הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
3.6
ממוצע
1
1
2
1
3
2
4
0
5
4
5
סופות יולי חלק א'

במקום 25 

20 

סופות יולי חלק א'


דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
3.6
ממוצע
1
1
2
1
3
2
4
0
5
4
5

במקום 25 

20 

במקום 25 

20 

גודל (עמ'): 355
מו"ל: ורד רוזס-דמאיו

תקציר

 "ערב יום כיפור... רוני ואני ישובות על כסא במטבח, צופות במובילים מרוקנים את תכולת הסלון... תוך דקות הדלת נסגרה ורחש משאית ההובלה הלך והתרחק. עם עזיבת המובילים, נחתמו ונגמרו שבע שנות נישואין".

יולי, גרושה טרייה, מחליטה לעלות על רכבת ההרים של עולם הסינגלס ולצאת למסע תוסס וחושפני שבו היא מתוודעת לאישיותה, פחדיה, מיניותה ותשוקותיה. ברגישות, בהומור ובאופטימיות, היא מתמודדת עם מציאות מאתגרת וחוזרת לעמוד על רגליה פעם אחר פעם. 

 

כשארז נכנס לחייה, עולמה משתנה. האם הבחירה בו תהיה הקלף המנצח?

רומן זה, המבוסס על סיפורים אמיתיים, הוא סיפורן של נשים רבות, אימהות חד-הוריות, שויתרו על חיי נישואין ובחרו להתחיל מחדש, לבדן, בחברה הישראלית שעדיין מעדיפה את נשותיה נשואות, אימהיות, וביתיות.

בכנות משעשעת, הגיבורה וחברותיה מאירות עולם זה באופן שונה ואותנטי, בזכות אופיין מעורר ההשראה, תוך התמודדות עם רגעים קשים ומטלטלים ובלי להיסגר לאהבה, לרגש ולנתינה.  

הסופרת, ורד רוזס-דמאיו, הייטקיסטית במקצועה ואם לשלוש בנות.

"סופות יולי" הוא החלק הראשון בסדרה בת שני ספרים.

המשך קריאה
  • ISBN: 1301-25
  • גודל (עמ'): 355
  • מו"ל: ורד רוזס-דמאיו
  • יצא לאור ב-: 23/03/2017
  • שם המחבר: ורד רוזס-דמאיו
  • זמין להשאלה: כן

טילים על Toys R Us

כמדי שבוע בשמונה בערב, לאחר שיעור אירובי מדרגה, אספתי את רוני מבית הוריי בחיפה. אירובי מדרגה, הפעילות היחידה שמשאירה אותי שפויה בביצה הזו שבה אני חיה, מנתקת אותי מהמציאות וממלאה את נפשי...

"לא שמעת?" הביטה בי אמי בחרדה.

"מה קרה?" שאלתי.

"נפלה קטיושה באזור סטלה מאריס. קחי מהר את רוני וסעו הביתה לזכרון יעקב. הן יכולות להגיע עד חיפה," אמרה אמי בהיסטריה של אחת שעברה לא מעט מלחמות בחייה.

"מה? את רצינית? בטוח שזו קטיושה?" שאלתי בתדהמה.

"בודקים את זה עכשיו," אמר אבי.

הצצתי באינטרנט: "שני חיילי מילואים בצפון נחטפו על ידי החיזבאללה. בעקבות החטיפה, החל ירי קטיושות על ישובי הצפון." עיניי ריצדו במהירות על מסך המחשב בזמן שניסיתי לעכל את המצב אליו נקלענו.

מה אעשה, איך אסע לחו"ל ואשאיר כאן את בתי? מי יודע כיצד יתפתחו העניינים, ואם ירי הקטיושות אכן יגיע לחיפה ולתל אביב, כפי שנסראללה חוזר ומתריע?

אני חייבת לנסוע, חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן, כמו אוויר לנשימה, אחרת איחנק, לא יכולה להמשיך יותר, אני חייבת את הזמן הזה לעצמי...

אחרי יומיים מתוחים בכל גזרה אפשרית — ולא, אני לא בטוחה שבגבול הצפון היה מתוח יותר מאשר הגבול הפנימי שלי, שהתחיל אז לאט לאט להיבנות — המונית הגיעה ואספה אותי לשדה התעופה.

