הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3.7 ממוצע
1
2
2
1
3
1
4
1
5
6
9
סודות 3: ללא סודות

סודות 3: ללא סודות


דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3.7 ממוצע
1
2
2
1
3
1
4
1
5
6
9
35 
35 
סדרה:‎ סודות - 3
גודל (עמ'): 366
מו"ל: אריאלה באום

תקציר

"איבדת אותי בשדה התעופה. הרגשתי שלקחת את הלב שלי ועקרת אותו ממקומו. עמדת ודיברת עם דוד ויכולתי באופן ברור לראות את לבי בידך שותת דם". הספר השני נגמר בסערת רגשות אדירה, הגיבורים נאלצים בעל כורחם לומר אמת חלקית שעלולה לעלות להם ביוקר בהמשך. אלכסנדרה מתמודדת לבדה עם השינויים הרבים שמתרחשים בחייה. האם היא תוכל למצוא בלבה את היכולת לסלוח לאדון השקרים שלה? אריק מחפש את הדרך לכבוש אותה מחדש. האם המילים שעזרו לו עד כה יספיקו? הייתכן שזה הסוף לסיפור אהבתם של אריק ואלכסנדרה?

 

הסודות החבויים נחשפים במהירות מסחררת ועל הגיבורים להחליט מה לעשות עם הגילויים שמטלטלים את עולמם.

הנסיעה בכביש המהיר מתחילה לגבות מחיר מדוד שניצב מול תהום עמוקה ואינו יכול לעצור את הגלגלים מלהסתובב. האם הוא ישלם על מעשיו או שימשיך לפגוע באלה שסביבו בלי לתת דין וחשבון על כך?

המהפך של גילה משפיע על כולם, לצד מי היא תמצא את האושר והשלווה שחיכתה להם זמן כה רב?

חיים ללא סודות - המסכות נופלות וארבעתם נאלצים להתמודד עם האמת על עצמם ועל האחרים.

האם אנחנו מכירים באמת את מי שלצדנו? האם מה שחשבנו על האחרים תמיד מתגלה כנכון? הטרילוגיה חושפת את הסודות החבויים של נשמתנו דרך סיפורם של אלכסנדרה, אריק, דוד וגילה. מה נגלה בסופה על עצמנו? חלק אחרון לטרילוגיה ששינתה את כללי המשחק.

המשך קריאה
  • ISBN: 800-1501108
  • גודל (עמ'): 366
  • מו"ל: אריאלה באום
  • יצא לאור ב-: 01/08/2015
  • שם המחבר: אריאלה באום
  • זמין להשאלה: כן

1

 

אלכס/אלכסנדרה

 

גשם בחוץ, העננים האפורים כיסו את השמיים ואף קרן שמש לא נראתה דרכם.

נטלי וסיגלית האור היחיד שנותר בחיי, הבנות שלי נכנסו לרכב ואני אחריהן על אוטומט, הטיפות הקרות שהרטיבו אותי לא הפריעו לי הפעם, אני כבר לא מסוגלת להרגיש דבר ועדיין מרגישה את הכול.

חזרתי לפני כמה ימים לעבודה ולשגרה.

כמעט לשגרה, חוץ מהנסיעות לבית של מאיה עם קופסאות מלאות באוכל חם שאמא שלי דואגת להעביר לירון ולמשפחתו, והעצב שאופף אותי מהרגע שבו אני עוברת את פתח ביתם.

היא כל כך חסרה, אני לא מסוגלת לעצור את הדמעות, הן זולגות מעצמן. אני עדיין לא מאמינה שהיא נפטרה במהלך הלידה. זה לא אמור היה לקרות, הסיוט הכי גרוע שלי לא נראה נורא כמו המציאות של המשפחה הזו.

ירון יושב מאובן בפינת החדר ולא מתפקד בכלל, אני לא יודעת איך אני הייתי מתפקדת במקומו.

קשה לי לנשום שם. רק הילדים שלהם עוזרים לי לא להתפרק בחדרים שידה של מאיה נגעה בהם והשאירה בהם את חותמה.

כמעט שיגרה, חוץ מהסחרחורות ומהבחילות שתוקפות אותי במהלך היום ומונעות ממני לעבוד ולעשות דברים בבית.

ואדון השקרים שרודף את חלומותיי ואת נפשי.

אני מגלגלת שוב ושוב כסרט נע את הרגע בו יצאנו לאולם הנוסעים וראיתי את דוד.

