הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
3
סוכנת במלכוד

סוכנת במלכוד


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
3
38 
38 
גודל (עמ'): 146
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

רוני אופק היא סוכנת מוסד צעירה היוצאת למשימה ביוון. כישלון המשימה מציב אותה בסכנת חיים ומעמיד בסימן שאלה את כל מה שידעה וחשבה. כשידיד מתגלה כאויב ואויב נהפך לשותף, עליה לבחון מחדש את קורותיה ופעולותיה ולשאול את עצמה - לראשונה בחייה - מי היא באמת.

ביד מיומנת ומתעתעת מובילה אותנו זיו ביילין אל מנזרי יוון, רחובות לונדון, אולמות הקונצרטים של וינה וחופי הריביירה הצרפתית. סוכנת במלכוד כתוב במסורת ספרי הריגול הקלאסיים, שבהם שום דבר אינו מה שהוא מתיימר להיות ובתוך כל עמוד מסתתרת הפתעה.

זיו ביילין היא עיתונאית ועורכת דין המתגוררת בתל אביב.
"סוכנת במלכוד" הוא ספרה השלישי.

  • ISBN: 3625593
  • גודל (עמ'): 146
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 28/09/2017
  • שם המחבר: זיו ביילין

הר אתוס, מקדוניה, צפון יוון, 17:08

הזעתי. הטיפוס על ההר לקח זמן רב מהצפוי, וחששתי לעורר רעש בלתי-רצוי. רציתי להגיע בשעת התפילה ולהסתנן כבר לחדר בסוף מסדרון המגורים של הנזירים. טיפסתי מהצד המערבי של ההר והגעתי לחלון המסדרון. הוצאתי מכיס תיק הגב מכשיר לייזר מיניאטורי ושרטטתי מעגל צר על הזכוכית (הסתכלתי על המעגל, הוא היה יותר מרובע מעגול - אף פעם לא הייתי טובה בשרטוט, בטח לא כשאני תלויה על צלע הר). הפלתי את החלון החתוך פנימה, וכפי שתכננתי, השטיח שעטף את הרצפה הישנה עמעם את הרעש ומנע מהזכוכית להתנפץ. החדרתי את ידי בזהירות בחור שנפער בחלון, ומיששתי באצבעותי בחיפוש אחר הידית הדקה שאפיינה את החלונות הישנים האלה. ניסיתי לפתוח אותו, אך החלון הישן והחלוד לא נענה לי.

דחפתי אותו בכוח ונכנסתי במהירות פנימה. כן, חשבתי לעצמי בסיפוק, הגעתי למסדרון והוא נראה בדיוק כמו בהדמיה במשרד. רצתי ימינה לכיוון החדרים הקטנים, ריח טחב ישן מעורב בריח של צבע טרי מילא את האוויר ובקושי נשמתי. הגעתי לדלת מספר 2, הדלת הירוקה. בינגו. ההימור שלי היה מדויק. כנהוג במנזרים, הדלת לא היתה נעולה ומצאתי את מה שחיפשתי - המטרה היתה בחדר. היא שכבה על מיטת המתכת הצנועה והצרה וצפתה בטלוויזיה, דבר-מה לא אופייני למקום הקדוש. הוא קפץ כשראה אותי - דמות כהה לבושת ברדס כמו שאר הנזירים כאן. כשחשפתי את ראשי, הבין מיד שבאתי בשבילו - אף אישה לא הורשתה מעולם להיכנס למנזר השמרני. חייכתי אליו את חיוכי הרך ביותר. ברגעים כאלה, כשהרגשתי שהמטרה אצלי ביד, התנהגתי כמו חיה טורפת המנסה להפנט את טרפה; הרגשתי צורך פנימי בלתי-מוסבר להרגיעו, ותהיתי כמה אכזרית הפכתי להיות.

