הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
2.4 ממוצע
1
2
2
0
3
2
4
1
5
0
5
סטאבט מאטר
טיציאנו סקארפה

סטאבט מאטר

טיציאנו סקארפה

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
2.4 ממוצע
1
2
2
0
3
2
4
1
5
0
5
37 
37 
גודל (עמ'): 128
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

סטאבט מאטר מספר את סיפורה של צ'צ'יליה שננטשה ע"י אמה בגיל שש-עשרה ומתגוררת בבית יתומות בוונציה. אל חייה חודרת קרן אור יחידה בדמותו של מורה חדש לכינור, כומר צעיר בעל אף גדול ושיער בצבע נחושת. בין צ'צ'יליה ובין המורה החדש, דון אנטוניו ויוואלדי, נרקמת מערכת יחסים מופלאה, כאשר המוזיקה שלו מפלסת את דרכה לנשמתה ופותחת לפניה צוהר לעולם של אפשרויות.
טיציאנו סקארפה משתית את ספרו, זוכה פרס "סטרגה" 2009, על ההיסטוריה של ונציה כדי להמחיש את כוחה של האומנות בכלל והמוזיקה בפרט.
Ospedale della Pietà הוא המנזר שהפך לבית יתומים ובית ספר למוזיקה לנערות שבו לימד אנטוניו ווילדי. המוסד הזה עומד במרכז ונציה ובמרכז סטאבט מאטר.
בסוף המאה ה-18 המוסד הפך לבית יולדות. טיציאנו סקארפה, שנולד בו, מספר: "בילדותי בכל פעם שעברתי עם אמי ליד ה'דל פייט' , היא אמרה, אל תשכח אף פעם שאתה נולדת שם."
"הקשר העוברי" הזה משך אותו למבנה ולהיסטוריה שלו עד כדי כך, שהוא דמיין שהנערות ששרו ב"דל פייט" הן האחיות שמעולם לא היו לו. וכדי להחיות אותן הוא כתב את הרומן.
עוד הוא מספר כי החל להאזין למוזיקה של ויואלדי מתוך אמונה שהנשמה של הנערות שלימד טמונה במוזיקה שהלחין.

טיציאנו סקארפה נולד בוונציה ב-1963 וידוע כוונציאני. לכן מפתיע לגלות שזה יותר מעשור הוא גר במילאנו. את הסיבה לכך הוא חושף באחד הראיונות - "כדי לכתוב על ונציה אתה צריך להסיר את כל האימאז'ים המוכרים של ונציה, ולבוא ממקום אחר".
המשך קריאה
  • ISBN: 9789655525151
  • גודל (עמ'): 128
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 17/04/2013
  • שם המחבר: טיציאנו סקארפה
  • תורגם ע"י: מונה גודאר

אֵם יקרה, עכשיו לילה, קמתי ובאתי לכאן כדי לכתוב לך. אין כל חדש, גם הלילה תקפה אותי פאניקה. זוהי חיה שאני כבר מכירה היטב, אני יודעת מה אני צריכה לעשות כדי לא להיכנע. נהייתי מומחית לייאוש שלי.

אני מחלתי ותרופתי.

גאות של מחשבות מרירות עולה ולופתת את גרוני. חשוב לזהות אותה מיד ולהגיב ולא לתת לה זמן להשתלט על כל המוח שלי. הגל מתעצם במהירות ומכסה הכול. זה נוזל שחור, ארסי. הדגים הגוססים עולים על פני השטח, מפרפרים בפיות פעורים. הנה עוד אחד, הוא עולה, משתנק ומת. הדג הזה הוא אני.

אני רואה את עצמי מתה, אני מסתכלת על עצמי מהחוף, כפות הרגליים שלי רטובות מאותו נוזל שחור וארסי.

על פני המים עולה עוד דג מתייסר. זוהי המחשבה על הכישלון שלי. וגם זאת אני. מתה פעם נוספת.

בשביל מה לעלות אל מעל פני המים? עדיף למות מתחת למים. אני נסחפת מטה. אני מרגישה שאני שוקעת. הכול חשוך.

אחר כך אני שוב על החוף, עומדת על רגלי, שוב אני, עדיין חיה, מסתכלת בים הארסי, השחור, עד קו האופק; הוא שורץ דגים מתים שפיותיהם פעורים. זאת אני, אנחנו אני, אלפי פעמים, אלפי דגים מתייסרים, אלפי מחשבות מתפרקות, אני מתה אלפי פעמים, אני ממשיכה למות בלי להפסיק להתייסר. הים מתנפח, עולה, הוא ארסי, שחור.

אני הדג מצועף העיניים שעלה אל מעל פני המים למות. אני מסתכלת למעלה, מעל ראשי. אני רואה אופק כחול־שחור, העננים כהים, כמו ים הפוך, השמים המעוננים עשויים גלים דוממים, מטושטשים.