מנסה להיזכר בכל המילים שעברו ביניהם. מוזר שאני זוכרת את התחושות אבל הדברים שהם אמרו לוטים בערפל.

מחקתי את השיחה שלנו בוואטסאפ וחסמתי אותו בבוקר לפני ההלוויה של מאיה, הוא שלח לי עשרות הודעות ולא הסתכלתי בהן, עכשיו אני מצטערת על זה.

מה היה כתוב שם?

אריק הודה שהם מכירים ושרצה לספר לי את זה, אבל אני מאמינה שאם הוא היה רוצה בכך באמת, זה היה נעשה.

אני כל כך מבולבלת, כל כך כועסת, כל כך כאובה. בטחתי בו והוא שיקר לי. נתתי לו לחדור לנפשי, גיליתי לו את כל סודותיי והוא בגד בי בחוסר הכנות שלו.

ואולי אף גרוע מכך, צמרמורת עברה בגופי כששוב עלתה בי המחשבה שאולי אריק תכנן את המפגש בינינו מראש. מה אם הוא ודוד אויבים והוא החליט לנקום בו בדרך הזו? או שגרוע יותר, שהם חברים ודוד שלח את אריק לשמור עליי.

אף על פי שזה לא מתאים לבעלי, לשלוח את החתול לשמור על השמנת, ובכלל דוד נראה לי מופתע כשראה את אריק יחד איתי.

ומה המשמעות של הכינויים שלהם? ממתי במשחקי פוקר יש כינויים? או שיש ואני לא מודעת לכך? השיחה הקצרה שלהם הייתה טעונה במתח רב, בזה הייתי בטוחה אבל מעבר לזה לא הבנתי כלום.

הודיה ניסתה לדבר איתי על מה שקרה והייתי זקוקה לה נואשות, אך לצערי לא היה לנו זמן למפגש לבד.

עצרתי את הרכב בפתאומיות בצד הכביש והתאומות נראו מופתעות, עמדתי להקיא. בקושי הספקתי לפתוח את הדלת כדי לא ללכלך את הרכב. כשנכנסתי חזרה לרכב נטלי הגישה לי מגבון ואת בקבוק המים שלה.

"מיגרנה?" שאלה סיגלית.

"כן. חזקה מאוד."

"זה כיוון שאת עצובה כל הזמן, אני דואגת לך אמא ודואגת גם לאבא". אמרה נטלי וליטפה את זרועי. שנאתי לשקר להן, אבל העדפתי שלא ידעו על זעזוע המוח שעברתי.

"אמא, אולי את רוצה לספר לנו משהו?" שאלה פתאום סיגלית ועל פניה חיוך.

"מה?" לא הבנתי על מה היא מדברת.

"אולי את בהריון? וזה לא מיגרנה בכלל"

"אני לא בהריון. רק לפני יומיים נגמר לי המחזור." חבל, חשבתי בעצב. דוד חיכה לרגע שבו יוכל לנצל שוב את גופי להנאתו.

קיוויתי שהמצב הנפשי שהוא נמצא בו יפחית מהחשק שלו והוא לא ימהר לקיים איתי יחסי מין, אבל להפתעתי יום לאחר ההלוויה הוא כבר ניסה לעשות זאת, דבר שעצרתי מיד, בטענה שאני במחזור.

הוא ניסה לכופף אותי על ברכיי, מה שגרם לי מיד לבחילה ולהקאה.

איך יכולתי להסביר לדוד שהמבט שלו גרם לי לצמרמורת. בעקבותיו נזכרתי במרצה ובמה שעברתי.

סוד נוסף שנאלצתי לשמור מהגבר שבמקרה היה בעלי.

"אמא! אנחנו מאחרות לבית הספר." קולה של נטלי הוציא אותי מהרהוריי.

"אני לא מאופסת בימים האחרונים, נסו לקבל את זה בהבנה. לי ולאבא מאוד קשה עם..." לא יכולתי לסיים את המשפט הזה.

"בגלל מאיה, אנחנו כבר גדולות ומבינות את זה. אמא, גם לי וגם לסיגלית עצוב מאוד שמאיה מתה." הלב שלי נשבר מלשמוע את מה שלא יכולתי לומר בקול רם.

הגעתי לבית הספר שלהן והבנות יצאו מהרכב ולהפתעתי ניגשו לדלת שלי.

"אמא, אנחנו רוצות חיבוק." אמרה סיגלית מבעד לחלון ופתחה את הדלת שאצא.

הזרועות שלהן נכרכו סביבי ולרגע הרגשתי שלמה ומוגנת.