נשמתי נשימה עמוקה ושאלתי אותו בערבית היכן "הרשימה". שנינו ידענו למה התכוונתי, לרשימת המקורות והמבצעים של ארגון "האחים הלוחמים". הוא חייך אלי ואמר בעברית נקייה מכל מבטא, "היית מתה לדעת" - והתחיל לצחוק. הוא בטח ידע שכל עולם הביון מחפש את הרשימה, אבל המעבר החד מפחד לעמדת כוח הפתיע אותי. הוא התנהג כאילו ציפה לי, והעברית שלו ערערה אותי מעט. לא אהבתי להיות מופתעת, ולפי המידע שקיבלתי המטרה לא אמורה לדעת עברית. עניתי לו שאם הוא לא רוצה שהנשימה הבאה שלו תהיה גם נשימתו האחרונה, מוטב שישתף פעולה. הוא הפסיק לצחוק והישיר אלי את מבטו.

הוא גדל במחנה הפליטים שועפאט למציאות שבה אין לבחורים צעירים כמוהו מה להפסיד. בן לנגר שהעביר זמן רב יותר אצל מעבידים ישראלים מאשר בבית, ולאמא קשת יום שהיתה צריכה לבושתה לשנורר מעט אוכל ממשפחת בעלה לארבעת ילדיה, שרק אחד מהם נשאר ללמוד בבית הספר האזורי - היתר נאלצו לפרוש ולסייע בפרנסת המשפחה. הוא הצטרף ל"אחים הלוחמים" לפני כשנתיים ושם, כך חשב, מצא את ייעודו האמיתי. כל מה שרצה היה להילחם ביהודים שגזלו ממנו ומאחיו את ביתם ואת כבודם. לצערו הרב, גם לי לא היה מה להפסיד. היינו שווים.

"חיכיתי לך. בנאדם יודע מתי הוא צריך למות, ואני אמות היום בלי כבוד. בגדתי בארגון שלי תמורת כסף, ואני יודע מה התוצאות. הכול מאללה."

כן, הוא בגד בארגון שלו בתמורה להבטחה של הרוסים לפרנס את משפחתו הענייה, אם ייתן להם את הרשימה.

"הרשימה נמצאת בספרייה הגדולה," הוא אמר. "אין סיכוי שתצליחי למצוא אותה, אבל אם את מתעקשת, חפשי את ה-V בכוננית עם הספרים הכחולים." הוא הפנה אלי את האקדח שהסתיר מאחורי גבו. ניכר שהיה טירון. נדרש לי צעד אחד בלבד כדי להפיל מידיו את האקדח ולשבור את מפרקתו. הסתכלתי עליו, נושם את נשימתו האחרונה. אף פעם לא הצלחתי לשכנע את עצמי להפנות את המבט, הרגשתי צורך בלתי-נשלט להיות עם הקורבן שלי ברגעיו האחרונים - הרגל שאמלל אותי בלילות שלאחר מכן.

אחר כך רצתי לכיוון הספרייה. ידעתי היכן היא. למדתי בעל-פה את מבנה המנזר החשוך וידעתי בדיוק לאן לפנות במסדרונות הצרים הפונים מהחדרים הקטנטנים לאולמות הגדולים של המבנה. הריחות היו בליל של טחב וריקבון, מעורב בארומה מנחמת של לחם הנאפה בתנור ושל קטורת מאולם התפילה. הגעתי לדלתות עץ חומות, שלפי הברק שלהן נצבעו בלכה שקופה לא מזמן. הדפתי את הדלת הימנית פנימה. היא היתה כבדה ולשמחתי הגדולה לא חרקה. הנזירים החרוצים כנראה שימנו אותה לאחרונה. אולם גדול נגלה לעיני. ראיתי כמו בהילוך אטי את גרגירי האבק, מרקדים בחדר באור העמום שבקע מהמנורות הקטנות שבפינות האולם. ריקוד האבק באוויר הפנט אותי מאז ילדותי, אהבתי את מקומי הקבוע בפינת האוכל החומה, מול החלון הגדול, עם השמש העייפה שנכנסה בשעה ארבע מבעד לתריס מוגף למחצה. האבק נע באוויר באצילות, בשעמום, כמו היו לו חיים משלו. פחדתי לנשום כדי לא לערער את ריקוד האבק. עמדתי במרכז האולם והסתכלתי סביבי - אלוהים, כמה שאני אוהבת ספריות כאלה - שאפתי פנימה את ריח הספרים הישנים וחיוך עלה על שפתי.

