הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
3
סוזן שחורת העין

סוזן שחורת העין


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
3
44 
44 
גודל (עמ'): 417
מו"ל: כתר הוצאה לאור

תקציר

חייה של טֶסה נחלקים לשניים - לפני החטיפה ואחריה.  32השעות שבהן הוחזקה בשבי נמחקו מזיכרונה. היא יודעת רק את מה שסיפרו לה: היא נמצאה חסרת הכרה בשדה פרחים, מוקפת בקורבנותיו הקודמים של החוטף. נדמה לה שהיא דיברה עם הנערה ששכבה לידה בשדה, אבל כולם אומרים לה שזה לא ייתכן, שהנערה כבר מתה. 

כמעט עשרים שנה אחרי החטיפה טסה חושבת שהכל כבר מאחוריה: החוטף נשפט, הורשע וממתין להוצאתו להורג, חייה שבו למסלולם ואפילו יש לה בת. הטיפול הפסיכולוגי הארוך שעברה אחרי החטיפה, העיוורון הזמני שלקתה בו בעקבות הטראומה והניסיון לשחזר את שעות האימה כדי שתוכל להעיד במשפט נגד האיש שחטף אותה - כל אלה הם זיכרון רחוק. טסה נחושה לחיות חיים נורמליים ככל הניתן, הרחק מאור הזרקורים שהחטיפה כפתה עליה.


אבל אז מישהו שותל מתחת לחלון חדרה רמזים המעידים על כך שהאיש שיושב באגף הנידונים למוות חף מפשע ושהחוטף האמיתי עדיין חופשי. טסה חוששת לחייה ונאלצת לצאת למסע מכאיב בעקבות זיכרונות שנקברו מזמן ולנסות למצוא בהם את האמת.


"סוזן שחורת העין" הוא מותחן פסיכולוגי מקורי ומרתק העוסק, לצד חקירת רצח מורטת עצבים, בטראומה ובהתמודדות איתה. ג'וליה היברלין עבדה כעורכת בעיתון עד שהחליטה להתמסר לכתיבה. "סוזן שחורת העין" הוא ספרה הראשון.


"מותחן הכתוב ביד אמן, שאסור להחמיץ. כתיבתה של היברלין מזכירה את זו של גיליאן פלין".
הוושינגטון פוסט

המשך קריאה
  • ISBN: 10-278915
  • גודל (עמ'): 417
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 10/07/2017
  • שם המחבר: ג'וליה היברלין
  • זמין להשאלה: כן

פתח דבר

חסרות לי שלושים ושתיים שעות בחיים.

החברה הכי טובה שלי לידיה אומרת לי לדמיין שהשעות האלה הן כמו בגדים ישנים בירכתי ארון אפל. לעצום את העיניים. לפתוח את הדלת. להזיז בגדים מפה לשם. לחפש.

הדברים שאני כן זוכרת — אותם הייתי מעדיפה שלא לזכור. ארבע נקודות חן. עיניים כחולות, לא שחורות, פקוחות לרווחה, חמישה סנטימטר ממני. חרקים מכרסמים לחי חֲלקה רכה. גרגירי אדמה בין שיניי. את החלקים האלה אני זוכרת.

היום יום הולדתי השבעה עשר, והנרות דולקים על העוגה.

הלהבות הקטנות מנופפות לי, רומזות לי להזדרז. אני חושבת על הסוזנות שחורות העין* ששוכבות במגירות מתכת בְּקור מקפיא. אני מקרצפת שוב ושוב את עורי ולא מצליחה להיפטר מהריח שלהן, לא חשוב כמה אני מתקלחת.

להיות שמחה.

להביע משאלה.

אני מדביקה על עצמי חיוך ומתמקדת. כל האנשים בחדר אוהבים אותי ורוצים שאחזור הביתה.

מקווים שאהיה אותה טסי.

שלא אזכור לעולם.

אני עוצמת עיניים ונושפת.