אני רואה חוף של אי זעיר, בקצהו עומדת נערה שמסתכלת סביבה. היא מסתכלת עלי בזמן שאני מתה, היא אינה יכולה לעשות דבר למעני, הנערה הזאת היא אני.

עשי משהו למעני, נערה על החוף, עשי משהו למען עצמך. אל תניחי לעצמך להיות מרירה בשל הדברים שאת חשה בתוכך. בכל אשר תפני את רואה את התבוסה שלך. הגאות השחורה עולה, היא מלאה בדגים מתים. עשי משהו, אל תיכנעי.

אני צריכה להזדרז, לפני שאובס לגמרי, כל עוד יֶשנה פינה קטנטנה במוחי שמצליחה לראות נכוחה. עלייך לגרור את עצמך לשם בכל הכוח, להימלט אל אותה קרן זווית שעדיין מסוגלת לקבל החלטות ולהגיד: אני.

אינני אותו חורבן, אני עדיין יכולה להינצל, אני חזקה, אני לא רוצה להניח לעצמי להתמוסס בתוך אותו ארס שחור, אני לא כל המוות הזה שאני רואה לנגד עיני, אני לא רוצה לבלוע את הים הזה, לא אניח לכל החושך הזה להיכנס לתוכי ולמחוק אותי.

אני עדיין קיימת, איפה שהוא, אני כאן, נפרדת מההרס הזה, החרדה עדיין לא השתלטה על כולי, עדיין יש פינה שאני יכולה לחסות בה ולהגיד: אני.

אם עדיין אצליח לעשות זאת, אזי הלילה אני בטוחה; אני מסוגלת לקום ולהניח מאחורי את מיטת הצער שלי ולבוא לכאן כדי לכתוב לך.

אֵם יקרה, אין כל חדש, גם הלילה מצאתי את עצמי בוהה בתקרה בעיניים פקוחות. למען האמת, זאת אינה תקרה, כי מעלי נמצאת המיטה של מָדָלֵנָה. כאן אנחנו ישנות בשורות, במיטות שמחוברות לקיר כמו מדפים. למי שישנות במיטות התחתונות יש מעל הראש סוג של תקרה אישית שעשויה מהקורות של המיטות העליונות.

וכך התקרה שלי היא קורות המיטה של מדלנה. היא נמוכה למדי, ואם אני מרימה את היד, אני יכולה לגעת בה. אני לא עושה את זה, כמובן, כי אני כבר מכירה את עצמי; אני מפוזרת מדי. כבר קרה לי שהרמתי את היד בזמן שהמחשבות שלי נדדו. נגעתי בקורות בקצות האצבעות, בלי לשים לב, ותלשתי שביב מאחת הפינות, ואז, בהיסח הדעת, התחלתי לגרד את העץ בציפורניים.

"מה את רוצה?" שאלה אותי פתאום מדלנה ושירבבה את ראשה משפת המיטה שלה, מעלי. היא הבהילה אותי. בחושך ראיתי את צללית שערותיה הסתורות. היא נראתה כמוקפת נחשים שחורים.

"רצית להגיד לי משהו?" היא שאלה אותי. אני שתקתי, לא היה לי מה לומר לה.

אין לי מה לומר לאיש. אני לא חברה של אף אחד כאן.

סליחה, אני מספרת לך דברים חסרי חשיבות. שבבי העץ המבצבצים מקורות המיטה! אני מתביישת בעצמי, אֵם יקרה, אני מבקשת את סליחתך. אבל הייתי צריכה להתחיל איפה שהוא, את לא יודעת עלי דבר, את לא יודעת אפילו כהוא־זה.

כשהחרדה עטה עלי, כמעט בכל לילה, התרופה הבדוקה היא לא להתמהמה במיטה. אז אני קמה ובאה לכאן לבקר אותך. קיץ או חורף. בחורף, במיוחד, היציאה מבין השמיכות מיטיבה עמי; היא מוחקת מיד כל קדרות, כמו דלי של מים קפואים. אחת היא לי אם אצטנן. הגוף שלי התרגל ללילות הקפואים האלה. הם תמיד עדיפים על פני התייסרות במחשבות רעות במיטה המחוממת, החולה, ההיא. אני עולה במדרגות, מגיעה עד לכאן, למעלה, ומתיישבת על המדרגה הגבוהה ביותר; אני נשענת על הקיר הזה, ודי לי בחום המסתנן ממנו. זה המקום הסודי שלי. בדרך לכאן אני עוטה צעיף שמגן עלי ומזכיר לי אותך. אֵם יקרה, אני עוטפת אותך במחשבתי, את שומעת אותי?

הרמתי את זרועי, אני נוגעת בקורות המיטה שמעלי, מפוררת שביב קטן, מגרדת את פני העץ המחוספסים, ראש משתרבב אל מחוץ לשפת המיטה; במקום שיער, יש לו המון נחשים שחורים.

"מה קרה, קראת לי?"

"מי את?" אני שואלת אותה.

"אני המוות שלך," אומרת הדמות בעלת שערות הנחש. הקול שלה נעים.

