הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
סוף המירוץ
מישקה בן-דוד
37 

סוף המירוץ

מישקה בן-דוד

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0
37 
37 
גודל (עמ'): 254
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

קצין השריון יותם מחליט לגדוע את הקריירה הצבאית שלו ולשוב הביתה, ומגלה כי תמי אשתו עזבה. הוא נאלץ להתמודד עם הריק שנותר בבית ועם האבהוּת, ומנסה להחזיר את תמי אליו על ידי הקמת חוות הרכיבה שעליה חלמה תמיד. אך תמי אינה ממהרת לשוב, ואל חייו חודרות אהבות חדשות. כשאחיו הצעיר חוזר משנים ארוכות במזרח, שבמהלכן שיקע עצמו בזן-בודהיזם, ומחליט להתמודד באליפות הארץ ברכיבה, הוא סוחף עמו את יותם לדרך חדשה. במרוץ יתחדדו הוויכוחים בין האחים על מהות החיים ועל הדרך הנכונה לחיותם, ויתבהרו סיכוייו של יותם לזכות באהבה.

בשפה לירית עשירה יוצר מישקה בן-דוד מרקם ייחודי של רומנטיקה וגבריות, חיי חווה ומשפחה. פרטי הטיפול בסוסים, חוויות הרכיבה והמרוצים יוצרים מציאות מוחשית ומרגשת, שבה שזורים תיאורי האהבה המייחדים את כתיבתו של בן-דוד.

מישקה בן-דוד הוא זוכה פרס ראש הממשלה לספרות, דוקטור לספרות עברית, בעבר בכיר במוסד ובעליה של חוות רכיבה במושבו, רמת-רזיאל. תובנות מעוררות מחשבה מספרו החיים, האהבה, המוות – מסע לגיבושה של פילוסופיה על פי המדע שלובות ברומן זה. ספריו דואט בביירות, אהבה אסורה בפטרבורג, ביקור אחרון במוסקבה ותחנה סופית אלג'יר היו לרבי-מכר ולכותרי זהב וזכו להערכת הביקורת ולאהבת הקהל.

המשך קריאה
  • ISBN: 3624801
  • גודל (עמ'): 254
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 07/05/2013
  • שם המחבר: מישקה בן-דוד

השיבה הביתה

חזרתי מהצבא עם תיק מלא תעודות הוקרה, תמונות ממוסגרות, מגינים, זבילי פגזים עם הקדשות חרוטות ועוד תיק גדול עם מדים, גופיות ותחתונים, ומצאתי בית ריק.

גם זמן רב אחרי אותו רגע - שעדיין לא מצאתי עבורו תואר מתאים - אוחזים בי השרידים של הלחץ בחזה, והחנק בגרון, והבחילה והסחרחורת. אפילו לרגע לא חשבתי שזו איזושהי בדיחה לא מוצלחת. תמי היא לא אישה של בדיחות. כמו שכשנוחתים פצמ"רים בחצר המפקדה בבירנית, שני מטרים מגבול לבנון, אף אחד לא חושב שאלה נפצים של פורים. כשנופל הראשון מקווים שזה אירוע חד-פעמי, אבל כשנופל השני ברור מה קורה, וכבר הרגליים נושאות אותי אל מכשיר הקשר, והאדרנלין מזנק והשקט משתלט בתוכי, ואני לא מבין איך יוצא לי בקשר קול כל כך רגוע ובוטח, קולו היציב והעמוק של סגן מפקד האוגדה, כשמתחת לחלציים, בנקודת האמצע שבין שורש הפין לפי הטבעת, יש עדיין רעד קל.

לא היו שם אדרנלין או שקט כשכשלתי מהסלון אל חדר השינה. היתה שם שידה ריקה בצד שלה, וחלל בארון שהותירו בגדיה, ואז אל חדרי הילדים שכל צבעיהם נמוגו, ואיתם הצעצועים והתמונות שעל הקיר. אני לא זוכר אם היו אלה שאיפות קצרות, מהפה, ניסיון נואש להחדיר זריקות אוויר אל הריאות שהתכווצו כמו בוואקום שנוצר אחרי שחוטפים מטען חלול, או מין קריאות קלושות כאלה, לא נשלטות.