בזמן אחר הייתי שוקעת עכשיו בכיסאות העור הנוקשים למראה והמפתיעים ברכותם עם איזה ספר מעוטר ועתיק, שדפיו משמיעים אוושה בכל דפדוף, כאילו כל נגיעה בהם מכאיבה למילים הנושנות ומעירה אותן מתרדמתם הנוחה; כמה שהייתי מתפעלת מכתב היד הפתלתל המאפיין את הלטינית של המאה השלוש-עשרה. אבל הייתי חייבת להתרכז. בספרייה היו אלפי ספרים, וידעתי שיש לי רק עשר דקות למצוא את הספר המסומן באות V לפני שהנזירים יסיימו את התפילה ויתפזרו ברחבי המנזר. תהיתי שמא היה זה מספר הכרך מתוך ספרים הכרוכים בכחול - בחדר היו אלפי כריכות כחולות. שילך לעזאזל. הוא צחק עלי. היה לו ברור שהוא לא יצא מהמפגש עמי בחיים. הבדיחה עלי. הסתכלתי מובסת על הספרייה, אני לא אצא מכאן בלי כלום. תחשבי! תחשבי!

סולם עלוב למראה שנשען על המדפים מימין נראה לי לפתע לא שייך. מה הוא עושה כאן? כשהתקרבתי אליו הבחנתי שהשלבים בסולם סומנו באותיות לטיניות. אולי זה הפתרון? ספרתי חמישה שלבים. במדף שנמצא מול השלב החמישי לא היו ספרים עם כריכות כחולות, וגם לא היה אף ספר עם המילה "כחול" בשמו. משהו לא היה בסדר. התחלתי לרדת מהסולם, ואז עיני צדה במקרה את ספרו של קופרניקוס, "על תנועתם של גרמי השמים" - השמים כחולים, אולי בכך מדובר?

לא היה לי זמן להתלבט. לקחתי לידי את הספר, ירדתי במהירות מהסולם ורצתי מחוץ לאולם. אסור שיתפסו אותי כאן, אסור שאף אחד ידע שאישה הצליחה לחדור למבצר הגברי הזה, הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה ליצור מהומה. הכנסתי את הספר לחלק הפנימי של החולצה התרמית שלבשתי, ורצתי במהירות לכיוון החלון שממנו נכנסתי. כבר בשניות הראשונות הבנתי שעשיתי טעות ופניתי לכיוון הלא הנכון. מה השתבש? עצרתי והסתכלתי סביבי, גרירת רגליים נשמעה מאחורי. ידעתי שאני לא הולכת בכיוון הנכון ושעלי לחזור על עקבותי, אלא שגרירת הרגליים של הנזיר הסורר שברח מהתפילה התקרבה אלי וחששתי מהיתקלות חזיתית איתו.

לא היתה לי ברירה, ולפיכך חבשתי לראשי את כובע הברדס וניסיתי להסתיר את פני עד כמה שאפשר. הלכתי במהירות וחלפתי על פני הנזיר. הוא הסתכל עלי בחשד, משהו במראה שלי לא הסתדר לו. מה הפלא? הוא היה חדש לגמרי, ולא משופשף ומנומר בכתמי אוכל כמו יתר הנזירים. ידעתי שעלי לפנות אליו כמנהג הנזירים במקום בקידת ראש לשלום, אבל אסור שידעו שאישה נכנסה למנזר. מילא הגופה שתתגלה בקרוב, אבל הנזירים כאן לא יסכינו עם נוכחות אישה במקום. חלפתי במהירות על פניו, בניגוד לכל כללי הנימוס, ומיד כשנעלם מאחורי פינת המסדרון רצתי במהירות לכיוון החלון הפתוח.