"את מוכנה לארח לי לחברה?" אני שואלת אותה.

"את רוצה שאקח אותך איתי?"

"אם זה בסדר מבחינתך, אני עדיין לא רוצה למות," אני אומרת לה.

"אז מה את רוצה?" הדמות ממשיכה לדבר אלי ברכות, היא לא איבדה את סבלנותה.

"אני רוצה שתמיד תישארי לצדי."

"ועל מה את רוצה שנדבר?"

"אני לא יודעת," אני אומרת לה.

"אני ממעטת במילים."

"לא משנה."

"וגם אין הרבה מה לומר," אומרת הדמות בעלת שערות הנחש.

"די לי שתהיי לצדי."

"בשביל מה?"

"הייתי רוצה שתעזרי לי לא לשכוח אותך לעולם."

אֵם יקרה, את זוכרת אותי? את יודעת איך קוראים לי? נעים מאוד, שמי צֵ'צִ'יליָה. את אוהבת את השם הזה? איך היית את קוראת לי? חשבת על שם כשנשאת אותי בתוכך?

("במשך השהייה הקצרה שלי בבטנך", עמדתי לכתוב.)

כן, אני מכירה את החושך, אבל אני לא גאה בזה כלל. אני רוצה לשכך את רוחי ולהעניק לה מעט שלווה; את ההיכרות הזאת שלי עם החושך הייתי מחליפה בשמחה בכמה שעות שינה. אני לא יודעת לומר מתי בדיוק התרגלתי לקום בלילה. אבל בדבר אחד אני בטוחה: הזיכרון הראשון שלי מעצמי, הזיכרון הכי רחוק בזמן, הוא החושך. זאת האמת, אני לא מגזימה, הזיכרון הראשון שלי כילדה הוא העיניים הפעורות שלי בחושך. אפשר להגיד שהילדות שלי לא היתה אלא רצף ארוך של אפלוֹת. אני לא אומרת לך את הדברים כדי להתלונן, גם לא כדי להכאיב לך. ככה זה, פשוט ככה.

אֵם יקרה, קרה לך אי־פעם שדמיינת אותי? שאלת את עצמך פעם איך העברתי את שנות חיי הראשונות? אם את רוצה שהתמונה תהיה קרובה ככל האפשר לאמת, את צריכה לדמיין ילדה שמעבירה את לילותיה בעיניים פקוחות, מיוסרת מחרדה.

אל תחשבי שהחושך הוא שמפחיד אותי. גם לא הדממה. כאן לעולם אין דממה מוחלטת. ביום החדרים מלאים בקולות ובמוזיקה. בלילה שומעים את הנשימות של הנערות הישנות. לכל אחת יש דרך מיוחדת משלה לנשום בשינה, וכשאני לא מתהפכת במיטה במחשבות אחרות, לא אכפת לי להעביר את הלילה בניסיון להבחין בין הנשימות שלהן. יש מי שנוחרת, אבל לי זה לא מפריע. לכל אחת יש אישיות לילית משלה, שלפעמים סותרת את האישיות שנגלית באור היום.

בכל בוקר השמש חושפת את הפנים כמו היו פרחים.

כשמדלנה ישנה, הנשימה שלה כבדה. השינה היא בוודאי מאמץ גדול בשבילה. הרי בַּיום הצעד שלה קליל, המילים שלה עדינות, והיא מחייכת בקלות. אולי היא חולמת חלומות מעייפים שבהם נופל עליה כל מה שהצליחה לחמוק ממנו במהלך היום.

מפעם לפעם, כשאני שרועה במיטה שלי בחושך, אני שומעת פצפוץ קטן, בלתי מפוענח, במרחק. הוא נשמע כאילו נועד במיוחד להזכיר לי שאנחנו נמצאות כאן, בתוך בניין ענק, מסועף, מלא אולמות וחדרים גדולים וקטנים, שמדרגות חצובות בחללים שביניהם כמו מחילות, וגרמי מדרגות אלכסוניים תלויים בהם מעל תהומות ארכיטקטוניים.

אני מנסה לדמיין את המסלול שעבר הצליל הזה עד שהגיע לאוזני, מטפס במעלה המדרגות, חוצה את המסדרונות, מסתנן מבעד לחריצים, עובר מנעולים ודלתות. הרעשים, גם אלה המאיימים מכול, תמיד היו בשבילי מקור נחמה, שכן הם מסיחים את דעתי מהמחשבות שלי. אני מטה את אוזני, משתהה כדי להקשיב ונודדת הרחק מעצמי.

הרעשים הם המחשבות החיצוניות שלי. הם אותו חלק במוח שלי שנמצא מחוץ לעצמי, מעבר לצללית שלי, רחוק מהגוף שלי. הם האני המורחב שלי.

את רוצה לדעת מה אני חושבת כשרע לי? אני לא אדע להסביר זאת בדיוק. אני מרגישה אבודה, אבודה לגמרי. ברגעים האלה אני בטוחה שאין שום דבר שאפשר לעשות למעני, הכול מר.