* הערת המתרגמת: הפרח סוזן שחורת העין — בשמו הלטיני Rudbeckia hirta — מוכר בישראל בשם רוּדבֶּקיה שעירה. בארץ נהוג לכנות בשם סוזי שחורת עין פרח אחר, תוּנבֶּרגיה מכונפת. גם לוֹ עלי כותרת כתומים ו“עין“ שחורה במרכז, אבל הוא צמח מטפס.

בספר מכנים את הרודבקיה השעירה בשמה האמריקני העממי סוזן שחורת העין.

חלק ראשון

טסה וטסי

אימא שלי הרגה אותי,

אבא שלי אכל אותי,

אחותי אספה את כל העצמות שלי,

קשרה אותן במטפחת משי,

הניחה אותן מתחת לעץ הערער,

ציף ציף, איזו ציפור יפה אני!

— טסי, בת 10, קוראת בקול לסבא שלה מתוך "עץ הערער“, מעשייה של האחים גרים, 1988

טסה כיום

לטוב ולרע, אני צועדת בשביל המתפתל אל ילדותי.

הבית ניצב על ראש גבעה, והוא רעוע, כאילו ילד בנה אותו מִלבנים ומגלילי נייר טואלט. הארובה נטויה בזווית מצחיקה, וצריחים מתנשאים משני צדיה כמו טילים לפני שיגור. הייתי ישנה בתוך אחד מהם בלילות קיץ ומעמידה פנים שאני טָסָה בחלל.

אחי הקטן לא היה מרוצה מזה, ובכל זאת הייתי יוצאת מאחד החלונות אל גג הרעפים וזוחלת על ברכיי המשופשפות אל מרפסת הגג הקטנה, נאחזת באוזנֵי מפלץ חדות ובאדני חלון כדי לשמור על שיווי המשקל. למעלה הייתי נשענת על המעקה המעוטר וסוקרת את הנוף הטקסני האין-סופי ואת כוכבי הממלכה שלי. מנגנת בפיקולו לציפורי הלילה בעוד הרוח מרשרשת בכתונת הלילה הלבנה הדקיקה שלי כאילו אני מין יונה משונה שנחתה בראש טירה. זה נשמע כמו סיפור אגדה, וזה אכן היה סיפור אגדה.

סבא שלי קבע את משכּנוֹ בבית הכפר המשוגע הזה, שכמו נלקח מסיפורי ילדות. הוא בנה אותו לאחי בּוֹבִּי ולי. הבית לא היה גדול, ובכל זאת אין לי מושג איך הרשה לעצמו לבנות אותו. הוא העניק לכל אחד מאתנו צריח, מקום שבו יכולנו להסתתר מהעולם כשרצינו לחמוק ולהתרחק. זו הייתה המחווה הנאצלת שלו — דיסניווֹרלד פרטי משלנו — שנועדה לפצות על העובדה שאמנו מתה.

סבתא ניסתה להיפטר מהבית זמן קצר אחרי שסבא מת, אבל הוא נמכר רק כעבור שנים, כשכבר שכבה טמונה באדמה בינו לבין בתם. איש לא רצה את הבית. הוא מוזר, אמרו האנשים. מקולל. מילותיהם המכוערות הן שהפכו אותו למקולל.

אחרי שמצאו אותי הופיע הבית בכל העיתונים, בכל תכניות הטלוויזיה. העיתונים המקומיים קראו לו "טירת האגדות". תמיד תהיתי לאיזו אגדה בדיוק הם מתכוונים.

אמרו אז שסבא שלי בטח קשור איכשהו להיעלמות שלי, לרצח של כל הסוזנות שחורות העין, בגלל הבית המטורף שלו. "מזכיר את מייקל ג'קסון ואת חוות 'לעולם לא'", מלמלו גם אחרי שהמדינה שלחה אדם לאגף הנידונים למוות כעבור מעט יותר משנה בגין הפשעים. אלה היו אותם אנשים שהתקרבו במכוניתם עד דלת הכניסה כל חג מולד כדי שילדיהם יוכלו לפעור פה למראה בית הממתקים המואר ולחטוף מקל סבא מהסלסילה שבמרפסת הקדמית.