"נהיה בקשר. אם העניינים יתפתחו, אני אחזור קודם," אמרתי ליונתן בקרירות.

"אוקיי, תהני."

נפרדתי מרוני והמונית יצאה מהסמטה. נשמתי לרווחה, משאירה את המציאות מאחוריי, עולה על מטוס ונעלמת.

"לטיסות המשך אנא איספו את המזוודות מטרמינל A," קרא הכרוז בשדה התעופה בניוּאַרק. שוטטתי במסדרון הטרמינל שהיה עמוס בנוסעים. אי אפשר היה לפספס את הטלוויזיות שכוונו כולן על ערוץ CNN.

"חיפה מותקפת בקטיושות", זו הייתה הכותרת הראשית. עיניי נפערו וכל חושיי התכווננו לעבר מסך הטלוויזיה. קפאתי במקום. איך אני מרשה לעצמי לנסוע לנסיעת עסקים בארצות הברית בזמן שיורים טילים על הבית?? מה אני עושה פה בקצה השני של העולם, לעזאזל, חושבת רק על החופש שלי? מה לא בסדר בי? איך אני לא עולה על טיסה חזרה ומיד?

"היי יונתן, נחַתּי. מה קורה? מה המצב בזכרון?" שאלתי.

"רוני בסדר, כולם בסדר, פה בינתיים אין כלום אבל יש המון מתח ופחד. גני הילדים כבר ערוכים למצב של אזעקות. אחלה טיימינג היה לך עם הנסיעה הזו," אמר בציניות.

"אין מה לעשות, לא אני קבעתי את הכנס הזה דווקא עכשיו," התפתלתי בנסיון להסוות את תחושותיי האמיתיות.

כשסוף סוף הגעתי למלון באורגון, השעה הייתה כבר מאוחרת. צפיתי שוב בחדשות. די, אני כבר פה, אני לא הולכת להרוס את מה שניתן לי, הימים הבודדים האלו להיות עם עצמי. סגרתי את האור וניסיתי לצלול לשקט שבחדר.

כעבור דקות ארוכות הבנתי שאני בעיצומו של דיאלוג פנימי סוער. הסתובבתי מצד לצד במיטת ה"קינג סַייז", מחריבה את הסדר המופתי שהשאירה החדרנית. מה קורה לי? איפה הפרח שהיה פעם? איפה הצחוק, שמחת החיים, האנרגיות שהיו לי פעם? שכבתי על הגב, בוהה בעיניים פקוחות בתקרה, משחזרת באימה מפוכחת את סדר היום שלי בשנים האחרונות.

כל יום מול "עקרות בית נואשות" בטלוויזיה כבריחה בנאלית משִגרת חיים משעממת, מקווה ששוב הוא יגיע מאוחר כדי שלא אצטרך לראות אותו או להיות עמו באינטראקציה כלשהי. האם כך אמורים החיים להיראות? כך קורה בוודאי לכל הזוגות, לא? ניסיתי להרגיע את עצמי. אמי כל הזמן אומרת, "מה את רוצה, אלו החיים, בסופו של דבר יש שִגרה, קצת טובה, קצת פחות טובה, שימי לב לבתך, זה הכי חשוב... נסו להתפשר. לפרק זה הכי קל, את לא כל כך קלה גם כן."

אני כל כך עייפה מהחיים ומחוסרת אנרגיות. בית, קריירה, ילדים, זה גומר אותי. איזה חיים מחכים לי? אני כבויה, שמנה, הבטן כבר אינה שטוחה כבעבר. אני בת שלושים ושתיים ונראית כבת חמישים... מילא שמנה, אבל עם בליטה בגב? אלוהים, מי ייקח דבר כזה.

עכשיו כבר התיישבתי בבהלה, מחבקת אליי את הכרית הגדולה, מרגישה קטנה ואבודה מאי־פעם. תגידי כבר, תגידי בקול מה את רוצה ופוחדת.

גירושין.