מבט מן החוץ היה יכול לגלות גבר כבד יושב בפינת המיטה העירומה של בתו, אצבעותיו לוחצות את רקותיו כדי לעצור את הכאב העומד לפרוץ משם, ומנסה להסדיר את נשימותיו, כאילו הדבר יעזור לו להבין ויבלום את פרץ הדמעות הנקווה - הכלוא עדיין בנימים שבתוך עיניו.

הבנתי, הבנתי בדיוק, עוד לפני שנתתי לעצמי תשובות סדורות. ואף תשובה, מאלה הרבות והמגוונות שסיפקתי לעצמי בימים ובשבועות הבאים, גם לא היתה כל כך מלאה כמו אותה הבנה ראשונית.

תמי, מצדה, מעברו השני של הקו, קימצה בתשובות. מטרתה היתה לדון בעניינים טכניים, בעיקר בכל הנוגע לילדים, לא להתדיין על העזיבה שלה.

"דיברנו על זה כל שבת, יותם. כל שבת שהיית כאן. השנה, בשנה שעברה, לפני שנתיים. אמרתי את זה מאה פעמים. ועשרות פעמים אמרתי שאני לא מוכנה להמשיך ככה. מה הטעם שאחזור על זה עכשיו. הרי שוב לא תבין. ותחשוב שאם יש לנו סקס טוב, ובית יפה, ואתה עונה על כל גחמה של הילדים, אז הכול בסדר. לא, זה לא.

"אבל פרשתָ, אתה אומר? חזרתָ הביתה? כבר אין בית. בית זה לא קירות. בית זה אנשים ורגשות ויחסים. אתה לא מבין שגם רגשות ויחסים אפשר להרוג, לא רק מחבלים בלבנון?

"נוכל לחזור לתקופה הטובה שהיתה לנו, אתה אומר? מתי, כשהיינו סטודנטים, ללא דאגות וללא ילדים? או בתקופה הקצרה שאחרי לידתה של בתיה, כששירַתָ קרוב? בתיה לא חדלה לבכות כשחזרת לצפון, ועל הלילות הקשים עם בן אינך יודע כלל. גם לא על התמרונים שנאלצתי לעשות בין עבודתי, הגן של בתיה, ואחר כך כיתה א' - בבית הספר אינם סובלניים לאיחורים; הפעוטון של בן, רופא הילדים, הצרכנייה. לא טרחתי להטריד אותך בזוטות של יום-יום; אתה הרי עסוק בעניינים שבנפש האומה. ואין טעם לדבר על זה עכשיו. מאוחר מדי.

"וכל מה שקדם לכך כתבתי לפני שנים אחדות בסיפור שתמצא בעיתון שהשארתי לך על שולחן הסלון. סיפור מוצלח, חשבו שם, ב'הארץ', וניסו לעודד אותי להמשיך לכתוב. אבל זה לא היה סיפור. זה היה דם לבי המשוך על דפי העיתון, כה חשוף עד אשר לא העזתי לתת לך לקרוא. אתה בוודאי לא קורא מוספים ספרותיים, ואיש ממודעיך לא ידע מיהי תמי גרין, הכותבת, שהסתתרה בסיפור תחת שם נעוריה. אולי ידעתי כבר אז שהשם קפלן יהיה זמני בלבד. איש לא הפנה את תשומת לבך לאזעקת האמת שהגיעה למאה אלף בתים עם גיליון יום השישי. אולי טעיתי כשלא הראיתי לך. אולי מה שלא יכולת להבין מדברַי היית מבין ממילותי הכתובות. אולי. כבר מאוחר לדעת."