ידעתי שאני חייבת להגיע לסירה בעוד שבע דקות לכל היותר, אחרת הדייג היווני, ששילמתי לו סכום נאה עבור המסע הלילי בסערה המתחוללת בחוץ, יחליט לחזור לארוחה החמה שהכינה לו אשתו. ירדתי במהירות מסוכנת בחבל המתנדנד, וניסיתי לשמור על נשימות סדירות. הספר הקשה ועב הכרס לחץ על צלעותי, וכל גופי כאב מהלחץ של הדקות האחרונות. המשכתי לרדת למטה, מטר אחרי מטר על החבל שחתך את ידַי. לא יכולתי להרשות לעצמי להתמהמה אפילו עוד שנייה אחת ולשים על ידי את הכפפות, שהיו תחובות בחלק האחורי של מכנסי התרמיים.

כשסיימתי לרדת את כל ה-2,033 מטר, ידי דיממו, ראשי כאב והגשם החזק לא הקל עלי. ראיתי את הסירה במרחק לא גדול ממני, היא התנדנדה במים הסוערים בעצבנות. לפני שירדתי אליה, ניקיתי את ידי מהדם, הורדתי את הברדס, ודחפתי אותו לתרמיל הקטן שהבאתי איתי והיה מוטל על הסלע הקשה והרטוב. קפצתי לסירה, והדייג הסתכל עלי בכעס. הסערה תאמה במדויק את מצב רוחו. אמרתי לו ביוונית שאפשר לחזור, והוא תיקן אותי. מתברר שטעיתי בהיגוי המילה "לחזור". זאת היתה דרכו להגיד לי שעליתי לו על העצבים. אשלם לו סכום גבוה ממה שהובטח לו, זה ירגיע את עצביו. כסף תמיד משמש כסם מרגיע.

הוא הפעיל את המנוע והתחיל בשיט מהיר לכיוון החוף. מנוע הסירה נאבק ברעש מדאיג במים הגועשים, הסירה התנדנדה בדרמטיות מצד לצד והגשם ניתך בקול פלסטיק חלול על מעיל הרוח שהדייג נתן לי באדיבותו. זעם הרוח ששרקה באוזני הקפואות התערבב בקללות העסיסיות של הדייג העצבני. הסתכלתי על הים, תחושת ההצלחה התערבבה בתחושת קבס חזקה שהרגשתי בכל פעם שנטלתי חיים. כשהגענו לחוף, קפצתי מהסירה ומסרתי לדייג את החבילה שלו - תיק קטן ובו חמשת אלפים דולר. הוספתי לו עוד כמה שטרות כבונוס, והוא נראה מרוצה. רצתי משם על החול הרטוב, הגעתי במהירות לחוף של המלון ונכנסתי דרך שער הבריכה היישר לכניסה האחורית של המלון.

נכנסתי למלון ועליתי לחדרי דרך גרם המדרגות של העובדים. ראש המשימה חיכה לי בלובי של המלון, שם המתין לסימן שלי שהכול התבצע כמתוכנן. היו לי שמונה דקות וחצי להחליף בגדים.

בחדר פתחתי את הספר, לא היה בו כלום מלבד דפים מצהיבים מיושן. זרקתי אותו על המיטה בתחושת ייאוש. האם סחבתי אותו לחינם והכשלתי את המשימה? כשהספר נפל על המיטה הוא השמיע רשרוש עדין. הרמתי אותו וניערתי בעדינות, הקרקוש חזר על עצמו. התרגשות אחזה בגופי. אולי עליתי על זה, אולי אחרי הכול קופרניקוס לא יאכזב אותי. ניסיתי לקרוע את הכריכה, אבל היא היתה עשויה עור עבה. הוצאתי מכיס מכנסי את הסכין הקטן שלי וחתכתי בקושי את רצועת העור שחיברה את הכריכה לדף הראשון. בינגו. זיכרון נייד זעיר הוחבא בדופן החיצוני של הכריכה. אמינות הרשימה תיבדק בקפידה, כמובן. לא פעם ניסו לטמון לנו פח באופן הזה, אבל מציאת הדיסק און-קי היתה הצלחה ראשונה. הסתכלתי על השעון וראיתי שאין לי זמן מיותר. ייבשתי את השיער במהירות באמצעות מכשיר הפן הסטנדרטי שהיה בחדר האמבטיה, שאותו הפעלתי בעוצמה הגבוהה ביותר, עד כמה שהעוצמה יכולה להיות גבוהה במכשיר החשמלי הסיני - למה תמיד איכות הפן במלונות כל כך ירודה?