"את לא צריכה להתייסר ככה," אומרת לי הדמות בעלת הנחשים השחורים.

"מה אני יכולה לעשות?"

"אני לא יודעת."

"את חושבת שמוטב לי למות?" אני שואלת אותה.

"יכול להיות. נסי לדמיין את עצמך מתה."

"איך?"

"כמיטב יכולתך."

"אני רואה גוף קר, דומם."

"אבל איפה את?"

"מחוץ לגוף הזה, איפה שהוא, באוויר. אני מדמיינת את זה."

"זה לא טוב. רק החלפת מקום. את צריכה לדמיין את עצמך מתה מבפנים."

"אני צריכה לדמיין שאני לא יכולה יותר לדמיין?"

"בדיוק."

"זה בלתי אפשרי."

"אז עזבי, את לא מסוגלת. לכי לכתוב לאמא'לה שלך, קדימה."

"את... את...!"

אני קוראת לה שוב, הרבה פעמים, בלחש, אבל הדמות בעלת שערות הנחש לא עונה לי.

לפעמים, בחושך, יש לי הרגשה שאני רואה משהו מעלי, מעין כדור גדול מלא קוצים. זה כדור סלעי, כולו חודים ארוכים להחריד, כמו קיפוד, אבל עשוי מאבן. אלה החיים בשבילי, החיים שלי, הרע.

אֵם יקרה, למדתי שכשהדבר הזה קורה לי, והוא קורה לי בכל לילה, אסור לי בשום אופן להישאר לשכב במיטה ולהתענות, אני מוכרחה לקום ולבוא לכאן, אלייך.

אני גוררת את עצמי אל מחוץ לחדר, חוצה מסדרון ארוך מאוד, נכנסת למעבר כמעט בלתי נראה, שרק אני מכירה, ועולה בגרם מדרגות קטן שמוביל למפלס אחר, מתחת לדלת קטנה סגורה. זה אחד מגרמי המדרגות הרבים של הבניין. אני מתיישבת על המדרגות האלה, למעלה. בחורף אני נשענת על הקיר, במקום שבו עוברת הארובה של האח. הלבנים חמות. אני נשארת לשבת זמן־מה בראש המדרגות עד שהחרדה שוככת. מתחתי אני מרגישה את המדרגות השוקעות עד למרכז כדור הארץ. אני נאחזת במעקה כדי שלא אצנח גם אני.

אילו היית יודעת כמה פעמים בכל השנים האלה לפתי בידי את המתכת הקרה ההיא! אילו ביקשו ממני, הייתי מסוגלת לעצב את המעקה בעיניים עצומות, בחמר, ליצור אותו אחד לאחד. אני מכירה בעל־פה את צורתו, את עלי הברזל הקטנים, הדוקרים במקצת, שמקשטים אותו.

כתבתי שטות. למה שמישהו יבקש ממני ליצור מעקה מחמר? איך מועילה לי הבקיאות בצורתם של עלי המתכת האלה? איך מועיל לי הלימוד בעל־פה של כל הפרטים בעולם?

אֵם יקרה, עלייך להיות סבלנית כלפי, אני חושבת על דברים סתמיים, אבל ככה זה כאן, הדברים חוזרים על עצמם, ואנחנו מבחינות בפרטים רבים.

להרגיש בין האצבעות תמיד את אותה צורה של אותו עלה מתכת המחובר למעקה המדרגות. לדרוך תמיד על אותו אריח שבור ברצפה, בכל בוקר, בדרך מהכנסייה לחדר האוכל, האריח השלישי במסדרון הראשון שבקומה השנייה. לזהות פגם בידית הפליז של האולם.

אֵם יקרה, אני טיפשה כל כך. עדיין אינך יודעת עלי דבר, ואני נסחפת ומספרת לך דברים חסרי ערך. תראי במה נזכרתי: עדיין הייתי קטנה, בת שבע או שמונה. שלושה ימים התנדנדה לי שן, בדיוק השן מלפנים, למעלה. זאת היתה השן הראשונה בפי שעמדה לנשור. חברותי אמרו לי שאני צריכה ללפף סביב השן חוט, או צמה קלועה משלוש שערות ארוכות, לקשור את הקצה האחר לידית של דלת, ואז לטרוק את הדלת בבת אחת. לא רציתי, זה הפחיד אותי מדי. תלשתי קווצת שיער כדי לקלוע את הצמה, ואז התחרטתי ותחבתי אותה בין שפתי. מצצתי אותה לאט־לאט, עד שהתפוררה לחתיכות בין שיני.

