, הרים את ידו. "כן?"

סוניל הנהן. "דבר ראשון, תודה רבה שבאת לכאן היום - ההרצאה שלך הייתה מרשימה ומעוררת השראה. דבר שני, רציתי לשאול לגבי עובדים והיקף פעילות. באיזה שלב לדעתך צריך להוסיף עובדים אדמיניסטרטיביים, נניח? רואי חשבון, מנהל כוח אדם, כאלה. אמנם החברה שלי עדיין קטנה ואני ממש לא בשלב הזה, אבל אני יודע שכמה חברים שלי הסתבכו עם זה, ומעניין אותי לשמוע את דעתך."

"בשמחה. האמת היא שדי אלתרנו עם הצוות האדמיניסטרטיבי. משקיעים לא ממש מעוניינים לשמוע ששכרת מנהל משאבי אנוש. הם רוצים לשמוע שאתה מגייס מהנדסים. אז זה בהחלט דבר חשוב, אבל זה לא בדיוק בראש סדר העדיפויות שלנו."

"תודה," אמר סוניל. לא נראה שהתשובה סיפקה אותו במיוחד, אבל הוא לא שאל שאלות נוספות.

"יש עוד שאלות?"

"איפה אתה רואה את טייק־אוף בעתיד?" את השאלה הזאת שאלה אישה שישבה ליד הדלת. הוא ראה אותה כשנכנס, היא הייתה קצת שמנמנה והיה לה שיער בלונדיני מתולתל. היא נראתה כמו הבנות שיצא איתן בתיכון.

"חיכיתי שמישהו ישאל אותי את זה." הוא חייך לעברה. יכול להיות שהיא מסמיקה? כן, היא מסמיקה. "איך קוראים לך?"

"בֶּלה." היא חייכה אליו. יכול להיות שהיא חמודה ממה שחשב.

"טוב, בלה, אז המטרה בעתיד הקרוב, כלומר בתשעה עד שנים־עשר החודשים הקרובים, היא להתרחב מהר ככל האפשר. אנחנו עומדים להשיק מוצר חדש בקרוב מאוד. אני לא יכול לפרט יותר מדי, אבל ברגע שנשיק אותו, נגיע בעצם לשלב חדש. סביר להניח שנצטרך להעסיק עוד שנים־עשר מפתחים לפחות. ואחרי זה, טוב, אנחנו חושבים להתרחב גם לחו"ל, אנחנו חושבים לפתח גרסה של המוצר לבני נוער, כרגע אנחנו גם בוחנים שותפויות עם כמה חברות גדולות... קורים הרבה דברים. זאת תקופה מרגשת מאוד."

כל זה כמובן היה נכון לגמרי, אבל גם מוגזם מאוד, מין "תזייף עד שזה יתפוס". והוא לא לגמרי זייף - בינתיים, כל מה ש"זייף" באמת "תפס". לא היה לו ספק שהוא באמת יעסיק שנים־עשר מפתחים חדשים, גם אם זה אומר שיהיה להם אפס מקום לטעויות ושהוא יהיה חייב להשיג את הכסף מגרמרסי ולמצוא איכשהו שנים־עשר מפתחים. והוא לא ממש התייעץ עם הצוות שלו לגבי כל הנושא של התרחבות לחו"ל ופיתוח גרסה של המוצר לבני נוער, ולא ידע אם הרעיונות האלה באמת ישימים, אבל הם בהחלט היו אפשריים. כדי להצליח, אתה צריך שני דברים: חזון וכוח רצון. והיה לו גם את זה וגם את זה. הוא צד את עינו של פיטר, והוא הנהן קלות.

"טוב, חברים, נראה לי שזה מספיק להיום," אמר פיטר. "מגיעות למאק מחיאות כפיים. אם יש למישהו שאלות, הוא יכול לשלוח לך מייל?"

"בטח. פשוט תכתבו מאק בדומיין טייק־אוף נקודה קום. תודה, פיטר, תודה לכולכם, תודה על האירוח." הקהל יצא לאיטו מהחדר ופיטר נשאר מאחור.

"תודה, אחי, זה היה מעולה." הוא לחץ שוב את ידו של מאק. "אני אלווה אותך."

"זה מקום מעולה," אמר מאק כשהם יצאו מחדר הישיבות. "תגיד, אתה יכול לצלם אותי רגע?"

"ברור."

מאק הושיט לפיטר את הטלפון שלו ועמד כך שכל המשרד נראה בבירור מאחוריו. הוא העלה את התמונה לאינסטגרם וכתב אז הרציתי בפני החברות החדשות בחממה של "תוכנית ההאצה לחברות סטארט אפ" - היה פשוט אדיר! הוא ירד במעלית ללובי, יצא החוצה ומצא את האובר שלו, ובחמש הדקות האלה, 46 מתוך 16,792 העוקבים שלו עשו לו לייק לתמונה.