כשבנותיי נפרדו ממני ונעלמו משדה הראייה שלי, אפשרתי לדמעות לפרוץ החוצה.

בכיתי עד שכבר לא יכולתי לנשום, התקף האסטמה לא איחר לבוא, והתגבר מרגע לרגע.

אריק והמילים שלו עלו בזיכרוני כמו קרן אור, כשעמדתי ליד החלון בחדר שלנו ונחנקתי מההתקף שהיה לי. הזיכרון הזה השפיע עליי גם הפעם באותה דרך והתחלתי להירגע.

לא יכולתי להגיע לעבודה במצב כזה, התבוננתי במראה וראיתי שהאיפור נמרח. הורדתי אותו עם מגבון והתחלתי להתאפר מחדש.

נקישה בחלון הקפיצה אותי, הלב שלי כמעט התפוצץ כשראיתי ליד הרכב גבר גבוה מאוד, השמש סנוורה אותי ולשבריר שנייה האמנתי שזה הוא. אבל זה היה השומר מבית הספר של התאומות. לא אריק שלי, אני צריכה להפסיק לחשוב עליו כך.

"הכול בסדר?" השומר שאל.

"כן. תודה על הדאגה, אני אזוז מפה מיד."

"לא יכולתי שלא להבחין שאת בוכה. אולי לא הייתי צריך לגשת לפה אבל הרגשתי שאני צריך. את רוצה לדבר על זה?"

"מישהי קרובה אליי נפטרה. אני עדיין לא מעכלת את זה. אני אהיה בסדר. תודה שוב. שיהיה לך יום נפלא." התנעתי את הרכב.

"יום טוב גם לך. אני משתתף בצערך."

הגעתי לעבודה וניסיתי לחייך לכל מי שפגשתי. השמועה על השוד וזעזוע המוח שעברתי בפורטוגל עברה כאש בשדה קוצים בכל המחלקות, וראיתי איך אנשי הצוות והמנהלים מביטים בי בחמלה וברחמים.

המבט שלהם הקשה עליי לחזור לשגרה. אך לא יכולתי לומר להם דבר. המנהלים ידעו גם על מותה של מאיה ואפשרו לי לצאת מוקדם מהעבודה.

ההרצאה שהייתי צריכה להכין נדחתה בכמה שבועות משום שלא יכולתי לעבוד יותר מכמה דקות רצופות.

רופאת המשפחה שלי אמרה שזו תופעה רגילה, שנובעת מזעזוע המוח שעברתי ושאין לי מה לדאוג. גם לה סיפרתי שעברתי שוד, לא רציתי שיידעו שנאנסתי.

התקדמתי אל המשרד הקטן אותו חלקתי עם מנהלת שירות הלקוחות של השוק העסקי. בחורה צעירה שהתקדמה מהר מאוד לתפקיד הזה, היו שמועות שהיא קרובת משפחה של אחד מהשותפים בחברה שלנו, אבל אותי זה לא עניין. התפקידים שלנו היו שונים ולא הפרענו אחת לשנייה.

"שלום רוז," חייכתי אליה והתקדמתי אל השולחן שלי.

"היי אלכס, פספסת את השליח," היא אמרה בלי להרים את פניה מהמחשב.

"שליח?"

"בחור סקסי, מטריף שעשה לי עיניים. חשב שאני אלכס. נתן לי את המעטפה וביקש שאחתום. אמרתי לו שאני רוז ורמזתי שאני פנויה, אבל הוא לא הבין את הרמז. את חושבת שהייתי צריכה להגיד לו ישירות או לתת לו את המספר שלי?" וזה היה בדיוק מה שלא אהבתי אצלה. כשהיא התחילה כבר לדבר, היה כמעט בלתי אפשרי לעצור אותה והגלישה שלה מנושא לנושא גרמה לכולם לאבד את הסבלנות.

"רוז, כואב לי מאוד הראש, אחשוב על השאלה שלך אחר כך. אז מה בקשר למעטפה?"

"הוא לא רצה לתת לי אותה וטען שקיבל הוראה למסור אותה רק לך. בסופו של דבר שכנעתי אותו שיניח אותה על השולחן שלך, אמרתי לו שאף אחד חוץ ממני לא נכנס לפה. הוא מיהר ולכן הסכים."

"תודה רוז."

ראיתי את המעטפה על השולחן. מעטפה לבנה וגדולה בלי פרטים מזהים עליה.