אחר כך, לילה אחד, כשישבתי על המדרגות האלה, הכנסתי את האצבעות לפה, הידקתי אגודל ואמה כמו צבת ומשכתי. השן נותרה בידי בניסיון הראשון. שפתה המחודדת בהקה בחושך. עמדתי להשליך אותה אל מעבר למעקה, אל פיר המדרגות. אני בטוחה שהייתי צריכה לספור עד אלף עד שהייתי שומעת אותה נוגעת בתחתית, במרכז כדור הארץ. אבל בלי לחשוב, החזרתי את השן המתה הקטנה שלי לתוך הפה ובלעתי אותה. את רוצה שאני אגיד לך מה הרגשתי? בשבילי זה היה כאילו השלכתי אותה לתוך פיר המדרגות. משהו שנופל ונעלם ואובד בתחתית האפלה. חתיכה ממני נפלה לתוכי ונעלמה אל הריק. בלילה ההוא הרגשתי שאני לא שייכת לעצמי, שאין לי חזקה על עצמי, שלעולם לא תהיה לי.

כשהייתי קטנה, הלילות שלי חלפו תמיד זהים זה לזה. הייתי כהוזה, ישבתי על המדרגה הגבוהה ביותר של גרם המדרגות, בקומה האחרונה.

זאת אותה המדרגה שאני יושבת עליה עכשיו. עיני מסתגלות לחושך, מסתדרות עם מעט האור שיש.

ככה נשארתי ובהיתי הלומה בפינה של הקיר, לפעמים גם שעות ארוכות. קו המפגש בין שני הקירות נראה לי כמו צלקת. המרחב הפתוח, בחוץ, היה פצע. מישהו כנראה סגר את הפצע של המרחב כשבנה את הקירות הללו.

דמיינתי לעצמי מה היה פעם בחוץ, לפני מאות שנים, כשלא היה שום דבר, לא קירות ולא בתים, רק מרחב פתוח, מים ואיים בוציים, מכוסי שיחים. הרוח נשבה שם, הנשים פחדו, נצמדו זו לזו בלילה, הילדים הצטנפו ביניהן.

אור חלוש הסתנן ממקום כלשהו בחלל הקומה שבקצה המדרגות. תמיד יש קצת אור שנשאר במקום כלשהו, בלילה. אבל הוא אף פעם לא מצטבר בפינות, הוא לא כמו מוך של אבק, אלא משהו דק יותר מהאוויר. הוא רקע.

החושך הוא רק מראית עין, הרקע האמיתי הוא האור.

נעים לי לחשוב שהמצאתי אותו בעצמי, את מעט האור שהיה, כי גם בחושך הכבד ביותר גיליתי שאני יכולה לעצום את העיניים ולדמיין את האור; ואז הראש שלי כמו הואר מעצמו, מבפנים; בסתר אני יכולה לחשוב את האור, להדליק אור בתוכי.

אני לא זוכרת מתי היתה הפעם הראשונה שקמתי מהמיטה והעברתי את הלילה בראש גרם המדרגות. למען האמת, ייתכן שבכלל לא היתה פעם ראשונה. נראה לי שכך היה תמיד. העברתי את כל הלילות שלי בדרך הזאת, מקטנוּת, מאז שאני כאן. אפשר להגיד אפילו שלא הייתי מי שאני אלמלא נדודי השינה שלי. הם עצם מעצמִי, ואני תוהה איך אוכל להמשיך לחיות בלי הפגישה הלילית הזאת עם האינוּת שלי.

אֵם יקרה, אני כותבת לך בחשכה, בלי נר דולק, בלי אור. האצבעות שלי נעות על פני הדף שמונח על ברכַּי. אני טובלת את עט הציפורן בדיו, טובלת אותו באישון לילה. אני מצליחה להבחין בקושי במילים שנפרשות על הדף, אולי גם הן אינן אלא גושים בחושך. במילים האלה אני באה לבקר אותך בכל לילה. את לא יכולה לראות אותי, אבל עיני הפקוחות מסתכלות עלייך.

זה עתה כתבתי שהמילים נפרשות, אבל אולי הן נכרכות. הן נפרשות ונכרכות באותה התנועה. אולי אני משתחררת, ואולי אני כולאת את עצמי.

אֵם יקרה, אולי האסירה היא את, כפותה במילים האלה. אולי אני כותבת לך כדי לשחרר אותך. אני מסובבת לריק את החוט הזה סביבך, את שאינך, בתקווה ללכוד אותך. אולי החבל הזה ייצור פקעת; אני אשמע קול שנחנק בתוכו וקורא לי להציל אותו, מקלל אותי, קורא בשמי, מבקש את סליחתי, מאשים אותי בדם. את תהיי את, את תהיי משהו, גוש, חרחור, חיוך.

"מה נשמע?" שואלת אותי הדמות בעלת שערות הנחש.

"חזרת!"

"מעולם לא הלכתי."

"חשבתי שכן."

"את היא שאינך רואה אותי. הבטחתי להישאר לצדך, לא משתי מצדך מעולם."

"באמת?"

"יש לי מילה, גם אם אני ממעטת לדבר."

"האם את מקנאה באמא שלי?"

"ולמה שאקנא?"

"האם שתקת כי אני מעדיפה לכתוב לה?"