הנה, המילה נאמרה והיא מהדהדת בחלל החדר. רק אני שמעתי אותה ובכל זאת מיד מתעוררת הפניקה. כיצד אחיה לבד? ועוד עם ילדה בת שלוש? מה יהיה עם בתי? הוריה יהיו היחידים הגרושים מכל הורי הגן? איזו בושה... הנה, הרסתי לא רק את חיי, כעת אני הורסת גם את חייה. והוריי? מסכנים, יש להם כזאת בת דפוקה, ועכשיו גם גרושה! אלוהים, איזה כישלון אני. למה זה מגיע להם, הורים כל כך טובים, מה הם כבר מבקשים? קצת נחת מהילדים, וגם את זה אני לא מסוגלת לתת. בחיים לא אוכל למצוא מישהו. גרושה... פלוס ילדה, אין מצב שמישהו ירצה אותי.

קמתי מהמיטה וניגשתי לחלון. אי־שם, למטה, למרות השעה הבלתי אפשרית ניצנצה אליי העיר הגדולה.

פורטלנד, אורגון. מפחידה, מושכת...

אולי אשאר עם יונתן כי זה נוח... כן, כן, עד שרוני תגדל... ניחמתי את עצמי... אה — אבל לא כדאי שתישאר לבד, אולי אכּנס להריון כדי שיהיה לה אח או אחות ורק אז אתגרש?

אני לא מסוגלת אפילו לגעת בו...

בחוץ, למטה, הבחנתי במונית קטנה מפלסת בחוצפה את דרכה בזיגזגים חדים בין המסלולים, מתמרנת, מימין לשמאל, משמאל לימין, גורפת צפצופים נזעמים מהרכבים שסביבה. חייכתי לעצמי. כמה נחישות, כמה חוצפה, כמה אומץ...

האם, כנגד כל הסיכויים, עליי לעשות זאת ולהתגרש? המחשבה הזאת הלכה והתחזקה בראשי, האם אני מאמינה שאני מסוגלת לבנות חיים חדשים מאושרים, צבעוניים וטובים יותר לי ולרוני?

נשארתי דקות ארוכות מול החלון, מחבקת את עצמי מול האורות והחושך, רוקמת חלומות.

 

הבוקר הגיע. הג'ט לאג הרג אותי, אך האושר להיות לבד ולהתנתק מהמציאות של חיי, נתן לי כוחות. התיישבתי מול המחשב כדי להתכונן לפרזנטציה גדולה על סוגיות המשפט הבינלאומי שאציג בכנס. קראתי שוב ושוב את החומר, אין מקום לטעויות, הם יטרפו אותך חיה אם תטעי...

התאפרתי וסירקתי את שערי ששיווע לתשומת לב. החולצה השחורה שהייתה כה צמודה עד לפני מספר שבועות נתלתה על גופי והסוותה היטב את העודפים שעדיין התקשו לעזוב את מותניי.

"את תותחית," מלמלתי אל עצמי במראה, "נראית פצצה, קדימה! זו ההזדמנות שלך להוכיח לכולם כמה את שווה...".

הבטתי בדמותי, מתקשה להאמין למה שאני אומרת.

קצת קשה לתאר את חוויית המרצה מול קהל שוחר לטרף כחוויה מהנה. שלוש הדקות הראשונות שבהן הקול שלך רועד. שלוש דקות שבהן את מרגישה הכי לא את, שלוש דקות. או שיטרפו אותך או שיאהבו אותך. שלוש דקות וזה עובר, מתרכך וזורם. לפחות אצלי, הרגשתי את הקהל פותח בדיאלוג זורם, מסוקרן ומעוניין לשמוע עוד ועוד ממה שיש לי להגיד.

שלוש דקות גורליות ולאחריהן שעה וחצי של הצלחה. ואז, הכול נגמר.

"תמר!!" שאגתי לעבר הג'ינג'ית המצחיקה שישבה בשורה הראשונה באולם ההרצאות והאזינה בקשב רב להרצאתי. שתינו למדנו באותה אוניברסיטה, ותמר המשיכה לעבוד בירושלים במשרד עורכי דין קטן.

"כל הכבוד לך יקירתי, זכינו בהרצאה מרתקת, כמה ידע!! הִמַמת אותנו. עד מתי את פה?" חייכה אליי.

"ארבעה ימים, ואת?" שאלתי.

"קצת יותר, בואי ניפגש לשופינג היום, מתאים לך?"

"בטח!!" חייכתי. אין ספק שאם יש מישהי שאִתה ארצה לבלות, זו אכן תמר. ג'ינג'ית בכל רמ"ח אבריה.

קבענו במתחם הקניון באורגון שגודלו פי חמישה מקניון עזריאלי. שיט! איך אמצא אותה פה בכלל??