ישבתי עם השפופרת ביד, כמו אילם. בראשי התרוצצו התחלות של משפטים - שאלות, טענות, הסברים, בקשות, הצעות - וראשיתם של כעסים. אבל הרגשתי כמי שפרץ לרציף ורואה את זנבה המתרחק של הרכבת. הקול הקר, המנוכר, של תמי שבקע מהטלפון, מילותיה החדות - ללא כל התנצלות - סימנו את עשן הקטר המתרחק. גם לא הייתי בטוח איזה קול יֵצא מגרוני החנוק אם אמשיך. לא קולו הבטוח של משנה-קודקוד-פלדה שהייתי, כך נדמה, לפני עידנים. במציאות אחרת. עד הבוקר. הנחתי את השפופרת ונטלתי בכבדות את העיתון.

הסיפור נפרש על פני שני דפים בגיליון יום שישי של "הארץ". עיתון ישן, על פי התאריך, והדברים התייחסו לתקופה מוקדמת עוד יותר. בתיה מתוארת בו עדיין כתינוקת, והריהי כבר ילדה של סוף כיתה א'; בן עוד לא נולד כשכתבה, והריהו ילד של גנון. את כל הדברים האלה שמרה כל השנים בבטן, עד שכתבה, ועד ששלחה למערכת, ציינתי לעצמי בפליאה, בכאב. ידעתי שהיא מדברת איתי באמצעות המילים הכתובות, אומרת בהן את כל מה שלא אמרה בעל-פה. אבל היא בחרה להביא זאת לידיעתי לא כשלב במשא ומתן, אלא כהסבר שלאחר מעשה. שאבין, לפחות, מדוע קמה והלכה, ומדוע אין הדבר פתוח לדיון.

הנחתי את העיתון והתקפלתי כעובר במיטה. עובר עם נעלי גיבורים ושלושה פלאפלים על כל כתף.

———

זה התחיל כסיפור אהבה צבאי, שיש ודאי רבים כמותו. אני סיימתי תפקיד סמ"פ, ולפני קבלת הפלוגה נתבקשתי להעביר שני מחזורים כקצין הדרכה בקורס קציני שריון. אמרו גם שאני צריך לנוח קצת, אחרי כל מה שקרה במלחמה. תמי היתה מש"קית החינוך של הקורס. נערה תמירה ויפה, עטויה כאפייה תמידית מפני השמש הקופחת של חולות ציחור, ובתוך האבק השוכן על פניה דרך קבע קרועות היו שתי עיניים כחולות. מהר מאוד גיליתי שתמי היא מוסד בפני עצמו בבית הספר לשריון. משרדה הקטן היה מקום המרבץ של כל ה"גננים", כך קרויים המפקדים בקורס, ותחרות לא סמויה היתה ביניהם, מי יעביר יותר "הדרכות של תמי" לחניכיו. זו היתה עילה, כמובן, לשבת איתה עמוק אל תוך הלילה כדי לעבור איתה על מערכי השיעור, התמונות או הסרטים, ואחר כך להזמין אותה לשמוע את העברת השיעור, ולפזול לעברה ולומר, "תמי, יש לך מה להוסיף?" והיא בחוכמתה מסמנת, לא, אמרת הכול.

כקצין ההדרכה הייתי אמור להיות המפקד שלה ושל מש"קי ההדרכה, אך מהר מאוד למדתי שעל תמי לא מפקדים. אצלה הכול מוכן מראש, תוכנית לכל הקורס היתה מוכנה עוד לפני שהקורס התחיל, תיאומי הסיורים הושלמו עוד לפני ששאלתי, ותיקי החומר כבר הועברו לעיון מוקדם של ה"גננים". לא הבנתי מתי היא הספיקה לעשות הכול, כי תמי נדמתה נינוחה תמיד, פנויה לשיחה, מרחפת תכולת עין בין השריונרים המפויחים.

כולם רצו אותה, והיה נדמה שהיא מעניקה לכולם אותה חביבות בלתי-מחייבת. לא היה לה חבר בבסיס, זאת ידעתי, אבל היו שמועות על חבר בצנחנים. דווקא בצנחנים. היתה לי אלרגיה לגברים שהולכים עם כומתה אדומה על הראש. מילא הכומתה החומה של גולני, אבל אדומה?!