"את עושה הכול לבדך. אני לא התלוננתי, לא נזפתי בך, לא אמרתי דבר."

"השתיקה שלך נשמעה כמו נזיפה."

"אינך אלא ילדה. הערכתי אותך יתר על המידה. אני מבזבזת את זמני איתך."

האם יש בעולם אדם בודד פחות ממני? אני נטמעת בין שאר הנערות. אנחנו כמאה נערות, אני בטוחה שלאדם זר אנחנו נראות זהות כולנו. ובי עוד פחות קל להבחין בין כולן, אני רגילה להחריד. אני אוכלת איתן, מתפללת איתן, לומדת איתן, מנגנת איתן. אני אחת מהן, לא יותר ולא פחות. אבל החיים המשותפים האלה הם שחיזקו את הבדידות שלי, הם שהפכו אותה לבלתי מנוצחת.

אני מתכת לוהטת שקועה במים, הבדידות שלי נהפכה לפלדה. הקשו אותי כשהטביעו אותי בפטפוטים, בקבוצה, בחיים המשותפים הבלתי פוסקים. אני הבלתי מנוצחת, הבודדה.

אֵם יקרה, את שם? את קיימת איפה שהוא? את עדיין חיה? האם אי־פעם חיית? האם אני כותבת לרוח רפאים?

לאט־לאט אני מתחילה לגבש לי את דמותך. דמות מתקבלת על הדעת, אני מתכוונת. אל תחשבי שכל השנים האלה אף פעם לא דמיינתי אותך. אבל רק לפני זמן־מה התחלתי לדמיין אותך כפי שאת באמת צריכה להיות. כך לפחות אני חושבת. כל מה שהתרגלתי לחשוב עלייך לא היה אלא נחמה של ילדה מבוהלת, דמות נוחה, עשויה על פי מידה כדי להסביר את המצב שלי.

תארי לעצמך שהייתי משוכנעת שאת מכשפה רעה. באמת, אל תצחקי. דמיינתי אותך כמו מכשפה בגלימה שחורה גדולה; מילאת את הלילה בצחוקך מקפיא הדם בזמן שהנחת שק בפינת בית היתומות, כך דמיינתי אותך לעצמי.

הנזירות מעולם לא סיפרו לי עלייך דבר. דרך אגב, זה הכלל כאן. לא אומרים לנו כלום, אנחנו לא יודעות מי ההורים שלנו. אבל אני מתארת לעצמי שלפחות בעניין הזה הנזירות לא מסתירות מאיתנו את האמת. הן בעצמן לא יודעות מאין באנו.

לעתים קרובות יותר ויותר, ובמפתיע, אני זוכה לביקור של פנייך. בדרך כלל זה קורה לי כשאנחנו אוכלות: אני יושבת בשולחן חדר האוכל, מחזיקה בידי את הכף, רוכנת מעט מעל הצלחת ומבחינה בצללית של ראש מעל מי המרק, נראה לי שאני רואה את פנייך. אני רואה אותך, אֵם יקרה. את עדיין נערה, את סועדת עם הורייך, לפני שנולדתי, שש־עשרה שנה וכמה חודשים קודם לכן. את רוכנת מעל הצלחת, את לופתת בידך את הכף, כאילו את רוצה לשבור אותה. המבט שלך מושפל, גוש עומד בגרונך, את לא מצליחה לבלוע את הכף ההיא, את צריכה להעמיד פנים שהכול בסדר, היית רוצה שתהיה מולך מראה כדי שתוכלי לראות את ההבעה שלך, את חוששת שפנייך מסגירות אותך, ושאבא ואמא שלך מבינים שאת בהיריון. אבל המרק הוא לא מראה, תפוחי האדמה והבצלים צפים באמצע ההשתקפות של צלליתך.

אני צריכה להתאמץ כדי להיטיב לדמיין אותך, אבל ברגעים האלה נראה לי שאני מתחילה להתקרב אלייך יותר, להתחיל להכיר אותך.

אני מנסה להרגיש בתוכי את הבושה שוודאי הרגשת. איזו הרגשה היא לשאת בתוכך טעות?

לפני כמה ימים נכנסתי למטבח אחר הצהריים וגנבתי חתיכת לב של חזיר. עטפתי אותה בבד קטן, החבאתי אותה מתחת למעקה, בין המתכת למדרגות, והשארתי אותה שם שתרקיב. היום הנחתי אותה על חזי. גם מבעד לחולצה ולשמלה היה אפשר להריח את הסירחון. חברותי עיקמו את אפן, הסתכלו עלי בבהלה, אחרות צחקו. הנזירה תרזה לקחה אותי הצידה ונתנה לי הרצאה על היגיינה אישית, שהיא "הדבר הראשון," כך אמרה.

מה הוא הדבר הראשון? להיות ישרות? להישאר בתולות וללא רבב? לאהוב את הלכלוך האישי שלנו? לשאת על חזנו את הטעויות האישיות שלנו? לא לנטוש את הילדים? מה הוא הדבר הראשון, הדבר הכי חשוב?