בעודי מחנה את הרכב בחניון הצפוף, קלטתי מכונית בורדו דוהרת לכיוון חניה שהתפנתה בדיוק מולי, ומי אם לא תמר יוצאת מהרכב...

"יולי! איזה מזל יש לנו," צוחקת תמר, "יאללה, שופינג!!"

"מאיפה מתחילים תמר? מה את קונה? צעצועים לילדים? מה עוד?" עמדתי בחוסר אונים.

מתי בפעם האחרונה קניתי בכלל לעצמי משהו?

"תגידי את רצינית? את לא קונה לעצמך כלום? בעלי ממש אוהב את תצוגות האופנה שאני עושה לו כל פעם," הביטה בי בפליאה.

"איזה כיף לך, לבעלי לא ממש מזיז מה אני לובשת או איך אני נראית," משכתי בכתפיי.

"בואי בואי, תעשי את זה בשביל עצמך, תתעוררי לחיים, תפרגני לעצמך, לא רק צעצועים יקירתי," חייכה.

"טוב, אני אתחיל בנעליים, אני נכנסת ל'קלארקס', ניפגש עוד שעה, אוקיי?" אמרתי.

נעליים זה קל, אני לא צריכה להביט על גופי במראה ולראות כמה הזנחתי את עצמי.

"סבבה, אני נכנסת ל'נורדסטרום', תצטרפי אחר כך, יש להם שמלות מהממות וכדאי שתהיה לך אחת כי בערב אנחנו יוצאות עם כמה קולגות," חייכה בשובבות.

"וואלה? דיברת עם מייקל? יאללה מתאים!" חייכתי לנוכח ההפתעה.

"כן, לפחות זה ישכיח קצת את הגעגועים לילדים ולבעלי. אני מתה עליהם, קשה לי לעזוב אותם כל פעם מחדש, פשוט שונאת את הנסיעות האלו," אמרה בכנות.

לא עניתי. לבי התכווץ. לה טוב ולי נרשם עוד כישלון בחיים. מה אפשר להגיד? שאני מאושרת לברוח מהמציאות הכבויה שבה אני חיה?

יֵצֶר השופינג החל להתעורר. נעליים זה קל. חמישה זוגות נעליים תקתקתי בשעה ותמר ואני טבענו בחנות 'נורדסטרום' הענקית.

"וואי, את חייבת לנסות את השמלה האדומה המהממת הזו," חייכה, "זה ממש מתאים לבלונדיניות כמוך."

"לא, מה פתאום, כל הגב חשוף וזה צמוד, נראה לך? אני כזאת שמנה, תמר," פסלתי בשנייה את השמלה.

"תגידי, את בסדר? את נראית מעולה," אמרה, "נו, תמדדי לפחות?"

"טוב," נכנסתי בחוסר חשק בידיעה שכל נסיון נועד לכישלון.

"נו? מה קורה?" צעקה תמר, "צאי כבר."

"אני לא זזה מתא המדידה, אני בדיחה מהלכת, תמר," הבטתי בצמיגי השומן שמשתפלים להם ומעצימים את חוסר הסימטרייה בעקמת המופלאה שצמחה לה בגבי לפתע בגיל ההתבגרות.

"את לא נורמלית, את נראית מעולה! לא רואים שום דבר," הביטה בי בפליאה, "אז מה תלבשי בערב?"

"לא יודעת, אני אחשוב על משהו שמסתיר היטב," חייכתי, "עזבי, לא מתחשק לי למדוד כלום עם כזה גוף מכוער."

"הגזמת! טוב תרדי כבר מהבגדים הגדולים האלו, תחשפי קצת גוף, יולי," צחקה.

הלכתי וקניתי לרוני צעצוע במקום השמלה.

תמר ואני נפגשנו עם מייקל וחבריו בפאב. כשהגענו הם כבר סיימו סיבוב ראשון של צ'ייסרים.

"רוצה צ'ייסר?" שאלה תמר בטבעיות.

"מה זה צ'ייסר? מה כדאי לי לשתות?" הרגשתי כמו בתולה שנזרקה לבית זונות.

"יולי!! מה קרה לך? שכחת כבר מה זה אלכוהול?" צחקה.

התביישתי. מאיזה קבר זה עתה יצאתי...