אמרו לי שאני מורעל שריון, ואין שום דבר מיוחד בצבע השחור, אבל כמי ששונא כמעט כל קישוט והתקשטות, בעיני זה היה הצבע הנכון, שלא לומר הגברי או החזק. ובאמת יצא שהאהבות שלי לטנקים, על רעשי המנוע שלהם, טלטולי הדרך, הפיח והאבק; ואפילו לַגריז ולַמוט-פיתול הבוגדני - כולן קשורות בצבע השחור.

אני זוכר כל זאת בגלל הערה של תמי שנזרקה לעברי כשחזרתי מהאימון המסכם של הקורס, שהעיניים שלי אפילו שחורות יותר מהפיח; הערה שהעבירה את היחסים בינינו לפסים אישיים. מובן שלא עניתי, שהעיניים שלה כחולות יותר מהשמים. מה שהיה נכון, וגם עבר בראשי. זה לא הסגנון שלי, ולכל אורך הקורס נמנעתי מכל דבר שיכול להתפרש כיותר מיחסי מפקד-מש"קית, כלומר, הייתי חביב ומתחשב - אבל ממש לא אישי. רק אחרי שביקשתי לא להישאר בתפקיד זה למחזור הנוסף, והוצעה לי פלוגה בחטיבה שבע גדוד שבעים ושבע, כלומר ברמה, ארבע מאות קילומטרים מתמי, רק אז היא דיברה על העיניים שלי.

היינו יחד בבסיס כבר כמעט שלושה חודשים, מספיק זמן כדי לדעת שתמי איננה מעירה הערות כאלה סתם. אף שחלף כבר זמן רב מתום החברות ארוכת השנים עם אפרת, והאחרות שהיו מאז לא היו יותר מחברות מזדמנות, עדיין הייתי מודע לחובותי כמפקד ולא עשיתי עם זה דבר.

תמי כתבה לי לרמה מדי כמה ימים, וכשהיינו בבסיס הגדודי גם הרבתה להתקשר, אבל רק כשנעשינו זוג סיפרה לי עד כמה העריצו אותי החניכים והסגל, ואילו סיפורי גבורה הסתובבו עלי מקרבות מלחמת יום כיפור. ושגם היא "נדבקה מזה," כלשונה.

אני לא שאלתי על החבר הצנחן שלה, והיא לא שאלה על אפרת, אף שידעה כבר שאפרת ואני היינו זוג מהילדות, ושלכולם היה ברור שזה ייגמר בחתונה.

הרקע הצבאי עשה את שלו. שיחות הטלפון היו רוויות געגועים והמכתבים רוויי אהבה, ובחופשות הקצרות שלי גם געגועי הבשרים עשו את שלהם - ונסחפנו אל תוך סיפור אהבה. המלח של דמעותיה, בפרידות התכופות, זכור לי ממש כמו זיכרון פטמותיה הארוכות שהיו מתקשות כדי להודיע לי שהנה-הנה זה בא, וזיכרון ירכיה הדקות שהיו חובקות אותי, והתבדחנו שהזרוע שלי עבה יותר מהן.

זו הפכה לאהבה גדולה. תמיד תהיתי אם תמי ואני היינו נעשים לזוג אלמלא הצבא. אלמלא הפנימה את סולם הערכים הצבאי, שהפך אותי לקצין נערץ גם בעיניה. נדמה לי שגם ההצלחה שלי כמ"פ והקידום המהיר לסמג"ד הוסיפו לי אצלה נקודות זכות.

האם תמי היתה מתאהבת בי בתנאים אחרים? גם היום אני חושב שאני נראה לא רע, די גדול וחזק, אנשים נוטים להאזין לי ולקבל את סמכותי - כלומר, לא רק בצבא, אלא גם בין החברים שלנו, ואפילו במושב. אבל זה ודאי לא נחשב היום אצל תמי האוורירית, המרחפת והקלילה, תמי שאוהבת אנשים, שירה ותיאטרון. האהבות שלה לא היו האהבות שלי. כשהלכנו למופעי ריקוד או לקונצרטים "בשבילה", אני הייתי ישן שנת ישרים על כתפה, ומתקשה אחר כך לחוות דעה או לנהל שיחה.