אני מסתכלת על ישו שעל הצלב, הוא מלוכלך, הוא מזיע ומדמם. יש לו פצע שותת דם, כמו לנשים. הוא דומה לי.

האִם נכנעת לאהבה או לגחמה, אֵם יקרה מסכנה? או אולי תקף אותך גבר אלים. אל תשלי את עצמך, לא די בכך לסלוח לך, לעולם לא יהיה די בכך.

"את מתייחסת אלי כמו אל ילדה חסרת ניסיון."

"אני לא מתייחסת אלייך בכלל. אני כאן וזהו," אומרת לי הדמות בעלת שערות הנחש.

"את לא מפחידה אותי, למדתי לא לפחד משום דבר."

"אז למה רצית שאשאר קרוב אלייך?"

"כדי להראות לך שאפילו המוות שלי לא מפחיד אותי."

"את לא יודעת מה את מדברת. את לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים, את כותבת לאמא שלך כדי להתרחק ממני."

"אבל אני קראתי לך!"

"ואת חושבת שבאמת עניתי לך?"

אֵם יקרה, אני קוראת לך, אבל את לא עונה. את נמצאת רק בראש שלי, אני מסתכלת על המחשבות שלי שיוצאות מקצה הקולמוס, אני משליכה אותן אל מחוץ לראשי בלי שאצליח להשתחרר ממך לעולם.

כל מילה שאני כותבת היא רק עוד דרך לומר את השם שלך, השם שאני לא מכירה. גם אם אני כותבת שמים, אדמה, מוזיקה, כאב, אני כותבת תמיד אך ורק אמא.

את רוצה שאני אספר לך על הזמן שבו לא היית קיימת? אני לא צוחקת. היתה תקופה שבה לא ידעתי שאימהות קיימות. יכול להיות שזאת היתה התקופה הכי מאושרת שלי. לא הרגשתי בחסרונך. וכי איך יכולתי להרגיש בחסרונך? לא ידעתי אפילו שיש לי אמא.

אני זוכרת אותו היטב, את הלילה ההוא. אני לא יודעת בת כמה הייתי, אולי בת ארבע, חמש. כבר אז נהגתי לבוא ולהצטנף כאן, בקצה גרם המדרגות הקטן, באמצע הלילה. בשלב מסוים שמעתי שמישהו נאנח, איפה שהוא, במקום רחוק בבניין. שמעתי מעין יללה מגיעה מקצה המדרגות. מי יודע, אולי זאת היתה חיה במצוקה. אולי עכבר שבטנו נפערה בקפיץ המלכודת ונותר לו לרַצות עוד מעט סבל לפני שיזכה במוות. אבל זה לא היה עכבר, זאת לא היתה חיה, זה היה קול אדם, קול שקרא לי.

קמתי על רגלי והתחלתי לרדת במדרגות, בכולן, עד האחרונה. הלכתי בעקבות האנחה ההיא, קול ענות חלושה שעלה מתחתית הבניין הרדום. הייתי מודאגת, פחדתי שהנזירות יגלו אותי, אלו שישבו על ספסלים בקצות המסדרונות ושמרו במשמרות, מסוחררות מהחזרה על מחרוזת תפילה.

בלילה מתעוררות נערות אחדות, חלקן משתמשות בכדים שמונחים בחדרון שבמסדרון, אחרות נאלצות לגשת למחראה שבקומת הקרקע. הנזירה המשגיחה מרשה להן ללכת אחת בכל פעם. אבל כל זה קורה בצד האחר של הבניין, בגרם המדרגות האחר. אני מכירה בעל־פה את החושך ויודעת איך לפנות בפינה החשוכה של המסדרון ולהגיע אל גרם המדרגות האהוב עלי, בלי שיראו אותי. אני חלק מהחושך, פיסה של שחור שנעה בתוך שחור גדול יותר.

המשכתי לרדת במדרגות, עוד ועוד, ועם כל מדרגה שירדתי, חשתי מטומטמת יותר ויותר. לא היה אפשר לטעות בסירחון שעלה באפי מתחתית הבניין. גם בצד הזה היתה מחראה. אף כי לא זכרתי שאי־פעם ביקרתי בה. האנחה הגיעה משם.

אֵם יקרה, אני כותבת לך ברגעי הפנאי, בהיחבא, לפני שעת השינה, שרק מעט ממנה אני מצליחה לישון. אני כותבת רצוצה לגמרי, בלי הגנות, כשלראש שלי אין עוד כוח אפילו לחלום. אני מסתכלת על המילים שיוצאות מקצה עט הציפורן ונמתחות בלאות על הנייר. אני משתהה ובוהה בהן כך, עייפה להחריד. אני מסתכלת על המילה אמא, ממשיכה לבהות בה, כותבת אותה שוב כדי להבין אותה, מותחת אותה, מושכת מכל הצדדים עד שאני קורעת אותה, אמא. אין לי דרך אחרת להסתכל עלייך מלבד זאת.