מייקל החתיך, המכונה "הבריטי", שנראה כאילו זה עתה נתלש ממגזין "ווג", התקרב לעברי בחיוך. הרגשתי את חום גופי עולה. הוא מביט בי. לא באף אחת אחרת, אלא בי. ידו התחככה בידי וכל גופי סמר. הוא הצית אותי.

"מה להזמין לך?" שפתיו נגעו באוזני כשלחש.

"מה שאתה שותה," חייכתי, מנסה לשלוט בתשוקה שהחלה לבעבע בתוכי.

הוא גרם לי להתעורר מהתרדמת שבה הייתי שרויה כעשור שלם. הוא נתן לי להרגיש קיימת. בפאב התנגנה מוזיקת האוס מטריפה, רקדנו והשתוללנו בין האורות המהבהבים, כאילו אין מחר.

"סוף סוף אני רואה אותך צוחקת ומחייכת באמת. הפנים שלך קורנות," צחקה תמר.

"תמר! אני בעולם אחר! אין משק בית, אין ילדים, אין דאגות, אין בעל, אני מרגישה חיה פתאום, מה קורה פה?" צחקתי.

"כן, זה כיף, אבל הכי כיף אם היינו חוזרות עם הבעלים שלנו עכשיו למלון אחרי הבילוי ועושות סקס מטורף," ציחקקה.

המילים של תמר שרטו בבת אחת את התקליט שהתנגן לי בראש.

"את — כן! לי אין עם מי! רק המחשבה על סקס עם בעלי הורסת לי את הערב, תמר!" אמרתי.

תמר נדהמה. היא לא ידעה.

"בניגוד אלייך, לי אין חבר שמחכה לי בבית. אפילו שותף אין לי. הפרנסה תלויה רק בי והאדון מתבטל בבית ומשנן את משנתו של בודהה. הוא לא טורח אפילו להתאמץ לחפש עבודה. ובבית? הוא אפילו לא מנסה לעזור במטלות. לעתים אני חושבת שאם הייתי לבד, היה לי כבר יותר קל."

"לא ידעתי..." אמרה בהשתתפות, "וואו, עכשיו אני מבינה, זה בטח מתסכל עד דמעות!"

"אני לא רוצה שהערב ייהרס, בואי נמשיך לבלות, תמר, אני זקוקה לרגעי ההנאה האלו ועדיף שלא ייהרסו," חייכתי.

"מסכימה! אני סומכת עלייך שבזמן הנכון תבחרי לעשות את הדבר הנכון. ועכשיו, זה הערב שלנו!" חייכה.

בסוף הערב, מייקל נגרר בעזרתו האדיבה של חברו לחדר במלון ותמר ואני, כל אחת לבדה, נרדמה ב"קינג סייז" שלה. ללא בעל, ללא סקס.

את הערב האחרון המשותף בחרנו לבלות תמר, אלדד ואני במסעדה בלב אורגון. שלושתנו סיימנו את התואר יחדיו וכל אחד מאתנו עבד במשרד אחר.

"מה קורה לכן?" צחק אלדד כשישבנו, "בפעם הבאה תקראו גם לי כשאתן יוצאות לערב סוער."

מי היה מאמין שאלדד החנון ירצה לבלות בפאב? נשוי עם שני ילדים, עובד כמו חמור, מֵיינְסְטְרִים טוטאלי.

"אין בעיה, לא ידעתי שאתה בעניין," אמרה תמר.

ברקע התנגנה מוסיקה רומנטית אך שום דבר רומנטי לא היה במסעדה הזו, משפחה לידינו חגגה יום הולדת וכנהוג, כל המסעדה הייתה מעורבת בשירי יום ההולדת ובצילום התמונות המשפחתיות, חיוכים מפה לאוזן ומי יודע מה באמת מסתתר שם. לידנו עמד מחוסר בית שמלמל שוב ושוב "bread, give me some bread man".

אלדד קם ונתן לו משהו לאכול...

"אז מה? כולם בנסיעת עסקים, הא? בטח האמריקאים האלה, רק יוצאים מהבית וכבר מדביקים לעצמם מישהי ללילה," חייך.

"למה אתה חושב ככה? נראה לי שזה קשור לאופי, גם לישראלים לא חסר," אמרה תמר.