זמן קצר אחרי נישואינו החל להתברר לשנינו שהריחוק, שקיבלנו כרע הכרחי בחיי האהבה שלנו, איננו מובן מאליו בחיי משפחה. תמי רצתה שאבחר איתה את הרהיטים לביתנו, רצתה שאבחר איתה תמונות, כלים, בגדים. אני הייתי אדיש ולא נגיש. תמי למדה, אני קיוויתי שהלימודים ימלאו את ערביה. היא רצתה אותי לידה. החברים והחברות שאיתם למדה ובילתה לפני נישואינו היו שם, עדיין, אך ציפיותיה של אישה מבעלה שונות כנראה מציפיותיה של סטודנטית מהחבר הקצין שלה. גם עיסוקַי בגבול חדלו לעניין אותה.

סיכמתי עם הצבא על "תוכנית שירות": שתי שנות שירות תמורת כל שנת לימודים במשכורת מלאה. עכשיו היינו יחד, אבל משא של ריחוק ושל כעס, שהצטבר אצלה בערבי הלבד שלה, כבר היה שם. חידשנו קשרי ידידות עם חברים, הרבינו לבלות והרבינו ללמוד יחד. תחומי הלימוד שלנו היו שונים מאוד זה מזה - תמי לא התעניינה כהוא זה בפיזיקה ורק מעט מאוד בביולוגיה, ואני לא ראיתי בפסיכולוגיה מדע. אנשים, אני חייב לציין, עניינו אותי פחות מאשר תהליכים שבהם היו אנשים מעורבים, ואפילו אלה עניינו אותי פחות מאשר תהליכים שבהם לא היו אנשים מעורבים כלל, תהליכים קוסמיים וביולוגיים. ופחות מכול התעניינתי בנפש האדם, אשר אינני סבור כלל שהיא קיימת, ואת המקור לרגשות ולמעשים נראה היה לי שיש לבקש על קרקע בטוחה יותר, הביולוגיה וחקר המוח.

תמי נעלבה מדברים שאמרתי על הפסיכולוגיה, ש"כל עוד מתייחסים שם ל'נפש' בתור דבר ערטילאי, המנותק מהמוח ומהפונקציות של המוח, מדברים באוויר," וניסתה להסביר לי שהפסיכולוגיה המודרנית משוחררת מהתפיסות של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. אני התעקשתי: "כשמדברים על מוח, ומודדים, ועורכים ניסיונות - זהו סוג של חקר המוח, ולא 'פסיכו'לוגיה." אחרי כמה שיחות לא מוצלחות חדלנו לדבר על כך.

תמי סיימה את התואר הראשון והתקבלה למגמה הקלינית לתואר השני. גם לימודי נסתיימו, וצריך היה לתת לקיסר את אשר לקיסר. שש שנות שירות עמדו לפני. הגדוד הסדיר שקיבלתי שאב את ימי ואת לילותי, ומאחור השארתי אישה בודדה.

עד כמה בודדה היתה הבנתי רק כשתיארה בסיפורה את רגשותיה בזמן מלחמת לבנון. איזו טעות קונספטואלית היתה לי, ויש אולי גם ללוחמים מקצועיים אחרים, בחושבם שבנות זוגם חולקות עמם את תחושת האחריות. גבולות הגזרה של החלומות האישיים שלה, בבית, היו רחוקים מאוד מגבולות הגזרה שלי בלבנון, שם ספג הכוח שלי "אש ידידותית". עוד מונח דפוק שהשתרש, ממש כמו "אירוע לבבי". מה שכמעט קיבלתי כשהגדוד השכן החל לירות עלינו, ורק בזכות השקט שחזר והשתרר עלי - מעצמו - עצרתי את הגדוד שלי מירי, וכשהמג"ד השכן לא ענה ברשת הקשר החטיבתית מצאתי את הרשת הגדודית שלו ואמרתי בקול מדוד, "ציפורן, כאן קודקוד יסמין, אתה יורה עלי בציר צפצפה; חדל, חדל." והוא חדל, אך לא לפני שהבעיר שני טנקים שלי. כמי שמקמץ במילים, יש בי ציפייה לקשר הדוק בין המילים למציאות. וכמי שמקמץ במחוות, ציפיתי לקשר הדוק גם בין גילויי האהבה למציאות. ואני הרי חשבתי, כשחזרתי מהקרבות ההם, שתמי אוהבת אותי אהבה עזה כשחבקה אותי עמוק לתוכה וביקשה ילד. והנה, מתברר לי אחרת.