הרמתי אותה ונדמה היה לי לשנייה שעולה ממנה ריח מוכר. התיישבתי והתבוננתי ברוז, היא הייתה עסוקה בעבודה.

פתחתי את המעטפה והבנתי שיש בתוכה עוד מעטפה קטנה יותר, כמו מעטפה של מכתב. הוצאתי אותה וכשראיתי את הכתב, ידיי החלו לרעוד והיא נפלה על השולחן.

לא יכולתי להרים אותה, הריח המוכר נהיה חזק יותר. זיהיתי את הבושם של אריק. נשמתי נשימה ארוכה והרמתי אותה. על הצד שעליו כתוב שם הנמען היה כתוב "לאלכסנדרה שלי", זה היה בוודאות הכתב שלו. ההיגיון אמר לי לזרוק את המעטפה בלי לפתוח אותה, אבל ידעתי שאתחרט על כך.

פתחתי אותה בעדינות והוצאתי דף מקופל. הכותרת שלו הייתה זהה לזו שעל המעטפה. התחלתי לקרוא את הכתוב והבנתי מיד שמדובר בשיר שהוא כתב עלינו.

אדון המילים שלי, אדון השקרים שלי.

הגבר עם העיניים האפלות ששבר את לבי, כתב לי עוד שיר. קראתי אותו שלוש פעמים לפני שקיפלתי שוב את הנייר. הכנסתי אותו למעטפה ואז ראיתי שקית ניילון קטנה ובתוכה קרטון קטן ומרובע. הוצאתי אותו וריח הבושם של אריק השתלט על כל החדר.

"מה זה הריח המדהים הזה?" שאלה רוז.

"חברה שלחה לי דוגמית של בושם שהיא רוצה לקנות לבעלה ליום ההולדת." פלטתי ללא מחשבה.

"מוזרה החברה שלך. למה לשלוח לך את זה במכתב?"

"כי זו הפתעה לבעלה. רוז, ממש כואב לי הראש," סיימתי את השיחה שלנו, הכנסתי את המעטפה לתוך התיק וקמתי. לא הייתי מסוגלת לשבת יותר במשרד.

"אני הולכת. אתקשר לדילן ואומר לו שאני מרגישה נורא היום." זה נאמר בשביל הפרוטוקול. יצאתי מהחדר בלי לחכות לתגובה. צעדתי אל מחוץ לבניין, חייגתי להודיה וביקשתי שתצא להפסקה. הייתי זקוקה לה יותר מתמיד. היא ענתה לי שתחכה לי בבית קפה הקבוע שלנו ושאלה אם גם ויקי תגיע. עניתי לה שלא.

הרגשתי שאני לא מסוגלת לספר לויקי על האונס ועל אריק ועל כל מה שקרה על רגל אחת, לפחות לא היום. הייתי צריכה את הודיה עם המילים הנכונות, האוזן הקשבת והניתוח שלה למצב שנקלעתי אליו.

התיישבתי ברכב ושוב כנרקומנית הוצאתי את המעטפה, וקראתי את המילים שקרעו לי את הנשמה.

החניתי ליד בית קפה, הודיה שלחה לי הודעה שהיא מתעכבת. נעמדתי ליד הרכב והדלקתי סיגריה. רעדתי מקור, אבל בכל זאת סיימתי לעשן.

בבית הקפה לא היו כמעט אנשים, המלצרית חייכה אליי כשנכנסתי, היינו כבר כמו בנות בית פה.

התיישבתי בשולחן הפינתי הקבוע שלנו ואחרי כמה דקות, היא הגישה לי קפוצ'ינו רותח כמו שאני אוהבת.

"ארוחת בוקר זוגית וסלט בולגרית או סלט חלומי הפעם?" היא שאלה.

"היום רק הודיה תגיע. אז רק ארוחת בוקר. היא תגיע בעוד עשר דקות."

"מעולה. כשאראה אותה אעביר את ההזמנה למטבח." אמרה והלכה אל עבר הבר.

שקעתי שוב במחשבות ולא שמתי לב, שהודיה הגיעה כבר והיא מתבוננת בי.

"את נראית נורא." היא אמרה והחזירה אותי לעולם האמיתי.

"גם את." עניתי לה, אף על פי שהיא נראתה מצוין.

"אני רצינית. את נראית נורא. נראה לי שיש לך הרבה מה לספר."

"אני מתגעגעת למאיה, אני לא יכולה להאמין שלא אראה אותה יותר," קמתי מהכיסא וחיבקתי את הודיה בכל הכוח.