"רק מהפחד מאשתי לא הייתי עושה כלום. המחיר כבד מדי," אמר אלדד, "את היית מסוגלת לבגוד?"

בלעתי את הרוק והמשכתי לאכול בשקט. מאיפה הוא שלף את השאלה הזו דווקא עכשיו?

"תגדיר בגידה," אמרה תמר.

"סתם, אפילו להתנשק עם מישהו אחר או לפלרטט. מי יידע מה את עושה בקצה השני של הגלובוס?" חייך.

"אני מניחה שזה אפשרי, במיוחד לאור הפיתויים הרבים שקיימים. אני אישית לא הייתי עושה את זה בחיים, אני אוהבת את בעלי ואת החיים שלי, לא חסר לי כלום אז למה שאחפש בחוץ?" אמרה תמר.

"ואת, יולי?" חפר אלדד.

"לא יודעת, לדעתי אם אתה מרגיש רצון לבגוד, סימן שמשהו לא בסדר בבית, לא?" הססתי.

הרגשתי חשופה מדי, הוא שם לי מראה מול הפרצוף.

"אצל גברים זה אחרת, אנחנו נוטים להתפתות גם אם אין בעיות בבית, אבל אני בטוח שלא אעשה כזה דבר, כמו שאמרתי, המחיר כבד," חייך.

תמר ואני הנהנו. איזו צביעות! הרי כולנו יודעים מה יקרה אם איזו פצצה אמריקאית בלונדינית תתחיל אתו...

שילמנו את החשבון ויצאנו להסתובב ברחובות פורטלנד. אוכלוסיית ההומלסים בולטת בעיקר בלילה, בכל פינת רחוב נמצאת חבורה של מחוסרי בית עטופים בסחבות ובשמיכות, נושאים עמם עגלות סופר עמוסות בשקיות. בין אם קר או חם, השמיכות הן חלק בלתי נפרד מהם...

הבטתי בהם. למען האמת, מהמקום בו אני נמצאת, הם נראו לי שמחים למדי, משוחררים ולא כבולים לשום ממסד או מסגרת...

 

מועד החזרה לארץ הלך והתקרב, הרגשתי חנוקה, לאיזו מציאות אני חוזרת? מלחמה, שִגרה שמחסלת באכזריות את המעט שנשאר ממעיין הנעורים שלי ומשאירה רק גוף נטול חיים...

בזמן שהסתובבתי עם עגלת 'טוֹיס־אר־אס' בין הצעצועים וטירת הנסיכות נכנסה שיחה לנייד. בעלי. סוער ולחוץ, כמובן צועק עליי ומאשים אותי בכל צרות העולם.

"קיבלתי 'צו שמונה', אני צריך ביום ראשון להתייצב בצפון," אמר בלחץ היסטרי.

"זה בטוח?" שאלתי בדריכות, לא ברור אם מתוך דאגה או שמחה.

"תגידי באיזה כוכב את חיה? את כזאת אנוכית! את בכלל קולטת מה עובר עלינו פה? קטיושות, אזעקות. מפציצים את חיפה כל הזמן!"

"כן אני יודעת, אני עוקבת אחרי החדשות ודואגת."

"יכולת לפחות להראות קצת יותר התעניינות, רבאק יש לך פה ילדה!" הוא צעק.

לא הגבתי. כל מילה מיותרת. הסרט הוורוד שכיכבתי בו ביומיים האחרונים נקטע בחריקה. אני אנוכית.

"לא מזיז לך, הא? איזו אטומה את!" התעצבן יונתן.

"בטח שמזיז לי, מה אני אמורה לעשות עם זה, אני בארצות הברית. אתה יודע איפה יציבו אתכם?" ניסיתי להחליף נושא.

"לא. אז בטח לא ניפגש כשאת חוזרת," אמר.

"כן, אבל נדבר עוד קודם," ניסיתי להסתיר את האושר.

"טוב ביי," אמר.

הבטתי סביב. אנשים עם עגלות קנייה של 'טוֹיס־אר־אס'. איש איש בעולמו, במחשבותיו, בשקט וברוגע, ללא איום טילים שמרחף על ראשם. ואני עומדת בין שמלות הפיות בצבעי ורוד ותכלת, בלב חנות הצעצועים ומחייכת. יש אלוהים!! אני חוזרת הביתה למלחמה, לטילים, אבל העיקר, לבית בלי בעל.