להציץ לתוך מחראה, מעולם לא עשיתי את זה. ולמה הייתי צריכה לעשות את זה? מעולם לא הייתי סקרנית, גם לא כילדה. תמיד הייתי עסוקה במחשבות שלי; לא הצלחתי להתעניין באחרים, לא בנערות, לא בנגניות, לא בנזירות. אבל האנחה מעבר לדלת המחראה נמשכה. זאת היתה יללה קרועה, משונה בפראותה, קול של כאב. מפלצת היתה עלולה להיות שם בפנים. אולי היא היתה מושכת אותי מטה כדי לטרוף אותי. היא מוזמנת לעשות זאת, בשבילי זה היינו הך; בעצם, מוטב כך, בהרבה. לכן דחפתי את הדלת לאט, והסתכלתי.

אֵם יקרה, היום לא כתבתי לך, שמת לב? אני לא חושבת עלייך, ואת לא קיימת. החיים שלי הם דרך לשלול ממך את הקיום. לפעמים אני חושבת: היום אני לא חושבת על אמא. ככה אני נוקמת.

בתוך המחראה יש נערה. היא כורעת על ברכיה, ופניה אל הקיר. לא זיהיתי אותה. היא היתה בגבה אלי, והמקום ההוא היה חשוך מאוד. במקום כלשהו היה תלוי ירח שוודאי התכוון לשים אותי ללעג: הילדה שירדה לתהום בתחושה שמפלצת עומדת לטרוף אותה מצאה נערה שקרביה מתהפכים. הירח הוא דבר שדבוק שם למעלה כדי לצחוק לנשים.

מולי אני רואה דמות שחורה, צללית שמתפתלת בגלל התכווצויות במעיה. ירדתי עד לכאן כדי להסתכל על חברתי שעושה את צרכיה! איזו בדיחה! ואיזה גועל! מתחתית הגוף ההוא יצאה מסה מצחינה. הנערה התנשפה, חשקה את שיניה, שמעתי אותה קוראת בשם אמו של האל. זה היה מבחיל, התכוונתי ללכת משם, אבל הדבר הזה לא הפסיק לצאת מהקרביים שלה.

אל תגני אותי, אֵם יקרה, מעולם לא הצצתי באדם שעושה את צרכיו. ומיותר לציין שהמחזה הזה לא משך אותי. ובכל זאת השתהיתי שם זמן־מה; היה משהו שעיכב אותי שם למטה; מעולם לא ראיתי צואה כזאת, וגם לא חשבתי שאפשר לסבול כל כך כדי להיפטר ממנה.

אחר כך קרה משהו חסר כל היגיון, משהו מפלצתי וקומי בעת ובעונה אחת. הצואה התחילה לבכות.

אֵם יקרה, אינני ולא כלום, אני לא קיימת. אני יכולה למות ברגע זה בדיוק, ומיד אֶשָכַח. אין איש שחושב עלי, אין איש שאני חשובה לו. אני לא מתלוננת על כך. להפך, לפעמים המחשבה הזאת מעודדת אותי. אין לי אחריות כלפי איש. אני יכולה לעשות מעשה טירוף! לרצוח את אחת הנזירות בלי סיבה. אני אזכה לאהדה ולמחילה, אני בטוחה בזה, הם יענישו אותי באכזריות אדישה, בשלווה, כיאה. אולי אפילו יבינו אותי. אינני ולא כלום.

כמה חסרת מידה היא האינות הזאת שלי. אני מרגישה את המרחב מכל עֵבֶר, אני מרגישה שאינני נמצאת בכל המרחב הזה, והמחשבה הזאת עולה לי לראש.

אני מדמיינת מים בלי גבול, מעבר לקירות, איים בוציים עם רוח שמנשבת בשיחים; ואני לא נמצאת שם למעלה, אני לא כמו רוח האל שמרחפת מעל המים.

אני מנסה לדמיין איך הוא בטח מרגיש, אלוהים, שנמצא בכל מקום, אבל לא כמוני, אלא בדרך הפוכה. אלוהים נוכח בכל פרט ופרט, ואילו אני נמצאת בכל עֵבֶר, כמו הריק.

אני נעדרת מכל מקום ומקום שקיים בעולם. כמה עצום ההיעדר הזה שלי! כשאני חושבת על כך, ראשי מסתחרר. אבל אז אני חושבת שגם זאת רק אשליה, חוסר הקיום הזה, ופתאום אני חוזרת כולי לכאן, לתוך עורי. אני מתקשה, ובאמת זה כמה ימים צומחת לי ציפורן לתוך הבשר, כואבת לי הבוהן ברגל הימנית. אולי זה קורה לי בדיוק מפני שאני כאן, תמיד אך ורק כאן, במקום שלי, בתוכי, ומפני שהקיום שלי לא יכול עוד, הוא לוחץ ומוודא שארגיש בו, הוא דוקר אותי.