כשנכנסו העניינים בלבנון לשגרה מקוללת, נשלחתי לתפקיד מטה בג'וליס, ובתיה נולדה לתוך עוד אחת מהתקופות השמחות בחיינו. כל המעצורים שלי נמוגו אל מול פליטות הגזים הראשונות שלה, שנדמו לנו כחיוכים; הייתי אב מטורף מאהבה. לא הבנתי איך אדם עצור כמוני מתפרק מכל המסיכות וההגנות שלו (מינוחים של תמי, כמובן), שוכח שבחיים שבחוץ הוא מודל לשיקול דעת ולאיפוק, ומשתולל, מתגלגל, עושה פרצופים, משמיע קולות ונמס. ותמי היתה מחייכת בחיבה מהצד, חושבת אולי על כך שגם ברגעי הקִרבה איתה לא הרשיתי לעצמי להפוך לילד. היו לנו רגעים של קרבה גופנית ונפשית - אבל מעולם לא השתטיתי איתה, לא התיילדתי. וגם לא היא איתי.

בי זה כלל לא היה, אני חושב. אני הייתי ילד-איש מאז שזכרתי את עצמי. תמיד המבוגר האחראי, גם בבית, אצל הורים שילדותם הגדועה הותירה אותם נכים נפשית. בלתי-כשירים לשלוט בגורלם. בתמי זה היה - אבל משהו בי כנראה מנע מהשובבות שלה להתפרץ. אני זוכר עדיין פרצי צחוק או בדל ריקוד, במשרדה בציחור, שנגדעו באחת כשנכנסתי, גדול, כבד, רציני ועצור. איכשהו חדר הדפוס הזה גם לחיי הנישואים שלנו. לא משחתי את גופה בשוקולד, ולא ליקקתי אותו מפטמותיה ולא מערוותה. לרוב שכבנו בחושך, ואני מעולם לא ראיתי אותה נקודה מדויקת שגורמת לה ליפול שדודה. רגע קודם היתה ניתקת ממני, ומגלישה אותי אל תוכה הלח, וסוערת עלי בריקוד מטורף, ומשמיעה לפתע ערבול של הברות בשפה פנימית שלה-לבדה, ונרעדת, וצונחת אלי, ונחה, ואז מבקשת עוד, והיה בי העוד הזה, לתתו לה, באהבה ובהשתאות, ומבלי להבין עד הסוף. ואף כי נשארה עלי, מחובקת, היינו בחושך אני עם עצמי, היא עם עצמה. ואני לא נותרתי בחושך זמן רב בטרם קרסתי לשנתי.

מיד כשהשלמתי את תפקיד המטה נקראתי שוב צפונה והייתי לסמח"ט, וערב מינויי למפקד חטיבה סדירה - בן נולד. אם קידומי המהיר היה הבעת אמון מובהקת מצד מפקדי, הרי שמצד אשתי הבעת האמון היתה מפוקפקת; קשה להיות מח"ט סדיר בצפון ואב. אני עשיתי כמיטב יכולתי, וזה לא הספיק.

התראינו בסופי שבוע, ולא בכל סוף שבוע. תמי בנתה סביבה חברה של פסיכולוגים צעירים - חלקם היו כרוכים אחריה עוד מהלימודים וחלקם נוספו מהתחנה לבריאות הנפש, שם עשתה את ההתמחות. ראיתי שהיא בונה לעצמה חיים נפרדים מחיינו המשותפים, אבל לא יכולתי לומר דבר. גם לי היו כאלה.