אני לוחצת על הפעמון. הוא כבר לא מנגן את "דהרת הוַולקירוֹת". אני לא יודעת למה לצפות, ולכן אני מופתעת מעט כשמתברר שבני הזוג המבוגרים שפותחים את הדלת נראים מתאימים להפליא לחיים בבית. עקרת הבית השמנמנה העייפה שמטפחת לראשה ואפה חד ובידה מטלית אבק מזכירה לי את הזקנה שגרה בתוך נעל.

אני מגמגמת את בקשתי. בעיני האישה נדלק מיד ניצוץ של הכרה, התרככות קלה ניכרת בפיה. היא מבחינה בחרמש הירח שמתחת לעיני, בצלקת הקטנה. עיניה של האישה אומרות "ילדה מסכנה," אף על פי שחלפו מאז שבע עשרה שנה, ועכשיו כבר יש לי ילדה משלי.

"אני בֶּסי וֶרמוּת'," היא אומרת. "וזה בעלי הֶרבּ. תיכנסי, מותק." הֶרבּ מזעיף פנים ונשען על מקלו. הוא חושד, אני יודעת. אני לא מאשימה אותו. אני זרה, אף על פי שהוא יודע בדיוק מי אני. כל מי שגר ברדיוס של שמונה מאות קילומטר מהבית הזה יודע מי אני. אני הילדה של קַרטרַייט, שלפני הרבה הרבה שנים זרקו אותה יחד עם סטודנטית שנחנקה למוות וערֵמה של עצמות אדם בשולי כביש מהיר מספר 10, בחלקת שדה נטושה ליד החלקה של ג'נקינס.

אני הכוכבת של כותרות צעקניות בצהובונים, של סיפורי אימה מסביב למדורה.

אני אחת מארבע הסוזנות שחורות העין. זו שהיה לה מזל.

"זה ייקח רק כמה דקות," אני מבטיחה. מר וֶרמוּת' מקדיר את פניו, אבל גברת ורמות' אומרת, "כן, כמובן." ברור שהיא זו שמכריעה בכל העניינים החשובים, מה יהיה גובה הדשא, מה לעשות בנערה אדומת השיער המסכנה שפגשה את המוות פנים אל פנים ועכשיו עומדת על מפתן ביתם ומבקשת להיכנס.

"אנחנו לא יכולים ללכת אתך לשם," רוטן האיש ופותח את הדלת לרווחה.

"אף אחד מאתנו לא היה שם הרבה מאז שנכנסנו לגור פה," נחפזת גברת ורמות' לומר. "אולי פעם בשנה. טחוב שם. ויש שם מדרגה שבורה. מִפרק שבור יכול לגמור את שנינו. בגילנו מספיק לשבור עצם קטנה ותוך שלושים יום או פחות אתה עומד בשערי גן עדן. מי שלא רוצה למות, שלא יתקרב לבית חולים אחרי גיל שישים וחמש."

בזמן שהיא מכריזה את ההכרזה הקודרת אני עומדת קפואה בחדר הגדול, מוצפת זיכרונות, מחפשת דברים שכבר אינם שם. עמוד הטוטם שבובי ואני ניסרנו וגילפנו קיץ אחד, בלי שום פיקוח ובלוויית ביקור אחד בלבד בחדר מיון. ציור מעשה ידי סבא, של העכברון הזעיר ששט בסירת ממחטה בים אכזר, גועש.

עכשיו תלוי במקומו ציור של תומס קינקֵייד. החדר הוא בֵיתן של שתי ספות פרחוניות ושל תצוגה מסחררת של חפצי נוי קטנים המגובבים על גבי מדפים וערוכים בתיבות תצוגה התלויות על הקיר. כוסות בירה גרמניות ופמוטים, סט בובות של "נשים קטנות", פרפרים וצפרדעים מקריסטל, לפחות חמישים ספלי קפה אנגליים בעיטורי חריטה עדינים, ליצן פורצלן שדמעה שחורה יחידה על לחיו. כל אלה, אני חושדת, תוהים איך לעזאזל התגלגלו לדור במחיצה אחת.

התקתוק מרגיע. עשרה שעונים עתיקים מכסים את אחד הקירות, לשניים מהם זנבות חתול רוטטים, מתואמים ביניהם תיאום מושלם.