התלבשתי במהירות ולקחתי את התיק הקטן שתאם לשמלה, פרי שילוביה של מירנדה, אחראית הביגוד אצלנו במחלקה. היה לה טעם יקר וטוב, והיא נהגה לצייד אותי בבגדים בתפירה עילית. "פיצוי קטן על עבודה אתגרית במיוחד," אמרה תמיד בחיוך ממזרי, "למדינה יש כיס עמוק." הסתכלתי במראה וראיתי שהכול במקום, לאף אחד לא יהיה מושג מה עבר עלי לפני כמה דקות, וזאת בדיוק היתה המטרה. נכנסתי למעלית ולחצתי על כפתור קומת הלובי. המעלית עצרה, ולפני שהדלתות נפתחו נשמתי נשימה אחת עמוקה ויצאתי ממנה עם חיוך מוכן מראש.

ראש המשימה ישב בבר של המלון ושתה כוסית ויסקי. עברתי לידו במטרה לתפוס את הכיסא השמאלי הקיצוני בבר המרשים של הלובי. העברתי את ידי הימנית בשערי כשעברתי לידו, ודאגתי להסתיר את ידי מיד לאחר מכן כדי שאף אחד לא יראה את השריטות האדומות שלי - תנועת היד בשיער היתה הסימן המוסכם מראש שהמשימה בוצעה בהצלחה. הרגשתי את מבטו של שותפי הסודי - ראשית על השמלה הארוכה שרגלי הציצה ממנה, ולאחר מכן על התנועה המוסכמת מראש על שנינו. שום קשר לא יכול היה להיווצר בינינו כל עוד אנחנו מחוץ לישראל. הוא היה שם כדי לוודא שהכול מבוצע בהצלחה, ובמקרה שלא, תפקידו היה לטשטש ראיות עד כמה שאפשר. אסור היה להשאיר בדל ראיה למשטרה המקומית.

הזמנתי ויסקי סאוור שלמדתי לאהוב בקורס הסוכנים. בלגימה השלישית הרגשתי את המשקה משתחרר אט-אט בגופי ומשחרר תוך כדי כך את שרירי. לפתע ראיתי בכניסה את עמיתנו הבריטי מהאם-איי-סיקס; ככל הנראה הגיע לאתוס מאותה סיבה כמונו. זה היה מספק לדעת שהקדמנו אותו. הכניסה שלו לבר של המלון היתה הסימן שלי לעזוב. לא היה בכוונתי להפר את כלל הברזל ששיננתי פעמים כה רבות - לשמור על חשאיות ולא להתגלות גם בפני עמיתינו מיתר השירותים החשאיים בעולם, אלא אם כן יש לנו אינטרס ברור לעשות זאת. מזווית עיני ראיתי שגם ראש המשימה הבחין בבריטי. הוא סימן לי בעדינות שעלי לצאת ראשונה, הוא כבר יֵצא אחרי. הגעתי לחדרי ונעלתי את החדר, נשמתי עמוקות ומיששתי את ירכי כדי להרגיש את האקדח שקיבלתי לפני שנתיים מראש הצוות שלי בטקס סיום הקורס.

זהו, חשבתי לעצמי, ההצגה נגמרה. כל מה שנותר הוא לחכות לטיסת הבוקר ולחזור לארץ. ידעתי שלא אצליח להירדם, אני אף פעם לא מצליחה להירדם אחרי משימה. לא הרגיעה אותי העובדה שהאנשים שהרגתי ראויים לגורל שלהם. ידעתי שכשאפרוש, לא אצליח להסתכל על עצמי במראה. לא באמת הייתי בנויה לזה.