"התגעגעתי אליך ילדונת. את יכולה לבכות לי על הכתף אם את רוצה."

"בכיתי מספיק בימים האחרונים."

המלצרית ניגשה אלינו עם הקפה של הודיה.

"נראה לי שלא רק המוות של מאיה, גרם לך לבכות. אריק?"

היכולת שלה לקרוא אותי כספר פתוח תמיד הפתיעה אותי, אני לעומתה לא יכולתי להבין מה קורה אצלה בתוך הנפש.

"אני כזו שקופה?"

"את שקופה רק בשבילי. אל תדאגי אף אחד אחר לא רואה את זה. אז תתחילי לספר."

"אני לא יודעת במה להתחיל. הוא שבר אותי."

"תתחילי מההתחלה. מהרגע שהכרתם, אני רוצה לשמוע הכול. רק דבר אחד אומר לך, את לא מסוג הנשים שנשברות בקלות ולא משנה איך האהבה שלכם נגמרה."

"האהבה הזו לא נגמרה," התחלתי לבכות, הודיה חיבקה אותי שוב ושתקה עד שנרגעתי.

"הודיה, אני חושבת שהוא שיקר לי מהרגע הראשון. אני כבר לא מבינה שום דבר, ניתחתי המון פעמים את מה שקרה בנמל התעופה ואני עדיין לא מבינה כלום. חוץ מהעובדה שהוא ודוד מכירים."

"עצרי מיד," היא אמרה לי בקול רם שנשמע בבירור לאנשים הבודדים שהיו במקום.

"מה?"

"תתחילי לספר מההתחלה, ותפסיקי לנתח, תשאירי את זה לי."

"את זוכרת את התחושה של ההתאהבות בגיל הנעורים? את הפרפרים בבטן, הרעד בגוף והצמרמורת בעור וכל זאת רק ממבט של הנער שאת חולמת עליו? ככה הרגשתי מהרגע הראשון בו אריק הביט בי. נכנסתי למטוס והוא כבש אותי מהשנייה הראשונה. הגבר עם העיניים האפלות, ככה חשבתי עליו. הוא עמד במחלקה העסקית ואני עברתי לידו והבושם שלו שיכר אותי." השתתקתי לרגע והוצאתי מהמעטפה שהייתה על השולחן את שקית הניילון הקטנה עם פיסת הקרטון המבושמת.

"זה הריח של אריק." נתתי להודיה את השקית שתריח.

"ריח של סקס, ריח של גבר שיודע מה הוא רוצה. אלכס, יש לי שאלה. את רוצה להגיד לי שקנית את הבושם שלו ואת הולכת איתו לכל מקום?" השאלה הזו הצחיקה אותי.

"נראה לך! הוא העביר עם שליח אליי למשרד מעטפה עם שיר שכתב לי ואת הבושם הזה."

"הבחור משקיע. כותב שירים. יש לו עיניים אפלות והוא גורם לך לגמור. את אוהבת אותו. הוא מכיר את דוד. הטעם שלו בבשמים מעולה. והוא אוהב אותך. אני מסדרת הכול בראש כדי שאוכל לנתח את זה אחר כך. תמשיכי." מאותו הרגע לא הפסקתי עד שסיפרתי לה את כל מה שקרה מהשנייה בה עינינו נפגשו ועד המפגש עם דוד בשדה התעופה. הודיה אכלה והקשיבה בלי לעצור את שטף דיבורי.

אני לעומתה לא נגעתי בכלום מלבד כמה לגימות מהקפה.

"כשנכנסנו למונית, אריק כתב לי הודעה, הוא הודה בזה שהם מכירים וכתב שרצה לספר לי על כך. עניתי לו שהוא אדון השקרים, נראה לי שכתבתי שאני שונאת אותו. אני לא בטוחה בכלום כבר. ואז ירון התקשר לדוד ו...

בקיצור, חסמתי את אריק. לא קראתי את ההודעות ששלח לי לנייד. מחקתי את כולן מיד. והוא הפסיק לכתוב לי, בכל אופן זה מה שחשבתי עד המכתב הזה."

"יש לי כמה שאלות אליך. את חושבת שהוא אוהב אותך?"

"חשבתי כך. כרגע אני כבר לא יודעת שום דבר."

"את בטוחה שאת לא יודעת?"

"הוא שיקר לי. גבר שאוהב, לא משקר. אחרי כל מה שעברנו, לא לספר לי על ההכרות שלו עם דוד? אולי הייתי רק כלי משחק בשבילו? אולי הוא בכוונה עלה על המטוס כי ידע שאשתו של דוד שם והוא החליט לשכב איתי, כדי לפגוע בו!