אני יכולה להבין למה גברת ורמות' בחרה בבית שלנו. בדרכה היא אחת משלנו.

"בבקשה," היא אומרת. אני הולכת בעקבותיה בצייתנות בפיתולי המסדרון היוצא מהסלון. פעם ידעתי לעבור בו בחושך מוחלט על גלגיליות. היא לוחצת בדרכה על מתגי חשמל, ואני מרגישה פתאום כאילו אני צועדת אל חדר מותי.

"אמרו בטלוויזיה שההוצאה להורג תהיה בעוד חודש-חודשיים." אני קופצת. לשָם בדיוק נדדו המחשבות שלי. הקול הגברי הצורמני שמאחוריי הוא קולו של מר ורמות', קול אפוף עשן סיגריות.

אני נעצרת רגע, בולעת את הגוש שבגרון ומחכה שישאל אם אני מתכננת לשבת בשורה הראשונה ולהסתכל איך האיש שתקף אותי נופח את נשמתו. אבל הוא טופח על כתפי במבוכה. "לא הייתי הולך. אל תקדישי לו אפילו עוד שנייה אחת."

טעיתי בקשר להֶרבּ. זאת לא הפעם הראשונה שאני טועה, וגם לא האחרונה.

ראשי נתקל בקימור לא צפוי בקיר משום שפניי עדיין פונות אל הֶרב. "אני בסדר," אני נחפזת לומר לגברת ורמות'. היא מרימה את ידה, אבל מהססת לגעת בלחיי הצורבת, משום שזה קצת יותר מדי קרוב לצלקת, הסימן שטבעה בי לעד טבעת אבן נופך שהייתה ענודה ברפיון על אצבע רזה כשלד. מתנה מסוזן אחת, שרצתה שלא אשכח אותה לעולם. אני הודפת בעדינות את ידה של גברת ורמות'. "שכחתי שהפנייה מגיעה כל כך מהר."

"בית מטורף, מקולל," אומר הֶרבּ מתחת לשפם. "למה לעזאזל אי אפשר לגור בסנט פּיט?" נראה שהוא אינו מחכה לתשובה. הצריבה בלחיי מתחילה להציק והצלקת שלי עונה לה כהֵד, "פינג פינג פינג" זעיר.

המסדרון התייצב לכדי קו ישר. בסופו דלת רגילה. גברת ורמות' שולפת מכיס סינרה מפתח אב ומסובבת אותו בקלות במנעול. היו פעם עשרים וחמישה מפתחות כאלה, כולם זהים לחלוטין, והם יכלו לפתוח כל דלת בבית. אחד התכסיסים השימושיים של סבא שלי.

משב רוח צונן מקדם את פנינו. ריחות של מוות וגם של צמיחה עולים באפי. לראשונה מאז יצאתי מהבית לפני שעה עובר בי רגע של פקפוק אמתי. גברת ורמות' שולחת יד למעלה ומושכת בקצה חוט המרקד מעל ראשה. נורת החשמל העירומה והמאובקת מהבהבת ונדלקת.

"קחי," דוחק בי מר ורמות' בפנס קטן ששלף מכיסו. "אני סוחב אותו אתי כדי לקרוא. את יודעת איפה מתג האור הראשי?"

"כן," אני אומרת בלי לחשוב. "ממש בתחתית."

"תיזהרי במדרגה השש עשרה," מזהירה גברת ורמות'. "איזו חיה כרסמה בה חור. אני תמיד סופרת כשאני יורדת למטה. תישארי כמה זמן שאת רוצה. אני אכין לכולנו כוס תה ואחר כך תוכלי לספר לנו קצת על ההיסטוריה של הבית. זה יהיה מעניין מאוד לשנינו. נכון, הֶרבּ?" הֶרבּ נוהם. הוא חושב איך להעיף כדור לבן קטן מאתיים מטרים לתוך הים הכחול העמוק שלפלורידה.

אני מהססת במדרגה השנייה, מסובבת את הראש, לא בטוחה. אם מישהו יסגור את הדלת הזאת, לא ימצאו אותי אפילו בעוד מאה שנה. אין לי שום ספק שהמוות עדיין להוט להשיג נערה בת שש עשרה מסוימת.