מה אני צריכה לחשוב? אני כועסת ופגועה. אני מרגישה מרומה, מרגישה טיפשה. איך יכולתי לבטוח בגבר זר? איך יכולתי להתאהב בגבר זר ולרצות לשנות את החיים שלי בעבורו?" היד שלי נתקלה בכוס הקפה שלי ואילולא הזריזות של הודיה, הוא היה נשפך עליי.

"תחזרי על מה שסיפרת לי, בקשר למה שהם דיברו על משחקי הקלפים שלהם." היא התעלמה מהכעס שלי והמשיכה לשאול.

"לא הבנתי כלום. הם משחקים קלפים יחד, כנראה. יש להם כינויים מוזרים, קינג לדוד, במהלך הטיול אריק הזכיר את הכינוי הזה כמה פעמים. תקשיבי בחיים לא שמעתי את ירון או את החברים האחרים של דוד, שאני מכירה ומשחקים אתו פוקר, קוראים לו בשם הזה. ודוד קרא לאריק, ריקי, מה שהכי מוזר שדוד לא ידע את השם האמיתי שלו. את יודעת מה אפילו עבר לי בראש, שאולי דוד הפסיד במשחק קלפים או שהוא חייב לאריק כסף ולכן הוא טס איתי לפורטוגל וכך קיבל את התשלום, כדי לפגוע בדוד."

"יש לך דמיון פורה מדי, אלכס. דרך אגב בכל המקרים שאת מציינת, אריק הוא הבחור הרע. אני לא מגנה עליו, אבל אולי הוא רק ניסה להגן עליך מדבר נורא, משהו שהוא ידע על בעלך ולכן לא סיפר לך שהם מכירים? חשבת על זה?"

על מה לעזאזל היא מדברת?

"תמשיכי. אני לא יורדת לסוף דעתך."

"לפעמים כשאנשים אוהבים מישהו, הם מנסים להגן עליו, גם אם זה אומר לשקר לו או להסתיר ממנו מידע שיכול לשנות את חייו או לפגוע בו כי הוא עדיין לא מוכן לדעת את האמת." נשמתי עמוק והתכוננתי לשמוע את דבריה, בלי לדעת אם אני מוכנה.

"דברי כבר", יריתי לעברה בכעס שלא היה הוגן כלפיה.

"קינג, זה השם של דוד במסיבות הסקס שהוא הולך אליהן," הודיה נראתה חיוורת כשאמרה זאת, לא רציתי לתאר לעצמי איך אני נראית באותו הרגע.

הגלגל בראשי הסתובב ולא יכולתי לומר מילה, כעסתי על עצמי כי ידעתי, כי עצמתי את עיניי, כי שתקתי.

כעסתי על דוד שהעדיף נשים אחרות ורבות על פני, שבמקום שיגרום לי להיפתח וליהנות מסקס הלך למסיבות כאלו. נגעלתי מהמחשבה שהוא ייגע בי שוב.

כעסתי על הודיה שלא אמרה דבר, אף על פי שידעה ושתקה כדי להגן עליי.

אבל יותר מכל כעסתי על אריק, סיפרתי לו על הפחדים שלי, פתחתי את לבי בפניו יותר מאשר בפני כל אדם אחר. היו לו כל כך הרבה הזדמנויות לדבר, אבל הוא העדיף לקחת את מה שאני מציעה לו ולשתוק, למה הוא צריך לספר לי אם אני ממילא שוכבת איתו? למה לסבך את החיים שלו? אולי הוא שמח שהוא שוכב עם אשתו של קינג, אולי זו הייתה המטרה שלו מההתחלה.

"תנשמי עמוק ותירגעי." שמעתי את הודיה אומרת.

"אל תגידי לי להירגע, אני לא רוצה להקשיב לך יותר, לפחות לא כרגע." קמתי מהכיסא, לקחתי את התיק שלי, הודיה לא הספיקה לקום ממקומה וכבר הייתי בפתח הדלת, הסתכלתי עליה בזעם ולא שמתי לב שאני נתקלת באדם שנכנס למסעדה, איבדתי שיווי משקל, כשלפתע הזרועות שלו נכרכו סביבי ומנעו את הנפילה שלי.

הריח המשכר והמוכר עד כאב השתלט עליי. ידעתי שזה הוא, עוד לפני שהרמתי את עיניי, אדון השקרים הפרטי שלי.