גברת ורמות' מנופפת לי נפנוף קטן ומטופש. "אני מקווה שתמצאי מה שאת מחפשת. זה בטח חשוב."

אם זה פֶּתַח, אני לא נכנסת בו.

אני יורדת ברעש, כמו ילדה, מדלגת מעל המדרגה השש עשרה. בתחתית המדרגות אני מושכת בעוד חוט משתלשל, והחדר נשטף מיד באור פלואורסצנטי אכזרי.

הוא מאיר קבר ריק. פעם היו נולדים פה חיים, כַּנים עמדו פה ועליהם ציורים לא גמורים, ומכשירים מפחידים היו תלויים על ווים שהיו קבועים בלוחות מנוקבים. חדר חושך צדדי חיכה מאחורי מסך להפיח חיים בתצלומים, ובובות חייטים ערכו מסיבות בפינות. בובי ואני היינו מוכנים להישבע שראינו אותן זזות יותר מפעם אחת.

על שידות ישנות שנערמו זו על זו היו כובעים ישנים, מגוחכים, עטופים נייר משי, ושמלת החתונה של סבתא שלי, שבדיוק 3,002 פנינים קטנטנות היו תפורות עליה, והמדים של סבא שלי ממלחמת העולם השנייה, שכתם חום הכתים את אחד משרווליו ובובי ואני היינו בטוחים שזה דם. סבא שלי היה רתך, חקלאי, היסטוריון, אמן, מדריך ומרכז שבט צופים, צלם של חדר מתים, רובאי, נגר, רפובליקני, דמוקרט מושבע. משורר. הוא היה מתלבט נצחי, וזה בדיוק מה שאומרים עליי.

הוא אסר עלינו לרדת לכאן לבד, ולא ידע שהמרינו את פיו. פשוט לא עמדנו בפיתוי. היינו מוקסמים במיוחד מאלבום מאובק אסור ובו תצלומים של סבא מזירות פשע, אלבום שנותר מהקריירה הקצרה שלו בחדר המתים המחוזי. עקרת בית פעורת עיניים שמוחה שפוך על רצפת הלינולאום של מטבחה. שופט עירום, טבוע, שכלבו גרר אותו אל החוף.

אני נועצת עיניים בטחב המטפס בתאווה מכל עבר במעלה קירות הלבֵנים. חזזית שחורה משגשגת בסדק גדול הנמתח בקו מזוגזג על פני רצפת הבטון המזוהמת.

איש לא אהב את המקום הזה מאז מותו של סבא. אני חוצה את החדר במהירות אל הפינה הרחוקה, מחליקה בין הקיר לבין כבשן הפחם, שננטש לפני שנים כשהוחלט שהוא רעיון לא מוצלח. משהו חולף בקלילות על פני קרסולי. עקרב, מקק. אני לא נבהלת. דברים גרועים מזה כבר זחלו לי על הפנים.

מאחורי הכבשן קשה יותר לראות. אני מאירה בפנס את הקיר עד שאני מוצאת את הלבנה המלוכלכת ועליה הלב האדום, שציירתי שם פעם כדי לבלבל את אחי. הוא עקב אחריי יום אחד כשבחנתי את האפשרויות העומדות לפניי. אני מעבירה את אצבעי בתנועה קלילה על קווי המתאר של הלב, שלוש פעמים.

אחר כך אני סופרת עשר לבנים מעל הלב האדום וחמש הצִדה. גבוה מכדי שבובי הקטן יוכל להגיע. אני נועצת את המברג שבכיסי בתוך הטיח המתפורר ומתחילה לחפור. הלבנה הראשונה מתנודדת החוצה ונופלת ברעש על הרצפה. אני ממשיכה לחפור ושולפת בזו אחר זו עוד שלוש לבנים.

אני מאירה בפנס את החור.

קורי עכביש דקיקים, כמו אדוות צבע של עיגולי בַּאטיק. מאחור חבילה מלבנית, אפורה.

מחכָה זה שבע עשרה שנה בקבר שהכנתי לה.